וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם
כתב רש"י, ויאמר מי אלה, מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה. בזה, הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש, ע"כ. ולכאורה צ"ב מי היו העדים על שטר זה. ולפי הראשונים שכתב ידו מועיל לקדושין [עי' תוס' (יבמות לא, ב ד"ה למעוטי) שנסתפקו בזה] ניחא.
עוד יש לפלפל לפי הספר החכמה שגוים כשרים מן התורה לעדות כשאין חשש משקר, א"כ יתכן שכיון שיוסף היה משנה למלך לא היו חשודים לשקר כלפיו. [ואין לומר שכיון שהיה היהודי היחיד במצרים אין חב לאחריני וסגי בהודאת בעל דין, שהרי יש יהודים חוץ למצרים]. ויש לעיין אם זה נכון, וכתבתי לפו"ר. ויתכן שעכ"פ קודם מתן תורה סגי בהכי, ואולי גם בסתם גויים, בפרט לשיטת התוס' (נדה ע, ב ד"ה ואין) והמהר"ל (באר הגולה, באר הרביעי, הובא בדרך חיים מכון ירושלים, אבות פ"ג מ"ג הע' 321) שבמתן תורה ירדו הגויים ממעלתם.
שו"ר שאכתי קשה, שהרי מבואר בגמ' בגיטין (י, ב) שגוי פסול לחתימה על גט, כיון שאינו בר כריתות. אלא שעל זה י"ל שפיר דקודם מתן תורה שאני. ויתכן לדמות למחלוקת המהרש"א (חולין צא, א) והזכרון יוסף בספרו משביר בר (פר' מקץ) לגבי שחיטה של גוי קודם מתן תורה אי יש בזה פסול של אינו בר זביחה [הביאם במגדלות מרקחים (פר' תולדות, בעניין איך אכל יצחק אבינו משחיטתו של עשו, בהע')].
עוד יש לדון, שרש"י כאן הולך למ"ד עדי מסירה כרתי, ונעשו הקניינים על ידיהם, ובהם לכאורה לא צריך בר כריתות [כמו שלא צריך נתינה לשמה (גיטין פו, ב)], והשטרות היו שטרי ראיה, ובזה לא צריך בר כריתות.
כתב רש"י, ויאמר מי אלה, מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה. בזה, הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש, ע"כ. ולכאורה צ"ב מי היו העדים על שטר זה. ולפי הראשונים שכתב ידו מועיל לקדושין [עי' תוס' (יבמות לא, ב ד"ה למעוטי) שנסתפקו בזה] ניחא.
עוד יש לפלפל לפי הספר החכמה שגוים כשרים מן התורה לעדות כשאין חשש משקר, א"כ יתכן שכיון שיוסף היה משנה למלך לא היו חשודים לשקר כלפיו. [ואין לומר שכיון שהיה היהודי היחיד במצרים אין חב לאחריני וסגי בהודאת בעל דין, שהרי יש יהודים חוץ למצרים]. ויש לעיין אם זה נכון, וכתבתי לפו"ר. ויתכן שעכ"פ קודם מתן תורה סגי בהכי, ואולי גם בסתם גויים, בפרט לשיטת התוס' (נדה ע, ב ד"ה ואין) והמהר"ל (באר הגולה, באר הרביעי, הובא בדרך חיים מכון ירושלים, אבות פ"ג מ"ג הע' 321) שבמתן תורה ירדו הגויים ממעלתם.
שו"ר שאכתי קשה, שהרי מבואר בגמ' בגיטין (י, ב) שגוי פסול לחתימה על גט, כיון שאינו בר כריתות. אלא שעל זה י"ל שפיר דקודם מתן תורה שאני. ויתכן לדמות למחלוקת המהרש"א (חולין צא, א) והזכרון יוסף בספרו משביר בר (פר' מקץ) לגבי שחיטה של גוי קודם מתן תורה אי יש בזה פסול של אינו בר זביחה [הביאם במגדלות מרקחים (פר' תולדות, בעניין איך אכל יצחק אבינו משחיטתו של עשו, בהע')].
עוד יש לדון, שרש"י כאן הולך למ"ד עדי מסירה כרתי, ונעשו הקניינים על ידיהם, ובהם לכאורה לא צריך בר כריתות [כמו שלא צריך נתינה לשמה (גיטין פו, ב)], והשטרות היו שטרי ראיה, ובזה לא צריך בר כריתות.
