מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויודע דעת עליון (כד טז)
בברכות דף ז. מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, ובהמשך הגמ' מבואר שהקב"ה כועס רגע כמימריה, והיינו כמשך זמן אמירת תיבת "רגע". והקשו התוס' שם, מה היה יכול לומר באותו זמן מועט כשיעור "רגע".
ותירצו שהיה יכול לומר "כלם". ובזה ביארו בתורת חיים ובפתח עינים להחיד"א שם, למה היה צריך בלעם לבוא לראות את ישראל כדי לקללם, ומדוע לא היה יכול לקללם במקומו. אלא כיון שהיה צריך לומר "כלם" ואין לו זמן לפרש איזו אומה, ואיך יתפרש דוקא על ישראל, לכן צריך להיות לנוכח בני ישראל ואז באמירתו בפניהם "כלם" מתפרש על בני ישראל. וכתבו התוס' בע"ז ד: שלכן כאשר הפך הקב"ה את קללתו לברכה, אמר בלעם ויהי בישורון מלך, כי "מלך" הוא אותיות "כלם" בהיפוך סדר האותיות.
עוד תירצו התוס', שהיה מתחיל בשעת הכעס, וכל מה שהיה ממשיך אח"כ היה מתקבל, כיון שהתחיל בשעת הזעם. ובתוס' הרא"ש ובתוס' ע"ז שם כתבו להוכיח כן, כי בסנהדרין קה: מבואר שכל הברכות שברך בלעם, היה בדעתו לומר להיפך לקללות, ומבואר שלא היה בדעתו לומר רק "כלם", אלא קללות מרובות, ואיך היה יכול לומר הכל, ועל כרחך כתירוץ זה שהיה מתחיל בשעת הכעס. ורבותינו בעלי התוס' על התורה כתבו להוכיח כן מהא דאמרינן בברכות שם שר' יהושע בן לוי רצה לקלל את צדוקי באותו הזמן שהקב"ה כועס, ומה היה יכול לומר בשעה מועטת.
ובספר תולדות יצחק לרבי יצחק קארו זצ"ל דודו של מרן הבית יוסף פרשת בלק כתב ליישב בשם יש אומרים, שהיה יכול להאריך בקללות ולבסוף לומר "אמן" בשעת כעסו של הקב"ה, וכ"כ בדרשות ר"י אבן שועיב. ומשמע מזה שהאומר אמן על הקללה הוא כמוציא קללה מפיו, וכמו שמצינו בשבועות לו. לגבי שבועה, ונפקא מינה שהעונה אמן אחר קללה יהיה חייב מדין מקלל חבירו או אביו ואמו או מגדף, ועי' בחידושי הגרי"ז במכתבים שבסוה"ס דף פ"א שנראה מדבריו שבקללה לא נאמר האי דינא שהעונה אמן הוא כמוציא קללה מפיו, ויש לפלפל בזה.
ויודע דעת עליון (כד טז)
בברכות דף ז. מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, ובהמשך הגמ' מבואר שהקב"ה כועס רגע כמימריה, והיינו כמשך זמן אמירת תיבת "רגע". והקשו התוס' שם, מה היה יכול לומר באותו זמן מועט כשיעור "רגע".
ותירצו שהיה יכול לומר "כלם". ובזה ביארו בתורת חיים ובפתח עינים להחיד"א שם, למה היה צריך בלעם לבוא לראות את ישראל כדי לקללם, ומדוע לא היה יכול לקללם במקומו. אלא כיון שהיה צריך לומר "כלם" ואין לו זמן לפרש איזו אומה, ואיך יתפרש דוקא על ישראל, לכן צריך להיות לנוכח בני ישראל ואז באמירתו בפניהם "כלם" מתפרש על בני ישראל. וכתבו התוס' בע"ז ד: שלכן כאשר הפך הקב"ה את קללתו לברכה, אמר בלעם ויהי בישורון מלך, כי "מלך" הוא אותיות "כלם" בהיפוך סדר האותיות.
עוד תירצו התוס', שהיה מתחיל בשעת הכעס, וכל מה שהיה ממשיך אח"כ היה מתקבל, כיון שהתחיל בשעת הזעם. ובתוס' הרא"ש ובתוס' ע"ז שם כתבו להוכיח כן, כי בסנהדרין קה: מבואר שכל הברכות שברך בלעם, היה בדעתו לומר להיפך לקללות, ומבואר שלא היה בדעתו לומר רק "כלם", אלא קללות מרובות, ואיך היה יכול לומר הכל, ועל כרחך כתירוץ זה שהיה מתחיל בשעת הכעס. ורבותינו בעלי התוס' על התורה כתבו להוכיח כן מהא דאמרינן בברכות שם שר' יהושע בן לוי רצה לקלל את צדוקי באותו הזמן שהקב"ה כועס, ומה היה יכול לומר בשעה מועטת.
ובספר תולדות יצחק לרבי יצחק קארו זצ"ל דודו של מרן הבית יוסף פרשת בלק כתב ליישב בשם יש אומרים, שהיה יכול להאריך בקללות ולבסוף לומר "אמן" בשעת כעסו של הקב"ה, וכ"כ בדרשות ר"י אבן שועיב. ומשמע מזה שהאומר אמן על הקללה הוא כמוציא קללה מפיו, וכמו שמצינו בשבועות לו. לגבי שבועה, ונפקא מינה שהעונה אמן אחר קללה יהיה חייב מדין מקלל חבירו או אביו ואמו או מגדף, ועי' בחידושי הגרי"ז במכתבים שבסוה"ס דף פ"א שנראה מדבריו שבקללה לא נאמר האי דינא שהעונה אמן הוא כמוציא קללה מפיו, ויש לפלפל בזה.
