מכירת חמץ גם למי שלא מכר

[אהרן כהן]

נשאלתי האם מישהו יודע באיזה עלון השיעור השבועי כתב הראשל"צ שהרבנות מוכרת גם למי שלא מכר בעצמו?

 

[דודי]

איני יודע, אך זאת אני יודע, שלא תועיל מכירה זו בשום אופן ללא ביטול מצד המזוכה. וכ"כ לי במפורש מרן הראשל"צ שליט"א (למרות שבספריו אי"ז מפורש)!

 

[אהרן כהן]

איני יודע, אך זאת אני יודע, שלא תועיל מכירה זו בשום אופן ללא ביטול מצד המזוכה. וכ"כ לי במפורש מרן הראשל"צ שליט"א (למרות שבספריו אי"ז מפורש)!

למה צריך שהוא יבטל, כלומר מה עניין המכירה לביטול?

 

[דודי]

למה צריך שהוא יבטל, כלומר מה עניין המכירה לביטול?

עיין במאמרו של הגר"א יוסף שליט"א בקובץ בית הלל (שנה יב קובץ מ"ח סיון התשע"ג), בו כתב ששאל לדעתו של מרן זצ"ל ביהודי מסורתי שעשה בדיקת חמץ בביתו, ואף ביטל את החמץ כפי הסדר שבסידורים, אך שכח למכור את החמץ שבחנותו, ויש לו בזה הפסד מרובה, ונפשו בשאלתו להתיר לו למכור את החמץ שנשאר בחנותו לאחר הפסח, וכתב, דבצירוף הא שביטל חמצו, וגם הרבנים כללו במכירה את אלו ששכחו, יש להקל עליו בהזהרה רבה לבעל החנות שיזהר לשנים הבאות להיות עירני ולא לבא לידי שכחה. אולם, בשאלה אחרת שהביא לפניו, בבעל חנות שלא היה שומר מצות ולא בדק את החמץ ולא ביטלו, וגם לא מכר חמצו, הורה מרן זצ"ל שיש לבער את כל החמץ ואין לו היתר, ולא סמך על הא דהרבנות מוכרת גם עבור מי ששכח. והיינו משום דדוקא בהצטרף אלו ב' הטעמים הנ"ל, וכמ"ש בספרו חזון עובדיה (פסח, עמוד עב ד"ה אולם) שי"ל שכל מה שקנסו חכמים בחמץ שעבר עליו הפסח היינו בלא אונס, ומ"ש הרמב"ם (חמץ ומצה פ"א ה"ד) שאפילו הניחו בשגגה או באונס אסור, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח, ע"כ. דבריו הם על מי שלא ביטל את חמצו, אבל כשביטל ונאנס ולא ביער או לא מכר יש מקום לומר שלא יאסור בהנאה. ודקדק כן גם מסידור הדברים בטור ושו"ע, שבאו"ח סימן תמח סעיף ג הביא את דברי הרמב"ם שבהניחו שוגג או אנוס אסור בהנאה, ובסעיף ה כתב שבהניחו אחר הפסח אסור אע"פ שביטל, ומשמע שהם דברים נפרדים, אבל בהתחבר שתי הסיבות שגם ביטל וגם נאנס י"ל שלא קנסו חכמים. ושם הביא את דעות האוסרים גם בהצטרף שתי הסיבות, ובהם המאירי (פסחים כח, א) הנודע ביהודה (סימן יט ולכאורה סותר את מ"ש בסימן שאחריו) והגרע"א (סימן כג), מ"מ כיון שיש רבים המתירים במקום הפסד מרובה יש להקל. ע"ש.

 

[אברך מבני ברק]

איני יודע, אך זאת אני יודע, שלא תועיל מכירה זו בשום אופן ללא ביטול מצד המזוכה. וכ"כ לי במפורש מרן הראשל"צ שליט"א (למרות שבספריו אי"ז מפורש)!

איפה כתב לך ? תעלה!

 

[מוישי ס"ט]

איפה כתב לך ? תעלה!

להוי ידוע שידי"נ היקר הגאון הרב @דודי שליט"א, מלבד היותו ת"ח מופלג שאין לו אלא ד' אמות של הלכה וירא"ש, כתב מאמר ארוך ומקיף בעניין הנזכר כאן. וזכה בו בפרס הראשון לציון בשנה האחרונה.
המאמר מצורף כאן
והדברים נעימים מאוד.

 

[בנימין לוריא]

למרות שבספריו אי"ז מפורש

בילקו"י פסח כרך ב' סימן תמ"ח סעיף ג' הלכה י"ט (עמ' 315) כתב: "בעל מכולת ששכח למכור את חמצו לגוי קודם חג הפסח כפי המקובל, ונזכר בתוך ימי הפסח ששכח למכור את החמץ, ויש בדבר הפסד מרובה, הנה אף על פי שמנהג הרבה בתי הדינים, וכן הרבנות שבשעה שמוכרים את החמץ, מזכים במכירה לרווחא דמילתא גם לאותם ששכחו למכור את החמץ (שגם החמץ שלהם יהיה בכלל המכירה), ויש צד שמועיל הדבר מדין זכין לאדם שלא בפניו, מכל מקום אין לנו להקל בזה רק אם אותו אדם ששכח למכור, עשה ביטול חמץ קודם חג הפסח, שאז אפשר להורות שיש לסמוך בזה על הזיכוי שעשו בית הדין למי ששכח, ואין החמץ נאסר בהנאה לאחר הפסח מקנס חכמים"

 

[ראובן יוסף מיארה]

מצר"ב דברי הגר"ש ללוש

 

[לביא]

צריך להעביר את הנושא הזה למקום אחר.

לזיכרוני הוא דיבר על זה בשיעור של מוצאי פסח ראשון.

 

[דודי]

ישנו מכתב ממרן היבי"א זצ"ל שכתב זאת בחודשיו האחרונים (א' דר"ח אייר תשע"ג, הו"ד בילקו"י פסח כרך א עמ' תתקח מכתב מג), ונשאל אם ניתן לסמוך על מכירת החמץ הכללית, והשיב בזה"ל: בדיעבד ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על שו"ת באר יצחק אלחנן (סי' א) שהתיר מטעם זכין מאדם שלא בפניו. וכן כתבו עוד אחרונים. וכל דין חמץ שעבר עליו הפסח לא נאסר אלא מדרבנן משום קנסא, הילכך יש להתיר. ועם זה צריך להזהיר את השואל שיהיה זהיר מכאן ולהבא. עכ"ל. (וכן הבאנו בתגובה לעיל מקובץ בית הלל, הוראה מעין זו, שהשיב מרן זצ"ל לבנו הגר"א יוסף שליט"א. ע"ש).

אמנם מה שעדיין צ"ע גדול במכירה זו מדין זכין, היא העובדה שהגוי לא מקבל בפועל לידיו את הכתובות שיכול לקחת מהם את החמץ, וכידוע שענין "זכין" במכירה הוא להעביר בעלות מאחד לשני, ויסוד הבעלות הוא השליטה בחפץ כמבואר בש"ס ובפוסקים (ומי שירצה אוכל להציג לפניו כמה ראיות חותכות), ומבואר בספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים כי אין אפשרות לזכות לאדם (ובנידו"ד: לגוי) דבר שאינו מבורר. וכן א"א לזכות לאדם שאינו מבורר. וצריך לומר, שדין זכין כללי זה, נעשה רק לרווחא דמילתא, ואם לא יועיל לא יזיק, ושמא כלפי שמיא יועיל להצילם מאיסור, וכולי האי ואולי. אולם להלכה ולמעשה, אין להסתמך על זה אף לא בתור צירוף נוסף.
וה"ה לכל הזיכויים הנעשים ע"י הרבנות באופן כללי (ללא גילוי דעת מוקדם), כגון שטר פרוזבול, מכירת הקרקעות בשמיטה, והפרשת תרומות ומעשרות.

אשמח למי שיאיר עיני בדבר זה, על מה סמכו ברה"ר לזכות באופן זה, ושכמ"ה.