מרן הרב בעדני זצוק"ל שאל אותם אתם רוצים להיות בני תורה? רוצים ללמוד בישיבה? והם פה אחד אמרו לו שלא, הם לא רוצים ללמוד תורה! אני מאוד התביישתי… -דרשו-

[ישיבישער של מרן]

הם נכנסו לבית כנסת, נעמדו ליד הרב שהתחיל לדבר איתם בחביבות מיוחדת. הם לא ידעו כל כך מי זה הרב בעדני, היו רחוקים מיהדות. הרב שאל אותם אתם רוצים להיות בני תורה? רוצים ללמוד בישיבה? והם פה אחד אמרו לו שלא, הם לא רוצים ללמוד תורה! אני מאוד התביישתי…​

פעיל 'אחינו' הרה"ג ר' ישראל דחבש, תלמידו חביבו של מרן זקן מועצת חכמי התורה הגר"ש בעדני זצ"ל, מספר על הקרבה המיוחדת ועל היחס של מרן זצ"ל לנושא של קירוב רחוקים


עם הסתלקותו של מרן הגר"ש בעדני זצ"ל, פנינו לתלמידו חביבו הרה"ג ר' ישראל דחבש יבלחט"א, וביקשנו שישתף אותנו בקשר המיוחד שהיה לו עם מרן. וכך מספר הרב דחבש:
כל אברכי הכולל יודעים היטב שאין זה דבר של מה בכך לפנות למרן ולשאול אותו שאלה כשהוא שקוע בלימוד.
התמדתו העצומה של הרב בלימוד התורה היתה שם דבר, כשהרב לומד אי אפשר היה להתקרב לרב אליו בכלל. הרגשה של 'יראת הרוממות'. יראת השמים שלו היתה מורגשת מסביב וכולם פחדו להתקרב אליו. ידענו שרק מי שיש לו שאלה מאוד מאוד חזקה, יכול לבוא לרב ולהציג אותה בפניו, וגם זה רק לעתים מזומנות. אם ראו שהרב שקוע בלימוד ומצחו חרוש קמטים, לא היה טעם בכלל לבוא ולנסות לדבר איתו, השקיעות שלו היתה כל כך גדולה שהוא לא שם לב לכלום.
רק להתבונן מרחוק ולראות את הרב כך רכון על הגמרא ולומד בשקידה, זה היה מחזה מאוד מחזק, שהכניס לכל אחד חשק בלב ללמוד ולגדול בתורה, אולי נזכה להגיע לאפס קצהו מהמעלה הגדולה של ההתמדה של הרב.
למרות הכל, כשאני הייתי רוצה לגשת לרב ולהתייעץ אתו על הנושא של קירוב רחוקים, במסגרת פעילותי בארגון 'אחינו', תמיד יכולתי לגשת, בכל רגע ובכל שעה. הרב הדגיש את זה שהוא תמיד מוכן להיענות ולשמוע אותי כדי לקחת חלק בפעילות של זיכוי הרבים ולהיות קשור אליה.
הוא רק היה רואה אותי עומד לידו, ומיד היה אומר "מה אתה צריך? בשבילך יש לי זמן. אפילו שעה שלמה, העיקר לקרב רחוקים".
האברכים האחרים בכולל היו מסתכלים בפליאה, איך זה שכאני מגיע לדבר תמיד יש לרב זמן והוא יכול לדבר איתי ולספר לי סיפורים ולצחוק איתי, אבל התשובה היא שזה בגלל העיסוק שלי בתחום הזה שהיה כל כך קרוב אליו ושהוא ראה בו שליחות מיוחדת מאוד.
אפילו בימים שבהם הרב מסר שיעור כללי, כשהיה מתכונן לשיעור, כולם ידעו שאפילו בשביל לדבר איתו בלימוד אסור להתקרב אליו. אין לו זמן לכלום, אבל בשביל קירוב רחוקים, לא היתה שעה שבה הוא היה עסוק מדי בשביל זה.
פעם סיפרתי לרב שאני יוצא עם תלמידים לצפון, לקרב אותם דרך טיול חווייתי, הוא בירך אותי שאצליח, ואחר כך שאל אותי" מה עם החלק שלי?! מה, אני לא צריך להשתתף???". מיד הוציא מכיסו שטר של 100 דולר, נתן לי ואמר: "זה החלק שלי, קח למימון ההוצאות".
מדי פעם הייתי מביא קבוצות של עשרות תלמידים לקבל חיזוק מהרב, כחלק מהתליך ההתקרבות שלהם שנותן להם להתברך מפיו של אחד מגדולי ישראל ולשמוע מדברותיו וההרגשה המיוחדת הזאת עוזרת להם מאוד להתקרב.
פעם אחת הבאתי קבוצה של שבעה תלמידים בלבד, כי לא היה רכב הסעות, וזה היה מספר התלמידים שהצליחו להידחק ברכב שלי.
הרגשתי מאוד לא נעים, אני הולך להטריח אדם גדול בתורה כמוהו כדי לתת שיחת חיזוק בפני שבעה נערים בלבד. אולי כדאי לבטל?
ניגשתי לרב ושאלתי אותו, אמרתי שזה לא נעים, רק שבעה נערים. הוא קם מכסאו ואמר "מה זה משנה המספר? אפשר לקרב יהודים לאבינו שבשמים? בוודאי שאני אעשה זאת".
הם נכנסו לבית כנסת, נעמדו ליד הרב שהתחיל לדבר איתם בחביבות מיוחדת. הם לא ידעו כל כך מי זה הרב בעדני, היו רחוקים מיהדות. הרב שאל אותם אתם רוצים להיות בני תורה? רוצים ללמוד בישיבה? והם פה אחד אמרו לו שלא, הם לא רוצים ללמוד תורה!
אני מאוד התביישתי… בשביל זה אני מטריח את הרב, בשביל להביא לו נערים שאומרים בפה מלא שאין להם שום שאיפה ללמוד תורה.
אבל הרב לא נבהל. הוא הקדיש להם שעה שלמה, שוחח איתם על יסודות האמונה, קירב אותם מאוד, נתן להם את ההרגשה שלכל אחד יש פוטנציאל וכל אחד יכול להתקרב לאביו שבשמים בקרבה עצומה, ולאחר מכן גם שאל כל אחד מהם בפרטות "מה אתה רוצה שאברך אותך? ונתן להם איש איש כברכתו אשר בירך אותם.
שאלתי פעם את הרב זצ"ל, מה הגדר של קירוב רחוקים, עד כמה צריכים להשקיע בזה, האם יש מכסת זמן שצריכים להשקיע?
אמר לי מרן כך: אברך רגיל, צריך להקדיש לזה זמן פעמיים בשבוע, אבל מי שמומחה בענייין ויש לו הצלחה בקירוב רחוקים, צריך להקדיש לזה אפילו את כל היום כולו, בלי גבול. כמה זמן שיש לך, תשקיע בקירוב רחוקים.
עם הסתלקותו של מרן הגר"ש בעדני זצ"ל, פנינו לתלמידו חביבו הרה"ג ר' ישראל דחבש יבלחט"א, וביקשנו שישתף אותנו בקשר המיוחד שהיה לו עם מרן. וכך מספר הרב דחבש:
כל אברכי הכולל יודעים היטב שאין זה דבר של מה בכך לפנות למרן ולשאול אותו שאלה כשהוא שקוע בלימוד.
התמדתו העצומה של הרב בלימוד התורה היתה שם דבר, כשהרב לומד אי אפשר היה להתקרב לרב אליו בכלל. הרגשה של 'יראת הרוממות'. יראת השמים שלו היתה מורגשת מסביב וכולם פחדו להתקרב אליו. ידענו שרק מי שיש לו שאלה מאוד מאוד חזקה, יכול לבוא לרב ולהציג אותה בפניו, וגם זה רק לעתים מזומנות. אם ראו שהרב שקוע בלימוד ומצחו חרוש קמטים, לא היה טעם בכלל לבוא ולנסות לדבר איתו, השקיעות שלו היתה כל כך גדולה שהוא לא שם לב לכלום.
רק להתבונן מרחוק ולראות את הרב כך רכון על הגמרא ולומד בשקידה, זה היה מחזה מאוד מחזק, שהכניס לכל אחד חשק בלב ללמוד ולגדול בתורה, אולי נזכה להגיע לאפס קצהו מהמעלה הגדולה של ההתמדה של הרב.
למרות הכל, כשאני הייתי רוצה לגשת לרב ולהתייעץ אתו על הנושא של קירוב רחוקים, במסגרת פעילותי בארגון 'אחינו', תמיד יכולתי לגשת, בכל רגע ובכל שעה. הרב הדגיש את זה שהוא תמיד מוכן להיענות ולשמוע אותי כדי לקחת חלק בפעילות של זיכוי הרבים ולהיות קשור אליה.
הוא רק היה רואה אותי עומד לידו, ומיד היה אומר "מה אתה צריך? בשבילך יש לי זמן. אפילו שעה שלמה, העיקר לקרב רחוקים".
האברכים האחרים בכולל היו מסתכלים בפליאה, איך זה שכאני מגיע לדבר תמיד יש לרב זמן והוא יכול לדבר איתי ולספר לי סיפורים ולצחוק איתי, אבל התשובה היא שזה בגלל העיסוק שלי בתחום הזה שהיה כל כך קרוב אליו ושהוא ראה בו שליחות מיוחדת מאוד.
אפילו בימים שבהם הרב מסר שיעור כללי, כשהיה מתכונן לשיעור, כולם ידעו שאפילו בשביל לדבר איתו בלימוד אסור להתקרב אליו. אין לו זמן לכלום, אבל בשביל קירוב רחוקים, לא היתה שעה שבה הוא היה עסוק מדי בשביל זה.
פעם סיפרתי לרב שאני יוצא עם תלמידים לצפון, לקרב אותם דרך טיול חווייתי, הוא בירך אותי שאצליח, ואחר כך שאל אותי" מה עם החלק שלי?! מה, אני לא צריך להשתתף???". מיד הוציא מכיסו שטר של 100 דולר, נתן לי ואמר: "זה החלק שלי, קח למימון ההוצאות".
מדי פעם הייתי מביא קבוצות של עשרות תלמידים לקבל חיזוק מהרב, כחלק מהתליך ההתקרבות שלהם שנותן להם להתברך מפיו של אחד מגדולי ישראל ולשמוע מדברותיו וההרגשה המיוחדת הזאת עוזרת להם מאוד להתקרב.
פעם אחת הבאתי קבוצה של שבעה תלמידים בלבד, כי לא היה רכב הסעות, וזה היה מספר התלמידים שהצליחו להידחק ברכב שלי.
הרגשתי מאוד לא נעים, אני הולך להטריח אדם גדול בתורה כמוהו כדי לתת שיחת חיזוק בפני שבעה נערים בלבד. אולי כדאי לבטל?
ניגשתי לרב ושאלתי אותו, אמרתי שזה לא נעים, רק שבעה נערים. הוא קם מכסאו ואמר "מה זה משנה המספר? אפשר לקרב יהודים לאבינו שבשמים? בוודאי שאני אעשה זאת".
הם נכנסו לבית כנסת, נעמדו ליד הרב שהתחיל לדבר איתם בחביבות מיוחדת. הם לא ידעו כל כך מי זה הרב בעדני, היו רחוקים מיהדות. הרב שאל אותם אתם רוצים להיות בני תורה? רוצים ללמוד בישיבה? והם פה אחד אמרו לו שלא, הם לא רוצים ללמוד תורה!
אני מאוד התביישתי… בשביל זה אני מטריח את הרב, בשביל להביא לו נערים שאומרים בפה מלא שאין להם שום שאיפה ללמוד תורה.
אבל הרב לא נבהל. הוא הקדיש להם שעה שלמה, שוחח איתם על יסודות האמונה, קירב אותם מאוד, נתן להם את ההרגשה שלכל אחד יש פוטנציאל וכל אחד יכול להתקרב לאביו שבשמים בקרבה עצומה, ולאחר מכן גם שאל כל אחד מהם בפרטות "מה אתה רוצה שאברך אותך? ונתן להם איש איש כברכתו אשר בירך אותם.
שאלתי פעם את הרב זצ"ל, מה הגדר של קירוב רחוקים, עד כמה צריכים להשקיע בזה, האם יש מכסת זמן שצריכים להשקיע?
אמר לי מרן כך: אברך רגיל, צריך להקדיש לזה זמן פעמיים בשבוע, אבל מי שמומחה בענייין ויש לו הצלחה בקירוב רחוקים, צריך להקדיש לזה אפילו את כל היום כולו, בלי גבול. כמה זמן שיש לך, תשקיע בקירוב רחוקים.

 

[ישיבישער של מרן]

סיפרתי לו את הסיפור המלא, כולל העדות של אברהם אביאל שעדיין היתה טבועה בזכרוני והותירה בי רושם חזק. ואז קרה דבר מדהים. הרב בעדני החל לבכות!​

כשיצאנו משם חשבתי לעצמי, איזה לב ענק יש לו לרב בעדני, כמה רחום וחנון צריך האדם להיות כדי לפרוץ כך בבכי לעיני אנשים, מבלי יכולת להתאפק


בלארוס היתה מושלגת וקפואה כשהגעתי אליה בפעם הראשונה. זכיתי להצטרף למשלחת של רבנים גדולי תורה, שיצאו בשליחות 'דרשו' כדי להעתיר בתפילה על ציונו הקדוש של מרנא החפץ חיים זצלה"ה.
הקור היה גדול, והמשלחת המצומצמת עשתה את דרכה מהבירה מינסק בה נחתנו, לעבר העיירה הקטנה בה התגורר מרנא החפץ חיים.
בבית העלמין הוכן במיוחד אוהל מחומם על מקומו של הציון הקדוש. אז עוד לא נבנתה הסככה הגדולה שכיום מכסה את מקום הציון. בית העלמין היה במצב די מוזנח, ורק מצבות במעטות נותרו לפליטה.
התפללנו, התרגשנו, הרבנים הזכירו את שמות הגיבורים שקיבלו על עצמם להצטרף ללימוד 'הדף היומי בהלכה', לקראת תחילת המחזור השני.
כשיצאנו מבית העלמין, ראיתי מצבה שתפסה את תשומת לבי מרחוק. סטיתי מעט מהשביל וניגשתי.
המחזה שראיתי היה מזעזע, לא פחות. מצבת ענק, ארוכה ארוכה, ולידה ניצבת אנדרטה שמספרת את הסיפור.
בשנות הזעם של אירופה, נחפרה כאן תעלה עמוקה, ששימשה כמקום קבורתם של יהודי העיירה. הנאצים האורים ימח שמן וזכרם, הצעידו את תושביה היהודים של אדין, כמו גם תושביו של הכפר הסמוך דוגאלישוק, העמידו אותם על פתח הבור, וירו בהם למוות.
2,130 יהודים נטבחו כאן ביום אחד. חיות הפרא הנאציות לא חסו ולא חמלו על אף אחד מהם.
הנסיעה היתה קצרה, מהר מאוד חזרתי לביתי, והמחזה הנורא הזה לא נתן לי מנוח. התחלתי לבדוק מה היה גורלה של הקהילה היהודית בראדין.
עד מהרה מצאתי תגלית. צילום ישן נושן, של משפט אייכמן. בתיעוד נראית עדותו של אחד מהעדים הרבים שהעידו כנגד הצורר הנאצי, יהודי יקר בשם אברהם אביאל, שהתגורר יחד עם משפחתו בעיירה דוגאלישוק.
בשפה רהוטה וברורה, מספר אביאל את הסיפור הנורא שאירע כשהיה כבן 13 בלבד. הנאצים הגיעו לביתם והורו להם לצאת לדרך. הם ידעו בדיוק להיכן מועדות פניהם.
בדרכם ביקשה אמו ממנו ומשני אחיו שצעדו יחד איתם: "ילדים, אמרו 'שמע ישראל' ונמות כיהודים!".
1,230 קדישים?
חודשים אחדים לאחר מכן, ביום ההילולא של מרנא החפץ חיים הק', יצאה משלחת נוספת של רבנים לתפילה על הציון, גם הפעם היתה זו יוזמה של ארגון 'דרשו' וגם הפעם זכיתי להצטרף לנסיעה המיוחדת.
אחד הרבנים שהצטרפו לנסיעה, היה מרן הגאון הגדול רבי שמעון בעדני זצ"ל.
הפעם היתה זו משלחת גדולה, היו רבנים רבים מאוד, היה קצת יותר קשה לגשת לרבנים.
אחרי מעמד התפילה על הציון, שוב ניגשתי לקבר האחים של יהודי ראדין. הפעם הרגשתי קשור יותר לעניין כי גם הכרתי את הסיפור שלהם.
החלטתי לנסות לארגן מניין לאמירת קדיש. מי יודע אם אי פעם אמרו קדיש על יד קבר האחים הזה בכלל? וגם אם אמרו שם קדיש, בוודאי לא אמרו שם עדיין 2,130 קדישים כמניין הנפטרים הטמונים כאן.
ביקשתי מכמה יהודים טובים שיתאספו, וחיפשנו מישהו שיוכל לומר קדיש, והנה ראינו את הגר"ש בעדני זצ"ל מתקרב. הוא הבחין בהתקהלות ושאל לפשר הדבר. הסברנו לו את מטרתנו, והוא מיהר להצטרף ליוזמה.
הרב התעניין לגבי קבר האחים, ואני שכבר הגעתי מוכן, סיפרתי לו את הסיפור המלא, כולל העדות של אברהם אביאל שעדיין היתה טבועה בזכרוני והותירה בי רושם חזק.
ואז קרה דבר מדהים. הרב בעדני החל לבכות! יהודים נרצחו פה! יהודים שכל מה שעניין אותם זה שהילדים שלהם יגידו 'שמע ישראל' לפני מותם. יהודים שהוצעדו לכאן על ידי צוררים איומים ונוראים, ובכל זאת לא איבדו את אמונתם, "אמרו שמע ישראל ונמות כיהודים".
אמרנו כמה פרקי תהילים ולאחריהם אמר הרב קדיש בקול בוכים.
כשיצאנו משם חשבתי לעצמי, איזה לב ענק יש לו לרב בעדני, כמה רחום וחנון צריך האדם להיות כדי לפרוץ כך בבכי לעיני אנשים, מבלי יכולת להתאפק, לאחר ששמע כזה סיפור מזעזע.
ביום בו חשכו המאורות ונסתלק מרן לבית עולמו, נזכרתי ברגעים המצמררים הללו וחשבתי שהרי חז"ל הקדושים כותבים דברים נפלאים על מי שמוריד דמעות על אדם כשר, הלוואי שהיה בי הכח לבכות כך על הרב בעדני ביום פטירתו כמו שהוא בכה על אותם קדושים וטהורים שנרצחו עשרות שנים קודם לכן.
ה' יקום דמם, וזכותו של הרב זצ"ל תגן בעדנו.