אחד מהמשיבים באתר הלכה יומית השיב לי שמרן אסר וששאלתיו היכן כתב וז''ל מרן זצ"ל השיב כן בעל פה. והמקור לזה בספר חזון עובדיה לגבי שפיכת המים מקופסאות שימורים בחלק רביעי עמוד רל ע''כ
מי שיכול להעלות לכאן אודה לו מאוד.
הכוונה לזה?
יט) שאלה: קומקום תה שיש מסננת בפיו הצר הנקרא זרבובית, למנוע חדירת עלי התה לתוך הכוס, האם מותר למזוג ממנו בשבת, או יש לחוש בזה משום איסור בורר?
תשובה: במסכת שבת (דף קלט: ) אמרו: נותן אדם מים או יין צלולים לתוך המשמרת בשבת (לסננם) ואינו חושש, אבל עכורים לא. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן שיט סעיף י), שיין או מים שהם צלולים, אף על פי שיש בהם קסמין דקים, או קשים, הואיל ובלי הסנון ראויים הם לשתיה, מותר לסננם במשמרת, אבל אם הם עכורים אסור לסננם במשמרת. ולהרמב"ם אפילו מים ויין צלולים אסור לסננם במשמרת. וכתב האליה רבה (ס"ק יח) שמדברי רוב הפוסקים נראה שהלכה כסברא ראשונה שהובאה בשלחן ערוך. וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק מא). אבל הרה"ג רבי יעקב סופר בכף החיים (אות פט) כתב, שלפי מ"ש בכף החיים (סימן יג סק"ז) שבכל מקום שסותם השלחן ערוך להקל, ואחר כך מביא סברת המחמיר, דעתו לחוש לכתחילה היכא דאפשר, לכן גם כאן יש לחוש לדעת הרמב"ם היכא דאפשר, ורק לעת הצורך יש לסמוך על סברא הראשונה שהובאה בשלחן ערוך שהיא עיקר. ע"כ. אולם מרן החיד"א במחזיק ברכה יורה דעה (סימן ט סק"ב) כתב, שלדעת מרן הש"ע כשסותם להקל, יש להתיר לגמרי, ואפילו בהפסד מועט, ואינו חושש כלל לסברת היש אומרים. ע"ש. וכן כתב עוד במחזיק ברכה יורה דעה (סימן נה סוף אות ד וסי' סט סק"ו). וכ"כ הפמ"ג יו"ד (סי' סט מש"ז סק"א). וכן כתב הגאון רבי יצחק עטייה בספר זרע יצחק (בקונטרס פלפלת כל שהוא סימן יד). וכן כתב בשו"ת משנת ר' אליעזר די טולידו ח"ב (חיו"ד סי' ג), ובספר חלקו של ידיד ביורה דעה (סימן סט סעיף ב), והרב מסגרת השלחן (סי' סט סעיף ב). וכן כתב הרה"ג החסיד רבי אהרן עזריאל בשו"ת כפי אהרן חלק ב (חלק יו"ד סימן א). וכ"כ הגאון ר' משה שתרוג בשו"ת ישיב משה חלק א (סימן שה וסימן שלג), שאנו מקובלים מרבותינו שבמקום שכתב מרן בסתם להקל, ואח"כ כתב שיש אומרים לאסור, הלכה כסתם לגמרי ואפילו בהפסד מועט. ולא כתב דברי הי"א אלא לחלוק כבוד לאותה דעה. (והוסיף שם בסי' שלב שאנו קבלנו הוראות מרן כהלכה למשה מסיני). וכ"כ הרה"ג ר' שלום משאש בהגה לשו"ת לב מבין (סי' פט), ובספרו שמש ומגן ח"ג (סי' מא אות ב), ובשו"ת עמק יהושע ח"ה (חיו"ד ס"ס יא עמוד קעו). ועוד. וכן עיקר גם כאן לפסוק להקל לכתחילה כסברת הסתם נגד היש אומרים. וכן פסק בבן איש חי (פרשת בשלח אות טו) בנ"ד כסתם מרן. ע"ש. וראה עוד במש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן ה). וכתב הר"ן בהלכות (שבת קלט: ), שאם רוב בני אדם אינם מקפידים לשתות מהם בלי סינון, נחשבים צלולים, שמותר לתת אותם בשבת לתוך המשמרת כדי שיהיו צלולים יותר. ואם רוב האנשים מקפידים שלא לשתות מהם בלי סינון, אף על פי שיש מיעוט אנשים ששותים אותם כך, נחשבים כעכורים שאין להתיר לסננם במשמרת, ורק על ידי סודרין או כפיפה מצרית מותר לסננם. ע"כ. והובא להלכה בבית יוסף (סימן שיט). ואף על פי שהבית חדש שם כתב, שלא התירו לסנן במשמרת אלא בצלולים לגמרי, אבל עכורים קצת, אף על פי שרוב האנשים שותים מהם בלי סינון, כיון שמיעוט אנשים מקפידים יש בזה משום בורר, ולא התירו אלא בצלולים לגמרי שאינו מסננם במשמרת אלא מפני קצת קסמין וקשים שבתוכם. ושלא כדברי הר"ן הנ"ל. ע"כ. אולם האחרונים הסכימו להלכה לדברי הר"ן. וכמבואר בטורי זהב, ובספר תוספת שבת, ובשלחן ערוך הגאון רבי זלמן. וכן פסק המשנה ברורה. וכן עיקר. (וראה בבן איש חי פרשת בשלח אות טו). ועיין להגאון רבי יהודה נבון בספר קרית מלך רב (פרק ח מהלכות שבת הלכה י"ד, דף לא ע"א) שכתב, שנראה שכל שאינו עכור לגמרי, אלא שרוב העולם אינם שותים אותו בלי סינון, ומיעוט אינם מקפידים ושותים אותו בלי סינון, אסור לסננו במשמרת, אלא שאינו אלא מדרבנן. ולכן לא גזרו לאסור הסינון שלו גם על ידי סודרין, כיון שאפילו במשמרת אין איסור אלא מדרבנן. ע"ש. וע' בשו"ת הרדב"ז ח"א (בלשונות הרמב"ם סי' סא). וראה עוד בשו"ת חוקי חיים גאגין (חלק או"ח סימן ג). ומעתה נראה שיש להתיר בנידון שלנו, הואיל ורוב העולם אינם מקפידים אם נכנסים עלים אחדים של תה לתוך הכוס, ואפילו אם נכנסים לתוך פיו, מסננם בשיניו ופולטם ואינו חושש, וכמו שכתב כעין זה הגאון רבי מרדכי יפה בספר הלבוש (סימן שיט אות טז) בדין סינון היין. וכיוצא בזה כתבו בהגהות מיימוני (פרק ח מהלכות שבת אות י), ובספר מצות גדול, הסמ"ג, (לאוין סימן סה), שרבינו יצחק בר שמואל בעל התוספות הורה הלכה למעשה להתיר לסנן בשבת משקה של שקדים הכתושים מערב שבת, ושאין בזה משום איסור בורר, כיון שיכולים לשתותו אף בלי סינון. וכן כתבו בספר התרומה (ברמזים סוף סימן רמד). והמרדכי (שבת סימן תכז), ושבולי הלקט (סי' צא). ע"ש. וכן כתבו האחרונים, המג"א (ס"ק יב), והתוספת שבת (ס"ק כג), ובש"ע הגר"ז (אות יד), והחיי אדם (כלל טז סי' ז), והמשנה ברורה (ס"ק לד). גם רבינו ישעיה מטראני בפסקיו לשבת (קמ. עמוד תצה) כתב, שמותר לסנן המשקה שנקרא יינומלין, העשוי מיין ודבש ופלפלין, ושאין בזה משום איסור בורר, הואיל והדבש והפלפלין שמעורבים בו אינם נחשבים כפסולת, שאדרבה הוא מתכוין לערב בהם היין יפה, כדי שיקלוט ריחם וטעמם, ואינו מסננו אלא כדי שיהיה היין דק וצלול. ע"כ. והובא בשבולי הלקט (סימן צא). וע' להריא"ז (פרק כ הלכה ב), ובשלטי הגבורים (דף נח אות ב), ובבית יוסף (סוף סימן שיט). וע"ע בשו"ת תפארת אדם (חלק או"ח סימן י). ובספר אגלי טל (מלאכת מרקד אות ה). ובספר נוה שלום שולאל (סוף סימן רסט). ובספר תהלה לדוד (סימן שיט ס"ק טו). ע"ש. וראה בשו"ת שבט הקהתי ח"א (סי' קכא), שדן בדבר הנוהגים בפסח לתת מסננת על ברז המים לסננם בכדי שלא יעבור פירור של חמץ. וע"ע בשו"ת קנין תורה ח"ב (סי' סו), ובשו"ת מנחת יצחק ח"ז (סי' כג), ובשו"ת באר שרים ח"א (סי' לח). ע"ש. ודו"ק.
ואמנם ראיתי להגאון רבי יהודה שמואל אשכנזי בסידור בית מנוחה (בהלכות שבת אות מח, דף נה ע"ב), שפסק, שאסור לערות התה דרך הפה הצר של הקומקום שיש בו מסננת, שהרי זה כבורר על ידי כלי שאפילו עושה על מנת לשתותו מיד אסור. אלא יערה בנחת דרך הפה הרחב של הקומקום. ע"כ. וכן הובא להלכה בספר בן איש חי שנה ב (פרשת בשלח אות יח). (וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"א סי' פד, ובספר אז נדברו ח"א סי' כג וכד). אולם הגאון רבי חיים פלאג'י בספר כף החיים (סימן ל אות כא) כתב שיש להשיב על דברי הבית מנוחה הנ"ל. ונראה כוונתו למה שכתבנו שכל שאין רוב העולם מקפידים לסננו נחשב כצלול, דמשתתי בלאו הכי, לכן מותר לסננו אפילו במשמרת. וכן מתבאר ממ"ש בספרו לב חיים (ח"ב סי' מח) בד"ה אלא. ע"ש. וכן כתב בספר שביתת השבת (במלאכת בורר באות כט), שלכאורה יש לאסור בשפיכת תמצית התה דרך הקומקום שיש בו כעין מסננת, ודמי לנפה וכברה, ולכן כשמגיע בסוף לעלי התה צריך להניח מעט ממי התמצית הצלולים, אך לא ראינו נזהרים בזה, זולת הרה"ג ר' יעקב מאיר מו"צ דמינסק שאמר לי שהוא נזהר בזה. והניף ידו שנית שם בס"ק מט, שאפשר דמה שנוהגים להקל בזה, משום דמשתתי הכי גם בעוד שהעלים שם ע"י שיסננם בפיו ובשיניו. וכתב שהגרי"ח זוננפלד אמר לו דלכתחלה יש להזהר בזה. ע"ש. והגאון רבי אברהם חיים נאה בספר קצות השלחן (בבדי השלחן סימן קכה אות כא) הביא דברי השביתת השבת (ס"ק מט) הנ"ל, וקילסו שהוא טעם נכון, והוסיף, שבאמת עלי התה אינם דומים כלל לקסמין או קשים דקים, שהעלים אינם פסולת כלל, ואפילו אם יכנסו לתוך פיו, פולטם, וגם אם יבלע מהם אינו חושש ואין בכך כלום. ולכל הדעות נחשבים מי התמצית כצלולים שאפשר לשתותם בלי סינון, ולכן בודאי שמותר לערות אותם דרך המסננת שבקומקום. ע"כ. והגאון החזון איש (או"ח הל' שבת, סימן נג), בדבור המתחיל מן האמור נראה, כתב, דלכאורה כל שמי התמצית של התה צפין על פני העלין, לא חשיבי מעורבים, ומותר לסננם. אבל אם ע"י תנועה חזקה נעכרו העלים עם מי התמצית, אין לערות בשעה ההיא עד שיחזרו ויצללו, ומיהו אפשר שכיון שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בתוך הכלי מסננת כעין רשת לעכב העלים, י"ל דלא הוי אלא כדין ברירה ביד, וכנוטל אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר, שמותר. עכת"ד. והאור לציון (פרק לא אות יא עמוד רמד) נמשך אחר הסברא הראשונה של החזו"א, ולא שפיל לסיפיה דקרא, שמסקנתו להתיר. וכן פסק להתיר בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ג סעיף נז). ע"ש. ואף על פי שהרה"ג רבי יעקב סופר בכף החיים (סימן שיט ס"ק קיג) נמשך אחר דברי הבית מנוחה להחמיר בזה. ע"ש. העיקר להקל כדברי האחרונים הנ"ל. וכן העלה בכחא דהיתרא ידי"נ הגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק יד (סי' מו). ונסתייע מדברי החזון איש הנ"ל. ע"ש. וכן כתב הרה"ג רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים (סימן קיח), ודחה דברי הבית מנוחה. וזכה לכוין להאחרונים הנ"ל. ובשו"ת מחזה אליהו (סי' נא אות ח) כתב בשם הגר"ח קנייבסקי בן אחות החזון איש, בספר טעמא דקרא, שלא רק צידד החזון איש להתיר להשתמש בקנקן כזה, אלא שגם למעשה התיר לעשות כן, וכששפכו את מי התמצית מהכלי שיש בו מסננת, לא דקדקו אם הוא בקצה האחרון. ע"ש. וכן הביא בשו"ת נשמת שבת ח"ד (סי' קס), שאף כשמי התמצית היו יוצאים ממקום תערובת העלים היו מקילים בביתו של החזו"א. ע"ש. וכ"כ בפסקי תשובות (עמוד קסז), שהחזון איש והגר"י קנייבסקי היו שופכים בשבת תמצית התה מהתיון דרך המסננת, ולא היו מקפידים להסתכל אם הוא בסיום מי התמצית. ע"ש. וע"ע בשו"ת שמש ומגן ח"א (סי' טו עמוד מט). וכן עיקר להתיר בזה להלכה ולמעשה.
גביעי שמנת ולבן שנצטבר בהן מים, וצפין עליהם, נראה שמותר לשפוך את המים החוצה, ולאכול השמנת והלבן לאלתר, ואין בזה משום ברירה, כי אין המים מעורבים עם השמנת אלא צפים עליהם, והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וכמ"ש כיו"ב המג"א (סי' שיט סוף ס"ק טו). ועוד דמה ששופך החוצה הוי פסולת והנשאר בידו הוי אוכל, והוי בורר בידו אוכל מתוך פסולת דשרי לאלתר. וכמ"ש המשנה ברורה בהקדמתו לסי' שיט, שהבורר בנפה וכברה, באופן שהאוכל גס ועב, והפסולת דקה, חשיב בורר אוכל מתוך פסולת, ואע"פ כן כיון שברר בכלי חייב, ומוכח שאם ברר בידו על מנת לאכול לאלתר מותר. וכן משמע בש"ע הגר"ז (סעיף יח). וכ"כ באור לציון חלק א (סימן כז), וח"ב (סי' לא אות י). וע' בקצות השלחן (בדה"ש אות כא), ובספר תהלה לדוד (ס"ק כא), ובספר שביתת השבת (באר רחובות סוף אות מא). הילכך השופך את המים מן השמנת והלבן, ונשאר האוכל בידו, נקרא בורר אוכל מתוך הפסולת דלאלתר מותר. וע' בחידושי הר"ן (שבת עד: ) ד"ה ולענין פסק, בשם יש מפרשים, דהא דבעינן בבורר אוכל כדי לאכול לאלתר, הני מילי בדברים שדרכם לברור אותם לאוצר, דכל דמנח להו מיחזי כמאן דמנח להו לאוצר, ולפיכך צריך לאוכלם לאלתר, אבל דברים שאין דרכם להניחם לאוצר אפילו לבו ביום שרי, דהא ליכא למיחש למידי. ע"ש. גם י"ל שמכיון שאנשים רבים אוכלים השמנת והלבן עם המים, ואין המים מעכבים אותם כאילו היו פסולת, הו"ל כמו מים ויין צלולים שמותר לסננם במשמרת, הואיל וראויים לשתות בלאו הכי, כמ"ש בש"ע (סעיף י). [וע' במטה יהודה (שם סק"א), ובגדולות אלישע (סק"ל). ע"ש]. וגדולה מזו התיר הבן איש חי ש"ב (פר' בשלח סעיף יט), שאם יש מים בלבן שקורים יגורטי, מותר להניחו בתוך שקית כדי שיזובו מימיו, וישאר נגוב, כי גם כך הוא נאכל לכל אדם עם מימיו, וניגוב זה אינו רק ממעיטו יותר. ע"ש. ומקורו טהור בשו"ת קרבן אשה (חאו"ח סי' יג), ונתן טעם, משום דרובא דאינשי לא קפדי לשתותו כך, והמנגב אותו ע"י כיס בד אינו עושה אלא לתענוג, הילכך אין בו משום בורר. ולא דמי למחבץ, דהתם מה שקפוא שנותנים אותו עם הנסיובי שהוא מי חלב, לא אכלי אינשי כלל וכו'. ע"ש. וכ"כ הרב שביתת השבת (באר רחובות סוף אות מא). וע' בשו"ת דברי שמואל ארדיטי (חלק או"ח סימן יב), שדן אודות יגורטי שנלקח מן הגוים, שנהגו להכשירו, על פי הוראת הרב פרח מטה אהרן ח"ב (סי' לג), באופן שנותנים אותו בשק של פשתן, ונותנים ביגורטי מים, והמים נוטפים ממנו, כדי שיצאו ממנו צחצוחי חלב טמא שבו, דקאי ביני אטפי, אם ישנם, אם מותר להכשירו בשבת, והעלה שמותר להכשירו ע"י נתינת מים לתוכו כדי להוציא חלב טמא, וליכא לא משום מתקן ולא משום בורר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מעט מים (בקונטרס שארית הפלטה סי' כב). (וראה בשו"ת ירים משה סימן ו וסי' ז מ"ש בזה). וע' במאירי (שבת צה.) ד"ה החולב. וראה בספר תהלה לדוד (ס"ק כא). וע' בשו"ת הרמב"ם (הוצאת פריימן, סי' סג, והוצאת חברת "מקיצי נרדמים" סי' שה), שכתב, אודות קדרה של דייסא, שמורידים אותה בשבת מעל הכירה, "ומסירים המים שעל פניה", ומגיסים בה הרבה, עד שתעשה גוף אחד, כל זה מותר וכו'. וכן הובא בבית יוסף (ס"ס שכא), הרי שהתיר הסרת המים שעל פניה. אולם ראיתי בשמירת שבת כהלכתה (פ"ג סעיף יט) שכתב, שאסור לשפוך המים שהצטברו בתוך צנצנת של אשל או לבן, אלא אם כן ישפוך עמהם קצת מן האוכל, ואין דבריו מוכרחים. ושו"ר שכן פסק להתיר בספר חוט שני (עמוד צה). וכן עיקר.
גם מ"ש בספר שמירת שבת כהלכתה (פ"ג סעיף יט), בדין קופסאות שימורים של זיתים או מלפפונים חמוצים, שלא ישפוך מהם את המים אלא יוציא את הפרי וישאיר את המים, הנה לפי האמור לעיל יש מקום להקל בזה, דהאי לחודיה קאי וכו'. וכן כתב הרב שביתת השבת (בורר, באר רחובות אות כה), שלא נסתפק אדם מעולם על דברים גדולים המונחים במים, שבודאי דלא שייך בהו ברירה, דהא לחודייהו קיימי, ולא אסר התה"ד בניכרים, אלא דוקא במעורבים, ומעשים בכל יום שלוקחים בשר מתוך הרוטב להצניעו למחר, ואין בזה פקפוק כלל. ע"כ. וכן כתב הקצות השלחן בבדי השלחן (סי' קכה אות יד), שאם יש דברי מאכל המונחים במים, כגון אגוז שצף על פני המים, לא שייך בהו דין ברירה, דלחודייהו קיימי, ואין איסור ברירה אלא במאכלים מעורבים. והביא מ"ש הרב שביתת השבת הנ"ל, שמעשים בכל יום שלוקחים בשר מתוך הרוטב להצניע למחר, שבדברים גדולים שניכרים היטב מתוך רוטב לא שייך ברירה. ע"ש. וכן פסק להתיר בספר חוט שני (עמוד פו אות ד). וכ"כ בספר אז נדברו ח"ד (סוף סי' כא) וזת"ד, מה שדן מר על מה שהבאתי בספרי ברית עולם שמותר להוציא בשר או דגים מן המרק שלהם, וכן להוציא ביצים מן המים, הנה אני עומד על דעתי, ואומר כי דברים נכונים הם, וכמ"ש הרב שביתת השבת, שמעשים בכל יום שמוציאים את הבשר מן המרק להצניעו, וטעמו ונימוקו עמו, דהוי כמבורר ועומד. וכל כיו"ב בדברים גדולים לא שייך ברירה, והעושה כן יש לו על מי שיסמוך. ותבשיל של מרק עם תפוחי אדמה, יכול להוציא בכף תפוחי אדמה לבד, או לאחוז בכף תפוחי האדמה, ולערות כל המרק לקערה, שדברי מאכל גדולים הניכרים אינם מעורבים עם מרק. ע"כ. וכ"כ להתיר בספר פסקי תשובות (עמוד קס הערה 16), ובשו"ת אבני ישפה ח"ב (סי' כז). וכן מצאתי עוד בירחון המאור (שנה סא חוברת ד) בתשובת הרה"ג ר' יוחנן כהן שהתיר לשפוך המים שבקופסא של זיתים או מלפפונים חמוצים, ושכן כתב הר"מ קארב בהל' שבת שלו, ושכן הסכימו להתיר הרה"ג מהר"י רוטנבורג והרה"ג רבי טוביה ווטנשטיין. ע"ש. וכ"כ בספר פסקי תשובות (עמוד קס הערה טל), דמ"ש שמירת שבת כהלכתה (פ"ג סעיף יט) להחמיר וכו', לפי המתבאר כל גוש הניכר המונח במים ליכא משום ברירה. ושכן כתב הגרש"ז עצמו, והובא בשמירת שבת כהלכתה (פ"ג הערה ז והערה צד). ע"ש. וכן העיר לנכון בספר אוצרות השבת (סוף עמוד קלג). וכ"כ בספר מנחת יעקב ח"ב (עמוד קיט). ע"ש. וכן העלה בני ידידי הרה"ג ר' יצחק בספר ילקוט יוסף (עמוד שיד). ע"ש. שוב הראוני בשמירת שבת כהלכתה החדש (שנדפס בשנת התש"ע, פ"ג סעיף כ), שחזר בו, וכתב שמותר לשפוך המים מתוך שימורי מלפפונים. הדר הוא לכל חסידיו. וע' בשו"ת בית ישראל לנדאו (חאו"ח סי' ס) ד"ה וא"כ לפי דבריו, וד"ה אבל כל זה. ודו"ק.
וראיתי בשו"ת נשמת שבת ח"ד (סי' קעט) שהתיר להוציא את הבשר מן הרוטב אף ע"י מצקת, שהרוטב יזוב למטה דרך נקבי המצקת וישאר הבשר בלי רוטב. ולמד כן ממ"ש האגלי טל (מלאכת בורר סעיף ו), שמותר לקלוף תפוחים אפילו בכלי המיוחד לקילוף, שכיון שקליפת התפוחים נאכלת עמהם לרוב בני אדם, לא שייך בזה דין ברירה כלל, וה"נ בנ"ד. וכתב להעיר מזה על מ"ש בשו"ת שבט הלוי (חלק ח ס"ס נח) להחמיר בזה. [וכן כתב להחמיר בשו"ת אבני ישפה ח"ב ס"ס כז]. ע"ש. וע"ע בשו"ת בית אבי ח"ג (סימן מז אות ה), שהתיר ליטול האפונים מתוך המרק ע"י מצקת, דליכא בהכי משום בורר, וכמו שהתרנו בקילוף התפוחים בכלי המיוחד לכך. ע"ש. וכדבריהם כתב בשו"ת אבני ברזל (סי' מב), שמותר לקלף תפוחים בכלי המיוחד לקלף, כל שעושה כן לאכול לאלתר. וכן הורה מורי הגאון בעל חשב האפוד להקל בזה. ע"כ. וכן פסק הרב קצות השלחן (סי' קכה סעיף טז), שפירות הנאכלים בקליפתן כגון תפוחים מותר לקלפם אפילו בכלי המיוחד להם, אפילו דעתו לאוכלם לאחר זמן, בו ביום. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ג (עמוד רג), שמותר לקלף מלפפון ותפוח אף במקלף המיוחד לכך, וכמ"ש הבית מנוחה בדיני סעודת ליל שבת שאין בקליפתם משום ברירה, כיון שקליפתם מחוברת לאוכל, וגוף אחד הם, ואפילו כשקולף על דעת להניח מותר. ע"כ. ואע"פ שבשו"ת מחזה אליהו (סי' נב) כתב להחמיר בזה. ע"ש. המעיין יראה שאין דבריו מוכרחים, וכבר השיב על דבריו ידידנו הגר"צ בוארון בשו"ת שערי ציון ח"ב (חאו"ח סי' ו), והעלה להתיר לקלוף פירות הנ"ל אף ב"קלפן" המיועד לכך. ע"ש. גם בשו"ת רבבות אפרים ח"ג (סי' רלה) הביא דברי ה"מחזה אליהו" שהחמיר בזה, וכתב ע"ז, ולדעתי שהוא מותר, ויש לי ראיות על זה, וכבר כתבתי לו תשובה ע"ז. וכ"כ בספר שערים המצויינים בהלכה. וע"ע רבבות אפרים ח"ד (סי' צד). ובשו"ת באר משה ח"ו (עמוד קנו, בהשמטות לסי' סט) כתב, שבספר טל אורות (סוף מלאכת בורר) כתב, דבמחובר כגון לקלוף תפוחים וקשואים שקליפתם ראויה לאכילה, לא שייך בהו ברירה כלל, ושכן דעת המאירי והמרדכי. ולכן אפשר להקל לקלוף אותם ולהניחם לאחר זמן. ולפ"ז המיקל בזה כדברי הפמ"ג, שהתיר לקלוף תפוחים ולהניחם לאחר זמן, יש לו עמודים חזקים לסמוך עליהם, וכתורה עושה. ע"ש. וע"ע במ"ש בני ידידי רבי יצחק נר"ו בספר ילקוט יוסף (סי' שיט עמוד שכב). וע"ע בספר ברוך שאמר (הלכות יו"ט עמוד קפ), ובשמירת שבת כהלכתה (הל' יו"ט פרק ד סעיף יא). ע"ש.
