שלום רב לאוהבי תורתך
מכיון שהרגע נכנסתי לפורום וראיתי סימון לנושא כאן, אומר שאכן זכיתי להביא סיפור זה במעדני המלך חלק ד', כפי ששמעתי בישיבה כמה פעמים מפי מו"ר מרן הראש"ל שליט"א, וכמדומה שחזרתי לברר מפיו על כך לפני הדפסת הספר, והנני מציגו כאן כפי שהדפסתי בס"ד [להבא תוכלו לשלוח לי למייל
hashkafatmaran@gmail.com בשעת הצורך]
ניסה מרן לדבר על לב הבחור לילה שלם עד שחלה
ודאגה זו ניכרה כבר לפני קרוב לחמישים שנה, כפי שניתן להיווכח מהמעשה הבא
[1].
בישיבת פורת יוסף (גאולה) הופיע ביום בהיר בחור בשם נסים שלום. הלה היה לבוש ברישול, וללא היסוס תפס פינה בבהמ"ד והתיישב ללמוד בהתמדה גדולה. ניגש אליו הגאון רבי יהודה צדקא ע"ה ופנה אליו למעשיו בישיבה. השיב הבחור במילים קצרות "תורה היא וללמוד אני צריך", והמשיך ללמוד. אך הגר"י צדקא לא הרפה, וביקשו לגשת למבחן אצל הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל. הסכים הבחור, ולשאלת הגר"י צדקא על איזה מסכת ירצה להיבחן, השיב הבחור שאין זה משנה לדידו, ויש ביכולתו להיבחן על איזה מסכת שיבחר הרב. שוחח עמו הגר"י מעט בלימוד, ואחר שתהה על קנקנו, אמר לו שהוא כבר ידבר עם הג"ר בן ציון אבא שאול.
מרוב התפעלות פנה הגר"י צדקא אל הגרב"צ ואמר לו: "נראה לי שהגיע עוד חכם עובדיה לישיבה"... הכניסו הגרב"צ לכור המבחן, ואכן, הבחור עמד בהצלחה במבחן.
אותו בחור היה יתום מאמו, ומרן זיע"א שהספיק בנתיים להכיר אף הוא את הבחור קרבו ואירחו מפעם לפעם בביתו, כשהוא משתאה מידיעותיו הנרחבות של הבחור, ומה גם שלא חסרו לו חושים מוסיקליים שהיו באים לידי ביטוי בשמחות ובחגים כשהוא מנגן על קנון ומלחין שירים לכבוד מרן זיע"א.
מנהג מוזר היה לאותו בחור, שלא ללמוד את דברי התוספות על הש"ס כלל, וכששאלו אותו לפשר הדבר, היה משיב כי הרי בעצם לתוספות יש קושיא ממסכת פלונית, כשאני אהיה שם, אם אתקשה בכך אתרץ בעצמי את הקושיא...
כשסיים בחור זה את הש"ס, נערכה מסיבה גדולה שכל חכמי ירושלים השתתפו בה. עמד מרן הגאון רבי עזרא עטיה זצוק"ל והחל ממטיר על הבחור קושיות מכמה וכמה מסכתות בש"ס, והוא עונה עליהן אחת לאחת, דבר דבור על אופניו. לשאלת ראש הישיבה באיזה דף מובאים הדברים, השיב: "סעיפים שנאתי ותורתך אהבתי..."
אך ההילה והתהילה שנקשרה לראש הבחור הנ"ל לא החזיקה מעמד זמן רב, ביום הכיפורים נעדר הבחור מהישיבה, ובאקראי נודע שביום קדוש זה ישב אותו בחור במגדל דוד בירושלים וחילל את קדושת היום בכתיבת שירים ובאכילת פירות.
נחרד מרן ראש הישיבה למשמע הדברים, ובכדי שהבחורים לא יושפעו ממנו, וכן בתקוה שהלה יאלץ לבוא ולקבל תוכחת מוסר, העביר פתק בין הבחורים, ובו כתב: "נא לא לדבר עם נ. ש. מטוב ועד רע". לאחר ימים מספר שב הבחור לישיבה, וכשרצה לשוחח עם חבריו, ראה שאיש לא עונה לו. פנה אל אחד מרבני הישיבה והלה סיפר לו דברים כהווייתם אודות הפתק הנ"ל.
שמע הבחור כך ופניו הפכו כשולי הקדירה, מיד באין אומר ודברים יצא מבית המדרש, השליך את כיפתו מעל ראשו, ויצא לתרבות רעה.
מרן זיע"א בשומעו על כך קרא לבחור הנ"ל לבית הכנסת שהיה מתחת לביתו ברח' אלקנה, ושוחח עמו לילה שלם, על אמונה בה', שיש דין ויש דיין בעולם… אך לשווא, הבחור לא קיבל את הדברים.
בבוקרו של יום עלה מרן לביתו, ביקש מהרבנית ע"ה שתקרא לרופא, וכך שכב מרן מרותק למטתו שבועיים ימים.
כששאלו גאון גדול בתורה היאך יתכן שאותו בחור מופלג בתורה יצא לתרבות רעה? השיב, מפני שלא היה עמל בתורה, שהרי לא היה מוציא את דברי הגמרא מפיו, ולא היה מתעמק בסוגיא, ובלימוד התוס', אם כן לא פלא שאהבת התורה לא הכתה שורשים בלבו
[2].
לפני שנים מספר פגש הגאון רבי עזרא בר שלום שליט"א באותו בחור לשעבר, כשהוא זקן אשמאי וקרחת מבהיקה מתנוססת לפדחתו, פנה בלגלוג לר' עזרא ושאלו "אתה עוד כך?" השיב לו ר' עזרא באותו מטבע בשאלה נוקבת: "ואתה עוד כך?! מתי תחזור???" ונשארה שאלתו תלויה באויר ללא מענה.
[1] המעשה נמצא שמור אצלי כפי ששמעתיו בזמנו מפי מו"ר ועט"ר הראש"ל שליט"א.
[2] וזהו כדברי הגאון מהר"ח בן עטר בספרו חפץ ה' (שבת פח:): מכאן תוכחת מגולה לכת של תלמידי חכמים
הלומדים בתענוג, וכאשר תרצה להתבונן עמו בעומק הש"ס מילאה ילאה, ויתעצל ויתרשל. ואם תמצא לומר במקרה כשול יכשל באיזה קושי שאינו מניחו לעבור עליו יבקש לדחות איזה דחיה קלה ומקולקלת לבלתי יטרח והיא בעינו כו' אוי לו אוי לגופו,
ובודאי שעליו נאמר נגידות למשמאיל שנעשית לו סמא דמותא ובהתהלכו לא תנחהו ולא תשמור עליו אדרבא כלפי לייא רח"ל, אלא דצריך לטרוח
בכל כחו אשר נתון בימין. וא"ת למה תלה במיימינים ובמשמאילים הו"ל למימר העוסק בכל כחו, וכו', נראה דתרתי קאמר והא בהא תליא, וכאשר טורח לא יחוס על גופו, ומה גם אם יפעיל היצה"ר בידיעתו בהיותו בחברת החברים כיוצא בו לבל יכון דעתו שמא לא יעלה בידו דבר הנשאל בו ולזה קודם הוא מתרשל וטעמו בנואמו בז לדבר יחבל לו כי זה דקדוקי עניות ועל עצמו ניבא על ידי הדעת העלום, וזה הולך אחר דעת יצה"ר הנתונה בשמאל אשר יעצו לטובתו בשני העניינים, אחד כדי שישאר בכבודו במקומו מונח, והשנית למה ליה להג הרבה יגיעת בשר. משא"כ ההולך אחר עצת היצה"ט הנותן בימין ותהי עצתו כו', ועוד אני אומר שזהו עצמו אומרו סמא דחיים, דכאשר אינו חש על עצמו להתיש כח פשיטא דלהיותו מאמין שהתורה היא המרפאתו וכן יהיה, וזהו סמא דחיים. משא"כ מי שחס על עצמו לבל יטרח, מגלה דעת שאינו מאמין בדברי רז"ל דרפאות וכו', ולזה נעשית לו סמא דמותא ותהיה תושיה ומתשת כחו ויקרב עתו, לכן עצה טובה מהכא גמרינן לה כי לא עליך המלאכה לגמור וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת, ואם ידע דאיכא ת"ח מעיין יותר ממנו בפלפול וסברא בוא יבוא אצלו לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו ותבוא עליו הברכה. עכ"ד. והביאו הגאון מהר"ח פלאג'י בכף החיים (סי' כ אות יד), והגאון בעל שדי חמד במכתב לחזקיהו (שבת פח:).