במעדני המלך חלק ג' (פרק יא), אשר נדפס בשנת תשע"ג בטרם נר אלקים יכבה, הבאתי את הדברים דלהלן, בסגנון מקוצר ובהשמטת שמו של החזון איש לגמרי.
דברים אלו נראה שנשא מרן זיע"א במוסד שעמד בנשיאותו, לאחר שגבאי המקום הביאו רב אשכנזי שידרוש ביום שכולו תורה, ואותו רב שהיה מתלמידיו המובהקים של החזון איש דיבר בהלכות שבת ואסר מכל וכל לסחוט לימונים בטענה שכך היא גם דעת מרן השו"ע, הדברים קוממו ביותר את מרן זיע"א והוא נשא את חלק מהדברים דלהלן בסערת רוח ובכאב גדול על הפגיעה במסורת ההלכה הספרדית, בדבריו פרש מרן כשמלה את יסודות ומקורות המסורת הספרדית הטהורה, לעומת הפסיקה האשכנזית שבכמה מהנידונים שהזכיר נשענת על השערות וסברות בעלמא.
התלבטתי רבות אם לחזור ולהביא את דבריו המלאים של מרן זיע"א, אך בהיות ומסורת נפלאה זו שמרן מסר עליה נפשו חוזרת ונשחקת, ולפעמים דוקא על ידי רבנים ספרדים, הנני מביא את דברי מרן זיע"א במילואם בהשמטת כמה ביטויים קשים שמי שלא נכח בשעת מסירתם ולא ראה את סערת נפשו של מרן לא יבין על מה יצא הקצף, ומה' אשא תפילה שהדברים יעשו פירות ויכו גלים, ותחזור המסורת להישמר בטהרתה כמתכונתה הנכונה.
כשמארגנים "יום שכולו תורה" צריכים להתייעץ עם גדולי תורה מי הרבנים שימסרו את השיעורים. שכן אם הם שיעורים של פלפולים, יודעים הציבור מראש שהוא בא לפלפל 'דרוש וקבל שכר', אך כשמביאים אותם לומר הלכה ואינם יודעים הלכה, זהו מכשול, והדבר רק מבלבל את האנשים. בפעם שעברה הביאו לדרוש בבית הכנסת הגדול תלמידי חכמים מובהקים, אך אינם יודעים הלכה, ראשי ישיבות בעלי סברת הכרס או פסקי הראש... הפכו את הקערה על פיה, ואמרו מעצמם דברי הבל שאינם ישרים ואינם נכונים. אנו הולכים בעקבות מרן שקבלנו הוראותיו, ואם הם אשכנזים, לפחות שיאמרו "אתם ספרדים תעשו כמו מרן". אך הם הכחידו תחת לשונם את הבית יוסף, לא למדו ועושים חילוקים ובילוקים מדעתם.
והדבר כואב לי שאינם יודעים את ההלכות ובאים לפסוק לאחרים ומבלבלים אותם, ויש אנשים ששמעו בתחילה שהדבר אסור וכעת מותר, או להיפך, ונשארים מבולבלים דברי מי יכונו, דברי אלה יכונו או דברי אלה יכונו. כשמביאים רבנים שמדברים דברי הלכה, צריכים לדעת את מי לקחת ואת מי לא לקחת! בדרך כלל ראשי הישיבות האשכנזים אינם בקיאים בהלכה, יתכן שיש אחד מאלף שהוא כן בקי בהלכה. צריך להתייעץ עם רבנים גדולי תורה שהם יודעים מי ראוי להשמיע דברי הלכה ומי לא. כשבאים לדרוש בפני המון העם באים לומר דברי הלכה לא באים לפלפל, אם אומרים דברים לא נכונים ולא ישרים שאינם לפי ההלכה באמת, יש בזה מכשול.
כשבאים לפעמים ראשי ישיבות לומר שיעורים בכולל שלי, אינני מקפיד כל כך, יש אצלנו תלמידי חכמים אברכים יקרים היודעים בעצמם לבחון את הדבר, והיו כמה רבנים שבאו והאברכים הקיפו אותם בחבילי קושיות עד שלא היה בפיהם מענה ויצאו כשידיהם על ראשם. התינח באברכים שיודעים ויכולים להשיב מלחמה שערה. אך כשבאים לומר בפני המון העם, וכי יוכלו להתווכח עם ראש ישיבה?
על כן צריך לדעת את מי להביא ואת מי לא להביא. מוטב לעשות "חצי יום" ולא יום שכולו תורה, שכן אז קשה לברור איזה רב יבוא ואיזה רב לא יבוא. מוטב לעשות חצי יום שכולו תורה, כדי לברור את הרבנים המעולים ביותר בענייני הלכה, והם בקיאים ומורי הוראות בישראל.
מהרש"ל בדורו התבטא ואמר (הקדמת ים של שלמה עמ"ס חולין) "הנסמכים מרובים והלומדים מועטים" (1). ואם בדורו כך, בדורנו על אחת כמה וכמה. רבים מאלה שבאים לדבר יש להם שפת לימודים ויכולים לפלפל מהבוקר עד הערב, אך בסופו של דבר מעלים רק אבק, כמו שאמרו בגמ' (נדה סה : ) "כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא", כשועל ההולך בשדה חרושה לאורכה ולרוחבה, ויוצא עם מעט אבק ברגליו בלא לאכול מאומה. כך אלה מפלפלים, ולבסוף יוצאים בלא כלום.
אי אפשר להתעלם ממרן
ולי כאב בפרט שאנו קבלנו הוראות מרן והם התעלמו ממנו, החזון איש מחמיר והוא כהלכה למשה מסיני בעיניהם. הרמ"א היה בר פלוגתא של מרן, והוא כותב למרן בתשובתו סימן מח (2), "כל החולק על מר כחולק על השכינה"! והטעם שהוא חולק על מרן בשו"ע, ביאר בעצמו, לא באתי לחלוק, אלא להביא את מנהגי אשכנז שלא נהגו כמרן ובאתי להשאיר את המנהגים על מכונם. הרמ"א היה בפולניה ומרן היה מרא דאתרא בארצות המזרח, ולכן התעלם מכל וכל ממנהגי האשכנזים, והרמ"א כתב את הגהותיו בתוך השלחן ערוך, כדי שהאשכנזים לא יסורו ממנהגי אבותיהם. אך ידע את מעלת מרן שהוא גדול הדור וכתב לו "אשר מימיו אנו שותים מקנקנו וכדו". כלומר ממימיך אנו שותים, כתלמיד שכותב לרבו, באיזה כבוד, דרך ארץ וענוה.
החזון איש זצ"ל היה גאון עצום ושקד כל ימיו על התורה, אך כתב כמה דברים מדעתו, והביא בעיקר את פסקי המשנה ברורה, לא היו לו ספרים של פוסקי הספרדים. בביתו היה את ספרי היסוד ארבעה טורים וארבעת חלקי שלחן ערוך הגדולים ומשנה ברורה, ובהם היה מעיין וכותב את דעתו, אך הוא לא ראה את ספרי הפוסקים הספרדים והשו"תים במשך כל הדורות למעלה מארבע מאות שנה, שיש בהם תלי תלים של הלכות, הוא אפילו לא הכיר אותם, אני הכרתי אותו, נכנסתי אל ביתו כמה פעמים ודברתי איתו, ראיתי איזה ספרים יש לו, ולכן הוא כתב מה שכתב, הרב עליו השלום היה גאון וצדיק, אבל לא בשביל זה עוזבים את דברי מרן השו"ע דברי אלקים חיים ותופסים דברי חזון איש. וזו השיטה שיש לאנשי בני ברק שהולכים אחרי פסקיו בלבד.
לפני עשרים שנה כשבאתי לבני ברק לא הכירו את ספרי הפוסקים שלנו אשר אנו שותים ממימיהם. לא ידעו מי זה הרב חיד"א וספריו ברכי יוסף, מחזיק ברכה, חיים שאל, יוסף אומץ, לא ידעו מיהו רב פעלים, מיהו מהרי"ט אלגאזי שהיה ראשון לציון, ומיהו ה"חקרי לב" שהיה גאון עולם שהקיף את כל ספרי התלמוד והפוסקים ביחד, וגדולי האשכנזים היו קוראים אותו "שאגת אריה של הספרדים", השאגת אריה במחילה מכבודו רוב ספריו פלפולים, אך החקרי לב כולו הלכה למעשה, כתב מאות תשובות שכולם הלכה למעשה.
טהרת מסורות הספרדים מדורי דורות
ועל ידי כך נשתכחו ההלכות של הספרדים, כמו בענייני שיעורין שהם דברים העומדים ברומו של עולם. שיעורין זהו נושא שמקיף את כל זרועות התלמוד, כמה דינים יש מה זה כזית ומהי כביצה, ואלו מעשים בכל יום, על כמה צריך לברך ברכת המזון ועל מה לא. על כמה צריך לעשות נטילת ידיים, כמה זה שיעור כביצה, וכמה רביעית. הגאון רבי חיים נאה הכיר את מנהגינו, בתור רבה של שכונת הבוכרים, והיה מצוי בתוכנו וידע בדיוק את מנהגינו שיסודתם בהררי קודש על פי גאוני עולם. והוא היה היחיד שהעז להתווכח עם החזון איש, והחזו"א לא רצה לשמוע לו ולקבל את דבריו, כל מה שהיה אומר היה דוחה אותו.
מסורת צורת האותיות
החזון איש רצה לפסול את כל ספרי התורה שלנו, ולאסור לאשכנזי לברך עליהם ברכה לבטלה, כיון שיש בהם כמה אותיות שלפי דעתם הם פסולים. ובאמת אינם פסולים אלא כשרים למהדרין מן המהדרין.
ויסוד טענתו היא, שכן מרן בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות בספרי תורה תפילין ומזוזות, נזדמן לידו ספר "ברוך שאמר" שנתחבר על ידי רב גדול אשכנזי בשם רבי יצחק ברוך שאמר, ונקרא כך כיון שהיה לו קול נעים והיו נותנים לו לומר ברוך שאמר בנעימה ובנגינה, ומרן העתיק ממנו דינים רבים בהלכות ספר תורה תפילין ומזוזות, ובתוכם גם את דיני צורת האותיות, וכל צורת האותיות שם היא לפי האשכנזים, ויש ביננו וביניהם הבדלים רבים. אך מרן לא מצא מי שיבאר את הכתב וועלי"ש שהוא הכתב שלנו בלשון אשכנז, ולכן לא ביאר אותה בבית יוסף. ומכך למד החזו"א שספר התורה של מרן היה כתוב בכתב של אשכנזים ולא כמו הספרדים, כיון שהכתב הספרדי פסול.
אך באמת כל אחד יודע כי מרן בהלכות תפילין מזכיר פעמים רבות את דברי "רבינו הגדול רבי יצחק אבוהב" שהיה רבו של מרן. למהר"י בירב קורא מרן "רבינו יעקב בירב", ואילו לרבי יצחק אבוהב קורא "רבינו הגדול". וברוך ה' ספר התורה שכתב רבי יצחק אבוהב קיים עד היום בכתב ידו ממש, והכתיבה כמו הכתב שלנו הנקרא וועלי"ש ולא כמו ברוך שאמר. היעלה על הדעת שמרן יסתור את הכתיבה של רבו הגדול רק משום שמצא ספר ברוך שאמר, הרי לא יתכן דבר כזה.
שנית, מי לנו גדול מרבינו האר"י שהיה חובק זרועות עולם ונהירין ליה שבילי שמיא, והוא כתב, דע לך שצורת האותיות של הספרדים וצורת האותיות של האשכנזים אלו ואלו דברי אלהים חיים ולכל אחד ואחד יש שורש וענף בעולמות העליונים. איננו פוסלים את הכתב של האשכנזים, ולא הם פוסלים את הכתב הספרדי. וכן כותב הרב נודע ביהודה (יו"ד קמא סימן פ, ותניינא סימן קעא) שהכתב וועלי"ש כשר לאשכנזים, והס"ת של הספרדים כשר לא פחות מהאשכנזים. ומעשים בכל יום שהאשכנזים עולים לספר תורה ספרדי, וכן איפכא. וכך כותב רבי שלמה קלוגר מגליציה. ומעולם לא עלה על דעת אף אחד לבדוק באותיות אם יש בהם שינויים או לא.
והנה בברוך שאמר כתב שצורת אות צ' כפופה תהיה כמו נ' ויו'ד על גבה. ואצלינו גג היו'ד הפוכה לצד ימין, והיסוד לזה בהקדמת הזוהר הקדוש שהצ' מורכבת מנו'ן ויו"ד הפוכה, וממשיך לבאר מדוע צורתה כך על פי הקבלה. וכן כתב רבינו האר"י בשער הכוונות כמה פעמים, רק כתב שבתפילין יש נוהגים שהיו"ד תהיה ישרה על פי הקבלה, ויש נוהגים איפכא. בא החזו"א ואמר שהעמודים האלה בזוהר הקדוש הינם מזוייפים ונכתבו על ידי שבתי צבי ואינם מרשב"י, ומה שכתב בשער הכוונות אין זה מהאר"י אלא מתלמיד טועה. ואם כך, הלא אין לדבר סוף, כל דבר שתרצה לחלוק עליו תאמר שנכתב על ידי תלמיד טועה, או שהוא משובש או מזוייף, ואין לדבר סוף (3).
תורתנו תורת אמת, יש בידינו מסורת ואי אפשר לשנותה במאומה! לא יתכן לבדות דברים ולומר שמישהו זייף! מי הוא שיכניס בתוך הזוהר הקדוש דברים אחרים, הלא תקצץ ידו! אם כן, כל דבר שלא ימצא חן בעיני אי־מי יאמר שמישהו זייפו?!
הלא יש שינויים במסורת בין ספרי התורה שלנו לבין ספרי התורה שהיו בזמן חכמי התלמוד אפילו באותיות שלמות. על הפסוק (בראשית כה, ו) 'ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם', כתב רש"י: "[פילגשם] חסר כתיב, שלא היתה אלא פלגש אחת. היא הגר היא קטורה. נשים בכתובה, פילגשים בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין בנשים ופילגשים דדוד".
ורבינו האר"י (4) מסביר את דברי רש"י, כשעושים קידושין וכתובה כדת משה וישראל, מייחדים אותיות יו'ד ה'א. הטבעת בצורת יו"ד, וחמשת אצבעות הכלה הן ה'א, כשמוסיפים את הכתובה מייחדים גם וא'ו ה'א, שכן כתוב"ה אותיות כתב ו"ה. החופה עם הכתובה, גומרת את השם הקדוש יו'ד ה'א וא'ו ה'א. לכן אמרו חז"ל (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן.
בגדר פילגש, יש גירסא בגמ' (סנהדרין כא.) שהיא בלא כתובה ובלא קידושין, ויש גירסא (5) שהיא קידושין בלא כתובה, ולכן אם זנתה הפילגש היה מותר לבעלה להחזירה, וכמו שמצינו בפילגש בגבעה (שופטים יט, ב-ג) 'ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה אל בית לחם יהודה ותהי שם ימים ארבעה חדשים. ויקם אישה וילך אחריה לדבר על לבה להשיבה'. ואם היתה אשת איש, היה אסור בעלה להחזירה, דקי"ל (סוטה כז: ) "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל".
וכן בעובדא דאבשלום שהיה רשע, ונאמר בו (שמואל ב' טז, כב) 'ויטו לאבשלום האהל על הגג ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל'. אחיתופל אמר לו, אמנם אתה חולק על אביך, אך כולם לא יאמינו שאתה באמת מורד באביך בכל כחך, יאמרו עתה יש מחלוקת בין האבא לבנו, מחר מחרתיים הם יתפייסו ואותנו יהרגו כדין מורדים במלכות. ועל כן בכדי שיראו שאתה נגד אביך באמת, יטו אהל על הגג וכל ישראל יראו שהוא מתייחד עם פלגשי אביו, וכשיראו שהעיז כך יבינו בודאי שנבאש ריחו בעיני אביו, וכך עשה.
והדבר תמוה, היתכן שיהיה עוון אשת איש וכל העם ישתקו? אלהיהם של אלו שונא זימה, ולא תיעשה נבלה כזאת בישראל לפרוץ פירצה כזאת נגד כל העם בדור כזה דור דיעה. אלא כאמור, פילגשים אינו חמור כאשת איש. ועצה זו העמיקה את תהום השנאה ביניהם כעצת אחיתופל. אך שיעשה עבירה של אשת איש, זה לא יכילהו הרעיון.
ומבאר האר"י "פלגשם" היינו פלג-שם, שיש לה רק קידושין שהיא אותיות י'ה מתוך שם הוי'ה, וזהו חצי שם.
והנה בספרי התורה שלנו כולם כתוב "פילגשים" עם יו'ד, ובודאי שיש שינויים במסורת. ושאלו את הרדב"ז (ח"ג סימן תקצד) האם מותר לשלוח יד בספרי התורה ולתקנם על פי דברים שכתובים באגדה או ברש"י, והשיב אסור לשלוח בהם יד, כי גם לספרי התורה שלנו יש מסורת מאבותינו ואבות אבותינו ולא בדו זאת מלבם אלא כך נהגו, ומנהג ישראל תורה הוא.
מסורת התימנים בכתיבת ספרי תורה
גם בספרי התורה של התימנים יש כמה דברים שונים מספרי התורה שלנו, יש מקומות שיש להם פרשה פתוחה ואצלינו אין פרשה בכלל, כמו בפרשת ויקרא (ויקרא ז, כב) 'וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו'. אצלינו זה המשך אחד, ואצל התימנים יש פרשה. ונשאלתי אם מותר לעלות לספר תורה כזה, שהוא היפך המסורת שלנו שאין שם פרשה, והרי כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' ס"ת הי"א) שאם נעשתה פרשה שלא במקומה הספר תורה פסול. והשבתי, מכיון שהם לא בדו מלבם כן, אלא זו מסורת מאבות אבותיהם אפשר לעלות לספר תורה של תימנים ולברך עליו ללא חשש, כל דבר שנעשה במסורת, תורה הוא.
וישנם שינויים נוספים, כמו בפסוק (בראשית ט, כט) 'ויהי כל ימי נח', נאמר 'ויהיו כל ימי נח'. ובפסוק (דברים כג, ב) 'לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'', יש מחלוקת גדולה אם כותבים דכא בא' או בה', האשכנזים כותבים בדרך כלל בא' ואנו בה' (6). ובכל זאת האשכנזים עולים לספר תורה שלנו ואנו לשלהם, ואם היתה זו טעות הפוסלת היה אסור לעלות, אלא כיון שזהו שינוי במסורת כל אחד נוהג כמסורתו. וכן מצינו שכתב רש"י על הפסוק (במדבר ז, א) 'ויהי ביום כלות משה' - כלת כתיב (7), ואצלינו כתוב כלות בו' כפי המסורת שלנו. ובאמת דברי רש"י אינם מדעתו, וכך מובא כבר בזוהר הקדוש (8). ואם יבוא סופר ויאמר רצוני לכתוב כמו הזוהר, נגעור בו, יש לנו מסורת לכתוב בו' ואין לך רשות לשנות!
ובהגהות הגאון רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס שבת נה: מביא עשרות מקומות שיש שינויים בין המסורת שלנו למה שהיה בזמן חכמי התלמוד, וכן בפסוק (ויקרא כה, ל) 'וקם הבית אשר לא חומה', בגמ' (ערכין לב.) כתוב כפי הקרי "לו", ואצלינו כתוב לא, הגמ' דורשת מכך דרשות, ובכל זאת אסור לשנות את המסורת שהיא קדושה וטהורה.
וכבר בזמן המאירי ורבינו אברהם בן הרמב"ם היו חילוקי דעות בזה. וכתבו, ואשר אמרתם שיש לכם מסורת לכתוב בספר תורה כך וכך, אל תשנו ממסורת אבותיכם, ורשאים אנשים משלנו שעוברים דרך ארצכם לעלות לתורה ולברך, כיון שאסור להגיה בספר שנכתב על פי המסורת. וגם בספר אבן ספיר (קונ' חדרי תימן דף סא ע"א בהערה) לרב אשכנזי שחי לפני מאה ועשרים שנה והיה מראשוני המבקרים בתימן, עלה על לבו שלא יעלה לספר התורה שלהם מחמת השינויים שיש בהם, עד שמצא שבתיקון סופרים כתיבת יד אשר שלח מרן הבית יוסף להרמ"א, ובספר תורה שכתב הרמ"א על פיו, נמצא באחד מהשינויים מהספרי תורה שלנו ויהיו כל ימי נח כפי המסורת של התימנים (9).
וזהו כאמור, כשיש מסורת של עדה קדושה ואינו נגד התלמוד אין לשנותה. וכל שכן בדברים המעוגנים במדרשים וזוהר וכיוצא, איננו משנים את מסורת אבותינו, ואין לפסול את של זה לזה, אלו ואלו דברי אלהים חיים, כל אחד כמסורת אבותיו, וכמו שכתב רבינו האר"י על שינוי צורת האותיות, וכאמור שמרן ראה רק את ספר ברוך שאמר והעתיק אותו, אך לא נעלם ממנו שיש צורת האותיות של הספרדים, ובודאי שראה את ספר התורה של רבו רבי יצחק אבוהב שהעריצו וקראו רבינו הגדול.
ודוקא בזה הגדיל חסדו עמנו הגאון האשכנזי היעב"ץ רבי יעקב עמדין בן צבי, בנו של הגאון חכם צבי, ובספרו "מור וקציעה" (סימן לב) כתב את צורת האותיות של הספרדים בניגוד למה שכתב בברוך שאמר שהובא בבית יוסף, ועד היום נוהגים על פי המור וקציעה. מרן שהוא ספרדי כתב את צורת האותיות של האשכנזים, והיעב"ץ האשכנזי כתב את צורת האותיות של הספרדים, ללמדך שאלו ואלו דברי אלהים חיים.
לכן לא יתכן להלעיז על ספרי התורה! וכי כל הספרדים לא יודעים ורק המלעיז יודע? וכי הוא נביא בעל רוח הקדש? ואפילו אם תהיה לו רוח הקדש לא נאמין בו, שכן 'לא בשמים היא'!
החתם סופר בהלכות גטין הכשיר גט שצורת האותיות בו כמו האותיות שלנו הספרדים, והלא החתם סופר באמת היה גאון עולם אליבא דכולי עלמא. אלא שהחזו"א חילק ואמר שאין ראיה מגטין לספרי תורה, בגט העיקר הוא שיהיה אפשר לקרוא את הגט, ואין צורך שהאותיות יהיו ממש כשרות כמו ספר תורה, ולעולם ספרי התורה של הספרדים פסולים.
אך נעלמה מעיניהם תשובה אחרת של החתם סופר בהלכות ספר תורה (יו"ד סימן רסו) שהוא כותב לגאון אחד חברו, "ולהיותו מזכיר דאין קפידא בדיעבד בתמונת אותיות שבסימן ל"ו וכמו שכתב בנודע ביהודא, הנני שולח לו מכתב מהאי ספרא דוקנא דידן שלמדנו עמו תמונת אותיות של הרב בית יוסף, ומה שיראה ימיני הצדקי'ן מהופכין, הוא על פי קבלתי ממורי זצ"ל, על פי קבלת האר"י ז"ל" (10).
והנה ב"ה בסופו של דבר הגאון ר' ישראל וועלץ ע"ה אב"ד בודפסט שהכרתי אותו היה בא תמיד אלי ומדבר עמי בדברי תורה, הוא שמע שהדבר חורה לי מאוד, וסיפר לי אני הראיתי להחזו"א את התשובה הזו של החת"ס, חוורו פניו, לא ידע מה לעשות כי הוא פרסם בספריו שהס"ת שלנו פסול, מחמת שינוי האותיות, חזר ואמר אם כן הספרדים יש להם על מה שיסמוכו. טוב שיש ספר חתם סופר בעולם שכתב שהאותיות שלנו כשרים, ואם החת"ס לא היה כותב כך היה מעיז לפסול את כל מה שכתבו גדולי ישראל במשך כל הדורות כיון שכך היא דעתו?
ויש עוד דברים כאלה אשר הלב יכאב ויתחמץ, יש לנו מסורת של אבות העולם מדורי דורות, ואת הכל צריך למחוק?! דבר זה כואב לי איך מעיזים לעשות כך על שבט גדול בישראל של הספרדים.
כשהלכתי פעם לראות את הרב בענגיס רב העדה החרדית, אמר לי, יש לכם תלמוד כמו שיש לנו? אמרתי לו, וכי התלמוד שיש לכבודו אינו "תלמוד בבלי"?! בבל נמצאת בפולניה?! להיפך, אני צריך לשאול את כבודו האם יש לכם תלמוד כמו שלנו... הוא כעס שעניתי לו כך בתוקף. אך זו חוצפה שהוא שואל אותי שאלות כאלה! אין להם מושג מה זה ספרדים, וכי אנו איזה שבט נידח שבא מגולת עשרת השבטים חלח וחבור שהגלה סנחריב מלך אשור ואין לנו תורה כמו גרים חדשים?!
אם כך הם חושבים אותנו, לא פלא שהם יכולים לפסול את ספרי התורה שלנו, ולבטל את כל השיעורין שלנו שקיבלנו במסורת מאז זמנו של הרמב"ם.
מסורת השיעורין
הרב נודע ביהודה היה בפראג צ'כלובסקיה, ושם לא היו יודעים מהו הדרהם, ומעולם לא שמעו את שמעו. מריחוק המקומות אי אפשר שכל אחד ידע מהו דרהם, לעומת ארצות המזרח שהשתמשו בדרהם. והוא דן (צל"ח פסחים קטז.) בשיעור חלה, דבגמ' (11) נתבאר ששיעורה ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה כמנין חל"ה, ורש"י כתב שיעור זה כמה פעמים במסכת שבת (טו.) ועירובין (פג ע"א וע"ב), וגם הרמב"ם (פרק ו' מהלכות בכורים הט"ו) הביא שיעור זה, וכתב שלפי בדיקתו יוצא ששיעור החלה הוא חמש מאות ועשרים דרהם.
אך כיון שבמקומו של הנודע ביהודה לא ידעו מהו הדרהם, מפני ריחוק המקומות, בדק ומדד בידו. ידוע כי ביצה ומחצה הוי רביעית, וכמו שכתב הרי"ף בפסחים קט. ואיתא בגמ' שם היאך משערים את הרביעית, "אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע", ולקח כלי שיהיה בדיוק כשיעורים האלה, על פי האגודל שלו במקום הרחב, ויצא לו כפול פעם וחצי או יותר מהשיעור שלנו. וכתב שבהיות שקודמו התוספות יום טוב שהיה לפניו בפראג כתב כמו השיעור של הרמב"ם במידות של האשכנזים, "פונט", או "זלוטי" וכדומה, יפרישו ממנו ללא ברכה, ומהשיעור שלי יפרישו בברכה.
בא תלמידו בעל "תשובה מאהבה" (ח"ג דף סח ע"ב) ואמר לו, רבינו ארוך בדורו, והרמב"ם כתב שימדדו באצבעיים של אדם בינוני, לא בבעל אצבעות גדולות, ונענע לו בראשו ושחק. אך כדבריו המשיכו כולם. גם הגר"א מוילנא (מעשה רב סימן קז) לא ידע מה זה דרהם, מדד ובדק ויצא לו קרוב לשיעור של הנודע ביהודה, וכן יצא להחתם סופר (או"ח סימן קכז). ולא ידעו ששיעור זה סותר את דברי הרמב"ם, מכיון שלא ידעו מה זה הדרהם.
והגאון החזו"א שבא גם כן מעיר סמוכה לוילנא היתה דעתו כשיטת כל רבני האשכנזים, וכשבא לכאן והורה לצבור האשכנזים בבני ברק שיעור זה, פנה אליו הגר"ח נאה אמר לו: כב' אינו יודע מה זה דרהם, והוכיח לו באותות ומופתים שכל דרהם זה 3.2 גרם, ושיעור זה היה ידוע מתקופת המנדט שהיו שוקלים באוקיות, לא היו אז ק"ג, באוקיה יש 240 גרם שהם 75 דרהם, והיו יודעים מה זה דרהם, כל הצורפים היו משתמשים בדרהם בפרט לשקילת זהב שהוא דבר יקר מאוד, וכן כסף היו שוקלים במיל שהיה המטבע הכי פחות, מעין אגורה של היום, והמטבע הזה היה שוקל בדיוק דרהם.
ואיך אנו יודעים שזה דרהם? הרמב"ם הזכיר פעמים רבות את ה"דרהם", וכותב (פ"א מהל' עירובין הי"ב) שמשקל הדרהם 64 שעורות, ודינר של התלמוד משקלו דרהם וחצי שזה 96 שעורות, וכל הדורות הולכים אחריו. מרן בשלחן ערוך (או"ח סימן תנו ס"א; יו"ד סימן שכד ס"א) כותב ששיעור חלה הוא חמש מאות ועשרים דרהם כדברי הרמב"ם, משמע שלא היה שינוי בין זמנו של הרמב"ם למרן, במשך למעלה מארבע מאות שנה וחשבון זה עבר דור אחרי דור מגדולי הדורות, רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל (הובא בפתח הדביר ח"ב סימן קצ דף כ' רע"ד) כתב את השיעורים הללו. רבי אברהם אזולאי אבי סבו של הרב חיד"א בספרו חסד לאברהם (מעין ב' נהר ס) כתב אותם השיעורים, כל גדולי הספרדים כותבים כן בלא שימצא מי שיאמר ההיפך. גם בספר "בית דוד" (או"ח סימן פב, ובדף קלו ע"א) מהגאון רבי יוסף דוד אב"ד סלוניקי, שחי אחרי מרן מאה וחמישים שנה חוזר על כל אותן השיעורים, וכותב שהביצה היא שמונה עשרה דרהם, הכזית תשע דרהם, החלה חמש מאות ועשרים דרהם, ושיעור פדיון הבן שלשים דרהם. כעבור מאה שנה בא הרב חיד"א (מורה באצבע סימן צה) וחזר על כל אותם שיעורים. רבי יוסף חיים אחרי עוד מאה שנה בספרו בן איש חי (שנה א' סוף פרשת צו; פרשת שמיני אות יא; פרשת צו אות כט; פרשת פנחס אות יט) חוזר כמה פעמים על השיעורים האלה ככל דברי הרמב"ם (12).
ורבי חיים נאה (בספרו שיעורי תורה) שהיה איש מעשה לא טמן ידו בצלחת, לקח שעורים והניחם במשקל עם המיל ויצא לו בדיוק ששים וארבע שעורים, 'עין בעין יראו בשוב ה' ציון'. הלך והקשה את זה לחזו"א, אמר לו אולי השעורים נחלשו, השעורים נהיו יותר קטנים מזמן חכמי התלמוד. וגם גיסו הרב קניבסקי זצ"ל הלך בעקבות החזו"א וחיבר ספר שעורין דאורייתא כדי לקיים את דברי החזו"א ולסתור את כל המסורת שלנו. ואין דבריו מובנים, אם יש לו ראיה הפוכה מאיזה מקום שיוכיח כדבריו, אבל עתה ב"ה כל המידות בדיוק כמ"ש הרמב"ם, והחשבון שלנו שהוא כ"כ פשוט וקל, דור אחרי דור מגדולי הדורות כל גדולי הספרדים כותבים כן ואין מי שיגיד ההיפך, א"כ מתי קרה דבר כזה שממשלת הטורקים החליטה לעשות דבר כזה ולשנות את הדרהמים שנאמר שזה לא 3.2 גר'? כל זה הבל ורעות רוח, כשהייתם בחו"ל ולא ידעתם אין עליכם אשמה, אך עתה שאתם בא"י למה לכם לעשות מחלוקות?
וכיום כל מי שמדפיס ספר כותב לפי שיעור ר"ח נאה כך וכך, ולפי שיעור החזו"א אחרת, כאילו זה מחלוקת של שני פוסקים, תכתוב לפי דעת הרמב"ם השיעור כך ולפי דעת החזו"א כך... אין הלכה כתלמיד במקום הרב, וכ"ש שאינו תלמיד תלמידו של הרמב"ם. החזו"א עם כל גדולתו, ייחשב תלמידו של הרמב"ם?! איך עוזבים דברי הרב? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?
כשהמפולפלים שלהם מתחילים למסור שיעור פותחים "כתב הרמב"ם", כל היסוד הפלפולים שלהם נשענים על דברי הרמב"ם, למה כתב כך מילה זו, ולמה כתב את המילה הזו, שוקלים כל מילה ומילה כמו ששוקלים זהב, כי לא כתב שום מילה לריק, וכאן מוחקים שיעורים שלמים שכתב הרמב"ם, נכון לעשות דבר כזה?
לכן כואב הדבר כשמביאים רבנים שלהם שאף פעם לא שמעו אותנו, ואף פעם לא למדו בספרים שלנו, שהם חושבים את עצמם גדולים מאתנו ואסור להם לפתוח את הספרים שלנו... אינם רואים ולא יודעים את השיטות של גדולי הפוסקים שלנו, להביא אותם שהם יבואו ויבלבלו את העולם?! שילכו וידברו עם האשכנזים שלהם ויבלבלו אותם עד שישבעו, אבל למה להביא אותם אצלינו, האשמה היא על זה שמביא אותם!
לכן בפעם הבאה על כל רב צריך שתהיה חתימה שלי, זה ראוי זה לא ראוי, ותשקוט הארץ.
וכאב לי שאותו רב בא והפך את הקערה על פיה, אמר כמה דברים שאנו מתירין והוא אוסר, הלואי שיביא איזה פוסקים שסותרים את דברינו, אך הוא לא יודע בכלל, לא למד את הבית יוסף, לא ראה תשובת הרדב"ז שהיה בדורו של הב"י, ואותו רב בא והופך את הקערה על פיה, מרן כותב מותר לסחוט לימוני"ס, והוא עושה חילוקים מדעתו, שבזמן מרן לא היו עושים כ"כ הרבה חביות ולא היתה דרכו בסחיטה, ואילו כיום דרכו בסחיטה מפני שעושים חביות חביות, חביט חביט ולא בריך... וכיון שעושים הרבה חביות דרכו בסחיטה, מי שסוחט אותו עוון גדול בידו וכו'.
ואין זה נכון ולא אמת, שהרי הרדב"ז היה בדורו של מרן, היה רב במצרים במשך חמישים שנה, והיה אז מצוי פרי הדר במצרים הרבה, והוא כותב בזמנינו סוחטים את הלימון ממלאים חביות חביות ומוכרים אותם בקרית חוצות, היו שולחים אותם לאירופא, ועשו מזה ג"כ מטבע זר, היו נהנים מזה, ובכ"ז מתיר לסחוט לימון בשבת כמרן, ושניהם מחלקים לפי שכל איסור סחיטה בפירות הוא דוקא במיץ ששותים אותו כמות שהוא לבדו, בלי תערובת, כתפוזים וענבים תותים ורימונים, משא"כ לימון שא"א לשתותו לבדו אלא בלימונד"ה או בסלט, מי שישתה אותו לבדו יתקלקלו מעיו, ויהיה חולה אולקוס, וזה לא נשתנה מזמנם ועד היום הטעם הזה קיים.
ואת כל זה לא ראה אותו רב והתחיל לעשות חילוקים מדעתו, ובאמת זה סילוף דברי מרן ולא נכון, ולא רק הוא אשם בזה יש ספרי אשכנזים שחילקו כך, והלך אחריהם בעיניים עצומות ולא ראה את הב"י, אתה בא להגיד שיעור לאנשים בהלכות סחיטה, ואתה לא לומד ב"י הל' סחיטה?! קודם כל תבדוק את עצמך אם אתה יודע ואח"כ תבוא תגיד לאחרים, הוא עצמו לא יודע את הב"י אשר לא ידע את יוסף, ובא להגיד לאחרים, זה דבר שלא יכיל אותו השכל.
הערות ומקורות:
[1] וכעין זה כתב התרומת הדשן בפסקים וכתבים (סימן רנה), כי הנסמכים רבים אבל היודעים מועטים.
[2] שו"ת הרמ"א סימן מח: באתי להשיב מפני הכבוד לדברי הגאון הגדול מורינו ורבינו יוסף קאר"ו יצ"ו, אשר מימיו אנו שותים מקנקנו וכדו. ומה אוסיף בשבחו לכבדו, מאחר דכל מה דאת משבח ליה את מגנה במעשה ידו, יברכהו השם בנפשו ומאודו. ובהיות כי אחר השבח ראוי להיות התפלה, על כן אתפלל אל ה' על העתיד להאריך ימי מורנו ורבינו, נשיא אלהים בתוכנו, ושנותיו בטוב ובנעימים לבלות עד בשוב ה' שיבת ציון יראו עיניו ועינינו. ובהיותי אין איש דברים אדלג על ההרים, לבוא אל כוונתי ולבוא בדברים קצרים, שלא יהיו דומות למרובות ונעתרים. והנה אומר מתניתא דמר וספרו אנא מתני, כאשר ראינו בתשובתו דמר על אודות הצוואת שכיב מרע הנעשית במדינות אלו לעניי ירושלים והיה כתוב בה שנקנה במתנת בריא, ואלו דברים אשר סדרתי על דברי התשובה. "והנה חלילה להמרות דברי מכ"ת דמר, וכל החולק עליו כחולק על השכינה. ובכן הסכמנו פה והכרחנו האיש לשלוח מאה זהובים פולין, שהם נגד ששים דוקט'י וויניזיא'ה, כפי פסק תשובתו דמר". אך אמנם דברי התשובה תורה הם וללמוד אני צריך, ולא אוכל לעמוד עליה אם לא בשנשא וניתן על זה. וידוע מאמר ר' יוחנן פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד.) בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשה וממילא רווחא שמעתתא, ורז"ל דימו דברי תורה לעין [שמא צ"ל למים] וכו'.
[3] ראה עוד אודות הצד'י ההפוכה בשו"ת יביע אומר חלק ב' (יו"ד סימן כ), ובשו"ת יחוה דעת ח"ד (סימן ג), והליכות עולם ח"ח (עמ' רג ובגליון).
[4] כן הובא בספר קול אליהו (בראשית כה, ו) משם הגר"א. וכ"כ בבן יהוידע (סנהדרין כא.) מדנפשיה. וראה בספר משפט הכתובה חלק ח' (סימן עח אות ב).
[5] עי' בראב"ד (פ"א מהל' אישות ה"ד). ומרן זיע"א הוסיף כאן כמה פרטים בגדרי פילגש, והשמטתים. ועי' בטושו"ע (אה"ע ריש סי' כו), ובביאור הגר"א (אות ו-ז). ובמאור ישראל ח"א (עמ' רסז).
[6] ראה בירור דין זה היאך לכתוב בס"ת ביביע אומר חלק ח' (יו"ד סימן כה), וחלק ט' (או"ח סימן עז אות ה).
[7] ברש"י שלפנינו יש הגהה שהכונה מצד שכתוב כלות בפתח ולא בשוא. אך מהזוה"ק דלהלן משמע להדיא כדברי מרן זיע"א.
[8] חלק ב' דף ה ע"ב, דף קמ ע"ב, ח"ג דף קמח ע"א, ודף רכו ע"ב.
[9] וראה בזה בהרחבה בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סימן נו), ובהליכות עולם ח"ז (עמ' קצה בהע').
[10] ועיין בדין זה בספר שלחן המערכת ח"א (מערכת א' אות ע).
[11] במתני' (חלה פ"ב מ"ו) ובגמ' (עירובין פג רע"ב) קאמר חמשת רבעים קמח, והחשבון של מ"ג ביצים הובא ברי"ף פסחים (כג: ), והרא"ש בהלכות חלה (סי' ד), והרמב"ם בפרק ו' מהלכות בכורים (הט"ו), ונפסק בשו"ע יו"ד (סימן שכד). ובשו"ת יחוה דעת ח"ד (סימן נה) כתב שהרמז הנ"ל דחלה עולה בגימ' מ"ג הובא בתוס' (עירובין פג: ), וכן הוא במחזור ויטרי (עמוד רנח), ובארחות חיים ח"ב (עמוד רד). והמקור לזה במדרש רבה פרשת קרח (פרשה יח סוף סימן כא). וכן כתבו עוד ראשונים.
[12] בדבריו של מרן זיע"א כאן לא הובאו כל דברי הפוסקים כפי השתלשלותם מדור לדור, דמוכח שהמסורת שלנו לא השתנתה כלל מימות עולם, ולא חלו בה ידיים כלל, ונביאם כאן בקיצור כפי שהובאו בשו"ת יחוה דעת ח"ד (סימן נה), ובמבוא לשו"ת אור לציון ח"ג (עמ' לג ואילך): מרן השו"ע כתב כשיעורו של הרמב"ם בהפרשת חלה תק"כ דרהם, וכן בפדיון הבן, וכן הובא שיעור זה ככתבו על ידי כל גדולי הדורות מאז ועד הנה, הלא המה, רבי אברהם אזולאי [שנת תד] בספרו חסד לאברהם (מעיין ב' נהר ס), רבי יש"ר מקנדיא [שנת תטז] בספרו כללי המדות (מובא בפתח הדביר דף קצח.), ר' שמואל ויטאל כמובא בפתח הדביר (ח"ב סימן קצ), רבי דוד יוסף מסלוניקי [שנת תצז] בספרו בית דוד (או"ח סימן פב, ובדף קלו ע"א), רבי יוסף מולכו [שנת תקטז] בספרו שלחן גבוה (סימן תנו סק"ה, סימן תעב ס"ק כג), הראש"ל רבי מיוחס בכר שמואל [שנת תקלא] בספרו פרי האדמה ח"א (דף קמא.) ובספרו מזבח אדמה (דף ג: ), רבי דוד פארדו [שנת תקנב] בספרו שושנים לדוד (פאה פ"ו מ"י), רבי אלישע חביליו [שנת תקס] בספרו המון חוגג (דף א ע"ב). רבי אברהם בן עזרא מסלוניקי [שנת תקסו] בספרו בתי כנסיות (קונ' בית מלוא), מרן החיד"א [שנת תקסו] בספרו מורה באצבע (סימן צה), רבי רפאל אשכנזי [שנת תרכ] בשם אביו רבי אברהם נסים אשכנזי [שנת תקפו], רבי יהודה סיד [שנת תקע] בספרו נר מצוה ח"ב (דף כז ע"ג), רבי חיים פלאג'י [שנת תרכח], ורבי חיים פונטרימולי [שנת תרלג], בתשובותיהם המובאות בספר פתח הדביר ח"א (דף ריד ע"ג), רבי אליעזר פאפו [שנת תקפח] בספרו חסד לאלפים (סימן רי), רבי יהודה שמואל אשכנזי [שנת תרט] בספר בית מנוחה (דיני ברכת מזונות אות טז), רבי יצחק הררי מארם צובה בספרו זכור ליצחק (סימן מ), רבי חיים חזקיהו מדיני [שנת תרסה] בשדי חמד (אסיפת דינים מע' חנוכה אות ב), רבי יוסף חיים [שנת תרסט] בבן איש חי שנה א' (סו"פ צו ועוד), רבי יעקב חיים סופר [שנת תרצט] בכף החיים (סימן פא אות ג ועוד), רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (או"ח סימן לב), רבי אברהם חיים נאה בספרו שיעורי תורה (עמ' צח). וע"ע בכל זה בשו"ת יחוה דעת ח"א (סימן טז). וביביע אומר חלק ט' (או"ח סימן יט) בקצרה.
ובילקוט יוסף הל' חנוכה הנד"מ (תשע"ג, עמ' קנה ואילך) האריך במסורת השיעורין מדורי דורות, והביא עדויות ברורות שלא נתקטנו הביצים מזמן חז"ל, ורבים ועצומים מגאוני אשכנז קידשו בכוס יין קטנה שהכילה כשיעור הגרא"ח נאה, ומהם: הגר"א ותלמידיו, תלמידי הבעש"ט, האמרי אמת מגור, הג"ר ישראל סלנטר, האדמו"ר מצאנז, החשק שלמה מוילנא, האור שמח, אביו של החזון איש. עי"ש באורך.
נערך לאחרונה: