ישנו מכתב ממרן היבי"א זצ"ל שכתב זאת בחודשיו האחרונים (א' דר"ח אייר תשע"ג, הו"ד בילקו"י פסח כרך א עמ' תתקח מכתב מג), ונשאל אם ניתן לסמוך על מכירת החמץ הכללית, והשיב בזה"ל: בדיעבד ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על שו"ת באר יצחק אלחנן (סי' א) שהתיר מטעם זכין מאדם שלא בפניו. וכן כתבו עוד אחרונים. וכל דין חמץ שעבר עליו הפסח לא נאסר אלא מדרבנן משום קנסא, הילכך יש להתיר. ועם זה צריך להזהיר את השואל שיהיה זהיר מכאן ולהבא. עכ"ל. (וכן הבאנו בתגובה לעיל מקובץ בית הלל, הוראה מעין זו, שהשיב מרן זצ"ל לבנו הגר"א יוסף שליט"א. ע"ש).
אמנם מה שעדיין צ"ע גדול במכירה זו מדין זכין, היא העובדה שהגוי לא מקבל בפועל לידיו את הכתובות שיכול לקחת מהם את החמץ, וכידוע שענין "זכין" במכירה הוא להעביר בעלות מאחד לשני, ויסוד הבעלות הוא השליטה בחפץ כמבואר בש"ס ובפוסקים (ומי שירצה אוכל להציג לפניו כמה ראיות חותכות), ומבואר בספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים כי אין אפשרות לזכות לאדם (ובנידו"ד: לגוי) דבר שאינו מבורר. וכן א"א לזכות לאדם שאינו מבורר. וצריך לומר, שדין זכין כללי זה, נעשה רק לרווחא דמילתא, ואם לא יועיל לא יזיק, ושמא כלפי שמיא יועיל להצילם מאיסור, וכולי האי ואולי. אולם להלכה ולמעשה, אין להסתמך על זה אף לא בתור צירוף נוסף.
וה"ה לכל הזיכויים הנעשים ע"י הרבנות באופן כללי (ללא גילוי דעת מוקדם), כגון שטר פרוזבול, מכירת הקרקעות בשמיטה, והפרשת תרומות ומעשרות.
אשמח למי שיאיר עיני בדבר זה, על מה סמכו ברה"ר לזכות באופן זה, ושכמ"ה.