נברא יחידי? הלוואי. (וידוי קטן)
קראתי שוב את מה שכתבתי כאן למעלה לפני כמה חודשים.
מילים יפות. באמת. "האדם עומד יחידי", "בלי ללטף", "חתימה של אמת".
זה נשמע נהדר כשישבים מול המקלדת בחדר שקט, עם כוס קפה ומזגן.
אבל אתמול בערב הייתי בחתונה.
שולחן עגול, עשרה אנשים, רעש מחריש אוזניים של תזמורת שרוצה לשמח אבל בעיקר צועקת.
ומישהו זרק בדיחה. לא בדיחה מוצלחת במיוחד. האמת? בדיחה קצת פוגענית. על רב מסוים, או על עדה מסוימת, זה לא באמת משנה.
וכולם צחקו.
ההוא משמאל דפק על השולחן, ההוא ממול ניגב דמעה של צחוק.
ואני?
לפי מה שכתבתי כאן בשרשור, הייתי אמור להיות ה"יחידי". לשתוק. אולי אפילו למחות. להישאר נאמן לאמת הפנימית שלי שלא מוכנה לקחת חלק במושב לצים הזה.
אבל אני צחקתי.
חייכתי את החיוך הזה, המעושה, הפלסטיק, שרק רצה לסמן לכולם: "היי, אני איתכם. אני לא כבד. אני שייך".
ובדרך חזרה הביתה, באוטובוס, הרגשתי את הצריבה הזו.
לא את הכובד של "נברא יחידי", אלא את הקלות הבלתי נסבלת שבה אני מוותר על היחידות שלי בשביל רגע אחד של נחת רוח חברתית. בשביל שלא יסתכלו עלי עקום.
אז למה אני כותב את זה?
לא כדי לבטל את מה שכתבתי קודם. הרעיון נכון.
אלא כדי לומר לעצמי שלהיות "נברא יחידי" זה לא מצב סטטי של גיבורי על רוחניים.
זו מלחמה.
ולפעמים, כמו אתמול, מפסידים בקרב.
החוכמה היא לא לאבד את המלחמה כולה. לקום בבוקר, להסתכל במראה ולהגיד: היום, רק היום, אנסה להיות קצת יותר אני, וקצת פחות "הם".
