יש לי מאמר יפה על גיוס בני ישיבות בתוך הספר שכתבתי בדרך אל "הכתר"
וכיון שהוא ארוך יותר מ40 עמוד לא פרסמתי אותו כאן! מ"מ מי שרוצה לקבל אותו ישלח בקשה למייל שלי ויראה עולם הפוך...
המייל שלי הוא AB0548410300 וכו'
לבקשת רבים אני מצרף את המאמר מתוך הספר בדרך אל הכתר ספר חיזוק לבחורי ישיבות
עולם הפוך ראיתי!
(שיחה שנמסרה לבנות - טובה לכולם)
איפה החתן?!
מסופר על ילדה קטנה, שמאוד רצתה להיות כלה, וכמה שניסו להסביר לה שכלה אמיתית זה רק כשהיא תיגדל, היא התעקשה להיות כלה כבר עכשיו, כשראו הוריה שאין עם מי לדבר, ביימו חתונה. הלבישו את הקטנה בשמלת כלה ובקשו מכל אחד מהקרובים שיכין משהוא לכבוד הארוע. הגיע היום המיוחל. הבית המה בדודים עמוסי ממתקים ומטעמים. הילדה כל כך התרגשה מכל הטקס וענין שמסביבה, אך לפתע פרצה בבכי מר ומתיפח. נגשו אליה כולם ושאלו לפשר בכיה! והיא ענתה:
אבל איפה החתן!? כל החתונה לא שוה בלי שיש חתן!
גם העולם הזה דומה לחתונה כולם טורחים ומכינים:
[1]הסנדלר מכין נעלים, החייט תופר בגדים. הנגר מייצר רהיטים, האופטיקאי מתאים משקפיים הבנאי בונה בתים. יש כאן מערכת (חתונה) שלמה המורכבת מטירחתם של המון אנשים.
וכאן נשאלת השאלה
אבל איפה החתן? בשביל מי טרחו ועמלו כל בעלי המקצוע!
אמת שהקב"ה הנהיג את העולם בצורה טבעית ונראה כאילו כולם עובדים בשביל להרוויח הכסף, אבל כשמתבוננים, רואים כאן יד מכוונת הדואגת שיהיה לאדם את כל הנצרך לו. [וכל אדם הרוצה להרויח כסף, מחפש לייצר ולשווק מוצר שיכול להועיל לאחרים, ועל ידי כך גם הוא נכנס למערכת שיהיה לזולת כל הנצרך להם]
ומי עומד במרכז? מיהו החתן שכולם טורחים בשבילו, ודואגים שיהיה לו את כל הנצרך,
העיקר שהוא יעשה המוטל עליו!
הרי ודאי שהעולם לא נברא בשביל הנגר, הסנדלר, הרופא, העו"ד או רה"מ, למרות שהם ודאי תורמים לסביבה, הם לא העיקר! ואי אפשר לומר שבשבילם נברא העולם. שהרי ודאי שהקב"ה לא ברא את העולם כדי שכולם יהיו סנדלרים,נגרים,רופאים,עו"ד וכו'
א"כ בשביל מי הקב"ה ברא את העולם? מי הוא "נזר הבריאה" למענו טורחים כולם?
והתשובה לזה: שהקב"ה רוצה
שעם ישראל ילמדו תורה ושאר הצרכים יהיו נעשים ע"י אחרים כפי שאמרו חז"ל שלעתיד לבא לכל יהודי יהיו 2800 עבדים (וזאת כדי שהם יעשו לו את כל צרכיו והוא יוכל לשבת ללמוד לעסוק בעסק החשוב ביותר, לימוד התורה!)
וכן כתב רש"י בתחילת חומש בראשית:
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א,ו.):
בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (
משלי ח, כב.), ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב, ג.).
וכן בבריאת יום השישי כתוב: "יום
השישי"
פרש"י הוסיף ה' בששי, בגמר מעשה בראשית, (ולא כמו בשאר הימים שכתוב יום אחד, יום שני בלי ה' הידיעה,) לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה.
[2]דבר אחר, יום הששי, שכולם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא שישי בסיון המוכן למתן תורה: תנאי התנה הקב''ה עם מעשי בראשית: אם מקבלים ישראל את התורה- מוטב, ואם לאו, מחזיר אני את העולם כולו לתוהו ובוהו,
אני מכלה שמים וארץ. וזה נרמז בפסוק ''
ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם''.
וכן מובא בגמ' בב"מ (פד עמ' ב') אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב
{ירמיה ט-יא} "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ" דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב''ה בעצמו שנאמר:
{ירמיה ט-יב} ויאמר ה'
על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ... ע"ש
אפשר להמשיל את התורה לקטר, שכל עובדי הרכבת דואגים לו שיסע. יש מנהל תחנה, יש פועלי נקיון, כרטיסן, שומר ביטחוני, מוסכים וכדו' לכולם מטרה אחת: שהקטר יסע ויגיע ליעדו!
ואם אין קטר איו צורך בכל העובדים שמסביב!...
גם עתה, אילו כל העולם היה בטל אפילו רגע אחד מן התורה, מיד היתה חוזרת כל הבריאה לתהו ובהו. שהרי כל העולם נברא על מנת שיעסקו בתורה! ואם אין תורה ואין את מי לשרת, למה צריך עולם! [כ"כ נפש החיים שער ד']
נמצא א''כ שהעולם כולו מתקיים בזכות ישראל שקיימו וקבלו עליהם את התורה. כפי שדרשו חז"ל (ע"ז ג') "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אילולא ציווי של והגית בו יומם ולילה לא היה קיום לעולם!
וא"כ הלומד תורה מקיים בכך שמים וארץ על מתכונתם. שאל"כ היה העולם חוזר לתוהו ובוהו!
אם כך יוצא מכאן
שהיחידי שיכול לומר: "בשבילי נברא העולם", הרי הוא זה שלומד תורה! שכולם עובדים ומשרתים אותו העיקר שהוא ישב וילמד!
(הדבר הבולט ביותר בזה, הוא הצבא! שכולם הולכים לצבא לשמור על לומד התורה! ואין את הסינוור של הכסף שהרי כל השירות זה חוק ללא תשלום ורואים שחיילים שומרים על בחורי ישיבה. זה מוכיח בעליל כי כולם משרתים את לומדי התורה!)
(ידוע שגוף האדם מחולק לכמה חלקים יש ידים, רגלים, בטן, ראש, וידוע שהראש הוא המלך האברים, שהרי הרגלים לוקחים את הגוף לכל מקום שהוא צריך, הידים מביאים ומקרבים לגוף את כל מה שהוא צריך, הבטן דואגדת שיהיה לגוף מזון להתקיים, וכל אלו האברים הם משרתים את הראש שהוא הכי חשוב! הראש- הוא החושב, הראש הוא הלומד, הוא המבין, הוא העיקר! וכל שאר האברים הם המשרתים אותו.
ידוע אמר חז"ל: "הוי זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים!"
ומסבירים שאת השועל מנסים לצוד בגלל הזנב היפה שלו . ואת האריה מנסים לצוד בגלל הראש היפה לו (הרעמה שלו) .
וידוע כי כאשר האריה נלחם כוחו מתרכז בזנב, ועם הכוחות שבזנב הוא מתגונן מתקיף וטורף! וכך שומר הוא על ראשו, כלומר האריה עם זנב שומר על הראש שלו! לעומתו השועל, חכם ועם חכמתו הוא מנסה לברוח ולהתחכם איך לא יצודו אותו ולא יקחו את הזנב כלומר בשועל הראש שומר על הזנב
וע"ז אומרים חז"ל: "הוי זנב לאריות!" כלומר: תשתמש בזנב כדי לשמור על הראש! "ואל תהיה ראש לשועלים" כלומר אל תשתמש בראש כדי לשמור על הזנב!
לפ"ז נבין למה לומדי התורה לא משרתים בצבא כיון שהם הראש והעיקר של העולם! כל האברים (האנשים) הם חלקי הגוף המשרתים את הראש את לומדי התורה!
וע"ז אומרים חז"ל כי הדרך התקינה היא: היה זנב לאריות כלומר שהזנב ישמור על הראש, על העיקר, "ואל תהיה ראש לשועלים" אל תתן לראש לשמור על הזנב!
וא"כ יש לאברים (שאר העם) לשמור על לומדי התורה "הראש"
ולא שהראש (לומדי התורה) ישמור על הזנב (שאר העם)
כלומר לא להפוך את היוצרות שהעיקר ישמור על הטפל! אלא המצב התקין הוא שהטפל שומר על העיקר!)
ידועה הגמרא בע"ז (ב.) דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס''ת [ומניחו] בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו, מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר:
{ישעיה מג-ט} "כל הגוים נקבצו יחדו [וגו']" אמר להם הקדוש ברוך הוא: "אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה" שנאמר:
{ישעיה מג-ט} "ויאספו לאומים" ואין לאום אלא מלכות, שנאמר:
{בראשית כה-כג} "ולאום מלאום יאמץ" ומי איכא ערבוביא קמי הקב''ה? אלא כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי], דלישמעו מאי דאמר להו.
[מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה, מ''ט? משום דחשיבא, ומנלן דחשיבא? דכתיב:
{דניאל ז-כג} "ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה" אמר רבי יוחנן: "זו רומי חייבת שטבעה יצא בכל העולם" ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא? כדרב חסדא דאמר רב חסדא: "מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין" שנאמר:
{מלכים א ח-נט} "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו']" וטעמא מאי? איבעית אימא לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי, ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף, אמר להם הקב''ה: במאי עסקתם?" אומרים לפניו: "רבש''ע הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה" אמר להם הקב''ה: "שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם! תקנתם שווקים להושיב בהן זונות! מרחצאות לעדן בהן עצמכם! כסף וזהב שלי הוא, שנאמר:
{חגי ב-ח} לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, כלום יש בכם מגיד זאת? [שנאמר: מי בכם יגיד זאת] ואין זאת אלא תורה! שנאמר:
{דברים ד-מד} "וזאת התורה אשר שם משה" מיד יצאו בפחי נפש, יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה, מ''ט? דהא חשיבא בתרה, ומנלן? דכתיב:
{דניאל ז-ה} וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין [בשר] כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב אמר להם הקב''ה במאי עסקתם אומרים לפניו רבש''ע הרבה גשרים גשרנו הרבה כרכים כבשנו הרבה מלחמות עשינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקב''ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם גשרים ליטול מהם מכס כרכים לעשות בהם אנגריא מלחמות אני עשיתי שנאמר:
{שמות טו-ג} ה' איש מלחמה כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר:
{ישעיה מג-ט} מי בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.
לכאורה כיצד הם משקרים לפני הקב"ה?
אלא לעתיד לבוא יראו בחוש שהקב"ה סובב שכל העולם שירת את עוסקי התורה. זה יהיה כ"כ ברור, עד שגם הגויים ירצו לקבל שכר על כך, אבל אז יענה להם הקב"ה : "נכון שסובבתי את הדברים כך שהכל יהיה לטובת עוסקי התורה, אבל מחשבותיכם היו רק לצוך עצמכם, להנאתכם ולטובתכם! לא לטובת בני".
[3]
(לפ"ז יובן למה אפיקורוס אין לו חלק לעולם הבא! שהרי הוא אומר מאי אהנו לן רבנן, הוא לא מכבד ת"ח, א"כ כל מעשיו לא בשבילם א"כ כיצד יזכה לעולם הבא בלי להבין שהעיקר זה תלמידי חכמים שעוסקים בתורה...)
ולפ"ז מובן המדרש [מדרש רבא (תחילת פרשת בראשית)]
''הקב''ה הסתכל באורייתא וברא עלמא''
נראה להסביר: שכשהקב"ה ברא את העולם ברא אותו בשביל התורה, וכל הזמן ראה את התורה מול עיניו, וברא את העולם בצורה כזאת שהכל יהיה להגיע לתכלית של לימוד התורה!
[למשל אדם שרוצה לבנות חניה לרכב שלו רואה הוא את הרכב מול עיניו ולפי מידותיו וצרכיו של הרכב בונה הוא החניה הן לגבי הרוחב הגובה וההיקף של החניה הכל בנוי בצורה שיתאים לרכב כך הקב"ה הסתכל באורייתא (בתורה) ובנה את העולם שיתאים לכל הנצרך לקיום התורה
לדוגמא: אם כתוב בתורה לקחת לולב בחג הסוכות אז הקב"ה ברא דקל שיהיה בו לולבים (ולא אחרי שנברא העולם ויש דקל אמר לקחת לולב)]
מעין עולם הבא יום שבת מנוחה
ידוע מאמר חז"ל (ברכות יז) [לא כעולם הזה העולם הבא] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות
אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה!
כלומר - בעולם הבא לא חסר כלום, אין צורך לתקן שום דבר, הכל מוכן!
רק שב תלמד! שב ותהנה מזיו השכינה!
ו"מעין עולם הבא יום שבת מנוחה". בשבת אדם צריך להרגיש שכל מלאכתו עשויה. אין לו לחשוב על העולם הזה כלל, (כמו שדרשו חז"ל על הפסוק: "ממצוא חפציך ודבר דבר") רק צריך לשבת וללמוד!
מזכיר מאד את עולם הבא!
וזה ממש הוכחה לדברינו שהרי כל האומנים בעולם מסייעים ללומד, וביום השבת אנו אומרים להם: "היום יש לנו הכל! אין צורך בעזרה שלכם אין צורך שתעשו כלום בשבילנו! היום כולם צריכים לעשות את המטרה עצמה שבשבילה נברא העולם, ולא רק לסייע למי שעושה אותה!
ומה אנו עושים ביום השבת כשאנו מרגישים שהכל מוכן? יושבים ולומדים! יושבים ונהנים מזיו השכינה!
וכל שאר האומנים היו רק לסייע להגיע למטרה העיקרית! שהיא לימוד התורה! וזאת ההוכחה שהכל נברא ונעשה רק כדי שיעסקו בתורה!
לפי זה מובנת הגמ' בסוכה (דף נג ) שאומרת: תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן
אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן.
כי כל הבריאה נועדה לשרת את לומד התורה ואם לומד התורה כאן כולם כאן (הם מתקיימים בזכותו) ואם אין אותו אין כלום!
וכך
[4]הגמרא במסכת תענית: אומרת "אמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מע''ש לע''ש
ממשיכה הגמ' ומספרת
הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא משום כיסופא הוה לה הך שיבבתא בישתא אמרה מכדי ידענא דלית להו ולא מידי מאי כולי האי אזלא וטרפא אבבא איכספא ועיילא לאינדרונא איתעביד לה ניסא דחזיא לתנורא מלא לחמא ואגנא מלא לישא אמרה לה פלניתא פלניתא אייתי מסא דקא חריך לחמיך אמרה לה אף אנא להכי עיילי תנא אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים אמרה ליה דביתהו עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי אמר לה מאי נעביד בעי רחמי דניתבו לך מידי בעא רחמי יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא (חזאי) בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי (ואת) אוכלת אפתורא דתרי כרעי (אמר לה) ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמחסר אמרה ליה ומאי נעביד בעי רחמי דנשקלינהו מינך בעי רחמי ושקלוהו תנא גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי!
וע"פ דברנו מובן מה שהגמ' אומרת: "כל העולם ניזון בזכות חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים מער"ש לער"ש" שהרי כל העולם נברא כדי לדאוג לצרכי לומד התורה, (חנינא בני) וע"י זה שהם דואגים לצרכיו הם מתפרנסים וניזונים מזה, כל בעל מקצוע בתחומו הוא, אך חנינא בני, המבין כי מטרת החיים איננה "לעשות כסף", מסתפק הוא במועט ביותר, (בקב חרובים) ואת כל זמנו משקיע הוא בתכלית: לימוד התורה!
אפשר להמשיל זאת לסעודה שעושים לכבוד ת"ח גדול. מזמינים לסעודה הרבה אנשים וכולם אוכלים שותים ונהנים בזכותו, ורק הת"ח מסתפק בכוס שתיה.
הגמרא (כתובות קד.) מספרת בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר: "רבש''ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי" יצתה בת קול ואמרה: {ישעיה נז-ב} "יבא שלום ינוחו על משכבותם."
והסיבה שלא נהנה מן העולם הזה כלום, (אע"פ שהיה לו כל טוב). כי הוא ידע מה היא תורה, ולא חיפש שום הנאה אחרת, חוץ מלימוד תורה!
וזה שאמר התנא באבות: "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר,
מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ: (
משנה - אבות-פרק ג - משנה ז)
שהרי כל הבריאה נבראה, כדי שאדם יוכל ללמוד, זאת התכלית!, ואדם שכבר עוסק בתורה ובאמצע הלימוד ומוכן הוא להפסיק מתלמודו כדי לומר מה נאה אילן זה, לא השכיל להבין כי האילן נברא רק כדי שילמד, ומדוע הפסיק?! הרי הוא הפך את היוצרות, הפך את הגורם לעיקר! שהרי הוא הגיע לתכלית-ללמוד כעת. ועוזב את הלימוד ואומר: "מה נאה אילן זה."
ואפשר שזאת הסיבה שגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות שהצלת נפשות עוזרת ומסייעת שיהיה עוד אדם שיוכל ללמוד ואילו הלומד בעצמו תורה הוא יותר חשוב! שהמציל רק מסייע, ואילו הלומד עושה את עצם תכלית הבריאה!
ולפ"ז נ"ל את הגמ' שמספרת
[5] על פפוס בן יהודה שאמר לר"ע אשריך שנתפסת על ד"ת ואני נתפסתי על דברים בטלים! ומה היה הדברים הבטלים של פפוס?
[6]הגמ' מספרת שהגויים הרגו את בת הקיסר והמלך חשד ביהודיים וציוה שימצאו את הרוצח ואם לא הוא יהרוג את כל היהודים! באו פפוס ולולינוס ואמרו מה לכם על היהודים אנחנו הרגנו אותה! ובגלל זה לקחו אותם להורג, ועל ידי כך הצילו את כל היהודים! ובכל זאת קראו לזה דברים בטלים, מול לימוד התורה! כי הם רק עזרו שיהיו יהודים שיוכלו ללמוד! ואילו ר"ע למד ממש! עשה את הפעולה שבשבילה האדם נוצר ולא רק סייע ללמוד...
וע"פ זה נראה להסביר את הגמרא (פסחים נ' עמ' א')
רב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד כי הדר אמר ליה אבוה מאי חזית אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה אמר לו: "בני עולם ברור ראית ואנן היכי התם כי היכי דאיתו אנן הכא הכי איתינן התם ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו
כלומר שבעולם האמת ראה שכל הגדולים (העשירים) הם רק המסייעים ולא העיקר והעיקר הם לומדי התורה היפך ממה שחושבים האנשים שהעיקר זה מי שהוא עשיר ולכן אמר עולם הפוך ראיתי וע"ז ענה לו עולם ברור ראית שם ראית את תכלית הבריאה לימוד התורה וע"ז המשיך ושאל אותו ומה אנו נחשבים שם וע"ז אמר לו כמו שכאן מעריכים אותנו בגלל התורה גם שם כי זה העיקר!
שלמה המלך אומר
: "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי: "
לכאורה קשה, מה ראה שלמה המלך להמשיל את האשה לסוס של רכבי פרעה, מה הקשר בין אשה לסוס?
שאלה נוספת: בקריעת ים סוף, "כתוב ותיקח מרים את התוף בידה" ואמרה: "שירו לד' כי גאה גאה
סוס ורוכבו רמה בים", ושוב קשה: מה מצאה מרים לשמוח דוקא בכך שסוס פרעה רמה ונענש בים יחד עם רוכבו?
מכל מקום רואים כאן ששלמה המלך ואף מרים הנביאה התייחסו לסוס פרעה, מה מיוחד בסוס הזה?
אפשר לתרץ זאת ע"פ הגמרא (במסכת ברכות יז') שאומרת: א''ל רב לר' חייא
נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, (שלוקחות את בניהן לבית הכנסת) ובאתנויי גברייהו בי רבנן (וששולחות את בעליהן לביהמ"ד) ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. (וממתינות לבעליהן עד שיחזרו מביהמ"ד).
פירוש הגמ' שואלת במה נשים זוכות לעולם הבא?
ועונה בזכות שני דברים:
א. בכך ששולחות את ילדהן לתלמוד תורה
ב. בכך שמחכות לבעליהן שיחזרו מבית המדרש (ועול הבית על כתפיה עד שהוא מגיע).
על פי גמרא זו נבין שרק בשני אופנים תזכה האשה לחיי העולם הבא והם: א. חינוך ילדים לתורה ב. שליחת הבעל ללמוד תורה.
ומקשים המפרשים: מדוע הגמ' שואלת: נשים במה זוכות לעולם הבא? וכי חסר מצוות שנשים מקיימות? הרי הן שומרות שבת , מקפידות על צניעות, מקיימות מצוות קלה כבחמורה, (יש שמחפשות עוד מצוות וגמילות חסדים, גם מחוץ לבית, כגון: התנדבות בבתי חולים, בבתי אבות, בבתי ספר וכדו') א"כ מדוע שואלים במה נשים זוכות לעוה"ב הרי יש להן זכויות רבות כל כך?
ומתרצים, נכון! ודאי שיש לנשים הרבה מצוות עשה, והרבה מצוות לא תעשה,והן יקבלו שכר על קיומן, אבל המפתח לעולם הבא הוא רק הקשר עם התורה ולימוד תורה! ולכן הגמ' שואלת במה נשים זוכות לעולם הבא, הרי הם פטורות מלימוד תורה?! ואין להם את הזכות הגדולה של לימוד התורה, (כפי שהגמ' בכתובות אומרת כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו)
וע"ז הגמ' עונה: שגם לנשים יש קשר עם לימוד התורה,
א. ע"י שמחנכות את בניהם לתלמוד תורה.
ב. במה שמחכות לבעליהם עד שיחזרו מלימוד התורה וסובלות את כל עול הבית עליהן לבד, כדי לאפשר לבעליהן ללמוד.
והסיבה לכך שדוקא ע"י מעשים אלו זוכות הנשים לחיי העולם הבא היא כי שאר מצוות כגון: חסד, צדקה, צניעות, וכדו', הם מעשים טובים ומסייעין בעקיפין אך עדיין לא הגיעו להשגת המטרה העיקרית של הבריאה שהיא לימוד התורה
ורק ע"י שני המעשים האלו שליחת הבעל ללמוד תורה וחינוך הבנים לכך בזה יש להן זכות למוד תורה כיון שמסייעות סיוע ישיר למטרה העיקרית ללימוד התורה!!!...ולא רק מסייע בעקיפין!
ידועה המשנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן הקיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, וביקור חולים, והכנסת אורחים, והשכמת בית הכנסת, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ובין איש לאישתו...
ומה חשוב יותר מכל זה ממשיכה המשנה ואומרת: "ותלמוד תורה כנגד כולם! " [7]
ויש להבין מדוע כ"כ חשוב לימוד התורה מכל הרשימה לעיל ומנין לנו זאת?
כדי להבין זאת נקדים בשאלה מי לדעתכם חשוב יותר: אדם שהציל את חבירו מטביעה בנהר או מי שלמד תורה באותו הזמן? חז"ל מגלים לנו שגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות.(כאשר יש אחר שיציל במקומו).
ישנם אנשים שקשה להם ללמוד כל היום, ולכן הם מחפשים מילוי ותוכן ע"י מצוות אחרות ומקפידים עליהם באופן מיוחד, כגון מצוות השבת מצות תפילין , גמילות חסדים וכדו'. זה באמת טוב, אבל לא זה העיקר! בזה לא זוכים לעולם הבא!
לעולם הבא זוכים רק ע"י לימוד התורה בלבד, (קשר ישיר לתכלית הבריאה או סיוע ישיר ולא סיוע עקיף).
לפי הנ"ל נבין, מדוע מרים בחרה לשיר דוקא את המשפט "סוס ורוכבו רמה בים". גם למרים היה קשה במה תזכנה הנשים לעולם הבא, הרי אין להם צווי ללמוד תורה. וכשמרים ראתה כי הסוס של פרעה נענש בים, אע"פ שהוא בעצמו לא עשה רעה באופן ישיר אלא רק סייע לרוכב ובכל אופן נענש, מזה הסיקה כי גם מי שמסייע ללוחם, מקבל עונש כאילו הוא נילחם, ק"ו במדה טובה! אשה שמסייעת לבעלה בלמוד התורה, תקבל שכר כאילו למדה, ועל זאת שמחה מרים כי בזה הבינה במה יש לנשים חלק לעולם הבא, אע"פ שאינן לומדות בפועל.
לכן גם שלמה בחר לדמות את האשה "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי", כי יש לאשה שכר בלימוד תורה בדיוק מאותה הסיבה שקיבל הסוס את העונש כשסייע לרוכבו,
(ולכן אדם שאינו יכול ללמוד מכל מיני סיבות, צריך שיהיה לו קשר ישיר ללמוד התורה כגון: לתמוך בתלמידי חכמים שיושבים ועוסקים בתורה כפי שעשו יששכר וזבולון ).
אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי,
נראה להסביר שדוד המלך היה מלך ומסייע לכל העם ללמוד בשלוה ובכל אופן לא הסתפק בזה אלא אמר השאיפה שלי שאני בעצמי אלמד אני בעצמי אהיה בבית ד' כל ימי חיי
[8]ולא רק מסייע!
הבה נחשוב על פי האמור לעיל, האם זוכים לעולם הבא ע"י ישוב א"י בלבד, האם ע"י חסדים בבתי חולים וכדו' או ע"י תרומה למדינה?
מהגמרא הנ"ל התשובה ברורה
שלעולם הבא זוכים דוקא ע"י לימוד התורה או הקשר אליו!
איך יהיה לנו את הקשר ללימוד התורה? האם נבחר בבעל שקשור לתורה רק חצי יום, ובחצי יום השני הוא קשור לעבודה? האם נסתפק בחצי העולם הבא?
וכתב המסילת ישרים: "והנה יש מהפתאים המבקשים רק להקל מעליהם, שיאמרו, למה נייגע עצמנו בכל כך חסידות ופרישות, הלא די לנו שלא נהיה מהרשעים הנידונים בגיהנם. אנחנו לא נדחוק עצמנו ליכנס בגן עדן לפני ולפנים. אם לא יהיה לנו חלק גדול, יהיה לנו חלק קטן. אנו די לנו בזה, ולא נכביד על משאנו בעבור זאת. אמנם שאלה אחת נשאל מהם: היוכלו כל כך על נקלה לסבול בעולם הזה החולף, לראות אחד מחבריהם מכובד ומנושא יותר מהם ומושל עליהם וכל שכן אחד מעבדיהם או מן העניים הנבזים ושפלים בעיניהם ולא יצטערו ולא יהיה דמם רותח בקרבם? לא, ודאי! כי הנה עינינו הרואות: כל עמל האדם, להנשא על כל מי שיוכל ולשים מקומו בין הרמים יותר, כי היא קנאת איש מרעהו. ואם יראה חברו מתרומם והוא נשאר שפל, ודאי שמה שיסבול הוא מה שיוכרח לסבלו, כי לא יוכל למנוע, ולבבו יתעשת בקרבו.
מעתה, אם כך קשה עליהם להיות שפלים מזולתם במעלות המדומות והכוזבות, שאין השפלות בם אלא לפנים, ולא ההנשא אלא שוא ושקר, איך יוכלו לסבול שיראו עצמם שפלים יותר מאותם האנשים עצמם אשר הם עתה שפלים מהם. וזה במקום המעלה האמיתית והיקר הנצחי, שאף על פי שעכשו אין מכירים אותו ואת ערכו, על כן לא יחושו אליו, אבל בזמנו, ודאי שיכירוהו לאמיתו לצערם ולבשתם, ודאי שלא יהיה להם זה אלא צער גדול ונצחי.
הרי לך, שאין הסבלנות הזה אשר הם דורשים לעצמם להקל מהם חומר העבודה, אלא פיתוי כוזב שמפתה יצרם אותם, ולא דבר אמיתי כלל. וכבר לא היה מקום לפיתוי זה להם לולי היו רואים אמיתת הענין. אבל לפי שאין מבקשים אותו והולכים ושוגים לרצונם, הנה לא יוסר מהם פתויים עד הזמן אשר לא יועיל להם, כי לא יהיה עוד בידם לתקן את אשר שחתו."
(ואין הכוונה כאן למי שיצא לעבוד מחוסר ברירה, כדי לפרנס את בניו ובנותיו הקטנים שעל זה ודאי יש שכר בשמים. כמו שאמרו חז"ל (כתובות נ) אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת, (תהלים קז) וְכִי אֶפְשַׁר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה בְכָל עֵת, דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּיַבְנֶה וְאַמְרֵי לָהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר, זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. אנו מדברים על מי שהולך לעבוד או יוצא לצבא בתור אידיאל של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" ואפשר למצוא רמז לכך בפסוק: "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול" וכו' שפרה אדומה מרמזת לתורה והתורה צריכה להיות כולה אדומה, דהיינו מושלמת שלא יהיו בה אפילו רק שתי שערות שחורות, ובנוסף שלא יעלה עליה עול, דהיינו שהלב יהיה פנוי רק ללמוד התורה, ללא עול אחר. אבל ידוע שאם עלה עליה עול שלא לרצונו לא פוסל את הפרה. וכן האדם שהעול של פרנסה עלה עליו בעל כורחו נגד רצונו זה לא פוסל את לימוד התורה שלו!)
יש השואלים : ומי ילך לצבא בכל זאת?
ומדוע אינם שואלים זאת על עבודות שאינם חביבות כגון: "הופ- סע" לעבוד בזבל, פתיחת סתימות ביוב, וכדו' , מדוע כאן מבינים שיהיה כבר מי שיעשה זאת גם בלעדנו, ואנו בוחרים את המקצוע החשוב ביותר בעינינו, אם כן מדוע לא נבחר גם אנו את המקצוע החשוב ביותר בעולם שהוא לימוד התורה?
ועוד מי התיר לנו לעזוב את לימוד התורה בשביל אידיאלים שאנו חושבים שהם חשובים, מי התיר לעזוב את התורה בשביל ישוב ארץ ישראל, מי התיר לעזוב את התורה בשביל להתגייס לצבא, (כאשר יש מי שיעשה את זה בלעדי), מי התיר לבנות ללכת לצבא או לשרות לאומי בשביל אידיאל עד שהחזו"א אמר שזה בגדר יהרג ועל יעבור, מי התיר להוריד מצניעות בת ישראל כדי להסתובב בכל מיני מקומות מפוקפקים,
אותם אנשים שהם תורמים למדינה בשרות הצבא או ב"יפה תורה עם דרך ארץ" א"כ מדוע הם שמחים לחפש ימים חופשיים, חופשת מחלה, ימי נופש, וכדו', וכן מדוע לא שמענו על חייל שתרם ארבע שנים במקום שלוש ?! מדוע התרומה נגמרת בדיוק בזמן שהחוק מחייב ולא יותר ?!
ועוד וכי שרות הצבא מתיר לנו להגיע לנסיון של שמירת העינים, הרי חז"ל אומרים שאם יש דרך אחרת ללכת ללא נסיון ואדם הולך במקום של נסיון אע"פ שיעצום את העניים נקרא רשע!
(כמו שהגמ' בב"ב דף נז' עמ' ב' אומרת:
{ישעיה לג-טו} ועוצם עיניו מראות ברע א''ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפ''ה מיבעי ליה למינס נפשיה)
שמירת המצוות והצניעות הכל הולך לטמיון בצבא, וכי זה פחות חשוב?!
שמעתי ששואלים (נראה לי בשם הר' שלום שבדרון זצ"ל) איך יש ענין של אשת יפת תואר הרי רק צדיקים יצאו לצבא? כמו שכתוב בפסוק: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ... ודרשו חז"ל הירא מעבירות שבידו לא יצא למלחמה!
ותרצו: "כאן לפני צבא כאן אחרי צבא" כלומר נכון שלפני שהלכו לצבא היו צדיקים, אבל כשהלכו כבר התקלקלו. הצבא מקלקל זו עובדה!
[9]
וכן נפסק להלכה: "
אָסוּר בְּאִסּוּר מֻחְלָט לְבָנוֹת לְהִתְגַּיֵּס לְשֵׁרוּת צְבָאִי, וְאַף לְשֵׁרוּת לְאֻמִּי, וְכָל כְּבוּדָּה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה לִהְיוֹת תַּחַת הַשְׁגָּחַת הוֹרֶיהָ, וּכְבָר הוֹרוּ על כָּךְ כָּל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בְּיֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. (מראות הצובאות)
יש לציין! כי לימוד התורה תורם לצבא או למדינה, יותר ממי שמשרת בפועל!
כפי שמסופר על עשיר שבא לישיבה של "חפץ חיים" ואמר לו: "אני תרמתי 100 מיטות לבית החולים, ומה תרמו אלו הבחורי ישיבות?
ענה לו ה"חפץ חיים" הם עם לימוד התורה גורמים שלא יהיו מאה חולים ולא יצטרכו מאה מיטות!
והסבר דבריו יובנו ע"פ משל:
משל לשני שבטים שהיו נלחמים זה בזה ותמיד שבט אחד היה מנצח, אבל אחרי הנצחון כשהיו חוזרים לבתיהם, היו חיילים מתים ממחלות שונות, ביררו מה גורם למחלות אלו, והתברר כי כאשר החיילים בשטח הקרב, הם שותים מים מנהרות שיש בהם חיידקים מזיקים,
לצורך זה שכרו השבט אנשים מלומדים שידעו להגיד להם איזה מים מזיקים ואיזה מים יש בהם חיידקים, אמנם כדי לשכור אנשים אלו עלה להם הרבה כסף, לכן הציע חכם אחד שיקחו כמה חיילים מהשבט וילמדו אותם להבחין במים איזה מים טובים ואיזה מים מזיקים, ובזה יצאו ידי חיוב לצאת למלחמה שהרי בזכותם לא ימותו אנשים. הרעיון התקבל ברוב קולות וזה היה השרות עבור השבט וכך התנהלו המלחמות יש אנשים שנלחמו, ויש אנשים שלמדו והזהירו את האנשים מה מסוגל להרוג אותם במלחמה, לאחר זמן נשכחו כל המגיפות שנגרמו ע"י המים, ואז קמו אנשים בטענה למה אלו לא משרתים כמו כל החיילים שבשדה הקרב, מדוע הם לומדים על מים במקום להלחם?! ענו להם: "בזכותם חיילים לא מתים ע"י חיידקים" ואז ענו: אנו לא רואים שום חיידקים המים שקופים אתם מדברים שטויות! בואו לשרת! ענו להם: "באו גם אתם ותלמדו ותראו כי חיידקים הורגים" ענו להם: "אנו לא מאמנים בזה"! וכי בגלל שהם לא רוצים לדעת וללמוד, נפקיר את החיילים שימותו ?!
כמו כן: תלמוד תורה מגן על החיילים בשדה הקרב, לא פחות ממי שנלחם בפועל, זה שאנשים לא מאמינים, ולא למדו את זה,
וכי בגלל זה נפקיר את החיילים?! אנו לא נעזוב את לימוד התורה!
בזמן חזקיה המלך שכאשר כל ישראל למדו תורה ד' נלחם להם, ולא היה צורך בשום חייל!
(וכתב הרמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל, וזה לשונו:" כָּל שֵׁבֶט לֵוִי מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִנְחֲלוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְכֵן הֵן מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִטְּלוּ חֵלֶק בַּבִּזָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁין אֶת הֶעָרִים שנאמר:
(דברים יח-א) 'לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל'. חֵלֶק בַּבִּזָּה וְנַחֲלָה בָּאָרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר
(במדבר יח-כ) 'בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם' בַּבִּזָּה. * וּבֶן לֵוִי אוֹ כֹּהֵן שֶׁנָּטַל חֵלֶק בַּבִּזָּה לוֹקֶה. וְאִם נָטַל נַחֲלָה בָּאָרֶץ מַעֲבִירִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ: .... וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שנאמר:
(דברים לג-י) 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל'. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר
(דברים לג-יא) 'בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ'. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר
(במדבר יח-כ) 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ':
וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר
(תהילים טז-ה) 'ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי': )
נוסף לזה, כח השפעה של אדם שלומד, הוא פי כמה מאלה שהסתובבו לעשות חסדים, קחו ל
משל ר' חיים קנייבסקי שליט"א במכתב אחד שלו יכול לעשות חסדים לאלפי חולים יתומים ואלמנות(יותר ממאה פעמים שרות לאומי או צבא,) וזאת בזכות הערכה שאנשים מכבדים אותו
ישנן שתי מצוות חשובות תורה וישוב הארץ,
אמנם 2000 שנה היינו בגלות
ללא ישוב ארץ ישראל והחזקנו מעמד ע"י
התורה,
מצד שני כאן
בארץ היינו רק כמה שנים וכבר פרקו עול כי לא היה חינוך
של תורה
וא"כ כשיש שאלה מה עדיף לאדם אוכל או אויר הרי שניהם חשובים? התשובה היא אויר, כי בלי אויר א"א להתקיים כלל, אותו דבר בלי ארץ ישראל אפשר להסתדר כמו שהסתדרנו בגלות
אבל בלי תורה א"א להסתדר, ולכן כאשר אחד בא על חשבון השני,יש להשקיע את הכחות למען לימוד התורה יותר מאשר ארץ ישראל!
נשאל את עצמנו כיצד היו נראים אבותינו הקדושים ואמותינו הקדושות האם אברהם אבינו היה לו על הראש כיפה בגודל גרוש? ושרה אימנו הייתה עם מטפחת שמכסה רק חצי ראש ??
ועוד כאשר אנו רוצים לצייר לילדים תלמיד חכם או רב חשוב, כיצד אנו מציירים אותו? האם עם מכנסיים קצרות וכיפה בגודל של גרוש? או אנו מראים לו דמות של בחור ישיבה, או דמות של הרב שך, הרב עובדיה, ר' חיים קנייבסקי, חזו"א, וכדו'
כאשר אנו מציירים לילדים
אמא של שבת, כיצד אנו מציירים, כמו אמא שמגלה ראש והולכת בבית עם מכנסיים, או כמו אמא עם חצאית ומטפחת? כמו אחת משרות לאומי או כמו בת בית יעקב ?
נוסף לזה התורה אומרת :
"ועשית ככל אשר יורוך" פירושו של דבר אפי' שנראה לנו שאנו יותר חכמים מהרבנים, יותר מבינים, הקב"ה אומר עזוב את החכמה שלך, ושמע בקול התלמידי חכמים, אפי' שיאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין.
הגמרא במסכת פסחים מספרת את המעשה עם רב מתנה (פסחים מב.) שדרש לפני אנשי פפוניא (שם של מקום) אשה לא תלוש עסה למצה אלא במים שֶׁלָּנוּ (לשון לינה), למחר הביאו כולם את כדיהם אל רב מתנה, ואמרו לו תן לנו מים! כסבורים היו שכונתו לומר מים ''שֶׁלָּנוּ'' המים שלו, אמר להם: התכונתי מים שהשהו לילה אחד בלינה, תלושים מן הנהר. כוונת חז''ל לספר לנו בזה גדל תמימותם וצדקתם של אנשי פפוניא, שעל אף שהבינו בכוונת רב מתנה, שאסור ללוש אלא במים שלו, לא היה פוצה פה ומצפצף כנגדו, לומר וכי המים שלך קדושים וכשרים יותר מכל מים אחרים שבעיר? אלא הם קבלו דבריו באהבה, ובתמימות של אמונה טהורה, ובקשו ממנו שיתן להם מן המים שלו, עד כדי כך הגיעה האמונה בדורות שעברו אצל פשוטי ישראל, והם ישמשו לדוגמא ולמופת לאמונת חכמים אמתית,
[10]ע''כ.
כל מה שחכמים אומרים זה כאילו הקב"ה בעצמו אמר ולכן בספירת העומר קודם שיספור צריך לברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר". ואף על פי שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, מכל מקום אפשר לומר בנוסח הברכה "וצונו",
הואיל ונאמר בתורה "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך", והוי כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו צונו לקיים מצות רבותינו ז"ל, ולכן שפיר יש לומר "וצונו". וכמו שמברכים בנוסח כזה על הדלקת נרות חנוכה ועל נטילת ידים ושאר מצות דרבנן. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תטו. חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' רטז]. )
א"כ לאחר שנתברר לנו כי התורה היא העיקר א"כ אנו צריכים לחשוב היכן נזכה להגיע יותר לחלק בתורה, האם בבתי ספר פשרניים או בבית יעקב שהחינוך שם הוא טהור ללא פשרות, האם בשירות לאומי או בסימינר, האם אנו צריכים להיות שפני נסיון לזרם שנכשל, וכל פעם אומר למדנו לקח השנה נפתח משהוא מיוחד יותר חזק יותר צניעות
כמעט כמו בית יעקב, למה לא נלך ישר למקור, למה נחפש בורות נשברים?!.
מי הוליך והנהיג את עם ישראל מי הוביל את לפיד התורה מדור לדור, האם היו אלו אותם זרמים שקמו רק לפני שישים/שבעים שנה בלבד, או כל גדולי התורה ממשה רבנו ועד ימינו אנו,
במשך כל הדורות היו כאלה שחיפשו איך לעשות תורה חדשה, קטעים נבחרים, מצוות נבחרות,, יש כאלה שבחרו את מצוות התפילין כסמל, או מצוות הצדקה, או מצות א"י, או חסדים ותרומות לעם ולמולדת , ושכחו שכל התורה היא יחידה אחת! תמיד היו אנשים שחשבו שהם יותר חכמים אפי' ממשה רבינו (כמו קרח), משתה אחשורוש - נגד מרדכי, גרמניה- "ככל הגויים בית ישראל" , מתיונים - נגד ממתיהו ובניו.
ובסופו של דבר המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד....
בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה:
[1] ישנם אנשים: שהולכים לעבוד כדי לקנות רכב חדש, וקונים רכב חדש כדי לנסוע לעבודה, עובדים כדי לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כח לעבוד..
[2] (לפי שני הפירושים של רש"י הכוונה לתורה אלא שבפירוש הראשון הוא רומז לחמישה חומשי תורה ולפי הפירוש השני ליום שקיבלו בו את התורה)
[3] הר סיני נקרא ע"ש שעל ידו ירדה שנאה לעולם! והביאור פשוט אחרי שהגויים קלטו שכל מה שהם בעולם זה כדי לסייע לתורה כעסו מאוד להבין שהם הטפלים, ויש אחרים שהם עיקר הבריאה...
[4] (תענית
דף כה - א)
[5] תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא, שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, וכי
אי אתה מתירא מפני המלכות שגזרה לאסור לימוד תורה?!
אמר לו רבי עקיבא:
אמשול לך משל:
למה הדבר דומה? -
לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ובורחים
ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, בכדי לצוד אותנו.
אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם יחד,
כשם שדרו אבותי עם אב ותיכם? אמרו לו: וכי
אתה הוא זה
שאומרים עליך שאתה ה
פקח שבחיות!? לא פקח אתה, אלא טפש אתה.
והרי
מה במקום חיותנו, שהוא המים,
אנו מתיראין שמא נתפס ונמות,
ביבשה, שהיא
מקום מיתתנו, על אחת כמה וכמה יש לנו להתיירא מן המיתה. (52) ופירש רבי עקיבא את הנמשל, ואמר:
אף אנחנו כן: אם
עכשיו, שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך",
כך - אנו נמצאים בסכנת מיתה -
אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה שאנו מתחייבים בנפשנו!
אמרו: לא היו עוברים
ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא, וחבשוהו בבית האסורים. (53)
ותפסו אף
לפפוס בן יהודה, על שחטא למלכות בעניינים שונים,
וחבשוהו אצלו [עם רבי עקיבא].
אמר לו רבי עקיבא:
פפוס, מי הביאך לכאן? והרי לא עסקת בתורה, מפני פחד המלכות, ולמה נתפסת?
אמר ליה פפוס:
רבי עקיבא, אשריך שנתפסת אתה
על דברי תורה, ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. (54)
54. דעת
הגר"א שהכוונה לפפוס הנזכר בתענית [יח ב] שהוא ולוליינוס אחיו שהיו צדיקים גמורים, וראה רש"י שם שהם הרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן, ויש אומרים שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד,
[6] (תענית יח')
מאי טוריינוס? אמרו: כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס 1049 אחיו, שהיו צדיקים גמורים,
בלודקיא [היא העיר לוד
1050],
אמר להם טוריינוס:
1049. ב
רש"י ב
מסכת בבא בתרא [י ב, ד
"ה הרוגי לוד] משמע קצת שאותם אחים לא היו יהודים. שכך כתב שם:
"לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית, על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד, על שנמצאת בת מלך הרוגה, וחשדו את ישראל עליה. ועמדו האחים הללו ואמרו: מה לכם על ישראל? אנו הרגנוה!
" 1050. כתב
רש"י, דהיינו דאיתא ב
מסכת בבא בתרא [י ב]: הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן. ויש אומרים שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו הנכרים שהיהודים הרגוה, וגזרו גזירה על שונאיהם של ישראל. ועמדו אלו, לולינוס ופפוס, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך רק אותם, ועל ידי כך נצלו שאר ישראל.
אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם -
ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר שהשליכם לכבשן האש!
אמרו לו לוליינוס ופפוס:
חנניה מישאל ועזריה -
צדיקים גמורין היו, וראויין היו ליעשות להם נס.
ואף
נבוכדנצר, מלך הגון היה 1051 , וראוי לעשות נס על ידו [כדאי הוא שיתקדש שם שמים על ידי כך שינצלו מגזרתו בדרך נס].
1051. ביאר ה
מהרש"א, שאף שבכמה מקומות מכונה נבודכדצר בכינוי רשע, מכל מקום היה הגון באותו דבר, שלא בעלילה בא עליהם, כי מה שעשה היה מחמת שבאו והלשינו על היהודים [כפי שמסופר בספר דניאל ג, ח ט]. אבל טוריינוס היה רשע באותו ענין, כי הוא ידע שלא היהודים הרגו את בת המלך. וה
בן יהוידע כתב, שנקרא הגון על שם שהיה נזהר בכבוד השם, ומודה בשבחו, כפי שמצינו במסכת סנהדרין [צו א] שנעשה מלך בזכות הכבוד שכיבד את הקב
"ה כשהחזיר את האגרת [עיין שם]. וכן, אחרי שראה את הצלת חנניה מישאל ועזריה אמר
"אתוהי כמה רברבין
". וגם כשהחריב את בית המקדש והגלה את ישראל, פחד מהקב
"ה, ולא החריב עד שאמרו לו על פי נביא שגזירה היא משמים, ורק אז החריב. וה
עיון יעקב הביא, שאף שהיה רשע, מכל מקום אחרי שנצולו חנניה משאל ועזריה, קידש שם שמים והודה לקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר
"ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון וגו'
". אבל בטוריינוס היו יודעים שקשה עורף הוא, ואפילו יעשה להם נס - לא יחזור מרשעתו לקדש שם שמים על ידו.
ואילו
אותו רשע [על טוריינוס אמרו כך] -
הדיוט הוא, ואינו ראוי לעשות נס על ידו.
ואנו, אין אנו יוצאים להריגה מחמת עלילה זו שאתם מעלילים על היהודים, אלא מחמת עבירה שבידינו, שעונשה מיתת בית דין -
נתחייבנו כליה [הריגה]
למקום. ולכן, אין מיתתנו תלוי בך.
ואם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים אחרים
יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו, שפוגעין בנו והורגין אותנו [שיכולים לפגוע בנו ולהרגנו כדי לעשות שליחותו של מקום]. ובאמת יכול היה הקדוש ברוך הוא להרגנו באופן אחר.
אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך, שאתה תהרגינו
אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך [כדי שיפרע את עונש הריגתנו ממך]. ו
אף על פי כן, אף ששמע טוריינוס את דבריהם, לא שת ליבו לכך, אלא
הרגן מיד 1052 .
1052. כתב
ביפה עינים, שאף שנהרגו פפוס ולוליינוס לבסוף, מכל מקום מכל מקום עשו את אותו יום ליום טוב, בעבור הצלת הכלל. ומכל מקום בטלו את אותו יום טוב משום שנהרגו בו שמעיה ואחיה.
ובתורת כהנים [פרשת אמור] מצינו: מכאן אמרו, כל המוסר עצמו על מנת שיעשו לו נס - אין עושין לו נס. ושלא לעשות לו נס - עושין לו נס. וכשתפס טוריינוס וכו' אמרו: לא נסעו משם עד שבאו דיופלי וכו'. וכתב שם בעל
קרבן אהרן: הצילם הא ל יתעלה [את לוליינוס ופפוס] במה שהביא עליו [על טוריינוס] דיופלי מרומי וכו'. משמע שבאמת לבסוף לא נהרגו. ולפי זה, משום כך עשו את אותו יום ליום טוב. וכתב
המנחת יהודה, שלפי זה מתבארת הסוגיא על פי דברי
הערוך, שכתב ששמעיה ואחיה הם הרוגי לוד הנזכרים במסכת פסחים [נ א]. והיינו, שמתחילה עשאוהו יום טוב, ולבסוף, כשנהרגו בו שמעיה ואחיה - בטלוהו. וב
ירושלמי [במסכת שביעית פרק ד' הלכה ב', ובסנהדרין פרק ג' הלכה ה'] מצינו, שנהרגו על קדוש ה', שנתנו להם לשתות בכוס שצבוע עליו שם עבודה זרה, ולא אבו לשתות. וכתב היפה עינים, שלפי זה יש לומר, שמשום כך בטלו את אותו יום טוב, משום שנהרגו לבסוף. [לגבי עצם ענין זה, אם היה עליהם למסור עצמם באופן זה, ולא לשתות מהכוס, עיין ב
תוספות במסכת שבת עב ב, ד
"ה רבא].
ובמסכת שמחות [פרק ח'] משמע שאכן נהרגו באותה גזירה של
טוריינוס, ומכל מקום לא מתו - עד שראו שמנקרין את עיניו. עיין שם.
אמרו: לא זזו משם [לא הספיקו טוריינוס וחבורתו לזוז משם], ממקום ההריגה,
עד שבאו דיופלי [שני שרים
1053] מרומי, ופצעו את מוחו של טוריינוס
בגיזרין [במקלות
1054].
1053. כך כתב כאן
רש"י. וב
מסכת סוכה [נא ב] כתב: דיו - שנים. פלו - לשון שרים. והר
"ב מוספיא [המובא בערוך] כתב, שבלשון רומי
"דופל
י" היינו אנשים חשובים בין אנשי הצבא, אשר מפני גבורתם היו נותנים להם פי שנים ושכר כפול. ו
רבינו גרשום כתב, ש
"דיופל
י" היינו שלוחים.
1054. כך כתב
רש"י. שהוא מלשון גזרי עצים. אבל
רבינו גרשום כתב, שהוא קופיץ [סכין גדולה].
[7] יש שאלה: למה המלאך נלחם רק ביעקב ולא באברהם ולא ביצחק? ועונים: כיון שאברהם זה חסד, יצחק זה גבורה (תפילה), יעקב זה תורה, לא מפריע לו שנעשה חסד כל היום, לא מפריע לו שנתפלל כל היום, ומה שמפריע בהעיקר ליצה"ר זה לימוד התורה! שלא נלמד תורה... בזה הוא נלחם...
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ העלו אבק (ערפול), שלא ידעו מהיא מעלת התורה. זה מה שהשיג המלאך!
[8] ואפשר שזה מה שהפריע להמן הרשע אע"פ שכל העולם השתחוה לו ומרדכי לא , אמר כל זה איננו שווה לי והטעם כי מרדכי מוכיח לכולם כי לא המלוכה היא החשובה אלא אותו אחד שיושב ועוסק בתורה....
[9] מספרים: שפעם שאלו את אחד מראשי הצבא: "בשביל מה מגייסים בנות לצבא? איזה תועלת יש לצבא מהם? וענה: "כדי שהחיילים יבואו"...
[10] (פרי חנן שמות)
(בתמונה: אתמול הלכתי לקבל דיחוי בלשכת הגיוס בתל השומר בצער רב
)
