שאלתך נשאלה בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סימן ה', וז"ל:
נשאלתי בדבר מי שקנה תפלין מסופר מומחה וירא ה' מרבים בחזקת כשרים, ואחר שהניחן שנים רבות מסרן לבדיקה ונמצא בהן טעות הפוסלת את התפילין מעיקרן, האם חייב לקבל עליו תשובה כדין שוגג, או דינו כאנוס שא"צ כפרה.
א) הנה מעיקר הדין מבואר בדברי הרמב"ם (סוף פרק ב מהלכות תפילין), שהלוקח תפילין מן המומחה אינו צריך לבודקן פעם אחרת, ואפי' לאחר כמה שנים, שכל זמן שחיפויין שלם הרי הן בחזקתן, ואין חוששים להן שמא נמחקה אות מתוכן, או שניקבה. הלל הזקן היה אומר תפלין אלו משל אבי אימא. עכ"ל. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' לט סעיף י). והיינו משום שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (פסחים ט א). ואם כן מסתברא ודאי בנ"ד שהוא כאנוס שא"צ כפרה כלל, וכמו שאמרו בשבועות (יח א) אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' שגגות ה"ו) וז"ל: הבא על אשתו שלא בעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש, הרי אלו פטורים מקרבן חטאת, מפני שהם כאנוסים ולא שוגגים, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק בדבר, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגת חטא, ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה קודם שיעשה צריך כפרה. אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל, אין זה אלא אונס ופטור. ע"ש. וע"ע בתוס' ביצה (כה ב) ד"ה אורח ארעא. ובשו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' מא) ובשו"ת חמדת שלמה (חיו"ד סי' א). ובשו"ת ברית יעקב (חאה"ע סימן צו). ע"ש. וראיתי בספר דעת קדושים (סי' לט סעיף ט) שכתב, תפלין שנמצאו פסולים למפרע, כגון חסרים אות וכיוצא בזה שאין לתלות שעכשיו נעשה, יש לומר דשייך בזה כעין מה שאמרו חז"ל (בקידושין סו ב) בכהן שעבד עבודה בבית המקדש ונודע אחר כך שהיה חלל עבודתו כשרה, שנאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה. וא"צ לומר ברוך שם על כל ברכה שאמר קודם שנודע כי גם הברכות רצויות. ע"כ. ואי משום הא לא איריא, שעד שנדמה דין זה לחלל, נדמהו לבעל מום, דאמרינן התם שעבודתו פסולה למפרע, שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ואמרינן, מקוה פסולו בגופו, ובעל מום פסולו בגופו, ואל יוכיח חלל שפיסולו מאחרים. ע"ש. והכא נמי הרי התפילין היה פיסולן מגופן. (ועוד שהרמב"ם (בפ"ו מה' ביאת מקדש ה"י) כתב שגם לאחר שנודע שהוא חלל, אם עבד עבודה בבהמ"ק לא חילל. ועיין בכסף משנה שם. וא"כ אינו ענין כלל לנ"ד. ומיהו מדברי התוס' קידושין (יב ב) מוכח דלא ס"ל כדברי הרמב"ם. וכ"כ השער המלך בפ"ו מה' ביאת מקדש. וע"ע בחי' הרשב"א קידושין (סו ב) בשם הרמב"ן, ועיין בספר גבורות ארי מכות (יא ב) ותענית (יז ב). ובהרש"ש שם, ואכמ"ל). וא"כ די לנו לומר שאינו נידון כשוגג שצריך כפרה, אבל לא תחשב לו הנחתן כמצוה גמורה, אלא כמו שאמרו בברכות (ו א) מאי ולחושבי שמו, חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלים עליו כאילו עשאה.
ב) ועינא דשפיר חזי להגאון רי"ח טוב בשו"ת רב פעלים ח"ד (חאו"ח סי' ב) שכ' לחקור בזה במי שכתב תפלין בכשרות, ומגיה מומחה בדק אותן ואמר שהם כשרים. ואחר כמה שנים מסרן שוב לבדיקה ונמצאת בהן טעות הפוסלת למפרע, ונמצא שהאיש הזה לא קיים המצוה במשך כמה שנים וגם בירך ברכות לבטלה, ואיך איש זה שהוא תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה כזאת, וכתב, ומצאתי תרופה לזה לפי מה שכתב מרן החיד"א בספר דבש לפי (מערכת ד' אות ד) והועתק ג"כ בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' י), בשם השבולי הלקט כתיבת יד (והוא בשבולי הלקט השלם סי' ה), שכתב: וכל איש מקבל שכר על מה שרואה ומבין בדעתו, אם דעתו מכוונת לשמים, שהרי אתה רואה מאי דקי"ל שתפילין שתפרן בפשתן פסולות, ואמרינן במכות (יא א) אמר רב חזינא לתפילין דבי חביבי (רבי חייא) דתפירי בכיתנא. ולית הלכתא כוותיה. והא ודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר מצות תפילין כשאר החסידים, אף על פי שתפילין שלו היו תפורות בפשתן. עכת"ד. וכ"כ עוד בספרו בן איש חיל (בקונטרס שני אליהו דף כב ע"א). ולפע"ד אכתי לא איפרק מחולשא, שמאחר שהלכה למשה מסיני היא שהתפילין נתפרין בגידי בהמה טהורה, וכדאיתא התם במכות (יא א), וכן בשבת (קח א), איך יתכן שיהיה בזה מחלוקת, עד שרבי חייא יעשה מעשה רב לתפור התפילין שלו בפשתן, והרי כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים שמעולם לא מצינו הלכה למשה מסיני שיהיה בה מחלוקת. וע' בשו"ת חות יאיר (סי' קצב). ומצאתי להריטב"א בחידושיו למכות (יא א) שכתב וז"ל: איכא דגרסי חזינא להו לתפילי דבי רב דתפירי בכיתנא, וטעותא הוא, דהא בתפילין כ"ע לא פליגי, ולא נחלקו ר"מ ורבי יהודה אלא בס"ת שתפרו בפשתן, אלא הכי גרסינן, חזינא להו לספרי דבי רב דתפירי בכיתנא, והיינו ס"ת, ומשום דסבירא ליה כמ"ד דכשר, ולית הלכתא כוותיה. ואיכא דגרסי חזינא לתילי דבי רב, והיינו ספר דכתיב ביה קווצותיו תלתלים, וזה שרטוט כדאיתא במדרש. עכ"ל. ובחידושי הריטב"א מהדורת מוסד הרב קוק בהערת המו"ל הרה"ג ר' יצחק רלב"ג נר"ו העיר שכן כתב גם בתוס' שאנץ, ושלא כגירסת הספרים חזינא לתפילי דבי רב, שהרי זה הל"מ. ע"ש. וכ"כ בספר שיח יצחק (מכות יא א) שנראה שהרמב"ם שכתב שבהל"מ לא מצינו מחלוקת, גורס חזינן לספרי דבי רב כגירסת הריטב"א, אבל תפלין לכ"ע צריך לתופרן בגידין. ע"ש. וכן מצאתי עוד בספר האשכול (הלכות ס"ת סי' יב עמוד מ) שגורס: "אמר רב חזינא לספרי דבי חביבי דתפירי בכיתנא, ולית הלכתא כוותיה". וכתב בנחל אשכול שם, בנוסחתינו בגמ' איתא חזינא לתפילי דבי חביבי, ובדותא היא, שאי אפשר שר' חייא יחלוק על הל"מ שאין מי שחולק עליה, ובין ר"מ ובין ר' יהודה מודים בתפילין, ולא פליגי אלא בס"ת, אבל לגירסת בעל האשכול ניחא. וכ"כ הריטב"א. ומ"ש עוד הריטב"א דאיכא דגרסי תילי דבי רב, כיוצא בו בפסחים (קיז א) חזינא לתילי דבי רב דכתיב בהו הללויה וכו'. עכ"ד. ועיין לראבי"ה מגילה (סימן תקסח) בשם רבינו שב"ט, שלפי גירסתינו צ"ל דרב גופיה מסיק "ולית הלכתא כוותיה", דהא רב גופיה קאמר (במגילה יט ב) שהמגילה צריכה להיות תפורה בגידין ואם תפרה בחוטי פשתן פסולה, מפני שנקראת ספר וכו'. ע"ש. וכ"כ הטורי אבן במגילה (יט ב). ע"ש. ובהגהות פורת יוסף (מכות יא א) כתב, דהא דאמר רב חזינא לתפילי דבי חביבי דתפירי בכיתנא, לא שהיה מניחן, דהא ודאי דלא פליג על הל"מ שצריך לתופרן בגידין, אלא דסבירא ליה שעל כל פנים יש עליהן שם תפילין, ונפקא מינה שאם יזדמן באיזה מקום שלא יהיו שם תפילין אחרים התפורים כהלכתן, יהא מניחן, וכהאי גונא איתא בברכות (כה א). עכ"ד. ולפ"ז מה שרצה הגרי"ח להסתייע מזה לנידון דידן שיקבל שכר על כוונתו הטובה לשם שמים, יד הדוחה נטויה דליכא למילף מידי מההיא דרבי חייא. ומה גם שי"ל שבאופן כזה שנמצאת טעות בתפלין, שהוברר שהיו פסולים מעיקרן, אף שע"פ דין תורה עד אחד נאמן באיסורין, מ"מ אפשר שאם היה מוסרן לבדיקה ע"י מגיה מומחה יותר היה מגלה מיד את הטעות, וא"כ לא מגיע לו שכר מצוה ממש.
והנה הגרי"ח שם דן ידין אודות מה שאירע בעיר בגדאד, בימי מר זקנו הגאון ר' משה חיים, שכל אנשי העיר היו מניחים תפלין שהיו נראים לעיני כל רואה שאינם מרובעות כלל, מבלי שום צורך לבודקן במחוגה ובכלי המדה, עד שבא חכם אחד מתושבי דמשק ושמו רבי יהודה אשכנזי, שהיה אומן ובקי בעשיית תפלין כדת, והודיע שיש לאל ידו ללמד את האומנים העוסקים במלאכת שמים שיוכלו לעשות תפילין מרובעות כהלכה, ואז הכריז הגאון ז"ל בכל בתי הכנסת שכל התפילין שלהם פסולים, ומעתה לא יברכו עליהן, שהיא ברכה לבטלה, וכל אנשי העיר למקטון ועד גדול קיימו וקבלו עליהם גזרתו של הרב, והאומן הנ"ל ישב עם האומנים יומם ולילה עד שלימדם עשיית תפלין מרובעות כדת וכדין. והגרי"ח חקר בענין זה ששגגו בו רבים בדבר שכמעט כל הפוסקים שוים שגם ריבוע הבתים של תפלין הוא מעכב, מכח הלכה למשה מסיני, ונמצא שמצוה גדולה זו לא עלתה בידם, וגם בירכו ברכות לבטלה מדי יום ביומו במשך כמה שנים. ונחה דעתו דעת עליון ע"פ דברי השבולי הלקט שסמך סמיכה בכל כחו במה שראינו שר' חייא הגדול הניח תפלין שהיו פסולים לדעת חז"ל מכח הלכה למשה מסיני וכו'. ע"ש. והנה מלבד שיד הדוחה נטויה כנ"ל, עוד בה, דלא דמי כלל להא דר' חייא, שאז לא היתה הלכה למשה מסיני ידועה ומפורסמת לכל שצריך לתופרן בגידין, שהתורה שבעל פה עדיין לא ניתנה להכתב, וכבר מצאנו בסוכה (מד א) גם בדבר שהוא הלכה למשה מסיני, שכחום וחזרו ויסדום. וע"ע במגילה (ג א) ומכיון דאכתי לא איפסיקא הלכתא, ורבי חייא צדיק בתומו הולך, ולבו לשמים, תומת ישרים תנחם, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, אבל בדין תפילין מרובעות שהיא הלכה פסוקה, ומפורסמת בכל ספרי הפוסקים דינא יתיב וספרין פתיחו, ונעלם דבר מעיני הקהל, והניחו תפלין פסולים ובירכו ברכות לבטלה נגד הלכה פסוקה המפורשת בשלחן ערוך, אין זה בגדר אונס, אלא שוגג הקרוב למזיד, ואף על גב דבעלמא קי"ל אומר מותר שוגג הוא, וכמ"ש התוס' בכורות (כג רע"א) והרמב"ן בחי' לשבועות (כו ב) בד"ה ואיכא למידק. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (ס"ס רנ"ד). וע"ע בט"ז ובאחרונים יו"ד (סימן צט ס"ה). מ"מ לאו כלהו שגגות בחדא מחתא מחתינהו, וע' ברמב"ם (פ"ה מה' תרומות ה"ח): "אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה, במה דברים אמורים שלא ידע בטומאה, אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ויחזור ויתרום". ע"כ. וכתב הרדב"ז (בשו"ת ללשונות הרמב"ם ח"א סי' ה), דה"ט משום שהוא שוגג בדין ואי בעי הוה ליה לשיולי לחכם. ע"ש. וכיו"ב פסק הרמב"ם (בהל' רוצח פ"ה ה"ד, ובהל' מלכים פ"י ה"א) כדברי רבא (מכות ט א) שהאומר מותר שוגג הקרוב למזיד הוא. וע' בכסף משנה שם. וע' בערך השלחן א"ח (סי' שיח סק"ג). ע"ש. וכבר אמרו ביבמות (קט ב) רעה אחר רעה תבוא להתוקע עצמו לדבר הלכה, דאית ליה רב במתא ולא אזיל שאיל מניה. ולכן אפי' אם נאמר שמכיון שעדיין לא היה להם בעיר אומנים הבקיאים לעשות תפלין מרובעות כדת, חשובים כאנוסים, מ"מ לא היה להם לברך על התפילין, דהוו ברכות לבטלה. ושו"ר בשו"ת באר משה ח"ה (בהשמטות שבסוף הספר עמוד רפו) שכתב לתמוה מאד ע"ד הגרי"ח בשו"ת רב פעלים הנ"ל, כי מה ראיה יש מההיא דר' חייא, הא ודאי שבדורות התנאים והאמוראים אם אחד מהם עשה מעשה כפי דעתו וסברתו, אף שאח"כ נפסקה הלכה דלא כוותיה, מ"מ כל מה שעשה בדבר מצוה הרי קיים המצוה כפי דעתו, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, משא"כ אם מי שהוא היום יעשה מחמת חסרון ידיעה דבר המפורש בש"ע נגד דעתו, והיה יכול לשאול פי חכם, ולא עשה כן, אלא סמך על סברתו, בודאי שלא עשה מצוה, ונקרא פושע, וכ"ש כשהפיסול הוא בדבר שאין בו מחלוקת כלל, ורק בטעות בא לידו, הא ודאי שאין לזה שום דמיון לההיא דר' חייא וכו'. ע"ש. (ולכאורה מה שחילק בין דור התנאים לדורינו, הרי עכ"פ הל"מ קדמה לדורותם, ואין שום תנא שיכול לחלוק על הל"מ, ואם היה יכול לשאול לרבותיו ולא עשה כן, שוב נחשב כתוקע עצמו לדבר הלכה. ואין לו שכר מצוה. רק י"ל שעיקר החילוק כמש"כ לעיל. ודו"ק) ויש עוד לפלפל בדברי הגרי"ח ובדברי הבאר משה הנ"ל. ואכמ"ל. [וכעת מצאתי בשו"ת פרי השדה ח"ג (סימן קיז) שהביא מ"ש בס' דעת קדושים הנ"ל לדמות דין זה למ"ש בקידושין (סו ב) שאם עבד עבודה ונמצא חלל עבודתו כשרה, והשיג עליו דאדרבה דמי טפי לבעל מום שפיסולו בגופו, ועבודתו פסולה. ע"ש. וכן השיג עליו ביתר שאת ויתר עוז בשו"ת באר משה ח"ה (סי' קל). ע"ש. וראיתי גם מ"ש בזה בשו"ת חלק לוי (סי' קצז). ודבריו תמוהים, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. ודו"ק כי קצרתי].
ג) ניהדר אנפין לעיקר השאלה אם צריך לקבל עליו תשובה, והנה על עצם המצוה של הנחת תפילין, הא ודאי שכיון שהיא רק מצות עשה, הא אמרינן ביומא (פו א) עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלים לו, שנא' שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. וכ"פ הרמב"ם (בפרק א' מהל' תשובה ה"ד). וכ"כ האור זרוע ח"א (סי' קיב), שאם עבר על מ"ע ושב בתשובה מוחלים לו גוף העון מיד ואין צריך לא צום ולא קרבן להתכפר, ורק אם עבר על לא תעשה וכריתות ומיתות ב"ד, צריך לסגף את עצמו ולצער עצמו תמיד כדי שיתכפר לו העון שעשה וכו'. ע"ש. וכל זה נאמר אפילו אם עבר במזיד על מ"ע. וכן מוכח בזבחים (ז ב) דאמרינן, עולה דורון היא (שאינה באה לכפר על עשה, כפרה ממש, אלא אחר שכיפרה התשובה על העשה, העולה באה להקבלת פנים, כאדם שסרח במלך ומרצהו ע"י פרקליטים, וכשבא להקביל פניו מביא דורון עמו. רש"י) היכי דמי אי דליכא תשובה, זבח רשעים תועבה, אלא דעביד תשובה, והא תניא עבר אדם על מ"ע ושב בתשובה לא זז משם עד שמוחלים לו. אלא ש"מ דורון היא. ע"ש. וכל שכן בנידון דידן שהיה שוגג גמור. אולם על ברכותיו לבטלה שבירך על תפילין פסולים, תליא באשלי רברבי, שלפי דעת הרמב"ם ומרן שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר מן התורה משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. (וכמו שכתבנו בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' לט אות ז) עליו לקבל תשובה. משא"כ לשיטת התוס' (ר"ה לג א) והרא"ש (פ"ק דקידושין סי' מט) ורוב הראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, י"ל שעכ"פ בשוגג א"צ כפרה. (וע' בשו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' יד אות ט ובהערה שם). וע' בשו"ת פנים מאירות ח"ג (סי' ט) שנשאל אודות מי שהיה מניח התפלין של ראש על מצחו (מחוסר ידיעה), והוא מאותם הנוהגים לברך על תפלה של ראש, כדברי הרמ"א, ושוב נודע לו הדין, וכתב שעל ביטול המצוה כיון ששב בתשובה נמחל לו, אך על הברכה שבירך ברכה לבטלה שעובר משום לא תשא, לא נמחל בתשובה בלבד, מ"מ כיון שלדעת התוס' וסיעתם אין זה אלא מדרבנן, ועוד שהוא אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחר הברכה, שזהו תיקון לברכה שאינה צריכה, הילכך די בחרטה ובוידוי ותשובה. עכת"ד. (וע' במש"כ על דבריו בספר ילקוט יוסף ח"א עמוד לט). ולדבריו כ"ש בנ"ד שהוא שוגג גמור קרוב לאונס, שהרי לקח התפלין מסופר מומחה וירא שמים, ומאי הוה ליה למיעבד. אך ראיתי בשו"ת חשב האפוד ח"ב (סי' נד) שנשאל בנידון דידן ממש, ואחר שהביא תורף דברי הפנים מאירות הנ"ל, כתב להעיר שעדיין יש לדון מדקי"ל שהנישאת ע"פ עדים חייבת בקרבן, ולא אמרינן מאי הוה לה למיעבד וכו', ומ"מ סיים כי למעשה אין צורך כאן בכפרה כלל כיון שאינו אלא שגגת עשה, וגם מצד ברכה לבטלה, כבר כתב הפנים מאירות להקל ע"פ התוס' והרא"ש דלא הוי אלא מדרבנן, ודי לו בוידוי דברים ובתשובה. עכת"ד. ולכאורה לדידן דאזלינן בתר הרמב"ם ומרן שאיסור ברכה לבטלה מדאוריתא, עדיין יש לדון להצריכו סיגוף וצער, וכמ"ש האור זרוע הנ"ל. ומ"מ לפי מ"ש הרמב"ן עה"ת (פרשת ויקרא) שבשגגת לאו אין עליו נשיאות חטא. וכ"כ בחידושי הר"ן סנהדרין (פד א). לפ"ז גם לדידן א"צ כפרה. ואף על פי שהתוס' ביצה (כה ב) נראה שחולקים בזה וס"ל ששגגת לאו בעי כפרה. וכ"כ החקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכ) להוכיח מדברי התוס' הנ"ל שגם על שגגת לאו יש עונש בב"ד של מעלה. ע"ש. אולם בשו"ת חתן סופר (סי' ה) כתב, שזהו דוקא באיסור אכילה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א (ס"ס קפ). ע"ש. וע"ע בספר משנת ר' אליעזר די טולידו ח"ב (בדרשותיו דף ל"ז ע"ב) שכ' ג"כ לדחות דברי החקרי לב הנ"ל. ע"ש. ועכ"פ יש כאן כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כרוב הפוסקים שאיסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ואת"ל שהלכה כהרמב"ם ומרן דהוי מדאורייתא, שמא הלכה כמ"ש הרמב"ן והר"ן ששגגת לאו א"צ כפרה כלל. שוב ראיתי בשו"ת מחזה אברהם שטיינברג (סי' ה) שנשאל ג"כ בנ"ד, ופלפל הרבה בדברי הרמב"ן והר"ן הנ"ל. ויש לעמוד על דבריו. ע"ש. ובשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' קיז) כתב לענין נ"ד, שהואיל ולקח התפלין מן המומחה, ולא פשע כלל בבדיקתם, אף שנמצאו התפלין פסולים למפרע, וברכותיו לבטלה, בכה"ג לא הקפידה תורה, תדע שהרי מעשים בכל יום בספרי תורה שקראו בהם שנים רבות, ואח"כ בא מגיה בקי נפלא ומוצא בהם כמה טעיות שהיו בספרי התורה מעיקרן, וכי נאמר שכל אלו שקראו ובירכו עליו, לא יצאו ידי חובה ובירכו ברכות לבטלה, אלא ודאי לכאורה שכיון שהסופר בדק עד מקום שידו מגהת ועשה כתיקון חז"ל, והוחזקו כספרי תורה כשרים אין לפקפק יותר בזה, וה"נ כיון שהתפלין יצאו מתחת ידי סופר מומחה, לא זו שלא עבר על איסור ברכה לבטלה, דהכא אפי' למ"ד שאיסור ברכה לבטלה הוי מדאורייתא, כיון שכוונתו רצויה לברך על המצוה לכ"ע ליכא בהכי משום ברכה לבטלה, אלא אף ידי המצוה גופא נחשב כאילו קיימה עד עתה כיון שלא פשע כלל, ולא דמי למאי דאמרינן אונסא כלא עביד דמי, שכאן לענין קיום מצוה אמרינן שכל שנאנס ולא עשאה כאילו עשאה. עכת"ד. והנה הראיה שהביא מספרי תורה, לנ"ד, החילוק מבואר דשאני התם שאנו סומכים על מ"ש הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן ט), והובאו דבריו בארחות חיים (הל' קס"ת סימן ה) ובכל בו (סימן כ). ובס' אבודרהם (סדר תפלת שחרית של חול דל"ז סע"ב), ובשו"ת הרשב"א המיוחסות (סימן רלט), שמותר לברך על ס"ת שאינו כשר ולקרות בו בצבור, ואין בזה משום ברכה לבטלה, שאין ברכות התורה על קס"ת כשאר ברכות המצות כגון לולב וסוכה, שאם המצוה פסולה הברכה היא לבטלה, אלא הברכה היא על הקריאה, ואפילו קרא בס"ת שאינו כשר יצא. ועל זה סמכו גאוני המערב שהיו קוראים ומברכים על ס"ת של קלף שאינו מעובד כהלכה, ונהגו כן בפני גאוני עולם רבי יוסף הלוי בן מיגאש ורבינו יצחק, ומעולם לא נמצא פוצה פה וכו'. ע"ש. וכתב בשו"ת הרא"ם ח"א (סימן י) שחכמי נרבונא וכמה גדולים אחרים ס"ל כדברי הרמב"ם הנ"ל. ושכן היה מורה להלכה ולמעשה, כי דברי הרמב"ם דברי טעם הם, וראויים לסמוך עליהם. וטענות הרשב"א על דבריו הנ"ל חלושות מאד וכו'. ע"ש. וכ"כ בשו"ת זקן אהרן הלוי (ס"ס צט) להלכה ולמעשה. ע"ש. ומרן הבית יוסף ביו"ד (סימן רעט) סמך ע"ד הרמב"ם לענין דיעבד, שנמצא טעות באמצע הקריאה בשבת. וכ"פ בש"ע א"ח (סימן קמג ס"ד). ע"ש. אבל תפלין אם פסולים הם ברכתו ברכה לבטלה. ולפי האמור יש להשיב גם על מ"ש ידידנו הגאון רבי מנשה קליין שליט"א בשו"ת משנה הלכות ח"ה (סוף סימן א), שכתב לענין נ"ד, שיש ראיה גדולה מדין הקוראים בס"ת בברכותיה ונמצא טעות בס"ת, שלא מצינו בשום מקום שצריך שיעשו תשובה על הברכה שבירכו על ס"ת פסול, כיון שהס"ת היה בחזקת כשרות, והוא הדין לענין תפלין שנמצאו פסולים, ואף על פי שיש לחלק בין קס"ת דהוי מדרבנן לתפלין דהוי מדאורייתא וכו'. ע"ש. ולפי מה שכתבנו רב המרחק בין דין קס"ת לדין התפלין. ולא אכחד כי בספר פרי עץ חיים (דף לט ע"ד), והובא בספר גנזי חיים להגר"ח פלאג'י (דף קנ ע"ב) כתב, שהעובר על מ"ע צריך להתענות ס"א תעניות, ובספר תיקוני תשובה של רבינו חיים ויטל כתב שהמבטל מ"ע כגון שופר ולולב צריך להתענות (שע"ו תעניות). אבל זהו נגד תלמוד ערוך שבידינו שאם עבר על מצות עשה ושב בתשובה לא זז משם עד שמוחלים לו. ועכ"פ בשוגג מיהא יש לומר דלכולי עלמא אין צריך תעניות וסיגופים. ובפרט בנידון דידן שהאיש הזה עגמה נפשו על שאירע לו מכשול למפרע. ועציבותיה מסתייה. ומכאן ולהבא חושבנא טבא, ומה טוב שיקבל עליו להניח תפלין דרבינו תם, כדי לצאת י"ח כמה מהגדולים, ובפרט הראב"ד שמעיד בגדלו שכן מבואר בירושלמי. (וע' בשו"ת יביע אומר ח"א סימן ג, ובילקוט יוסף ח"א עמוד מא והלאה). [ושוב נדפס שו"ת הר צבי להגאון רבי צבי פסח פרנק, וראיתי אליו (בחאו"ח סימן לה) שנשאל כעין השאלה דנידון דידן, והביא גם כן דברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד (סימן ב), וכתב לדחות הראיה מהשבלי הלקט ע"פ המעשה של רבי חייא, דשאני התם שאין לך אלא שופט שבימיך. וכמו שכתב בחידושי הרש"ש (יומא פ א). וע"ע שם לגבי איסור ברכה לבטלה שבירך על התפלין, שנשען על דברי הפנים מאירות (ח"ג סימן ט) הנ"ל. ודו"ק. ואכמ"ל יותר]. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אמן.