מי שיודע אידיש, אשמח לפענוח הכתוב בשני עמודים אלו. נ"מ להלכה.
אושרי רביב
Well-known member
מהרבנית בינה
מסופר בירושלמי שרבינו הקדוש שלח מזוזה לארטבון - שהיה נכרי - ואמר לו שהוא שולח לו "מילה דאת דמך לדו היא מנטרא לך" (=דבר שדמך שווה לו והוא שומר עליך). כלומר, למרות שנכרי אינו בגדר של קיום מצוות מזוזה, בכל זאת במקרה זה שייך העניין של "מנטרא לך" (שמירה) שקיים במזוזה.
[ובפרט לפי ההמשך והסיום של הסיפור, שמובא בשאלתות, שמיד כשארטבון לקח את המזוזה וכו', מיד פעלה השמירה ו"מיד ברחה אותה שדה"]
ולכאורה זה דבר תמוה:
מכיוון שנהגו להכניס במקל דווקא מזוזה, זו הוכחה שלקחו את זה לא סתם כפרשה מהתורה (שהיא - בכלל - מגינה), אלא כ(שמירה של) מזוזה - איך שייך כאן הגדר של שמירה ממזוזה? הרי הדין הוא ש"תלאה במקל פסולה", וכפי שהגמרא מדגישה: "סכנה ואין בה מצווה", וכפירוש רש"י: "סכנה - מן המזיקים שאין הבית משתמר בה עד שיקבענה בצורת הפתח כהלכתה".
[ולמרות שהגמרא מספרת שם, ש"של בית מונבז המלך היו עושים בפונדקותיהן כן זכר למזוזה", וכפי שמצאנו בכמה מצוות, שעושים זכר למצווה (כשאי אפשר לקיימה), כמו ה"זרוע" שלוקחים בליל פסח זכר לקרבן פסח - אבל לא מצאנו שעל ידי זכר יקבלו את שכר המצווה; וכמובן הטעם - למרות שזה אכן "מעין" ו"זכר" (על פי תורה) למצווה, אבל השכר קשור עם קיום המצווה].
אמשיך בתרגום מילה במילה מהטקסט:
ו. על פי האמור לעיל, שהשמירה שנפעלת על ידי מזוזה אינה "שכר" או "סגולה" נוספת על המצווה, אלא זה מעניין המצווה עצמה - מובן דבר פלא שמוצאים בקשר למצוות מזוזה:
המשנה (במסכת כלים) מונה כמה כלים שיש להם בית קיבול (ולכן, הרי אלו טמאים), ואחד מהם הוא: "מקל שיש בו בית קיבול מזוזה". אומר שם התוספות יום טוב: "ואפשר שהיו אנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצווה ולשמירה להם";
שמזה שמביאים את המציאות של "מקל שיש בו וכו'" לצורך שמירה ולא מבטלים זאת, משמע שהנהגה זו יש לה מקום.
ובאמת משמע (ועוד יותר - מוכח) מהירושלמי, שהמזוזה עצמה יש בה סגולת השמירה, אפילו כשאין בזה עניין קיום המצווה:
מסופר בירושלמי שרבינו הקדוש שלח מזוזה לארטבון - שהיה נכרי - ואמר לו שהוא שולח לו "מילה דאת דמך לדו היא מנטרא לך" (=דבר שדמך שווה לו והוא שומר עליך). כלומר, למרות שנכרי אינו בגדר של קיום מצוות מזוזה, בכל זאת במקרה זה שייך העניין של "מנטרא לך" (שמירה) שקיים במזוזה.
[ובפרט לפי ההמשך והסיום של הסיפור, שמובא בשאלתות, שמיד כשארטבון לקח את המזוזה וכו', מיד פעלה השמירה ו"מיד ברחה אותה שדה"]
ולכאורה זה דבר תמוה:
מכיוון שנהגו להכניס במקל דווקא מזוזה, זו הוכחה שלקחו את זה לא סתם כפרשה מהתורה (שהיא - בכלל - מגינה), אלא כ(שמירה של) מזוזה - איך שייך כאן הגדר של שמירה ממזוזה? הרי הדין הוא ש"תלאה במקל פסולה", וכפי שהגמרא מדגישה: "סכנה ואין בה מצווה", וכפירוש רש"י: "סכנה - מן המזיקים שאין הבית משתמר בה עד שיקבענה בצורת הפתח כהלכתה".
[ולמרות שהגמרא מספרת שם, ש"של בית מונבז המלך היו עושים בפונדקותיהן כן זכר למזוזה", וכפי שמצאנו בכמה מצוות, שעושים זכר למצווה (כשאי אפשר לקיימה), כמו ה"זרוע" שלוקחים בליל פסח זכר לקרבן פסח - אבל לא מצאנו שעל ידי זכר יקבלו את שכר המצווה; וכמובן הטעם - למרות שזה אכן "מעין" ו"זכר" (על פי תורה) למצווה, אבל השכר קשור עם קיום המצווה].
אמשיך בתרגום מילה במילה מהטקסט:
ו. על פי האמור לעיל, שהשמירה שנפעלת על ידי מזוזה אינה "שכר" או "סגולה" נוספת על המצווה, אלא זה מעניין המצווה עצמה - מובן דבר פלא שמוצאים בקשר למצוות מזוזה:
המשנה (במסכת כלים) מונה כמה כלים שיש להם בית קיבול (ולכן, הרי אלו טמאים), ואחד מהם הוא: "מקל שיש בו בית קיבול מזוזה". אומר שם התוספות יום טוב: "ואפשר שהיו אנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצווה ולשמירה להם";
שמזה שמביאים את המציאות של "מקל שיש בו וכו'" לצורך שמירה ולא מבטלים זאת, משמע שהנהגה זו יש לה מקום.
ובאמת משמע (ועוד יותר - מוכח) מהירושלמי, שהמזוזה עצמה יש בה סגולת השמירה, אפילו כשאין בזה עניין קיום המצווה:
בשורות טובות
Well-known member
יש בגוגל תרגום יידיש - עברית
הוא מתרגם לי עברית על האידיש, ולא רואים ברור.
כבודו יודע אם יש דרך אחרת.
תלמיד מר"ן
Active member
נושאים דומים בפורום
