רק אוסיף ואומר, שהיום בעת תפילת ערבית פתחתי להלכה ברורה והרב דוד יוסף כתב בשם אביו הגר״ע בדיוק כפי שהראשל״צ סובר, ובאמת קשה לי אם כן דהוו שני בניו של הגר״ע נגד הרב שטרית?
ראוי לציון שלא ראיתי את דבריו בפנים אך סמכתי על דברי חברי שקרא את זה בפנים, דאל״כ לא היה מחמיר על עצמו.
עריכה: ראיתי שזכיתי לכוון לדעתך הרמה בפירוש דברי הגר״ע כפי שכתבתי למעלה.
והכי קאמר, דאמנם לגבי "תבשיל מרק" (שנקרא על שם המרק, כמו "מרק ירקות" וכדו'), שהוא לח וצלול, והמרק עיקר לעצמו, אף שנתן בו חתיכות בשר וכדו' להעשיר המרק ונעשה הרוב יבש, בזה מעולם לא כתב להדיא להתיר, ועתה הוא מגלה דעתו בענין זה בבירור "דכל שהוא בשיעור הניכר לעין, ראוי להחמיר". ובכל מקום שכתב בזה נזהר תמיד שלא לכתוב להדיא אלא לגבי סוג תבשיל שיש בו רק "רוטב בעלמא", והיינו שעיקרו ומהותו המאכל היבש, כגון תבשיל בשר, תבשיל דגים וכדו' (וכן חמין שלנו), שעיקר התבשיל בודאי הוא היבש, (הבשר או הדגים), והנוזל שבו נטפל ומשמש ליבש. (ואף כשמוסיפים במיוחד כמות גדולה של הרוטב בשביל אלו שאוהבים לטבל בו, א"ז משנה את "מהות" התבשיל ועיקרו). ובאלו כתב להדיא להתיר בכל אופן ובשופי כל שיש רוב יבש, וכמפורש בדבריו פעמים רבות.
רק עתה זכיתי לראות את הנידון, ואכתוב כאן מעט מן המעט, מאשר עלה בידי בס"ד, והדברים כתובים אצלי מבעוד מועד. ופרסמתי בעבר כאן בפורום תחת הכותרת הערה בהלכות בישול. ואציגה זאת אף כאן שוב:
ראיתי להגר"ד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה על הלכות אפיה ובישול (עמ' רל) שכתב, כי יש לחלק בזה בין תבשיל שהרוטב שלו הוא לח וצלול שאין לו שייכות אל הרוב, וכגון מרק שיש בו תפוחי אדמה וכיוצא בזה, אפילו אם התפוחי אדמה הם הרוב הגדול, אין שייך בכיוצא בזה לומר שהמיעוט בטל לרוב וחשיב מצטמק ורע לו, אלא כוונתו באופן שהמיעוט שייך אל הרוב והוא חלק מהתבשיל, וכגון בשר או דגים שיש בהם מעט רוטב, שאין צריך שיהיו הבשר או הדגים יבשים לגמרי בלא רוטב כלל, ובכל כיוצא בזה שאין הרוטב עומד בפני עצמו בטל הוא כלפי הרוב היבש, וכשם שבשר או דגים לבדם חשיבי למאכל יבש אף על פי שאינם יבשים כעץ, ויש לחלוחית על פניהם, ואפילו לחלוחית מרובה. ע"כ. ואחר המחילה, לאחר לימוד ועיון היטב בדברי-קדשו של מרן זיע"א, נראה כי אין לחלק בזה בין אם הרוטב שייך אל התבשיל לבין אם לא. ועוד, שיש ללמוד בדעת רבינו הגדול זיע"א, כי יש להחמיר בזה. ולא שהוא מעיקר הדין על אודות אם הרוטב רב, שכתב בזה בספרו חזון עובדיה שבת חלק א (עמ' פב) "ואמנם כשהמרק הוא הרבה בשיעור הניכר לעין, מודה אני שראוי להחמיר. ולא כתבתי להקל אלא ברוטב בעלמא". מוכח מדברי קדשו אלו, כי יש להחמיר אם המרק הוא בשיעור הניכר לעין, ולא שהוא מעיקר הדין. ולא כפי שכתב להסתייע מדברים אלו לדברי הגר"ד יוסף שליט"א הגאון ר' גדעון בן משה, שאדרבה, מדברים אלו מוכח כי יש להחמיר, ובאמת מעיקר הדין משמע בדבריו כי יש להקל בזה. ולא שהוא איסור גמור. והסכימו עמי לדברים אלו הגר"א אבידר שליט"א והגר"מ אלול שליט"א, בהרצותי את דברינו אלו בפניהם בערב שבת קודש פרשת ויגש תש"פ.
ולא עוד, אלא שיותר סייעני בדברינו אלו הגאון ר' אברהם אבידר שליט"א, מדברי קדשו אשר כתב בזה לפני למעלה מעשור, בספרו שאלות ותשובות אדני פז ח"ד (סי' מג), שהביא בזה ממה שכתב מרן זיע"א בעצמו בספר מאור ישראל על עניני שבת (והוא הקובץ אשר ציינו הגר"ד בהלכה ברורה, עמ' יז) שכתב, שאם הרוטב מעט "מאד" מותר. ע"ש. והיינו שבאופן זה, ודאי שהוא מצטמק ורע לו. ועוד כתב שם, שלאו דוקא כשהרוטב התבשל יחד עם הדבר היבש התירו במיעוט רוטב, אלא
אפי' אם עירבו רוטב בשבת גם שרי. ע"כ.
ומדברים אלו רואים בפירוש, כי לשיטתנו בהבנת דברי קדשו הולך. שאם לא כן וכדעת הגר"ד יוסף שיש לחלק בין אם הוא שייך אל התבשיל דוקא, ואם לא אין להתיר, כיצד יפרנס דברי מרן זיע"א שיש להתיר לערב רוטב בשבת. ולכן מוכח מדברים אלו שברור הדבר כשיטת הבנתנו בזה. ושמחתי על דבריו כמוצא שלל רב. ועל דברים אלו אמרתי את מאמר החכם מכל אדם "ותשועה ברוב יועץ (משלי יא יד).
