הלכות טהרה רבות ומגוונות הן, ועל פי רוב אין כל הלכותיהן ידועות בקרב הציבור, מה שגורם לא פעם למכשולות חמורים ולנזקים חסרי תקנה
פעמים רבות גם אלה שלמדו את ההלכות היטב ושמרו על כל פרטי ההלכה במשך השנים, שוכחים פרטי הלכות רבים שאינם שכיחים כל כך, ועוד
מצוי גם שיש כאלה שלמדו את ההלכות ממדריך ש'לא ידע את יוסף', ואפילו אינם יודעים שההנהגה שלהם בהלכות אלו אינה נכונה לפי דעת מרן זיע"א, ולכן חובה עליהם לחזור שוב על ההלכות מספריו של מרן ולרענן את ידיעותיהם
במסגרת פומבית זו מן הנמנע להכנס לפרטיהן של הלכות רבות, על אף המכשול המצוי בהן, אך ליקטתי נושאים כלליים בהם הביע מרן זיע"א את דעתו, וכאמור חובה ללמוד היטב את כל הדינים המעשיים בכדי שיוכלו להיות בטוחים שאינם נכשלים באיסורי כרת ח"ו, ובפרט שיש בכך השלכות על חיי ילדיהם וזרעם אחריהם
בימי השובבי"ם מתקיימים שיעורים בהלכות טהרה בכל רחבי הארץ, ולפני כל התיקונים למיניהם חובה על כל אחד לקבוע לעצמו זמן לחזרה על הלכות חשובות אלו, וגם מי שלמד בעבר לא בהכרח יוכל לדעת מה ההלכה בנושאים המתחדשים חדשים לבקרים, כבדיקות רפואיות שונות, התקנים, תרופות וטיפולים, ועוד כהנה רבות
[הערה חשובה: תודתי לידידי היקר הרה"ג עבדיאל ישראלי שליט"א שעבר על כל המאמר ויעץ את הדרך הנכונה בפרסום הדברים כאן, וכן לידידי הרה"ג שמעון ללוש שליט"א שהעיר את תשומת לבי לאופן והיחס הראוי לכך]
פעולת הרמב"ם למען הטהרה
אפילו אם הטמא ירחץ אלף פעמים באמבטיה אינו מועיל כלום, התורה גזרה לטבול דוקא במקוה, וכמ"ש[1] 'אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור'.
אלמלא הרמב"ם, היה העולם הפוך! הצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה שלטו בכיפה, המלכות הכירה בהם שהם מייצגים את היהדות כביכול, והיו כופרים בתורה כולה, אין להם תלמוד ולא פוסקים וכל אחד היה עושה מה שהוא רוצה. הם לא ידעו בכלל מה זה מקוה, ולפי דין תורה מי שעושה כך - חייב כרת! אך אין להם דין, הם היו כופרים בתורה שבעל פה, אינם מאמינים בזה. עד ש'ויקם משה ויושיען', הרמב"ם החזירם בתשובה שלימה, תיקן תקנות ויסד מקואות.
הרמב"ם הושיע את ישראל, הקב"ה שלחו למחיה, הוא היה היחידי 'הגבר הוקם על'[2]. השלטונות במצרים שמעו עליו שהוא רופא טוב, לא היה כמוהו רופא גדול כמו שהיה גדול בתורה, קרא לו המלך צאלח א-דין וראה איך הוא מלא חכמה ודעת, הבחין בו שהוא רופא הכי גדול מכולם, ה' נתן לו חכמה בינה ודעת וסילק את כל הכופרים בתורה שבע"פ, והמלך נתן לו הורמנא -יפוי כוח- שהוא מייצג את היהדות, 'אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמך'. עמד כגבור והכריז בחרמות על מי שלא תלך למקוה, והיה משביע בספר תורה כל אשה שנכנסת לחופה לפני שכותב לה את הכתובה שתשמור על הטהרה, ולא היה גובה לאשה כתובה עד שתשבע שכל ימיה שמרה על הטהרה כפי הדין בשבעה נקיים וטהרה כדת. ולימדם דעת ותבונה עד שהוריד את קרנם של הקראים הרשעים הכופרים בתורה שבע"פ והשפילם עד עפר, והעמיד תלמידי חכמים שילמדו את העם והפיצו את התורה והטהרה והקדושה בכל רחבי מצרים.
וכל בנות ישראל שמעו לו והלכו אחריו, הקראים נשארו קראים. אך אלה שהיתה להם אמונה, האמינו בה' ובמשה עבדו וחזרה העטרה ליושנה. אלמלי הוא נשתכחה תורה מישראל. ולכן נתקבל בכל הארצות האלה - ישראל מצרים סוריה, כולם קבלו את דבריו. מאז חיי הרמב"ם היו מקבלים כל פסק הלכה של הרמב"ם, 'על פיו יחנו ועל פיו יסעו'[3]. כל הלכותיו של מרן בשו"ע מושתתות על פי הרמב"ם, מלבד קצת הלכות שרוב הפוסקים חולקים עליו, שבזה התורה אמרה[4] 'אחרי רבים להטות', מרן נטה מאחריו, אך רוב ככל מה שאומר הרמב"ם על פיו יסעו.
את כל פעולות הרמב"ם מספר הרמב"ן כשמשבח את הרמב"ם, הרמב"ן עצמו היה פלא פלאות מהגאונים הקדמונים, והוא משבח את הרמב"ם שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל.
ועד הזמן האחרון כשהיתה באה לרבנות אשה גרושה או אלמנה לגבות את הסכום המגיע לה בכתובתה, היתה סמכות ביד בית הדין להשביע אותה ששמרה טהרת המשפחה, והיו מקבלים גיבוי מהממשלה בלי שום חכמות, ובלא זה לא היתה מקבלת את הכתובה, שכך כתוב במשנה[5] 'משמשתו נדה תצא בלא כתובה', הוא חתם על התקנה בשו"ת הרמב"ם והסכימו עמו כל גדולי דורו, ונשארה תקנתו לדורי דורות[6].
בעלות תשובה מבוגרות
וכיון שהטהרה אינה יכולה להיות בלי טבילה במים, גם אלה שזכו לחזור בתשובה בגיל מבוגר צריכים לדעת את כל דיני טהרת המשפחה, ואין לחשוב שהרי כל ילדיה באו כבר בנדה ח"ו, אין זה משנה כלל, שהלא 'אין לך דבר העומד בפני התשובה', צריך ללמדם כן כדי שתשובתם תתקבל ולא יוסיפו חטא על פשע[7].
לא להתבייש לשאול את הרבנים
אפילו אם הטמא ירחץ אלף פעמים באמבטיה אינו מועיל כלום, התורה גזרה לטבול דוקא במקוה, וכמ"ש[1] 'אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור'.
אלמלא הרמב"ם, היה העולם הפוך! הצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה שלטו בכיפה, המלכות הכירה בהם שהם מייצגים את היהדות כביכול, והיו כופרים בתורה כולה, אין להם תלמוד ולא פוסקים וכל אחד היה עושה מה שהוא רוצה. הם לא ידעו בכלל מה זה מקוה, ולפי דין תורה מי שעושה כך - חייב כרת! אך אין להם דין, הם היו כופרים בתורה שבעל פה, אינם מאמינים בזה. עד ש'ויקם משה ויושיען', הרמב"ם החזירם בתשובה שלימה, תיקן תקנות ויסד מקואות.
הרמב"ם הושיע את ישראל, הקב"ה שלחו למחיה, הוא היה היחידי 'הגבר הוקם על'[2]. השלטונות במצרים שמעו עליו שהוא רופא טוב, לא היה כמוהו רופא גדול כמו שהיה גדול בתורה, קרא לו המלך צאלח א-דין וראה איך הוא מלא חכמה ודעת, הבחין בו שהוא רופא הכי גדול מכולם, ה' נתן לו חכמה בינה ודעת וסילק את כל הכופרים בתורה שבע"פ, והמלך נתן לו הורמנא -יפוי כוח- שהוא מייצג את היהדות, 'אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמך'. עמד כגבור והכריז בחרמות על מי שלא תלך למקוה, והיה משביע בספר תורה כל אשה שנכנסת לחופה לפני שכותב לה את הכתובה שתשמור על הטהרה, ולא היה גובה לאשה כתובה עד שתשבע שכל ימיה שמרה על הטהרה כפי הדין בשבעה נקיים וטהרה כדת. ולימדם דעת ותבונה עד שהוריד את קרנם של הקראים הרשעים הכופרים בתורה שבע"פ והשפילם עד עפר, והעמיד תלמידי חכמים שילמדו את העם והפיצו את התורה והטהרה והקדושה בכל רחבי מצרים.
וכל בנות ישראל שמעו לו והלכו אחריו, הקראים נשארו קראים. אך אלה שהיתה להם אמונה, האמינו בה' ובמשה עבדו וחזרה העטרה ליושנה. אלמלי הוא נשתכחה תורה מישראל. ולכן נתקבל בכל הארצות האלה - ישראל מצרים סוריה, כולם קבלו את דבריו. מאז חיי הרמב"ם היו מקבלים כל פסק הלכה של הרמב"ם, 'על פיו יחנו ועל פיו יסעו'[3]. כל הלכותיו של מרן בשו"ע מושתתות על פי הרמב"ם, מלבד קצת הלכות שרוב הפוסקים חולקים עליו, שבזה התורה אמרה[4] 'אחרי רבים להטות', מרן נטה מאחריו, אך רוב ככל מה שאומר הרמב"ם על פיו יסעו.
את כל פעולות הרמב"ם מספר הרמב"ן כשמשבח את הרמב"ם, הרמב"ן עצמו היה פלא פלאות מהגאונים הקדמונים, והוא משבח את הרמב"ם שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל.
ועד הזמן האחרון כשהיתה באה לרבנות אשה גרושה או אלמנה לגבות את הסכום המגיע לה בכתובתה, היתה סמכות ביד בית הדין להשביע אותה ששמרה טהרת המשפחה, והיו מקבלים גיבוי מהממשלה בלי שום חכמות, ובלא זה לא היתה מקבלת את הכתובה, שכך כתוב במשנה[5] 'משמשתו נדה תצא בלא כתובה', הוא חתם על התקנה בשו"ת הרמב"ם והסכימו עמו כל גדולי דורו, ונשארה תקנתו לדורי דורות[6].
בעלות תשובה מבוגרות
וכיון שהטהרה אינה יכולה להיות בלי טבילה במים, גם אלה שזכו לחזור בתשובה בגיל מבוגר צריכים לדעת את כל דיני טהרת המשפחה, ואין לחשוב שהרי כל ילדיה באו כבר בנדה ח"ו, אין זה משנה כלל, שהלא 'אין לך דבר העומד בפני התשובה', צריך ללמדם כן כדי שתשובתם תתקבל ולא יוסיפו חטא על פשע[7].
לא להתבייש לשאול את הרבנים
[בשיעור על דיני ביטול ברוב באיסור והיתר, הוסיף מרן מלכא זיע"א דוגמא מדין נפוץ בטהרת המשפחה, שעקב חוסר ידיעה נגרמת עוגמת נפש לנשים רבות, בעוד שפוסקים רבים פסקו בו להקל]
יש נשים ביישניות שפוסקות לעצמן, 'הוא הדיין הוא העד והוא בעל דין', הם השופטים וגם השוטרים... מוטב שהבעל יפקח את עיניה, יאמר לה אני רוצה לבדוק האם זה מותר או אסור. יש לנו דינים והלכות, לא כל אשה ואשה תהיה פוסקת לעצמה.
ויש אשה ששואלת את חמותה או את סבתה ואמה. כל זה הבל הבלים, מהיכן הן יודעות, 'אם רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו'[8]? וכי הן בקיאות בהלכות, הן יודעות פוסקים? בחייהן הן שמעו את הפוסקים שהזכרנו?
פעמים רבות קורה גם להיפך, המבוגרות חושבות שהן יודעות, נאמר 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'[9], לא כתוב זקנתך ותאמר לך... אך הן רוצות ליטול את השם לעצמן ומכשילות אותן. יש כמה תשובות של החתם סופר ורב פעלים בנשים כאלה שהורו להן חמותיהן או אמותיהן מותר, והתברר שהוא אסור גמור[10], ופסקו נגד הדין! כמו שיש אומרים על מותר אסור, הן אומרות על אסור מותר וכן על זה הדרך, 'וחילופיהן בגולם'[11].
אפילו אשה זקנה שכשהיתה צעירה היתה שואלת את הרבנים והיתה יודעת, כשזקנה אולי שכחה את ההיסטוריה שלה, בפרט הזקנות שכל שִׂכְלָן בפטפוטים, 'תשעה קבין נטלו הנשים ואחד כל העולם כולו'[12].
לכן האשה תהיה 'עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים', והרב יאמר לה מותר או אסור[13].
על הרבנים לטרוח ולעיין
והרבנים עצמם במחילה מכבודם, יש שאינם רוצים לטרוח, ואם יש להם קצת ספק אומרים "אסור". למה אסור? תעיין, תפתח ספרים, תראה אם אסור או מותר, למה תפסוק מדעתך?
יש רבנים שאינם אוהבים לטרוח ולא אכפת להם אם יאסרו, בחושבם מה בכך אם נאסור. לפעמים זו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. אשה שרגילה בספיקות, אם כל פעם יאסור לה יצא שכרו בהפסדו, הבעל מסכן שרוי בהרהורי עבירה, 'אם מידי עבירה יצא, מידי הרהורי עבירה לא יצא'. לכן צריך לדעת מה מותר ומה אסור, די לנו בחומרות שהחמירו רבותינו הפוסקים מכח ההלכה, אך הבו דלא לוסיף עליה.
מקומה של ברכת הטבילה
ויש אשה ששואלת את חמותה או את סבתה ואמה. כל זה הבל הבלים, מהיכן הן יודעות, 'אם רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו'[8]? וכי הן בקיאות בהלכות, הן יודעות פוסקים? בחייהן הן שמעו את הפוסקים שהזכרנו?
פעמים רבות קורה גם להיפך, המבוגרות חושבות שהן יודעות, נאמר 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'[9], לא כתוב זקנתך ותאמר לך... אך הן רוצות ליטול את השם לעצמן ומכשילות אותן. יש כמה תשובות של החתם סופר ורב פעלים בנשים כאלה שהורו להן חמותיהן או אמותיהן מותר, והתברר שהוא אסור גמור[10], ופסקו נגד הדין! כמו שיש אומרים על מותר אסור, הן אומרות על אסור מותר וכן על זה הדרך, 'וחילופיהן בגולם'[11].
אפילו אשה זקנה שכשהיתה צעירה היתה שואלת את הרבנים והיתה יודעת, כשזקנה אולי שכחה את ההיסטוריה שלה, בפרט הזקנות שכל שִׂכְלָן בפטפוטים, 'תשעה קבין נטלו הנשים ואחד כל העולם כולו'[12].
לכן האשה תהיה 'עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים', והרב יאמר לה מותר או אסור[13].
על הרבנים לטרוח ולעיין
והרבנים עצמם במחילה מכבודם, יש שאינם רוצים לטרוח, ואם יש להם קצת ספק אומרים "אסור". למה אסור? תעיין, תפתח ספרים, תראה אם אסור או מותר, למה תפסוק מדעתך?
יש רבנים שאינם אוהבים לטרוח ולא אכפת להם אם יאסרו, בחושבם מה בכך אם נאסור. לפעמים זו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. אשה שרגילה בספיקות, אם כל פעם יאסור לה יצא שכרו בהפסדו, הבעל מסכן שרוי בהרהורי עבירה, 'אם מידי עבירה יצא, מידי הרהורי עבירה לא יצא'. לכן צריך לדעת מה מותר ומה אסור, די לנו בחומרות שהחמירו רבותינו הפוסקים מכח ההלכה, אך הבו דלא לוסיף עליה.
מקומה של ברכת הטבילה
[אחד הנושאים בטהרת המשפחה עליו התריע מרן זיע"א במשך עשרות שנים, הוא מקומה של ברכת הטבילה. כיום הדבר נראה מובן מאליו שבכל מקוה יש חדרון מיוחד לברכה, רוב המקוואות נבנות מלכתחילה עם מקום מיוחד לחדרון זה, אך עד לפני כשני עשורים הדבר לא היה מובן מאליו, ומסתמא מצב זה היה נמשך גם עד היום אלמלא התרעותיו של מרן זיע"א מנהמת לבו הטהור. הקטעים דלהלן משקפים אפס קצה של חרדתו לקיום דין זה].
מסירות הנפש בדורות הקודמים
מרן פסק ב[יורה דעה] סוף סימן רא סעיף עה: "יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו, וכן למלאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנוד". והטעם, משום גזירת מרחצאות שיאמרו מה לי זה מה לי אמבטיה, ויבואו לזלזל בטבילה ולהתרחץ במקומה.
לפני שנות דור לא האמינו שיבוא יום ויחממו מקואות, כל המקואות היו קרים ולכן היו מברכים בתוכם, וכמו שכתב רבינו מנוח, "מקואות שלנו אין בהם הבל ומותר לברך בהם".
בספר ברכות המים של הגאון הראשון לציון לפני מאתיים שנה, ר' מרדכי יוסף מיוחס, [ראשי התיבות של שמו מי"ם, חברו של הרב חיד"א], מספר, גביר אחד נכבד רכש מגרש רחב ידיים לבנות בו מקוה, ועלה על לבו שהמקוה יהיה עם מים חמים, וכל גאוני ירושלם נצבו כמו נד נגדו איך מעז לחלוק על מרן השו"ע, ומנעוהו מכך, ואף הוא נכנע ולא חימם.
אמנם הרמ"א מתיר שיהיה מקוה חם, ובאמת זוהי מחלוקת במרדכי שבועות אם גוזרים גזירת מרחצאות, ומרן חשש לסברת רבינו תם ופסק לא לחמם המקואות. ואז קבלת דברי מרן היתה כהלכה למשה מסיני, ועל כן ניצבו כמו נד כל גדולי ירושלים ומנעו אותו והוא שמע אליהם.
בחוץ לארץ היו נכנסים בתוך בור מים בחושך וצלמוות עם ריחות סרוחים וקור עצום בסכנת נפשות. בעיצומו של הקור, די שאדם ילך בדרך והוא קופא מקור, והם היו רועדים מקור ולפעמים באים לידי עקרות מקרירות המים, אך ידעו שזו המצוה, עשו בשמחה בלא חכמות.
בדורות הקודמים לא חלמו על מים חמים, היו טובלים במים קרים כקרח, כמו שאמרו בגמרא[14] על בניהו בן יהוידע 'תבר גזיזי דברדא ונחת וטבל', שהיה צריך לטבול והיה המקוה מכוסה גליד, שבר אותו וטבל. והאנשים היו כמו בניהו בן יהוידע לא ידעו חכמות, אם זה בבבל, אם זה בפרס שיש שם בורות מים חיים קרים כקרח, ואם זה בטורקיה. עד הזמן האחרון המשיכו לטבול במים קרים, סיפרו לנו שהיו טובלים בבגדד במים קרים כמו קרח אפילו בחורף.
אך בחמלת ה' עלינו בזמנים האחרונים הדברים השתנו. בדורנו מעונגים איסטניסים ומפונקים, ובעוונותינו הרבים יש קטני אמנה, אם המקוה יהיה קר לא יטבלו, וגם אם יטבלו יש חשש שלא יטבלו כהוגן, יכנסו מהר ויצאו, 'רק הסר מעלי את המוות הזה'[15], ולפעמים סוגרים את העינים ואינם שמים לב, או חלק מהשערות יהיו בחוץ ולא תעלה הטבילה. מה שאין כן כשהמים נעימים.
בחמלת ה' נגלה ספר 'נבחר מכסף' שחיבר ר' יאשיה פינטו, אשר מרן סמך אותו בסמיכת חכמים שהוא גדול הדור, היה אב"ד בדמשק ואח"כ עלה לצפת, וגם חיבר פירוש הרי"ף על העין יעקב, וחיבר המון ספרים שכולם 'כסף', 'כי טוב סחרה מסחר כסף'[16], ובספר הנ"ל מביא תשובה מחבירו ר' אליעזר בן ארחא, שגם כן נסמך על ידי מרן והיה אב-בית-דין בחברון, וכותב: מעיד אני עלי שמים וארץ שגם מרן רבינו יוסף קארו לאחר שכתב בשלחן ערוך שאסור לחמם את המקואות, חזר בו בסוף ימיו והוא צוה לעשות מקוה חם בצפת.
בצפת בפרט קר מאוד קור איום בחורף, ומרן סמך על הפוסקים שמתירים לטבול במים חמים. ותשובה זו נעלמה מחכמי ירושלים, כי הספר היה עדיין בכתב-יד ולא ידעו שמרן חזר בו. לפני כעשר שנים יצא מכתב-יד שו"ת ר"א ן' ארחא, ושם גם כן כתובה התשובה הזו שבנבחר מכסף מלה במלה ומעיד כנ"ל.
אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, נפוץ כבר המנהג אצל הספרדים לחמם את המקואות. וכאמור האשכנזים היו מחממים מאז ומתמיד כמו שכותב הרמ"א.
רבי אליהו מאני נפטר בשנת תרנ"ט לפני תשעים שנה[17]. כשהוא יצא מבגדד בדרכו לירושלים עבר בדמשק[18], והספר נבחר מכסף שיצא לאור עשרים שנה קודם בשנת תרכ"ט, היה בידו, והוא ידע שמרן חזר בו, וכשהגיע לדמשק וראה איך הטבילה במקוה קר כקרח, חס עליהם, וגם חשש שמא לא יטבלו כהוגן אלא כמי שכפאן שד, ויעברו ח"ו על כמה עבירות של חציצה וכדומה, ועל כן השיג כמה נדיבים שיתרמו מכונות לחמם המים. וכותב: "ועמדו כנגדי רבני דמשק שבאותו הדור, איך אתה עושה נגד דעת מרן, וניצחתים בהראותי להם בספר נבחר מכסף שמרן חזר בו, ומאז מחממים את המקואות בדמשק ואני שמח בזה".
גם רבינו יוסף חיים, [נפטר בשנת תרס"ט, עשר שנים אחרי רבי אליהו מאני], בספרו רב פעלים מספר, שגביר אחד היה לו מקוה בחצירו ורצה לחממו, ואנו עמדנו כנגדו. אך אחרי שרבי אליהו מאני סיפר לו כנ"ל, גם אנו הרשינו לגביר שיחמם, אך מסיבות אחרות טכניות לא יצא הדבר לפועל.
ברוך ה', כעת אנו בארץ ישראל, המים חמים כמו גן עדן, אין בהם שום צער, כולי האי ואולי שנוכל לזכות את המסכנים שאינם יודעים את חומרת העבירה, זו ממש הצלה מכרת רחמנא ליצלן בכל פעם כמו שאוכלים ביום הכיפורים![19]
אשרי המזכה
צריך לדעת איך לדבר אתם בשפה עדינה, 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'[20], מסכנים, 'לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו'[21], מה הם מפסידים, הולכים למקוה מים זכים ונקיים, פושרים לא חמים ולא קרים, 'עינו כעין הבדולח'[22], ממש תענוג. זהו להחיות עם רב, אשרי אדם שיכול לזכות את הרבים, לא להסתפק רק על עצמם, אלא להשפיע גם כן על השכנים ועל המכרים והקרובים, יאמרו להם, תדעו כמה זה דבר גדול, זה כרת על כל פעם כמו שאוכל ביום הכיפורים! מי יהין לאכול בכיפור, 'כי לכל העם בשגגה'[23], אנשים אינם יודעים חושבים כיפור זה כיפור, אך מי שצוה אותנו על כיפור שמי שאוכל חייב כרת, צוה אותנו שמי שאינו נזהר בכך חייב כרת בכל פעם ופעם ה' יצילנו, כמה כריתות עובר אדם בשנה כשאינם שומרים על דינים אלו!
אסור לברך בפנים
וכיון שהמקואות חמים יש בהם הבל וזוהמא, נשתנו המצבים, ועל כן שום דבר לא יועיל שיהיה מותר לברך שם[24], כיון שהמקוה חם הוא מעלה הבל וזוהמא, ודומה לבית הכסא שהמברך בו נאמר עליו[25] 'כי דבר ה' בזה', ואמרו עליו בגמ'[26] שחס ושלום מקצרים את חייו, שנאמר[27] 'ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה', מכלל הן אתה שומע לאו. אם אדם מזלזל בקדושת הקב"ה, אומר את שמו במקום מטונף, ימות בחצי ימיו חס ושלום.
ומה שמרן כתב "לברך במים או לעוכרם ברגלים", זהו במקוואות שלהם שהיו קרים, ועל זה דיברו רבינו מנוח, המאירי, הרשב"א בתשובה חלק ז' שנדפסה לאחרונה, אהל מועד, וכן רבי מאיר המעילי בעל המאורות [שהיה בכתב יד ונדפס לראשונה על ידי ר' משה בלוי מחו"ל, פגשתי אותו בלוס אנג'לס ונתן לי את הספר, אשרי מי שמדפיס ספרים כאלה]. אך בזמנינו נשתנו המצבים, אין מי שהולך לטבול במים קרים, אלא בפושרים או חמים, יש זוהמא והבל, והנכנס לשם מרגיש כן, לכן אסור להזכיר שָׁם שֵׁם שמים כלל.
חומרות בטהרת המשפחה
[בשיעור על דיני בין המצרים (כ"ד תמוז תשס"ח) הרחיב מרן זיע"א את הדיבור אודות תקנתו הידועה לבטל את הנישואין במוצאי שבתות, ומאידך להתיר את הנישואין מל"ד לעומר, ואגב הדברים הוסיף את הקטעים הבאים]
בהלכה אם אתה מחמיר תהיה צופה ומביט אם לא תצא קולא מהחומרא הזו. השפתי כהן (יו"ד סימן רמב) כותב, כל חכם שבאה לפניו שאלה ורוצה להחמיר, ישקול היטב אם החומרא לא תביא לידי קולא.
פעם היו מחמירים שאשה יולדת אינה נטהרת עד ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, סילפו את התורה[28]. בא הדבר לפני הנודע ביהודה וכתב, לדעתי מצות עשה לפרסם שמנהג הזה מנהג רע, לא תחכה ארבעים יום ולא שמונים. מי שמחמיר את החומרות האלה צריך להלקות אותו מלקות ארבעים או שמונים... גם הגאון יעב"ץ כתב כן. וכך גם רבי יהונתן אייבשיץ בתפארת ישראל.
והוא גמרא מפורשת בפסחים דף נ (סוף ע"ב), כל חומרא שמביאה לידי קולא אפילו במקום שיש מנהג צריך לבטלה[29]. היה פעם מקום שלא היה להם הרבה קמח אלא הרבה אורז, והיו מפרישים מקמח האורז שלהם חלה. שמע רב יוסף ואמר, מצוה לקחת את החלה הזו ולאוכלה בפניהם, שידעו שזו אינה חלה. שאלו אותו, הרי הם נהגו כבר? אמר להם, זו חומרא דאתיא לידי קולא, מחר הם יבואו להפריש מן הפטור על החיוב, אם יהיה להם קמח אמיתי של דגן יבואו להפריש מאורז על דגן, לכן מוטב שיבטלו את המנהג. לא כל מנהג מצוה לקיימו.
יש מנהגים שמצוה לקיימם, אך לא טוב להחמיר בדברים שהתורה התירה, די לך במה שהתורה החמירה, ח"ו לעשות חומרות או קולות נגד התורה!
יש בחורים הולכים עם ארוסותיהם [ובאמת הן רק נקראות 'משודכות'], נוגעים זה בזה, ועושים מעשי חיבה, הם עוברים על לאו מהתורה[30] 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה', 'לא תקרב' - כל קריבה אסורה! בכל פעם שמחבק ומנשק עובר בלאו מהתורה!
ואם היה בית דין הוא היה חייב 'מלקות' על כל פעם! מביאים אותו ומביאים רופא שיבדוק כמה הוא יכול לסבול, בבית הדין היו מרביצים חזק לא 'פלאקה' קטנה אלא מכות חזקות ונאמנות, וכשגומרם היה כמעט בלי רוח חיים, שמים אותו על אלונקה 'על כפיים ישאונך'[31] הביתה, כך היו המלקות בזמנם! ואם התורה חייבה מלקות תבינו כמה הדבר חמור, וזהו רק על נישוק וחיבוק, מה שאין כן אם בעל חייב כרת, ימות בחצי ימיו בר מינן!
ברוך המקום שהרגו!
וידוע המעשה בגמ' שבת דף יג (סוף ע"א)[32], מעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, הוא היה ממש תלמיד חכם כדבעי, ונפטר בחצי ימיו, והיתה אשתו הולכת ובוכה, לקחה את התפילין שלו, היו לו תפילין מהודרות קיים את כל המצוות בהידור והיתה בוכה, כתוב[33] 'כי הוא חייך ואורך ימיך', בעלי כל ימיו עסק בתורה והנה גם תפיליו המהודרות, אם כן למה מת בחצי ימיו? היתה הולכת לחכמים ובוכה, אך מה ישיבו לה מסכנה, אשה מרת נפש, ודאי 'הנסתרות לה' אלהינו'[34]. אך היא כל הזמן היתה דשה בזה, עד שבא אליהו הנביא וראה שצריך להשתיקה אחת ולתמיד שלא יהיה חילול ה', נראה אליה כאדם זקן שנגלו לו כל הסודות, אמר לה: בתי, איך היה בעלך עמך בשעת נדתך?
- חס ושלום לא נגע בי ולא כלום.
- בזמן שהיית בשבעה נקיים איך היה מתנהג עמך?
אמרה, אכלתי ושתיתי עמו, הבאתי לו את הפך של שמן, אך לא נזהרו לגמרי.
אמר לה אליהו הנביא: "ברוך המקום שהרגו! כתוב בתורה 'לא תקרב' - כל קריבה אסורה"!
משחק באש!
זאת אומרת, אותו אדם מת אפילו בשביל השבעה נקיים בלבד שהם רק ספק! וזה מוסר שאם אדם מתקרב לנדה זהו כמו שנוגע באש, הוא משחק באש!
לכן אם יש ארוס שיוצא עם ארוסתו, צריך להיות כל כך זהיר לא יגע בה וכל שכן לא ינשק ויחבק, כיון שזהו לאו מהתורה, ואם בא עליה בטרם נישאו חייב כרת בר מינן! אלא אם כן יעשה תיקון כרת כמו שכתב רבינו האר"י שישב ערב אחד ויעשה 'ליל שימורים', לא יעצום עין ורק יעסוק בתורה, בזה פורק ממנו כרת אחד, ואם עשה פעמיים צריך שוב פעם תיקון, מלבד התיקון שכותב רבינו יוסף חיים[35] וכן רבי חיים פלאג'י[36] שהביא תיקונים רבים.
אנשים רבים נכשלים בזה, חושבים מה בכך אם לא היו קידושין, תחשבנה כמו פילגש. צריך לדעת שזה כרת כמו אשה נשואה. הריב"ש כותב שבזמן התלמוד היו אוכלים תרומה והיה להם אפר פרה אדומה, כמו שאמרו בחגיגה כה (ע"א) 'חברייא מדכן בגלילא' - היה להם מקום בגליל שהיה שם אפר פרה אדומה וכל מי שהיה נטמא היו מזים עליו ונטהר, קדשים לא היו כיון שבית המקדש נחרב, ולכן אפילו הרווקות היו טובלות בסוף שבעה נקיים כדי שאם יגעו בפרי של תרומה הוא לא יטמא.
אך אח"כ נסתם כל חזון, אין אפר פרה אדומה וכולנו בחזקת טמאי מתים, ואם תרשה לרווקה לבוא יקל איסורה בעיני הבריות, עמי הארץ חושבים שלא צריך קידושין, לכן אסרו עליהן לטבול שלא יוקל איסורן. היום בדורנו דור פרוץ, בעוונותינו הרבים לא מבינים את חומר האיסור, ואפילו אם תסביר לו הוא לא ישמע. אך כל יהודי ירא שמים שיודע שיש במשפחתו בחור עם טיפת יראת שמים, ידע שזה כרת ממש ואיסור חמור.
צריך לדעת את חומר האיסורים האלה!
[1] ויקרא יא, לו.
[2] עפ"י שמואל ב' כג, א.
[3] עפ"י במדבר ט, יח ועוד.
[4] שמות כג, ב.
[5] כתובות עב.
[6] ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חו"מ סימן ז אות ד).
[7] וע"ע ביביע אומר חלק ג' (אה"ע סימן כא אות יא ואילך) בהנהגת בעלי תשובה, כשהבעל רוצה לחזור בתשובה ואשתו מתנגדת. [ובמעיין אומר ח"ח במקומות רבים].
[8] עפ"י עירובין צב. ועוד.
[9] דברים לב, ז.
[10] עיין בטהרת הבית ח"א (עמ' שעב) מקרים אלה. ובשיעוריו הרחיב יותר להזהיר על ענין זה. ונצטט חלק מדבריו בטה"ב שם: ודע שבספר שלחן גבוה כתב, והאידנא נהגו הנשים להחמיר על עצמן שאפילו לא הרגישה אלא מצאה כתם על גופה או בבגדיה, ואפילו הוא כתם פחות מגריס, נהגו להמתין חמשה ימים ואחר כך שבעה נקיים וטבילה. ... ואני אומר שאין זה מנהג נכון כלל, ומצוה להודיע על ביטול המנהג הזה שנהגו בו שלא ברצון חכמים, כי חומרא זו מביאה לידי קולא, שהרי פעמים רבות שאין הכתם טמא, ובפרט שהוא פחות מכשיעור, ונמצא שמברכות על הטבילה ברכות לבטלה. מלבד מה שגורמות לבעליהן שיתרחקו מהן, ועל ידי כך יהיו שרויים בהרהורי עבירה הקשים מעבירה, וכל זאת בגלל עצלותן שאינן רוצות לדפוק על דלתות בעלי ההוראה, ולהראות דם לחכמים, וכן לא יעשה! וראה עוד שם דברים כדרבנות. ומהם הערה לחומרות נוספות שיש המחמירים בהם ללא צורך, וכן למורי הוראה שמחמירים בכתמים שלדעת מרן זיע"א יש מקום להקל בהם וכיוצא בזה.
[11] אבות ה, ז.
[12] קידושין מט:
[13] וראה עוד בענף עץ אבות (עמ' רכז).
[14] ברכות יח רע"ב.
[15] עפ"י שמות י, יז.
[16] משלי ג, יד.
[17] השיעור נמסר בשנת התשמ"ט.
[18] וראה בספרנו מעדני המלך (חלק א' עמ' קסה) מעשה נורא שקרה עמו אז.
[19] ועי' בשו"ת יביע אומר חלק ב' (יו"ד סימן יד), ובטהרת הבית ח"ב (עמ' תקכד), בהאי דינא. ובהליכות עולם ח"א (עמ' קיט) וח"ה (עמ' רטו), וביביע אומר ח"י (עמ' שעג: ).
[20] משלי ג, יז.
[21] תהלים פב, ה.
[22] במדבר יא, ז.
[23] במדבר טו, כו.
[24] עיין בשו"ת יביע אומר חלק ה' (או"ח סימן יא) בענין שמיעת שיעור תורה באמבטיה מהרדיו וכדו', שהביא בקצרה את הראשונים הנ"ל.
[25] במדבר טו, לא.
[26] ברכות כד:
[27] דברים לב, מז.
[28] המושג "ימי טוהר" שנזכר בתורה (ויקרא יב) ובחז"ל, פירושו בקיצור נמרץ, שאשה היולדת זכר, לאחר שעברו שבעת ימי טומאת הלידה, דמיה טהורים במשך שלושים ושלושה יום, עד מלאת ארבעים יום מלידתה. וכן היולדת נקבה, לאחר שעברו ארבעת עשר ימי טומאת לידתה, דמיה טהורים במשך ששים וששה יום, עד מלאת שמונים יום מלידתה. אך בחלק מארצות אשכנז נהגו טומאה ביולדת זכר במשך ארבעים יום וביולדת נקבה במשך שמונים יום, וגדולי האחרונים התאמצו למצוא סמך למנהג זה, שהרמב"ם בזמנו יצא כנגדו בשצף קצף. כיום בוטל מושג זה של "ימי טוהר" כמעט לגמרי, כמובא בבית יוסף ושו"ע (יו"ד סימן קצד סעיף א'). אמנם עדיין קיימות מספר השלכות בימים אלה, כמ"ש מרן זיע"א בספרו העצום טהרת הבית ח"ב (סימן יא, ובפרט בסעיף ה' שהאריך בחובת ביטול חומרא זו). ויביע אומר חלק י' (עמ' שמב.). ועוד עיין בזה בשו"ת יביע אומר ח"ד (יו"ד סימן יא), ובמאור ישראל ח"ב (פסחים נא.).
[29] כמ"ש בפסחים שם דף מח:
[30] ויקרא יח, יט.
[31] תהלים צא, יב.
[32] מרן זיע"א הזכיר את המעשה רק לצורך הענין הנוגע לעניינינו, אך ישנם בו פרטים רבים הנוגעים להלכה, והובאו בבית יוסף יו"ד (סימן קצה), ובטהרת הבית חלק ב' (סימן יב בכמה וכמה הלכות).
[33] דברים ל, כ.
[34] דברים כט, כח.
[35] בספרו לשון חכמים.
[36] בספרו גנזי חיים קונטרס תשובה מחיים.
[7] וע"ע ביביע אומר חלק ג' (אה"ע סימן כא אות יא ואילך) בהנהגת בעלי תשובה, כשהבעל רוצה לחזור בתשובה ואשתו מתנגדת. [ובמעיין אומר ח"ח במקומות רבים].
[8] עפ"י עירובין צב. ועוד.
[9] דברים לב, ז.
[10] עיין בטהרת הבית ח"א (עמ' שעב) מקרים אלה. ובשיעוריו הרחיב יותר להזהיר על ענין זה. ונצטט חלק מדבריו בטה"ב שם: ודע שבספר שלחן גבוה כתב, והאידנא נהגו הנשים להחמיר על עצמן שאפילו לא הרגישה אלא מצאה כתם על גופה או בבגדיה, ואפילו הוא כתם פחות מגריס, נהגו להמתין חמשה ימים ואחר כך שבעה נקיים וטבילה. ... ואני אומר שאין זה מנהג נכון כלל, ומצוה להודיע על ביטול המנהג הזה שנהגו בו שלא ברצון חכמים, כי חומרא זו מביאה לידי קולא, שהרי פעמים רבות שאין הכתם טמא, ובפרט שהוא פחות מכשיעור, ונמצא שמברכות על הטבילה ברכות לבטלה. מלבד מה שגורמות לבעליהן שיתרחקו מהן, ועל ידי כך יהיו שרויים בהרהורי עבירה הקשים מעבירה, וכל זאת בגלל עצלותן שאינן רוצות לדפוק על דלתות בעלי ההוראה, ולהראות דם לחכמים, וכן לא יעשה! וראה עוד שם דברים כדרבנות. ומהם הערה לחומרות נוספות שיש המחמירים בהם ללא צורך, וכן למורי הוראה שמחמירים בכתמים שלדעת מרן זיע"א יש מקום להקל בהם וכיוצא בזה.
[11] אבות ה, ז.
[12] קידושין מט:
[13] וראה עוד בענף עץ אבות (עמ' רכז).
[14] ברכות יח רע"ב.
[15] עפ"י שמות י, יז.
[16] משלי ג, יד.
[17] השיעור נמסר בשנת התשמ"ט.
[18] וראה בספרנו מעדני המלך (חלק א' עמ' קסה) מעשה נורא שקרה עמו אז.
[19] ועי' בשו"ת יביע אומר חלק ב' (יו"ד סימן יד), ובטהרת הבית ח"ב (עמ' תקכד), בהאי דינא. ובהליכות עולם ח"א (עמ' קיט) וח"ה (עמ' רטו), וביביע אומר ח"י (עמ' שעג: ).
[20] משלי ג, יז.
[21] תהלים פב, ה.
[22] במדבר יא, ז.
[23] במדבר טו, כו.
[24] עיין בשו"ת יביע אומר חלק ה' (או"ח סימן יא) בענין שמיעת שיעור תורה באמבטיה מהרדיו וכדו', שהביא בקצרה את הראשונים הנ"ל.
[25] במדבר טו, לא.
[26] ברכות כד:
[27] דברים לב, מז.
[28] המושג "ימי טוהר" שנזכר בתורה (ויקרא יב) ובחז"ל, פירושו בקיצור נמרץ, שאשה היולדת זכר, לאחר שעברו שבעת ימי טומאת הלידה, דמיה טהורים במשך שלושים ושלושה יום, עד מלאת ארבעים יום מלידתה. וכן היולדת נקבה, לאחר שעברו ארבעת עשר ימי טומאת לידתה, דמיה טהורים במשך ששים וששה יום, עד מלאת שמונים יום מלידתה. אך בחלק מארצות אשכנז נהגו טומאה ביולדת זכר במשך ארבעים יום וביולדת נקבה במשך שמונים יום, וגדולי האחרונים התאמצו למצוא סמך למנהג זה, שהרמב"ם בזמנו יצא כנגדו בשצף קצף. כיום בוטל מושג זה של "ימי טוהר" כמעט לגמרי, כמובא בבית יוסף ושו"ע (יו"ד סימן קצד סעיף א'). אמנם עדיין קיימות מספר השלכות בימים אלה, כמ"ש מרן זיע"א בספרו העצום טהרת הבית ח"ב (סימן יא, ובפרט בסעיף ה' שהאריך בחובת ביטול חומרא זו). ויביע אומר חלק י' (עמ' שמב.). ועוד עיין בזה בשו"ת יביע אומר ח"ד (יו"ד סימן יא), ובמאור ישראל ח"ב (פסחים נא.).
[29] כמ"ש בפסחים שם דף מח:
[30] ויקרא יח, יט.
[31] תהלים צא, יב.
[32] מרן זיע"א הזכיר את המעשה רק לצורך הענין הנוגע לעניינינו, אך ישנם בו פרטים רבים הנוגעים להלכה, והובאו בבית יוסף יו"ד (סימן קצה), ובטהרת הבית חלק ב' (סימן יב בכמה וכמה הלכות).
[33] דברים ל, כ.
[34] דברים כט, כח.
[35] בספרו לשון חכמים.
[36] בספרו גנזי חיים קונטרס תשובה מחיים.
