מו"מ בדברי החיי אדם בעניין מצוות צריכות כוונה בפסוק ראשון של ק"ש

[זיל בתר טעמא]

שלום לחו"ר הפורום היקר
נתקשינו מאוד בדברי החיי"א בכלל סח', הביאו המשנ"ב בסימן ס' ס"ק י', שמה שמצריכים את האדם לחזור על ק"ש כאשר לא כיוון, הוא דווקא כאשר לא התפלל בסדר התפילה וכד', כיון שאי אפשר לתלות שהקריאה הראשונה הייתה לשם מצווה, אך אם קרא בסדר התפילה, יצא י"ח. ומלשונו משמע שיצא לגמרי יד"ח ולא רק יצא ידי חובת הכוונה לקיים את המצווה. וידוע שהכוונות המעכבות את הק"ש הם כוונה לקיים מצוות עשה וגם כוונת הלב (עול מלכות שמיים ויחוד השם, עפ"י הרשב"א בברכות יג', הו"ד בב"י), וכדאיתא בסעיף ה' שכתב מרן שאם לא כיוון ליבו בפסוק ראשון לא יצא יד"ח, והסביר שם המשנ"ב שאינה הכוונה לקיים מצוות עשה שבסעיף ד', אלא מדובר בכוונת הלב לא להסיח דעתו מהקריאה ולהבין מה אומר (ועיין בילקו"י הנד"מ סימן ס' עמ' שכ' בביאורים, שהגדיר את הכוונה העיקרית: לקבל עו"ש ואחדות ה'), ומשמע שאם לא כיון לקבל עומ"ש לא יצא אפילו בסדר התפילה, וגם החיי"א בעצמו כתב כן בכלל כא' סעיף י', אך מסתימות דברי החיי"א שיצא יד
ח המצווה, וגם מסתימות הדברים בילקו"י ובהלכ"ב שהביאו דברי החיי"א, וסמכו עליו בדיעבד, משמע שיצא לגמרי ולא רק בתנאי שכיוון את הכוונה השניה. ויש לעיין עוד בסימן רלט' בשעה"צ אות ב' משמעות הדברים שהחיי"א מועיל לצאת י"ח המצווה לגמרי, ע"ש.
ואולי אפשר לומר דפשיטא להו שהוא בתנאי שקיבל על עצמו עול מלכות שמים, אך לענ"ד היה צריך להתנות זאת בדבריהם, ושוב- לא נראה כן מסתימות הדברים.

האם מישהו ראה בירור בדברים אלו או שכתב על זה, אם כן אשמח להתייחסות.