מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך (ו יח)
פירש רש"י האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה. והיינו דהוי כמו שני רעבון דכיון שהעולם בצער אסור לשמש, כמבואר בתענית יא. וכן מבואר במדרש רבה פרשה ל"א סי' י"ב. והקשה ביפה תואר על המדרש, הרי בתענית שם אמרינן דחשוכי בנים מותרים לשמש בשני רעבון, והרי בני נח היו חשוכי בנים אז, ומאי טעמא נאסרו, ונילף מהכא דגם חשוכי בנים אסורים.
והנה הרמב"ן כתב לקמן ט' ז', דהמקרא שנאמר לאדם הראשון "פרו ורבו" אינו למצוה אלא לברכה, ורק לבני נח נאמרה מצוה פריה ורביה בקרא דהתם "ואתם פרו ורבו", עי"ש. ולפי דבריו לא קשה מידי, דהטעם שהותרו חשוכי בנים היינו משום שלא קיימו מצות פריה ורביה כמ"ש רש"י בתענית שם ד"ה חסוכי, וכל זה לאחר שנצטוו על כך, אבל קודם יציאתם מן התיבה עדיין לא נצטוו על פריה ורביה, ופשוט.
ובחידושי רבי יעקב שור מקיטוב זצ"ל על מסכת תענית שם (נדפסו בספר תהלה ליונה) כתב ליישב, דלנח ובניו היה ציווי מפורש שנאסרו בתשמיש בתיבה, ממה שנאמר להם בלשון זה "אתה ובניך" וגו' האנשים לחוד והנשים לחוד, ולדורות אין ציווי מפורש על זה, רק שאנו למדים שכך הוא מדה נכונה מדרך המוסר לצער עצמו עם הציבור, ולכן לדורות כיון שאין זה איסור גמור אינו דוחה מצות פריה ורביה, משא"כ לבני נח שהוא ציווי מפורש שפיר עומד גם בפני מצות פריה ורביה. אמנם יש להעיר, דאפשר דמה שחשוכי בנים מותרים לשמש בשני רעבון אי"ז משום שמצות פריה ורביה דוחה את האיסור, אלא דכיון שהוא עושה מחמת חיוב אין בזה משום חסרון השתתפות בצער הציבור, דרק אם עושה כן מעצמו הרי הוא מראה שצער הציבור אינו נוגע לו ואומר שלום עלי נפשי, אבל כשעושה כן מחמת חיוב ולא מחמת הנאת עצמו אין בזה שום פגם מעיקרא, ולפי"ז סברא זו שייכת גם בבני נח שנאמר להם ציווי מפורש, מ"ט נאסר להם מאחר שהיו חשוכי בנים ואין בזה חסרון בהשתתפות בצער הציבור.
ובספר נזר הקודש על המדרש שם ובספר מלאכת הקודש על התורה כאן כתבו ליישב, דבעלמא מותר לחשוכי בנים ואין אומרים שימתינו עד לאחר שיפסק הרעב, משום דמי יודע מה ילד יום ושמא ימות פתאום בלא זרע, אבל בני נח מובטחים היו שיחיו שהרי לא נשארו בעולם אלא להחיות זרע, ועל כרחך שיולידו אחר כך.
והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך (ו יח)
פירש רש"י האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה. והיינו דהוי כמו שני רעבון דכיון שהעולם בצער אסור לשמש, כמבואר בתענית יא. וכן מבואר במדרש רבה פרשה ל"א סי' י"ב. והקשה ביפה תואר על המדרש, הרי בתענית שם אמרינן דחשוכי בנים מותרים לשמש בשני רעבון, והרי בני נח היו חשוכי בנים אז, ומאי טעמא נאסרו, ונילף מהכא דגם חשוכי בנים אסורים.
והנה הרמב"ן כתב לקמן ט' ז', דהמקרא שנאמר לאדם הראשון "פרו ורבו" אינו למצוה אלא לברכה, ורק לבני נח נאמרה מצוה פריה ורביה בקרא דהתם "ואתם פרו ורבו", עי"ש. ולפי דבריו לא קשה מידי, דהטעם שהותרו חשוכי בנים היינו משום שלא קיימו מצות פריה ורביה כמ"ש רש"י בתענית שם ד"ה חסוכי, וכל זה לאחר שנצטוו על כך, אבל קודם יציאתם מן התיבה עדיין לא נצטוו על פריה ורביה, ופשוט.
ובחידושי רבי יעקב שור מקיטוב זצ"ל על מסכת תענית שם (נדפסו בספר תהלה ליונה) כתב ליישב, דלנח ובניו היה ציווי מפורש שנאסרו בתשמיש בתיבה, ממה שנאמר להם בלשון זה "אתה ובניך" וגו' האנשים לחוד והנשים לחוד, ולדורות אין ציווי מפורש על זה, רק שאנו למדים שכך הוא מדה נכונה מדרך המוסר לצער עצמו עם הציבור, ולכן לדורות כיון שאין זה איסור גמור אינו דוחה מצות פריה ורביה, משא"כ לבני נח שהוא ציווי מפורש שפיר עומד גם בפני מצות פריה ורביה. אמנם יש להעיר, דאפשר דמה שחשוכי בנים מותרים לשמש בשני רעבון אי"ז משום שמצות פריה ורביה דוחה את האיסור, אלא דכיון שהוא עושה מחמת חיוב אין בזה משום חסרון השתתפות בצער הציבור, דרק אם עושה כן מעצמו הרי הוא מראה שצער הציבור אינו נוגע לו ואומר שלום עלי נפשי, אבל כשעושה כן מחמת חיוב ולא מחמת הנאת עצמו אין בזה שום פגם מעיקרא, ולפי"ז סברא זו שייכת גם בבני נח שנאמר להם ציווי מפורש, מ"ט נאסר להם מאחר שהיו חשוכי בנים ואין בזה חסרון בהשתתפות בצער הציבור.
ובספר נזר הקודש על המדרש שם ובספר מלאכת הקודש על התורה כאן כתבו ליישב, דבעלמא מותר לחשוכי בנים ואין אומרים שימתינו עד לאחר שיפסק הרעב, משום דמי יודע מה ילד יום ושמא ימות פתאום בלא זרע, אבל בני נח מובטחים היו שיחיו שהרי לא נשארו בעולם אלא להחיות זרע, ועל כרחך שיולידו אחר כך.
◆ ◆ ◆
וביפה תואר שם כתב ליישב דשאני הכא שהיה דין כליה על כל העולם. וביאור נכון בזה כתב בספר איל תודה, דהנה במדרש תנחומא בפרשתינו אות י"א נתן טעם אחר לאיסור לשמש בתיבה ובשני רעבון, "שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה", ע"כ.
ולפי"ז יש לומר, דבעלמא בשני רעבון, הרי אין זו גזירת כליה לכל העולם, רק שהקב"ה ממעט השפעתו לעולם, ומ"מ כדי קיום העולם נשאר, וא"כ גם האדם כאשר הוא עוסק בפריה ורביה כדי קיום העולם לבד, אין בזה סתירה להנהגת הקב"ה בעולם, שהרי גם הקב"ה אינו גוזר עכשיו כליה לעולם ומשאיר בו כדי קיומו, ורק להרבות בפריה ורביה אסור. אבל בזמן המבול שהיתה גזירת כליה לעולם, כיון שמצד הנהגת הקב"ה הוא זמן של כליה גמורה, נאסר ג"כ לעסוק לגמרי בפריה ורביה אפילו כדי קיום העולם.
