וכעת פש גבן לדון האם דפיקה על השולחן חשיב ככלי שיר או שהוא בכלל הגזירה של סיפוק וטיפוח. דהנה לפי החילוק שביארנו בין המשנה בביצה, שהיא הגזירה הרחוקה, ובין הגמ' בעירובין, ששם מדובר על כלי שיר עצמם, והרי בגמ' בעירובין שם הובאו כמה דוגמאות של השמעת קול בכלים שונים, ובכולם חילקה הגמ' אם נעשה בנעימה כדרך שיר או לא כדרך שיר, ומוכרח שכל השמעת קול בכלי בדרך נעימה הוי ככלי שיר עצמם. וכ"כ המ"ב (סק"א) דלהטיף מים להשמיע קול נעים אסור "דהוי ג"כ ככלי שיר".
וכן מוכיח לשון הרמב"ם שכלל בכלל הגזירה של כלי שיר כל השמעת קול בדרך נעימה, ורק בה"ה כתב את הגזירה הנוספת שאין מטפחין וכו'. וכן השו"ע לא התיר בסי' של"ח אלא להקיש על הדלת כשאינו דרך שיר כלל.
וברמ"א החמיר עוד גם בכל כלי שעשוי להשמעת קול, שאסור אף כשמשמיע קול שלא בדרך שיר. ועי' בביה"ל שביאר דזו דעת רוב הראשונים, ורק הרמב"ם היקל בזה, ותלה גם בזה אם עושה כדרך שיר או לא. ומ"מ כשעושה כדרך שיר, לכו"ע אסור מעיקרא דדינא.
