• חדש מאיגוד האברכים והקהילות: חוברת בחומרת איסור הגיוס לצבא ובשבח לימוד התורה בישיבות הקדושות, ממרן רשכבה"ג רבינו עובדיה יוסף זיע"א ומנהיג הדור מרן רבינו יצחק יוסף שליט"א. לקריאה והפצה לחצו כאן

סיבת גלות מצרים על דרך הפשט

עניין גלות מצרים שנגזרה בברית בין הבתרים

על הפסוק (ישע' מו י) "מגיד מראשית אחרית" מפרש רש"י: גלות מצרים וגאולתה הודעתי בבין הבתרים לפני היותה. עכ"ל.

בדברי הקב"ה בברית בין הבתרים (בר' טו יג-כא) נאמר לאברהם "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'", כל' גילה הקב"ה לאברהם שזרעו יגלה לארץ זרה ושם ישעבדו לעם זר ואחר כך יושיעם, והבטיח לו שזרעו ינחל את ארץ ישראל, כמו שנא' שם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". ובהיות אברהם בן תשעים ותשע נגלה שוב הקב"ה לאברהם וחזק את עניין ברית ברית הבתרים שעיקרה ירושת הארץ לזרעו, אך הפעם הוסיף שתכלית כל זה היא על מנת שאהיה לך ולהם לאלהים, כמ"ש "והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך... והייתי להם לאלהים".. כלומר עצם הירידה למצרים לא הייתה מקרית אלא מהלך מחוייב ומתוכנן מראש, וזה בחינה של מגיד מראשית אחרית[1].

ויש להבין מדוע גילה זאת הקב"ה לאברהם, דמה שנא' המכסה אני מאברהם וגו', ולכן גילה לו גם עניין סדום, זה היה בעבור שיתפלל עבורם, אבל כאן לא מצאנו שאברהם התפלל על בניו, כך שלכאורה לא היה בזה כל תועלת, אלא רק ציערו בחינם (כך שואל הכלי יקר בר' טו ח). ואם רצה לגלות לו עתידות היה צריך לגלות לו גם שזרעו יבנו את בית מקדש ואחר כך יגלו בגלל חטאיהם, ואולי גם על בית שני וחורבנו. ועוד יש להבין מהו להיות לך לאלהים, דמשמע שרק לאחר שינחלו את הארץ יהיה הוא להם לאלהים.

אך יותר מכך, יש להבין מדוע המהלך הזה מחויב ועל מה זה נגזרה כזו גלות ארוכה וקשה. וכבר כתב הר"ן בפירושו על התורה (בר' טו יג) כי על סבת זה הגלות נבוכו בו רבים.

והנה שאלה זו כבר מופיעה במדרש חז"ל, והיא מוצגת כשאלתו של משה רבנו בעצמו לקב"ה, וז"ל המדרש (שמו"ר פ"ה, כב):

"וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעותה לעם הזה", באותה שעה בא משה והשיב דברים לפני הקב"ה, א"ל "למה הרעת וגו'", מהו "אדני למה הרעתה", בנוהג שבעולם ב"ו האומר לחבירו למה אתה עושה כן הוא כועס עליו, ומשה אמר לפני הקב"ה למה הרעתה לעם הזה?! אלא כך אמר לפני הקב"ה, נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו ומדת הדין היתה, ומעשה דור הפלגה של סדומיים היאך נדונו ומדת הדין היתה, העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו. ואם בשביל שאמר אברהם אבינו "במה אדע כי אירשנה" ואמרת לו "כי גר יהיה זרעך", א"כ הרי עשו וישמעאל מבניו והן צריכין להשתעבד כמוהם, ואפילו כן היה לו להשתעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב, לא לעם הזה שהיה בדורי, ואם תאמר מה איכפת לי, אם כן למה זה שלחתני. ע"כ.

ואמנם לא כתוב במדרש מה התשובה שהשיב לו הקב"ה, אך הגמ' בנדרים (לב.) מנסה לתלות גלות זו בגלל חטאו של אברהם, ונחלקו שם ג' אמוראים מה בדיוק היה חטאו.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו", ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה", ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך".

אבל דבר זה קשה להולמו, שהרי מהכתוב לא משמע שהקב"ה כעס על אברהם, אלא אדרבא, בעקבות דבריו של אברהם הקב"ה כרת עימו את ברית בין הבתרים, וודאי שלא שייך לעשות ברית על עונש. ועוד שתמוה הוא מדוע אברהם לא ביקש עליהם רחמים ולא ניסה להפך בזכותם כמו בעניין הצדיקים בסדום, כמו שכבר מקשה על כך בספר צרור המור לרבי אברהם סבע[2]. וע"כ צריך לומר שטעמים אלו נאמרו על פי הדרש ולא על פי הפשט. ואכן דעת כמעט כל המפרשים (רש"י; ראב"ע; הרמב"ן; ספורנו; רד"ק) שאברהם אבינו לא חטא כלל באומרו במה אדע כי אירשנה, ושאלתו לא נבעה מחוסר אמונה, שהרי לפני כן גילה בטחונו בה' בעניין זרעו, עד שהכתוב משבחו 'ויחשבה לו צדקה', ואם היה חוזר מאמונתו לא היתה אמונתו נחשבת לצדקה כלל (ספורנו). אלא ביאר הרמב"ן שאברהם אבינו חשש שמא לא ירשו את הארץ בגלל מעשיהם, ולכן בקש ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, והקב"ה כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים[3].

ובגבורת ה' למהר"ל (ה' ט) האריך להסביר דעת רבותינו כיצד יתכן שיהיה עונש כה גדול על חטא קל, אך גם לשיטתו אין זה סיבת הגלות, אלא עיקר הגלות היה כדי לפרסם שמו ית' בעולם [ובהמשך נרחיב על כך], אלא כדי שלא יראה עונש ושעבוד כה גדול כחוסר צדק מוחלט לכן היה צריך למצוא סיבת חיוב כל שהיא בשורשה של האומה, כל' באברהם, וז"ל שם:

ועתה לא יקשה לך כי כ"כ שקול החטא זה של אברהם להביא עונש גדול על זרע אברהם. כי בודאי מצד עצמו ראוי שיהיה מתפרסם מציאות השם יתברך בעולם, כי מה היה נחשב העולם אם לא נודע ונתפרסם מציאותו יתברך בעולם, רק שצריך חטא מה להוציא דבר אל הפועל, דסוף סוף היה שיעבוד וצרה, ואין זה בלא חטא, ודבר כזה אין צריך רק חטא מעט וקטן להכריע. ודבר זה מבואר מאוד למי שיבין. וכאשר חז״ל ראו הגלות בבני אברהם, ידעו כי אי אפשר זה רק מחסרון בעצם שיש בשורש שהוא אברהם, ומן החטא העצמי נמשך דבר זה, יהיה חטא קטן או גדול. וכאשר בחנו את ראש אבן פינה [=אברהם] עמדו על זה כי היה בו דבר חסרון. וזה כי היה אברהם ראש אבן פינה ויסוד הכל והוא נקרא אחד, שנאמר (ישעי׳ נ״א) "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו".

והנה למרות שהרמב"ן פירש שאין מעשים אלו של אברהם נחשבים לחטא שבעבורם תגזר גזרה על בניו, פירש הוא עצמו (בר' יב יא) שגזרת הגלות היתה בגלל חטאו של אברהם שסיכן את שרה שגרם שתלקח לפרעה, או בגלל שירד למצרים בשנות הרעב[4]. אך גם תירוץ זה דחוק, שהרי אברהם לא נענש על מעשים אלו, ומדוע שיענש זרעו על כך[5]. ועוד שבפירוש הטור הארוך כתב שאברהם עשה כראוי שירד למצרים בזמן הרעב שלא רצה לסמוך על הנס. וכן כתב הרד"ק שכך ראוי לכל צדיק לא לסמוך על הנס במקום סכנה. וגם הר"ן הקשה על דברי הרמב"ן במה שכתב שהעונש היה על שסיכן את שרה, וז"ל:

ואתמה עליו מאד, שאם אברהם חטא בזה עד שנענש זרעו במעמד בין הבתרים איך שב שנית בחטא ההוא בעצמו, שהרי בבואו אל אבימלך מלך פלשתים אמר גם כן 'אחותי היא', וכן נהג יצחק בנו אחריו עם מלך פלשתים עצמו, ומי שעמד בנסיונות הגדולים איך יוסיף עוד לחטוא בחטא שכבר נענש עליו. ואם נאמר שאברהם לא ידע סבת הגלות, וכי היה זה על חטאו והוא לא ידע עם היותו בעת ההיא צופה בנבואה[6], איך נתחכם אנחנו בסבתו... וכן מה שכתב שחטא בצאתו מן הארץ מפני הרעב איננו נכון אצלי, כי כבר נמנה זה מכלל הנסיונות, וידוע כי השי"ת צדיק יבחן, ומי שעמד בנסיונו לבד, ואיך ינסה אברהם בזה להכשילו חלילה.

וכן האריך לדחות סיבות אלו רבי שמואל יפה אשכנזי בספרו יפה עינים פרשת שמות, וז"ל:

ראוי לחקור בהשתעבדות בני ישראל תחת יד מצרים מאיזה סיבה, דלכאורה אין כל אחד צודקת, כי אם היא מההשגחה האלהית כנראה מאומרו כי גר יהיה זרעך וכו'... אם כן יִרַאֵה עול במשפטי ה', כי אין לומר בפשעם כל זאת, כי מה פשעם ומה חטאתם לסבב עליהם את כל הרעה הגדולה זאת, והרמב"ן כתב שבעבור אברהם עם אשתו הצדקת נגזר עליהם זה הגלות, וכבר דחה הרב בע"ה דבריו בטענות נכונות כי נמצא עונש גדול על חטא קל, ועוד שמעניש בנים על אבות. וגם כן דחה דברי האומר שבעון השבטים במכירת יוסף נמשך[7], שאם כן היה ראוי לבלתי נתן גלות על זרע יוסף ובנימין... כי לא היה הגלות ליעקב ובניו, כי כל זמן שאחד מהשבטים היה קיים לא נשתעבדו בהם, כמו שאמרו ז"ל, ולא היה העונש אלא לבניהם, ונמצא אבות יאכלו בוסר וכו'.

אכן יש מתרצים שאין כוונת הרמב"ן לומר שמעשי אברהם היו הסיבה הגלות, אלא בא להודיענו את הסימן לבנים שנדע כי הטעם לגלות הוא מחמת חוסר הבטחון בה', ובזה נוכל לתקן הדבר[8]. ויש מתרצים שחטא מכירת יוסף יחד עם חטאו של אברהם הם שגרמו לשעבוד אבותינו במצרים בבחינת זה וזה גורם, וכן מצינו במדרש: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", 'ידוע' בשביל שהרהרת אחר מידותי, 'תדע' בשביל חטא בניך במכירת יוסף (מדרש החפץ בר' טו יג). אך עדיין הקושיות עומדות בעינם.

ובספר תולדות יצחק לרבי יצחק קארו (דודו של הב"י) תמה על אלו שמחפשים על מה נגזרה גזרה זו, וביאר שלא היתה כאן גזרה כלל, אלא הכל הוא בדרך אפשר, ומה שלא הכניסם מיד לארץ ישראל, לפי שלא שלם עון האמורי ואין ראוי להורישם מארצם בלא חטא, וז"ל:

הנה שהפסוק עצמו נותן טעם למה גזר הקב"ה 'גר יהיה זרעך', שלפי האמת לא גזר כן אלא אמר הכרח הוא שגר יהיה זרעך בארץ לא להם, שאין להם מקום לשישבו בו בעבור שאין ראוי להוריש האמוריים מארצם שלא נתמלאת סאתם... הנה שמה שאמר גר יהיה זרעך אינו לסבת עון, אלא שאי איפשר כפי הדין שיתן להם את הארץ עכשיו ובהכרח הוא כי יהיו גרים בארץ לא להם. זהו דעתי בהיתר כל אילו הספיקות, ובזה הפירוש השבתי לזאת הקושיה הגדולה שנבוכו בה כל המפרשים באיזה עוון גזר על ישראל שיהיו גרים. ואני תמה מהם שבקשו טעם למה נגזר גלות בלא חטא[9]. עד כאן לעניינו .

אך גם זה קצת דחוק, דאם כך למה הכניסם דווקא לארץ מצרים, מקום אשר עתידים להשתעבד בו ולסבול בעינויים.

שעבוד מצרים כהכנה לעבדות ה'​

והנה כתב הכתב והקבלה (בר' טו ח)

וכבר העיד הרב הגדול ב'צידה לדרך' (הרב יישכר בר איילנבורג מחבר שו"ת באר שבע) שנמנו וגמרו שלמים וגם רבים, שכל הטעמים המוזכרים במסכת נדרים ובמדרשים על גלות מצרים התלוים בחטא אברהם לא באו כי אם ליתן טעם למה הודיע הקב"ה הגלות לאברהם וציערו בזה, אבל הגלות עצמו יש לו טעמים אחרים. עיין שם, ובב"ר נא' "במה אדע, לא כקורא תגר, אלא כאומר באיזה זכות", עיין שם[10].

בדברים אלו מתורצת הקושיה דלעיל, מדוע היה צריך הקב"ה לצער את אברהם אבינו בבשורה רעה זו, אלא שזה נחשב כעונש לאברהם על החטאים שמנו רבותינו במס' נדרים. אך הסיבה לגלות של בני ישראל לא נגרמה בגלל חטאים אלו, ואם כך עלינו למצוא את אותם טעמים אחרים שאליהם התכוון הבעל צידה לדרך.

והנה השל"ה הקדוש (בדרוש לפרשת לך לך) כותב בענין זה טעם חדש, שלא מוזכר בראשונים, וז"ל:

רצה הקב"ה להטביע בלב ישראל ענין העבדות וההכנעה כדי להקל עליהם לקבל עבודת ה', ולכן השתעבדו במצרים ומטעם זה נקראת ארץ הקודש ארץ כנען גם לאחר שהיתה של ישראל, לפי שכנען רומז ומסמל את העבדות וההכנעה. שהצדיק לומד מאנשים שפלים את פחיתות הרע ומתאמץ להימנע מעשות רע, וכן ישראל כהכנה לקבלת התורה לא שלח אותם הקב"ה לישיבה של מעלה, אלא אדרבה לתור שעבוד מצרים להיות עבדים לבעלי מ"ט שערי טומאה ושעבוד זה הביאם להיות ראויים לקבל התורה.

כלומר כל המעלה שזכו לה עם ישראל בעצם השהות והיציאה ממצרים, היתה דוקא מתוך השעבוד עצמו ולאו דוקא בעצם הישועה וההשגחה המיוחדת עליהם על ידי כל הניסים הגדולים.

וכעין זה כתב הרב היפה בספרו יפה עינים פרשת שמות, וז"ל:

אמנם תכלית דבר זה כמו שכתב הרב בעל דרך אמונה ז"ל שהכוונה האלהית היתה להכניעם ולהכינם לקבל אחר כך השלימות, לכן השי"ת הביא את ישראל בכור הברזל במצרים כדי להכניע לבם ולזכך חומרם ומדותיהן כדי לקבל אח"כ עליהם התורה והמצות עכ"ל, וקרוב לזה כתב הרב בעל העקידה כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים באהבה הביאם תחילה בעבודה קשה, כדי שלא יקשה בעיניהם עבודת האלהית אחר שהורגלו בעבודה קשה. עכ"ל.

ומפורש מדבריהם שמה שנשתעבדו ישראל במצרים היא הכנה כדי לקבל התורה. ונסמך רעיון זה על הפסוק "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ואמנם לא נאמר כאן שזוהי הסיבה לירידה למצרים, אולם זה ודאי פועל יוצא מהגאולה, שמתוך שיצאו מעבדות מצרים נכנסו לעבדות השם. וכן ראיתי עוד רבים מהאחרונים הולכים בכיוון זה[11].

אך לאחר התבוננות בדברים נראה כי גם תירוץ זה מעורר קושיות גדולות מאד, ואלו הם:

  • אם עבדות היא הכנה לעבודת השם, למה היה צורך גם בעינוי, וכי אין עבדות ללא עינוי ושעבוד הגוף בעבודות פרך?
  • כיצד יתכן לומר שגלות זו סייעה לעבודה האלהית, והרי אין דומה כלל עבדות מצרים לעבודת השם, שאף ששרש המילים 'עבדות' ו'עבודה' משותף הוא, אך שונים הם בתכלית, כי עבדות בכלל ועבדות מצרים בפרט היא בעצם שלילת האישיות ושלילת תואר אדם מן העבד, עד איבוד זהותו העצמית, שכל מעשיו נובעים רק מתוך פחד ואימה שמטיל עליו האדון, ואילו עבודת השם אינה סותרת כלל את אישיותו ומהותו של עובד השם, ואין מעשיו נובעים מאימה ופחד, אלא נובעים מתוך שאיפה אמיתית לעשות רצון בוראו[12]. ואמנם יש העובדים את השם מתוך יראת העונש, אך דרגת עבודה זו, אומר הרמח"ל (מס"י כ"ד), ראויה אלא לעמי הארץ ולנשים אשר דעתן קלה, אך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת, וודאי שלא ניתן לומר שלזאת התכלית ירדו בני ישראל למצרים.
  • ידוע כי האבות הקדושים לא עברו את המסלול של גלות שעבוד ועינוי, ומכאן מוכח שאין העבדות תנאי מחוייב כדי להיות עובד השם ולקבל עול מלכותו. ועוד שהרי המציאות מוכיחה כי יש שגדלו בעושר, ואשר לא היה עליהם שום עול דרך ארץ, ויצאו שלמים גם בתורה וגם בדעת וגם ביראת השם.
  • אמרו רז"ל [שמו"ר ה' כ'] ששבטו של לוי היה פנוי מעבודת פרך, ואם מטעם זה, היה ראוי להשתעבד גם שבט לוי דגם הם בכלל קבלת התורה והמצות.
  • עם ישראל בהגיעם למצרים היו עבדי השם נאמנים, רק ככל שארך זמן הגלות ירדו ברוחניות עד למטה מטה שכמעט קט ולא היו יכולים להיגאל והיו נשארים במצרים לדורות עולם, כי טומאת מצרים היתה חזקה מאד[13], וכיצד תקרא זאת הגלות הכנה למתן תורה, והרי יצא שכרם בהפסדם. וכמו שכותב הרמב"ן ז"ל: ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד ובטלו גם המילה, וכתיב (יחזקאל כ ח) " וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וגו'", וכתיב (יהושע כד יד) "וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה'". ועל כן ארך גלותם שלשים שנה, והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפלה... כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו. עכ"ל. וכי יתכן שלתכלית זו יעדם הקב"ה, והלזה יקרא הכנה לעבודת השם?
  • וכן לגבי מה שהקב"ה מבטיח להם שיצאו ברכוש גדול, ומפרש רש"י בממון גדול, ולכאורה הבטחה כזו אומרת דרשני, שלא יתכן שיביאם לשעבוד הגוף והנפש ואיבוד כל המעלה הרוחנית תמורת ממון, הרי להבדיל אלף אלפי הבדלות, אם מאן דהו היה מציע לאדם קרוב אליו שעבוד והליכה למקומות ירודים מאד מבחינה רוחנית ובתמורה לכך יציע פיצוי כספי, הרי היינו חושבים אותו לקל שבקלים שנותן ממון עובר כנגד רוחניות.
  • דרשו רבותינו ז"ל הלכה מיוחדת שנאמרה דווקא לחג פסח שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. כל' על כל אחד יש חיוב להרגיש ממש את השעבוד ואת החרות[14], ולכן תקנו לנו רז"ל לעשות פעולות שיש בהם דרך עבדות ודרך חרות כדי שירגיש כל אחד ואחד שהקב"ה עשה לו טובה פרטית ויכיר לו תודה על כך. ויש לשאול, מדוע כל יהודי צריך להודות באופן אישי דווקא על יציאת מצרים, ואילו על שאר הטובות שעשה הקב"ה לעם ישראל, כמו ענני הכבוד בחג סוכות, או מתן תורה בחג שבועות מספיק להודות על חסדי השם באופן כללי. וכתבו בספרים שאותה מעלה שזכו כלל ישראל ביציאת מצרים שייכת לכל אחד ואחד, אבל רק אם יחוש בפועל את השעבוד. והנה לפי טעם השל"ה שעיקר התועלת בכניסה למצרים היה דווקא השעבוד שענינו להכניע את הנפש, ברור שהרוצה להגיע למעלה זו לא מספיק שידמיין את השעבוד אלא צריך לעבוד בפועל, ולכן לשיטתו חוזרת השאלה מה השתנה חג הפסח משאר החגים שחייב לחוש שהנס נעשה בעבורו.
וחומר הקושיא מביא אותנו למסקנה, שדברי השל"ה הם על דרך הדרוש, ולא דרך הפשט. אך יסוד דברי השל"ה שאין הגירות במצרים באה כעונש, אינם בגדר דרש, אלא מתאימים גם לפשט הכתוב שגלות זו היתה מחוייבת וסובב המסיבות תכננה מראש לתועלת עם ישראל, והיא בעצם טובה גדולה ומיוחדת אותה העניק הקב"ה לאברהם אבינו ולבניו דוקא, ולא לעם אחר, וכמו שנאמר בהגדה "ועכשיו קרבנו המקום לעבודו...ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים", כל' שכנגד הטובה שנתתי לעשיו נחלה, נתתי לעם ישראל את הגירות בארץ זרה, כיון שכל עניין הקרוב לעבודתו היה דרך הירידה למצרים, וכמו שדרשו רבותינו שהדרך לקנות את המעלות והקנינים החשובים ביותר של עם ישראל שהם תורה ארץ ישראל ועוה"ב עוברת דרך יסורים דוקא. אך יש רק לעיין היטב ולהבין מהי אותה טובה, ומדוע דוקא באופן זה קרבנו המקום לעבודתו.

גלות מצרים היא כור הברזל​

והנה ספר דברים עוסק רבות במצוות שהן יסודות הדת, שאחד מהם הוא איסור עבודה זרה, וכך נאמר:

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ד יט- כ).

ארץ מצרים מכונה כור הברזל. כור הוא מקום שבו מתיכים מתכות ומבררים את היקר מהזולל מוציאים ומבדלים את הטוב מן הרע. ולצורך זה צריכים לשרוף את הכל באש גדולה וחזקה עד שנדמה כביכול שהכל כלה ונאבד מן העולם, אבל ברגע שהצורף מבחין שהפסולת יצאה הוא מוציא את המתכת החוצה ומקבלים זהב טהור. ויש להבין מאיזו פסולת היה צריך לברור במצרים.

ומצאנו תשובה לכך בפירוש רבי ישראל איסרלן עה"ת (בעל תרומת הדשן), וז"ל:

להיות לו לעם נחלה כיום הזה, מכאן סמך לדברי רז"ל (נדרים לב) אין מזל לישראל, והכי פי' המקרא השמש והירח וכל צבא השמים חלק לכל העמים להיות האומות נמסרים ביד המזלות והכוכבים להנהיגם, ואתכם לקח ה' מכור הברזל ממצרים, כלומר בשינוי טבע להפך הגלגלים שהוא ענין פלא ונמנע, כמו שכתב מכור הברזל, להיות לו לעם נחלה, כלומר להיות לו לעם נחלה ולהנהיגם בכבודו ועצמו, ולא יהיו נמסרים ביד המזלות כאשר הנהיג עמכם ביציאת מצרים[15].

כלומר הצרוף בכור הברזל שהוא ההבדלה והברור לא היה בנפש של כל בן ישראל, אלא היה ברור והבדלה לאומה הישראלית בכללותה – להבדילם מההנהגה הרגילה של שאר האומות, ולהנהיגם בהשגחה פרטית ולא על ידי שר ומושל. וכן עם ישראל הוצרך לפרוש מכל הע"ז שעובדים אותה העמים האחרים, ולעבוד את ה' לבדו, ובכך הבדילו את ה' ית' מן האלוהים האחרים שהיו עובדים להם. ולכן ירדו דווקא למצרים כי שם היה עיקר הע"ז של העמים, שידוע שמצרים היה מקום טומאה גדולה שבכל העולם, שהיתה מלאה כשפים וערות הארץ (עיין זוהר פר' בא), וכמו שנא' "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים", שהיו שם הרבה סוגי אלוהות. ועל כן גם נצטוו על קרבן פסח כדי למשוך ידיהם מע"ז, כמו שדרשו חז"ל.

תכלית יציאת מצרים - להיות לכם לאלוקים​

והנה ישנם פסוקים מפורשים בתורה שכל מטרת הוצאת בני ישראל ממצרים היתה למען היות להם ה' לאלוהים, כמו שנא' בסוף לשונות הגאולה, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים", וכן נאמר "אני ה' אלוהים אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים", ועוד פסוקים רבים מעין זה בכל המקרא[16].

ועניין זה מעורר תמיהה גדולה, וכי עם ישראל לא היה עם לפני כן, והרי פרעה כבר מכנה אותם עם עוד לפני יציאתם, באומרו "הן עם בנ"י רב ועצום ממנו". וכן הקב"ה אומר למשה בסנה וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה (שמ' ג יב). ועוד יש להבין מה משמעות "להיות לכם לאלוהים", והרי הקב"ה הוא אלהי עולם, אז כל שכן שהיה כבר אלהים של ישראל, כמו שאומר משה לפרעה "אלהי העברים וכו'".

אלא יש לומר שאין כוונת הכתוב לומר רק שהם יהיו לעם והוא יהיה לאלוהים, אלא הכוונה העיקרית היא שהם יהיו 'לי' לעם[17], ואני אהיה 'להם' לאלוהים, כלומר יחס של שייכות וקשר יחודי, שעם ישראל נמשלו לכלה המתקדשת לבעלה, וכמו קשר אירוסין, שבו הכלה מתקדשת לאיש, והוא פורס חסותו עליה, כך עם ישראל מיוחד הוא לשם ונאסר עליהם כל ע"ז, וה' בחר בהם לעם סגולתו.

ובזה באנו אל היסוד שמובא בכל הראשונים שהשם 'אלהינו' מבטא השגחה מיוחדת ישירה וללא אמצעי, וההסבר לכך הוא ששם 'אלהינו' שונה משם 'אל', שאף ששם 'אל' מבטא עניין כח, מכל מקום כאשר בא עם כינוי משמעותו שונה, ומבטא בעיקר השגחה פרטית מיוחדת. כי עיקר הכוונה של המושג להיות לאלהים לְעָם הוא להגן על אותו העם, כמו שמסביר רבי יוסף ג'יקטליא בשערי אורה את המושג 'אלהים אחרים', ושם מבאר שכל עם יש לו אלהים המגן עליו, והוא השר שנפל בגורל אותה אומה בדור הפלגה, כדאיתא בפרקי דר"א.

וברבנו בחיי על הפסוק "הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" פירש שגילה כאן שהוצאתם ממצרים לא היה רק לצורך ישראל אלא גם צורך גבוה, וז"ל:

כי באר בכאן כי ההוצאה היתה כדי שיהיה לנו לאלהים, וא"כ אין הענין צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו שאמר יהושע (יהושע ז ט) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי אם אין עם אין מלכותו של מלך מתפרסמת.

מדברי רבינו בחיי למדים שהגאולה היה שלב הכרחי בקבלת מלכות שמים, ובגלל מהלך השגחי זה קבלו עם ישראל את הקב"ה למלך עליהם, וזהו בעצם צורך גבוה.

וכן כתב הרלב"ג (ויקרא יא מה) שכוונת הוצאתם ממצרים היה על מנת לגלות להם את השגחתו עליהם ושיאמינו בו, וז"ל:

כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדֹשים כי קדוש אני – רוצה לומר שכבר העליתי אתכם מארץ מצרים לכוונה שאהיה לכם לאלהים, שתאמינו בי ותדבק השגחתי בכם. ולזה העליתי אתכם משם עם אלו המופתים הנפלאים, לקרב אתכם לעבודתי ולהשגתי; ולזאת הסיבה נתתי לכם אלו המצוות, אשר בהם תִּשלם לכם הקדושה והפרישות מעניני החומר, ותשתדלו בשלמות השכל, כי קדוש אני ונבדל מחומר, ורציתי שתקנו מהשלמות מה שתתדמו בו אלי לפי מה שאפשר[18].

וכך מצאתי שמבאר רבי אברהם בן הגר"א את תכלית יציאת מצרים בפירושו על תפילת העמידה בעניין ברכת גבורות, וז"ל:

הגבור זה הוא גבורותיו שהוא משגיח על עולם השפל נותן מזון לכל חי רופא חולים מתיר אסורים וסומך נופלים גם לשאינו הגון כמו שחשב בברכת אתה גבור, נגד זה תקנו לאמר 'אלהינו' [בברכת אבות], שמשגיח עלינו בפרטות כמ"ש "אשר הוצאתיך מארץ מצרים להיות לכם לאלהים", פי' להנהיג אתכם ולספק כל צרכיכם.



תכלית גלות מצרים – להיות לכם לאלוקים​

ויש לומר שכל תכלית המכות הגדולות ויציאת מצרים לא היתה כונתו העיקרית לחוש לכבודו ית' ולהראות גדולתו בקרב העמים, כי אם להשפיע אמונתו באומה ישראלית ויבואו לידי היכר גדולתו שרצה לזכותם.

ובדרך זו הלך הר"ן בפירושו על התורה, אשר הסביר כי עניין היסורים בעולם הזה הוא שמפני שיצר לב האדם אינו נכנע מתוך השלוה אלא מתוך הצרה, שהשי"ת מתחסד עם ברואיו כשמביא עליהן ייסורין, שמתוך כך תשש כחו של יצר הרע והם מתרצים לבוראם, ומפני זה השי"ת לפעמים מביא לצדיקים ייסורין אף על פי שלא נכשלו בעבירה אלא כדי שיוסיפו עוד להתרחק ולהדבק בבוראם. ועל כן מתרץ שזו היתה סיבת גלות מצרים , וז"ל:

ולזה אחשב, שלפי שאמר אברהם להקב"ה במה אדע כי אירשנה, והביאו לומר כך מפני שיצטרך לקיום ייעוד הארץ צדקת זרעו, השיבו השי"ת ואמר לו בלשון שאלתו עצמה, 'ידוע תדע' כי יביאו זרעך בשעבוד ועינוי מאפל ומחושך אשר יקרה להם, יצעקו תמיד אלי, ולא ימשכו אחר התאוות הגופניות, ולזה יהיו יותר נכונים לאהבה וליראה אותי, וזה מצד שיסבלו מן התלאה ומן האותות והמופתים אשר אחדש על דבר גלותם, ורמז זה באומרו "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי גו'", כי במשפטי עליהם יראו את ידי ואת גבורתי. וכבר מפורש בתורה שמזה הצד היה עליהם יותר קל להשיג המדריגה היותר גדולה לאהבת השי"ת ויראתו, שנא' "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'", ולמה שבא זה הכתוב על המעלה היותר גדולה והיה לאהוב השי"ת ולעובדו בכל נפש ובכל מאד, כשואל דבר קל, ויהיה זה מן התימה נתן טעם לדבריו בשסיים ואמר "וידעתם כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלהיכם וגו' ואת אותותיו, וסיים דבריו ואמר כי עיניכם הרואות וגו', והוא כאומרו, עם היות שיהיה זה קשה אצל בניכם, אין ראוי שיקשה אצלכם. הנה נראה מבואר שגלות מצרים מצד צרתם ושעבודם ומצד מה שראו בו מנפלאות השי"ת יבואו ליראה ולאהבה אותו, ולזה היו ראויים שתתקיים בהם ייעוד הארץ. וכבר אז"ל בברכות ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתן להם אלא בייסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא[19].

ועל פי זה יובן היטב מה שאמר הקב"ה לאברהם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, שלכאורה אין לזה מובן מה רצה לומר ה' לאברהם בזה שהוא ינקום באומה הזו שתשעבד את בניו, ולאיזה צורך באה ההודעה הזאת שיצאו ברכוש גדול. ולפי ההשקפה השטחית נראה כי הם מעין הפגת צער או מעין הנחת דעת ממין פיוס, אבל אחרי ההתבוננות יש לראות כי אין בזה לא הפגת צער ולא הנחת דעת ולא דברי פיוס, כי אם ידע הקב"ה שבידיעת מכאובי בניו שעתידים לסבול במצרים יצטער אברהם אבינו, היתכן שבזה שידע כי גם המצרים יסבלו אחר כך ימצא בזה נחמה לנפשו העגומה, והאם בזה יקל מכאוביו של בניו?! ואם הוא מעין נקמה ג"כ קשה לחשוב שאברהם אבינו שאף לנקמה, והיא זו שתנחם אותו ולא יכאב עוד לבו על מכאובי בניו. רעיון כזה אין הדעת סובלתו כלל. וגם ההודעה מיציאתם ממצרים ברכוש גדול איננה מובנת כלל, כי אם מכאובים וענויים כאלה נתנו לתשלומים עד שנאמר כי בזה שידע כי על ידי זה שיצאו ברכוש גדול תנוח דעתו. סוף דבר כי כל הדברים שבהודעה הזאת הם סתומים וחתומים ודורשים באור.

אלא לאור דברנו לעיל יש לומר, שהקב"ה רצה להודיע לו שכל הדברים הללו [הגלות והצער, הנקמה בגויים והרכוש שיזכו] מנויים וספורים ומכוונים לתכלית אחת, בשביל להוכיח לעם ישראל את השגחתו עליהם, ובזה הראה לו שתי סיבות להשגחה: א. שהוא מגן עליהם ונוקם במי שפוגע בהם, ב. שדואג להם לפרנסה ומזון. שני אלו הם הביטוי להשגחה האלוהית, כמו שרואים מהרבה מקומות במקרא, כגון מה שאמר יעקב לפני הליכתו לחרן "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך ונתן לי בגד ללבוש ולחם לאכולן, והיה ה' לי לאלהים", כל' אחרי שיעשה לי כל זאת ודאי אדע שרצונו להיות לי לאלהים כל' להשגיח עלי. וכן "שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי.... אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תה' פא ט-יא). כל' היות ואני אלהיכם כמו שהראיתי ביציאת מצרים שעזרתיכם בצרה, על כן אני מזומן גם לפרנס אתכם. וכן מפורש בברכת אמת ויציב "אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ", והראיה לכך היא ש"פּוֹדֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ מֵעוֹלָם הוּא שׁמֶךָ", ולכן "אֵין לָנוּ עוֹד אֱלֹהִים זוּלָֽתךָ סֶלָה"[20]. וכן הוא בברכת אמת ואמונה: וֶאֱמוּנָה כּל זֹאת וקַיָּם עָלֵינוּ, כִּי הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ ואֵין זוּלָתוֹ, וַאֲנַחְנוּ יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, הַפּוֹדֵנוּ מִיַּד מלָכִים, הַגֹּאֲלֵנוּ מַלְכֵּנוּ מִכַּף כָּל עָרִיצִים, הָאֵל הַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ, הַמשַׁלֵּם גמול לכל אוֹיבֵי נַפְשֵׁנוּ, הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים, ולֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ, הַמַּדְרִיכֵנוּ עַל בָּמוֹת אוֹיבֵינוּ.

ועל כן אחרי ששמע אברהם אבינו את סיום דבריו של האלהים שאמר לו וגם את הגוי דן אנוכי, וגם יצאו ברכוש גדול, הבין אברהם אבינו שזהו לטובתם, לקרבם אליו שיקבלו מלכותו על ידי שיראו השגחתו עליהם, ואינו עונש כלל, ולכן לא ביקש עליהם רחמים[21].

ואם כן צריך לומר שכל גלות מצרים היתה כדי שיהיו בצרה ויצעקו מרוב צער וכאב, ואז כאשר יוציאם מהצרה יבינו כי הוא אלהיהם המשגיח עליהם. אבל אם היה משפיע עליהם רק שפע וברכה, אז יתכן מאד שהיה מתקיים בהם "וישמן ישורון ויבעט", כי טבע האדם לשאוף להיות עצמאי ולא להיות סמוך על שולחנו של אחר, ועל כן נוטה לתלות את השפע בכוחי עשה לי את החיל הזה, ורק אדם שהוא בצרה ואינו יכול להושיע את עצמו מגיע להכרה שאינו אדון לעצמו ואז יכול להבין שהוא זקוק לאחר, ויכול לקבל גם עול מלכות של אחר. וכן מצאנו אצל האמהות שהיו עקרות רק מכיון שהקב"ה התאוה לתפילתם, כל' רצה שיתקרבו אליו יותר.

יסורים ככלי עזר ללימוד עניין ההשגחה הפרטית​

והנה אמת שבהשקפה ראשונה קשה לקבל את הרעיון שכדי ללמד את בנ"י עניין ההשגחה הפרטית צריך קודם להכניסם לצרה או שעבוד, היות ואנו וכל המקומות בתורה ובנביא המתארים יסורים וכאב של אדם או לאומה, באים כעונש על מעשה חטא וכד' ולא כאמצעי למידה של דרכי השם. ועוד שלכאורה ניתן היה ללמד זאת גם בדרכים אחרות שאינם כרוכות בסבל. אך ישנה ראיה מהתורה שיסורים באים גם לצורך תכלית של לימוד הנהגת השם, וזאת מפסוק מפורש אשר עוסק בלימוד עניין ההשגחה[22], שנא': "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דב' ח ג), שמפשט הפסוק משמע שלא רק עצם הורדת המן באה ללמד את בני ישראל שהקב"ה משגיח עליהם בהשגחה פרטית ודואג לכל צרכם, אלא גם העינוי והרעב בא לתכלית זו. ולכאורה אינו מובן מדוע כדי להקנות להם מידת הבטחון בה' עליהם גם להתייסר ברעב? על קושיה זו עונה הנצי"ב, וז"ל:

עוד טעם על זה המשך הרב, כי רצה הקב״ה להרגיל את ישראל בעינוי זה שלא יהא מקור פרנסתם נראית בעיניהם, וגם אח״כ ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו׳ הכל לתכלית למען הודיעך כי לא על הלחם וגו׳. לפי הפשט תועלת ידיעה זו, שיהיו כמה עתים שלא תהיה שום תקוה להשיג לחם, וא״כ יאבדו כל תקוה לחיות על הארץ, על כן הקדים הקב״ה ליתן כח ועוצמה להתפרנס מ״כל מוצא פי ה׳⁠ ⁠״, וזוהי תועלת נפלאה בימי הגלות.

ואם כך רואים מכאן יסוד מחודש בהנהגת ה' בעולם, שלעיתים יביא ה' יסורים על אומה, וזאת כדי להגדיל את התשועה שתבוא לאחר ימי הצרה, שככל שהצער והסבל יהיה גדול יותר כך יכירו יותר בהשגחת השם עליהם, ובכך יתחזקו יותר במידת האמונה והבטחון.

ואחר כל זאת מצאתי הדברים מפורשים בפירוש האלשיך על התורה בפ' וארא (שמות ו ב):

ושמא תאמרו למה החליתנו להרפא [לשם מה היה צריך להביא לנו מחלה ואח"כ לרפא אותנו], ולא היינו צריכים את הנוראות להנצל, וטוב טוב היה אם תַגְלֶה את עשו או את ישמעאל, כמשז"ל (שמ"ר פ' פ"ה) כי זאת היתה תלונת משה תמיד למה גלו ישראל ולא עֵשיו וישמעאל, לז"א "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים", ולא לישמעאל וזולתו. ובמה תדעון גדולתי להכיר אלהותי להיות זוכים להיות לי לעם ושאהיה לכם לאלהים, אם לא בראות היותי המוציא אתכם מארץ מצרים. וזהו "וידעתם כי אני ה' המוציא וגו'". באופן כי כל צער הגלות נַקָל, בערך הריוח הגדול הזה:

ואין להקשות על כך מה שהקשנו לעיל, דאם זה תנאי מחוייב אז כיצד האבות הגיעו לאמונה שלימה ללא צורך במעבר בתהליך של עבדות, דאף שעברו נסיונות וקשיים, לא היה בהם עינוי ושעבוד. וי"ל שאין דומה השגחה על אומה להשגחה על יחיד, שיחיד יכול לראות את יד השם בכל מעשי קטן, אך כדי לקבוע בלבה של האומה הישראלית את השגחת השם לדורי דורות חייבים היו לעבור מהלך של גלות ולאחריה גאולה, וככל שעומק הגלות גדול יותר כך מתגלה הנהגת השם באופן גלוי יותר.

גאולת מצרים בזכות שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם​

היוצא מדברים אלו הוא שכל הגלות וכל השעבוד של מצרים לא באו אלא לקבוע בנפשותיהם של ישראל את עיקרי האמונה שנתגלו לעולמי עד ע"י גאולתם בידו החזקה ובזרועו הנטויה של השי"ת. וכאשר באנו לרעיון זה ניתן להבין היטב דברי הרמב"ן המבאר את שאלת משה "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם", ואת תשובת הקב"ה למשה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" וז"ל:

הנה ענהו אלקים "אהיה אשר אהיה", אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בשאר שיעבוד מלכיות וכו' והכוונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתב' ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם ה' שיורה הוראה שלימה על המציאות ועל ההשגחה וכו', והקב"ה השיבו וכו' אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמם בכל צרתם יקראוני ואענה, והיא הראיה הגדולה שיש אלקים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו, ויש אלקים שופטים בארץ, וזהו פירוש נכון באגדה זו. (עכ"ל עיי"ש היטב בדבריו הקדושים).

והנה במצרים התפתח ישראל ונעשה לעם וגוי מיוחד בטבעו אופיו וצביונו, לא שינו את שמם, לא את לשונם ולא את מלבושם, ובזכות זו נגאלו ממצרים, ובזה הניחו את היסוד להיווצרות האומה היהודית הנבדלת משאר העמים, והכתוב מפורש אומר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה", ובלי אחיזה הקדושה הזו היתה מאבדה האומה את אופיה וצביונה המיוחדת והיו נעשים חלילה ככל הגוים. והקב"ה פרש את כנפיו על ישראל במצרים וארס כביכול את ישראל, כמאמר הנביא (יחזקאל ט"ז) "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אותך נאום ד' אלקים ותהיי לי". והכונה מבוארת כי כשיגיע עת דודים שהיו ראויין להגאל פרש הקב"ה על ישראל, וישבע להם ויבוא עם ישראל בברית, בקשר אירוסין, זאת אומרת כעם מיוחד מובדל ומופרש משאר האומות והגויים, ותפקידם להודיע ולפרסם את שמו הגדול בין העמים ולהיות עם נבחר ועם סגולה לה' לעמוד תחת השגחתו הפרטית המיוחדת. השגחה זו באה לידי ביטוי במכות אשר לא שלטו בישראל אלא רק על המצריים, כדכתיב בפ' וארא "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן וכו' ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, למחר יהיה האות הזה". כל זה היה לאות ולמופת שישראל נתונים ועומדים תחת השגחה פרטית ומיוחדת. והוא שנאמר "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב') תחת השגחתי הפרטית לעולם.

וכעין זה כתב המהר"ל (גבורות ה' פ"ט) שהטעם של גלות מצרים היה משום שא"א לגלות אור כבודו ית' אלא מתוך החושך [הטומאה]. כי רק כלפי עומק החושך יתראה הדרת האור, והיינו בחינת העלאת ניצוצות הקדושה שבתוך הטומאה שכתבו [מובא בפרי הארץ ויגש ב'] שמשום זה הוצרך גלות מצרים, דהיינו ההשתמשות שבגלות -חילול ה' - למען להבליט את הקידוש ה' שבגאולה. נמצא שבחילול ה' של הגלות כבר היו ניצוצות קדושה שמהפכים את החילול לכלי קידוש ה' של גאולה.

וכן אומרים חז"ל במדרש רבה שמות:

"ואלה שמות כני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו", הה"ד (משלי יד כד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, זה הקב"ה על שאהב את ישראל דכתיכ (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר ה', שהוא מרדה אותם ביסורים, אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנם להם אלא על ידי יסורים, התורה וארץ ישראל וחיי עוה"ב. התורה דכתיב אשרי הגכר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ארץ ישראל דכתיכ וידעת עם וגו', מה כתיב אחריו כי ה"א מביאך וגו', העולם הבא דכתיכ כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר.

וזהו שנא' בדִבר הראשון "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך ממצרים", ונדרש במכילתא: אשר הוצאתיך וכו' "על מנת שתקבלו מלכות שמים". כל' שהוצאתיך ממצרים ההיא ההוכחה שאני ה' אלוהיך והסיבה לקבלת אלהותי, וכמו שכותב שם הרמב"ן, וז"ל: שהוצאתם משם תורה על המציאות [שהוא מחויב המציאות] ועל החפץ [הרצון], כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו משם (ובדרך זו הלכו כמעט כל הראשונים, הראב"ע הספורנו והחזקוני ועוד). וכמו שכתב החינוך[23]:

להאמין שיש אלוה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות ומחפצו ורצונו הוא כל מה שהוא עכשיו ושהיה ושיהיה לעדי עד ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה. וזהו מ"ע דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' ופירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה המשגיח [וזה כולל שעלינו לזכור שכל הנהגה והנהגה וכל דבר ודבר שקורה עמנו הוא רק מה' והראיה לזה] שהרי הוצאתיך מארץ מצרים[24].

ומצאתי כדברים הללו בדברי המהר"ם שיק בפירושו על אבות פ"ו מ"ה, וז"ל:

ואמרתי לפרש ולישב, דהנה ישראל זכו ע"י יציאת מצרים שנתפרסם שמו של הקב"ה בין האומות וידעו כל האומות שיש אלקים בישראל והתחילו גם הם להאמין לכל הפחות במקצת שיש ה' בארץ הזאת. וזה היה ג"כ תכלית גלות מצרים, לא לבד עונש לישראל או הכנה לקבל התורה, אף שגם זה וגם זה היה טעם גלות מצרים, מ"מ גם כדי לפרסם שמו של הקב"ה היו צריכים ישראל להיות במצרים, ולכך הי' גם כן בהגזרה וענו אותם ארבע מאות שנה וגם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול [לעיל טו יג - יד], דאלו היו יוצאים דלים ורקים לא היה אות כל כך להראות שה' פעל כל זאת, שהיו אומרים שאין זה צדקה מה' שהוציא אותם ריק מכל, אבל כיון שהוציא אותם ה' ברכוש גדול הי' אות גדול ופעל על כל העולם והכירו כולם גדולת וצדקת ה' אלקי ישראל. ובזה יש לפרש כונת רש"י [שמות יא ב] "שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם". וקשה לכאורה למה יקפיד אותו צדיק על כסף וזהב. ולהנ"ל מיושב, שאם לא יתן ה' להם כסף וזהב, יאמרו שמחמת עונש היו במצרים ולא כדי לפרסם גדולת וקדושת ה', אבל עתה שנתן להם ה' כסף וזהב ויצאו בעשירות גדול, א"כ הוא אות שלא מחמת עונש היו במצרים אלא כדי לפרסם שמו וגדולת הקב"ה, ולכן הקפיד אותו צדיק שיצאו ברכוש גדול וא"ש.

כלומר אין הסיבה העקרית לגלות מצרים נובעת מעונש או הכנה לקבל את התורה, אלא שורש וסיבת גלות מצרים נובע מתכלית הגאולה עצמה, שהיא לפרסם את גדולת ה' בעולם, שידעו כולם, כולל עם ישראל, שה' הוא אלוהי ישראל הדואג ומשגיח עליהם במיוחד.

ואח"כ מצאתי שרעיון זה מובא באריכות ובבהירות במשנת ר' אהרון לר' אהרון קוטלר (פר' וארא), וז"ל:

הנה מבואר בכתוב כי תכלית השעבוד תחת סבלות מצרים והגאולה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים היתה למען היותם עם ה' וזהו בקבלת התורה, ולמען ידיעתם ואמונתם בהשי"ת. ונראה ביאור הדברים, דהנה באמת קשה מאד להשיג ידיעה נכונה בלא סיוע החושים והמושכלות, וכבר אמרו חז"ל (יומא ע"ו א) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה לא ירד להם מן לישראל פעם אחת בשנה, א"ל אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ד' וה' בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולם מתים ברעב, נמצאו כולם מכוונים את לבם לשמים. עכ"ל המדרש. הרי דכדי לקבוע את הידיעה והכוונה לשמים היה צריך שתבוא הישועה ע"י הצלתם ממוות ברעב שרק אז נקבעה הידיעה בלבבם ובנפשם בחוזק, ואף כי היו הרבה ניסים גדולים וגלויים המפורשים בגמ' (יומא ע"ה א') וא"כ היתה גלויה ההשגחה במופתים גדולים ונוראים במושכלות ראשונות, אכן מוכרח מזה שכדי שתהא הידיעה כיאות כרצונו של הקב"ה היה צריך שהנס ישקיט הרעבון שכאשר ישנה ציפיה עד כלות הנפש אז הידיעה היא כיאות[25]. וזהו הענין גם בשעבוד וגאולת מצרים שהיו הכנה לקבלת התורה הרי היה בהכרח שתהא בעצמם ובגופם של ישראל גאולה מענוי ועבדות, שכן אילו לא היו הדברים נוגעים אל עצמם ובשרם ולא היו הם נגאלים מהשעבוד, רק היו רואים בנבואה על פי משה רבינו שכל המופתים הללו יבואו ולא קדמה שועתם אל ה' מן העבודה והיו מצפים להגאל לא היתה הידיעה מושגת כראוי לקבוע הידיעות הברורות עד שיהיו ראויים למ"ת, והוצרכו לכל המופתים במצרים שיבואו דוקא אחרי ועבדום וענו אותם. ולא די אם יראו מופתים כאלה הנעשים לאחרים שהרי האומות ראו ונזדעזעו וכמש"נ (שמ' ט"ו ט"ו) אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, ולא הספיקה הראיה, ואף כי נמוגו כל יושבי כנען שם מ"מ לא נמנעו ע"י כך אפילו מע"ז, ובעם קודש היה הכרח שהמופתים יהיו נוגעים לנפשם. ובזה גם יבואר מהלך הענין מה דיצי"מ הוא יסוד החיוב לעבודת ה', דלכאורה הלא הקב"ה הוא ששעבדם בשעבוד מצרים ויסורים ושעבוד הלא גבול יש להם, ואם יאסרו לאחד בבית הסוהר על זמן מסויים ויוציאוהו בכלות הזמן, וכי שייך לומר דיתחייב להודות להמטיב על הגאולה?! אך באמת הכל היה לצורך, וכל השעבוד היה לטובתם כי הגאולה האמיתית היא חירות על הלוחות שיהיו ראויים לקבלת התורה ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ולזה היה מן ההכרח שיהיו ההשגות בידיעה הראויה המאפשרת קבלת התורה, ולהשיג הידיעה הראויה היה צריך את ענין השעבוד וגאולה וביחוד את ענין "עמו אנכי בצרה" (תהילים י"א ט"ו), ושכביכול הוא יתברך נגאל עמהם, והכל הוא למען גאולתם האמיתית שכ"ז הוא לתועלת השגת האמיתיות, וא"כ הרי מחויבים הם בהודאה על הגאולה.

קרבנו המקום לעבודתו​

כתב הרב אליעזר אשכנזי בהגדה מעשי ה' שהפסוקים שמביא מסדר ההגדה לאחר "ואתה קרבנו המקום לעבודתו", מעוררים שאלות ותמיהות רבות. שהנה מיד אח"כ מביא הפסוקים מספר יהושע ויאמר יהושע ... בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם.. ואקח את אביכם אברהם... ויעקב ובניו ירדו מצרים וגו' כאילו מביא מכאן ראיה שקרבנו. עוד קשה שבאותם הכתובים שהביא לא נתבאר בהם נתינת התורה שהיה הקירוב לעבודתו, כי אין הסיפור מגיע בהם רק עד ירידת יעקב ובניו מצרימה, ואם פירוש קירוב העבודה הוא אומרו ואקח את אביכם אם כן לא היה לו לומר 'ועכשיו' רק 'ואז', כי מילת ועכשיו תורה שבזמן חג הפסח קרבנו.

ועוד קשה מה ענין הסיפור כאן בנחלת עשו שנתן לו את הר שעיר. ועוד יש להבין מה שנאמר "ויעקב ובניו ירדו מצרימה", כי אם הודיע שיולדו ליצחק שני בנים עשו ויעקב ושעשו יירש את הר שעיר, היה לו לומר ויעקב ובניו ירשו את ארץ כנען שהוא תמורת עניין עשו וירושתו, ולא שיאמר שעשו ירש את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו מצרימה בגולה, הנה א"כ היה זה סימן אהבה לעשו ושנאה ליעקב, בהיפך מה שאמר הנביא מלאכי א' בג' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי (זבח פסח מאה שערים שער ל"ח).

אלא לפי היסוד שנתבאר בסיבת גלות מצרים, ניתן ליישב כל הקושיות, כי עיקר כוונת הפסוקים להראות שהירידה למצרים היתה להשגת השלימות, שעל ידי היציאה ממנה באותות ובמופתים תתפרסם אלהותו בעולם על ידינו ולגלות שאנחנו עמו וצאן מרעיתו, ולהראות שזרע עשו אינו בכלל זה, א"כ זהו דבר והיפוכו ממש, דמה שהקב"ה נתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו זה כדי שלא יהיה על ידו גילוי כבוד השם, משא"כ ביעקב ובניו שירדו למצרים בשביל גילוי שמו בעולם ושהם חלקו ונחלתו.

על פי זה יתורץ גם מדוע נאמר 'ויעקב ובניו ירדו מצרימה' שהוא מאמר קשה, שיורה שהם ירדו שמה מרצונם ובחירתם, ואינו כן כי אם מפני גזירת בין הבתרים, וכמו שדרשו וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור כו' (זבח פסח שם שער ל"ט). וגם תשובת ספק זה מבוארת על פי הנ"ל שירידתנו למצרים היתה לתועלת פתרון הספק השלימות בעבודת ה' שנכיר על ידי כך בחיבת ואהבת ה' לעם ישראל וצ נדע שהוא אלוהינו היחיד, ואע"פ שיש בזה טורח גדול כיון שהתועלת שבאה לנו על ידי זה היא גדולה ורבה מאד, בודאי אף אם היה הדבר תלוי בידינו היינו בוחרים בזה בשמחה בשביל להשיג שלימותינו על ידי זה, וממילא ניחא שאף שהיו ישראל אנוסים על פי הדבור בזה שאופן השגת שלימותם תבוא על ידי טורח דוקא שכך גזרה חכמתו יתברך, מכל מקום מתאים גם הלשון 'ויעקב ובניו ירדו מצרימה' ברצון ובשמחה כי בודאי שמרצונם היו יורדים למצרים עבור השגת שלימותם.

עניין גלות מצרים ושייכותה לירושת ארץ ישראל​

בפר' לך לך מבואר כי גלות מצרים היא התנאי לזכות בארץ ישראל, שהרי לברית בין הבתרים קדמה שאלת אברהם "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", וענה לו הקב"ה על כך "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל". כל' כדי לזכות בארץ ישראל צריך לעבוד קודם את גזרת הגלות. וכך אכן אומר המדרש (בר"ר פ"ב יג):

וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו (בר' לו ו), ר' אליעזר אמר מפני שטר חוב כי גר יהיה זרעך[26].

ועיין ברש"י שם 'מפני יעקב אחיו' - מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר. ע"כ. מבואר שעשו ידע שעל ידי גלות מצרים יוכל לזכות בארץ ישראל, אך העדיף לוותר על כך [27].

ויש להבין מדוע הגלות היא התנאי לזכות בארץ ישראל.

יסוד הבנת קשר זה נמצא בדברי ברמב"ן (ויק' יח) על יחודיותה של ארץ ישראל מכל הארצות, וז"ל:

החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות בהן ותקיא חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח-ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו', כי חלק ה' עמו וגו'. והענין כי השם הנכבד ברא הכל ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י יג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב (שם פסוק כ) והנה שר יון בא, ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס. והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב, היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", וכתיב (ירמיה יא ד) "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים", לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר להלן (כ כב) "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ", וכתיב (שם פסוק כד) "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים", יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא ית' לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות. והפרשה הזאת הזכירה המולך לכלול עבודה זרה עם זכרון העריות. ועל כולם אמר אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים, ותקיא הארץ את יושביה, וכן אמר בפרשה השניה (להלן כ כו) "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", שהוא חומר איסור עבודה זרה, ולכך אמר כי מפני שהם מיוחדים לשמו בעבור כן נתן להם הארץ, שנאמר (שם פסוק כד) "ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם העמים". והנה בחוצה לארץ, אע"פ שהכל לשם הנכבד, אין טהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם. (עכ"ל עיין שם עוד).

מבואר ברמב"ן שיש הנהגה מיוחדת של הקב"ה עם ישראל, שהרי יש הבטחה של 'ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים', ומאידך 'והייתי לכם לאלהים', ולכן הם אינם מונהגים ע"י כוכבים ומזלות, וכן אין שרים ששולטים עליהם אלא הם מונהגים ע"י הקב"ה בעצמו ואין כל אמצעי אשר דרכו עוברת ההנהגה עמם. ועוד מבאר הרמב"ן שא"י אינה מקום נחלה בלבד מתוך צורך שיהיה להם מקום לגור שם, אלא ארץ סגולה השונה במהותה משאר ארצות ומעלותיה על שאר ארצות, כי בארץ ישראל יש את אותה הנהגה המיוחדת לישראל בלבד. וכיון שכן הרי שכורח הדברים שאם בני ישראל אינם מתנהגים באופן שונה משאר האומות פשיטא שאין להם מקום על ארץ שהיא נחלת ה' מיוחדת לשמו, וכשהם עושים כמעשי אנשי מצרים וכנען או שאר האומות הרי מעשיהם סותרים את ההנהגה המיוחדת שבארץ ולכן ראויים הם לגלות לארצותיהם של אותם אומות, כי אין כל סיבה שיזכו לארץ ישראל ולהנהגה שונה משאר האומות אם הם לא מקיימים את הברית בינם לקב"ה. ועוד ביאר הרמב"ן שיש שני ציוויים חמורים אשר מלבד עצם האיסור שבהם הרי שהם מסמלים את ההבדל בין קדושת ישראל לשאר אומות העולם עריות וע"ז, ולכן בעת שעם ישראל חוטאים בעוונות אלו דבר דממילא הוא שההנהגה היא ותקיא הארץ אתכם. ועל כן יש חשיבות גדולה לישיבת בני ישראל על ארצם דוקא, כי ההנהגה המיוחדת של "והייתי לכם לאלקים" היא דוקא בארץ ישראל, וגם עיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל ומאידך גם חומר העוונות בארץ ישראל הוא גדול יותר מבשאר ארצות.

ואם כך שאלת אברהם 'במה אדע' מתבארת על פי הסבר זה באופן נפלא, שהרי אברהם הכיר במעלת ארץ ישראל אשר היא מונהגת בהשגחה פרטית בשונה מארץ ישראל, ועל כן הבין שרק אם זרעו יונהג בהנהגה זו של 'הם יהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים', אז יוכלו לזכות בארץ, ועל כן שאל באיזה אופן יזכה זרעו להיות מנוהגים כך, או באיזה אופן הם יכירו בכך שהקב"ה מנהיג אותם בהשגחה פרטית ואז הם יקבלו גם הם את מלכותו. וה' ענה לו על ידי שיהיו בעומק הצרה ואגאלם וכן שאדאג להם לכל צרכיהם.

ליל הסדר – להרגיש בני חורין מתוך ידיעת רוממות עם ישראל​

מצות זכירת יציאת מצרים בליל הסדר שונה היא ממצות זכירת יציאת מצרים בשאר השנה, כאשר כל השנה הזכירה נועדה להביאנו לקבלת עול מלכותו, כמו שכותב הרמב"ן על הדבר "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך וגו'", אולם בלילה זה עלינו להודות על חלקנו שזכינו להיות עם השם, כלומר מונהגים על ידו בהשגחה פרטית בשונה מכל האומות, אשר התגלתה ביציאת מצרים במלוא עוצמתה, ועל כן ההודאה היא לא רק על הגאולה אלא גם על הגלות, כי רק דרך הגלות ניתן היה להגיע להכרה בהשגחתו ית'.

ועל פי זה יובנו היטב דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כה הל' א-ב) שהם דבר חידוש שאין לו אח ורע בכל ספרי היד החזקה, וז"ל:

אסור לדיין לנהוג בשררה על הציבור ובגסות רוח, אלא בענווה ויראה. וכל פרנס המטיל אימה יתרה על הציבור, שלא לשם שמיים- נענש, ואינו רואה בן תלמיד חכמים: שנאמר "לכן, יראוהו אנשים; לא יראה, כל חכמי לב" (איוב לז,כד). וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש, אף על פי שהן עמי הארץ. ולא יפסע על ראשי עם הקודש, אף על פי שהן הדיוטות ושפלים, בני אברהם יצחק ויעקב הם, וצבאות ה' שהוציא מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה.

יש לשים לב שלא כתב הרמב"ם שצריך לכבדם רק בגלל יחוסם לאבות, אלא הוסיף את עניין השגחת ה' עליהם שהוציאם ממצרים שבזה הראה לכל את חשיבותם ומעלתם, וכן לא כתב שהם בני צבאות ה' שהוציא מזמן ממצרים, אלא שהם עצמם נחשבים כיוצאי מצרים, כלומר צריך אדם לכבד את כל אחד מישראל משום שהוא מצבא ה' שהוציאם ממצרים, וח"ו לנהוג כלפיו בשררה ובגסות רוח. נמצא שיש לכל יהודי מעלה מצד עצמו, גם ללא כל עבודה עצמית, בהיותו בן לעם קדוש שהקב"ה בעצמו דואג ומגן ומשגיח עליו.

ידיעה זו אמורה להביא כל יהודי ויהודי בלילה זה להרגשת רוממות על היותנו שייכים לאומה נבחרת הנבדלת משאר אומות במעלתה ובהנהגת השם איתה. והרגשת רוממות זו היא זו המחייבת אותנו להתנהג כבני חורין בלילה זה.





[1] יסוד חשוב זה שהירידה למצרים היתה מהלך מחוייב שמסובב הסיבות סיבב אותה, מוזכר בדברי המגיד בהגדה של פסח, בדרש על הפסוק "וירד מצרימה" – אנוס על פי הדיבור, ורומז בזה למדרש שראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל [כדי לקיים את דברי ה' גר יהיה זרעך] אלא שזכותו גרמה שימכר יוסף למצרים ואז ירד יעקב לשם בעבותות אהבה. וכן מוזכר במדרש שמביא רש"י על הפסוק "וישלחו מעמק חברון" (בר לז יד) – מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנא' לאברהם אבינו בין הבתרים כי גר יהיה זרעך. עכ"ל. ומדויק דהרי המדרש שלא נאמר מהגזרה, אל מעצה, כל' ממחשבה ותוכנית, כמו עצת ה' היא תקום.
[2] ובאמת מצינו בגמרא (שבת פט עמוד ב) דרש רבא, מאי דכתיב (ישעיה א יח) לכו נא ונוכחה יאמר ה', 'לכו נא'?! 'בואו נא' מיבעי ליה. לעתיד לבוא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם, ויאמרו לפניו רבונו של עולם, אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת לו 'ידוע תדע' ולא ביקש רחמים עלינו?!. עיין שם. הרי שישראל יש להם באמת תרעומת על אברהם אבינו על אשר שמע את אשר נגזר עליהם בברית בין הבתרים ולא ביקש עליהם רחמים לבטל מהם גזרה רעה זאת. ואמנם זה הסתכלות של ישראל, ואין ללמוד מכך שהיה בזה פגם בהתנהגותו של אברהם אבינו. אך מ"מ יש להבין מדוע באמת לא התפלל עליהם. ובמסכת מועד קטן (טז עמוד ב) דורשת הגמרא על הפסוק, אמר אלהי ישראל לי דיבר צור ישראל, מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כג ג), מאי קאמר? אמר ר' אבהו הכי קאמר, אמר אלקי ישראל לי דיבר צור ישראל אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה וצדיק מבטלה. ע"כ. הרי למדנו שהצדיק בכוחו לבטל גזרותיו של ה' יתברך, ואברהם אבינו לא שם לבו לכל זאת.
[3] ומצאנו ברית נוספת שנכרתה בעקבות חשש שמא יגרום החטא, וברית זו היא הברית שכרת ה' עם משה לאחר חטא העגל, כאשר חשש משה שמא אחרי מותו לא יהיה מי שיעמוד בפרץ אם יחטאו, ושוב לא ירצה ה' להנהיגם בהשגחה פרטית אלא כללית כמו שמנהיג את שאר האומות, ועל זה אמר לו ה': הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם. כל' כריתת ברית באה לבטל חשש של פעולת ענישה קיצונית או לחזק את הקשר בין כורתי הברית, ולא באה לחזק ההחלטה להעניש.
[4] וכן נאמר בזוהר לך לך (פא, ב) אמר רבי יהודה תא חזי כיון דנחת אברהם למצרים אשתעבידו בנוי במצרים ארבע מאה שנין, ועיין ברד"ל בפדר"א (כו הערה כב) שדעת הרמב"ן כדעת רבי יהודה הנ"ל.
[5] ועוד שהכתוב עצמו בהמשך אומר וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה, כל' הכתוב עצמו מעיד שאין מענישים אומה אלא אם היא הגדישה את הסאה, ומשמע שאין מדתו של הקב"ה להעניש אומה על חטאי אבותיה, שהרי האמוראים היו צאצאי כנען, כמ"ש (בר' י טז) וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי. ואם כך ודאי שאפשר היה למצוא צידוק לסלקם מהארץ על עוונות אבותם.
[6] ואכן כך מתרץ הרמב"ן בתורת ה' תמימה פרק יח ס' צג. והר"ן כנראה ידע שזוהי שיטתו, והשיב על כך.
[7] אלו דברי האברבנאל בפרושו הראשון. ועיין בגבורות השם שגם דחה תירוץ זה, שהרי כל הלומד כראוי יראה שהגלות היתה סיבה למכירה ולא להפך.
[8] וכמו שכותב הרמב"ן בתורת ה' תמימה (פרק יח צד), וז"ל: ומכל מקום נגזר על זרעו שעבוד ארבע מאות שנה באותו מקום וביד אותו מלך, וכאשר באה לידו בענין רעב כן בניו ירדו שם ברעב, וכאשר נלקחה מדרך שררה בכבוד, דכתיב (בראשית יב סו) ויהללו אותה אל פרעה, כן באו בניו שם בכבוד. וכאשר נענש המלך בנגעים להוציאה כן נענשו המצרים על בניו בעשר מכות להוציאם, וכאשר הוציאה על כרחו ואמר לו (שם יט) הנה אשתך קח ולך, כן אמר לבניו (שמות יב לא) קומו צאו מתוך עמי. וכאשר אמר (בראשית יב כ) ויצו עליו פרעה אנשים כן כתיב (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם. וכאשר כתיב בצאתו (בראשית יג ב) ואברם כבד במקנה בכסף ובזהב, כן יצאו בניו (שמות יב לה) בכלי כסף וכלי זהב ושמלות (שם לח) 'וצאן ובקר'. וכאשר כתיב באברהם (בראשית יג ג) 'וילך למסעיו מנגב עד בית אל וגו' אל מקום המזבח', כך הלכו בניו שנאמר (במדבר לג א) 'אלה מסעי בני ישראל' עד בואם לבית אל הוא שילה, ובנו שם מזבח.
[9] וכעין זה כבר תירץ הספורנו, וכתב שכוונת הכתוב להודיע למען ידעו דור אחרון כי הכל נעשה מאת ה', ולא ייחסו הדבר לזולתו, כענין הנביא באמרו "וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם" (ישע' מה ה).
[10] וכן כתב הכלי יקר (בר' טו ח) והשכל ימאן לקבל דרוש זה שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קיבל שום עונש ושיני בניו תקהינה. ע"כ לבי אומר וגומר שגלות מצרים היו לו סיבות אחרות. ונחלקו בו רז"ל. ותמצא כל הדעות במהרי"א כי ידו קבצם הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל הדעות ההם. אך שבעל מדרש זה קשה לו יהיה הטעם אל הגלות מה שיהיה, למה זה הגיד הקב"ה בשורה רעה זו לאברם לצערו בחנם. ע"ז אמר שבעון במה אדע שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע, כי מה לו לבקש אות על דבר ה', על כן נענש בידוע תדע שהודיעו הקב"ה דבר לצערו. וזה ג"כ מדה כנגד מדה.
[11] עיין מכתב מאליהו ח"א עמ' קנח. וכן רשימות הגר"מ שורקין בשם הגרי"ד סולובייציק מבוסטון.
[12] עבדות קשה כבמצרים היה לעם ישראל לא מכבר בשואה האיומה, כאשר רבים מעמנו נלקחו למחנות עבודה בכפיה, ועברו שם שבעה מדורי גיהנם, ולבסוף כשיצאו ורוכזו במחנות ההצלה התברר כי רובם הגדול איבדו את האמונה, ולא קיימו מצוות כלל, והיה צורך בעבודה רבה כדי להחיות את הרוח היהודית בקרבם ולהשיבם לצור מחצבתם. עדויות למצב עגום זה אפשר למצוא בספרים לפיד האש על האדמור מקלויזנבורג זצ"ל, ואיש חסידך על הרב יצחק בנדר זצ"ל.
[13] כאמרם ז"ל ששרו של מצרים הוא שר של גיהנום (זוהר ח"ב יח.), וידוע ששר של אומה הוא התוכן הפנימי שלה, ומבואר במהר"ל שגיהנום הוא ההעדר הגמור של רוחניות.
[14] וכמבואר ברמב"ם פ"ז מהל' חו"מ ה"ו שחייב להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים באותה הלילה, ומסיים הרמב"ם שם דעל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית, כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
[15] וכן כתב המלבי"ם על הפסוק ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל - אתכם לקח תחת השגחתו, ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים, שלפי סדר המערכת היה ראוי שתהיו תחת סבלות מצרים, וה' הוציא אתכם בידו החזקה נגד המערכת, כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, וזה היה להיות לו לעם נחלה, שתהיו תחת השגחתו והשפעתו, כמ"ש ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ובפירוש אגדות לרשב"א (בתשובתו בעניין אמונת היחוד), מסביר מדוע התורה השתמשה דוקא בביטוי כור הברזל ככינוי למצרים, וז"ל: ואמרו מכור הברזל לתת לנו אות אמת שלא הניחנו תחת ממשלת המזלות ושרי מעלה כי עתה הוציאנו מכור הברזל, רמז לחוזק המזל שהיה מחייב לבלתי צאת משם, אילו היה ענייננו מונח על משפטי הכוכבים. ע"כ. ולפי פירושו כור הברזל הוא דמוי ומשל לציין חוזק ועומק הגלות שבו נמצאו עם ישראל, כמו חוזק הברזל, שברזל מסמל חוזק.
[16] ואכן אם נתבונן בפסוקי התנ"ך נראה דבר נפלא [שעדיין לא מצאתי מי שעמד עליו], והוא שהבטחת ה' לעם ישראל להיות להם לאלוהים מוזכרת תמיד בסמיכות לג' עניינים: א. יציאת מצרים. ב. היות ישראל עמו של ה'. ג. השראת השכינה על ישראל. והנה ג' ענינים אלו הם בעצם עניין אחד, בהיותם תלויים וקשורים זה בזה, כי בברית בין הבתרים נכרתה ברית בין עם ישראל לקב"ה, שהוא יוציאם ממצרים ויוליכם לארץ ישראל, וישרה עליהם שכינתו, והם מצידם יהיו לו לעם, כל' יקבלו עול מלכותו ועול המצוות, כמ"ש "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל... וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" (ירמ' לא לב). וכמו שחזר הכתוב על הבטחה זו לפני גאולת מצרים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו ז).
והנה יש להקשות על כך מה הכוונה בזה שהוא יהיה לנו לאלהים, והרי ה' היה לנו לאלהים גם לפני יציאת מצרים. ועוד יש להקשות מהו שנא' שתהיו לעם ביציאת מצרים, והרי עם ישראל היו עַם כבר לפני כן, כמו שאמר פרעה "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו".
ועל פי היסוד שהובא לעיל הדברים מובנים, כי אין התכלית להיות לאלהים, אלא התכלית העקרית היא להיות 'להם' לאלהים, שהשייכות הזו מורה על צורת הנהגה בהשגחה פרטית מיוחדת. וכן ההדגשה היא להיות 'לי' לעם, כלומר מיוחדים לי, שעם ישראל ביציאת מצרים נאסר עליהם לעבוד ע"ז, כמ"ש משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מע"ז. וזהו בעצם הברית בין הקב"ה לעם ישראל המוזכרת , וזהו גם עניין הדברה הראשונה "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומיד אחר כך נאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. שזהו אותו יסוד שמורים הפסוקים לעיל, שע"י הוצאתכם ממצרים אתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלהים.
להלן נציג את הפסוקים (מלבד אלו שהוזכרו לעיל) המלמדים שהיות ה' לאלוקים לעמו נאמר תמיד בהקשר לאותם עניינים. תופעה זו היא מיוחדת בהיותה עקבית בכל התנ"ך, ומוכיחה ללא כל ספק את הקשר בין הדברים:
ה' מוציאם ממצרים על מנת להיות להם לאלהים
"כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויק' יא מה); "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'" (ויק' כב לג); "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויק' כה לח); "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'" (ויק' כו מה); "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (במ' טו מא);
ה' מוציאם ממצרים על מנת שיהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלהים
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו ז); "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דב' כט יב); "אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (ירמ' יא ד); "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו: וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה ה' הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים:" (שמואל ב' ז כג-כד). "מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם.. וַתִּתֵּן אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם, וְאַתָּה ה' הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים" (דהי"א יז, כב). "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה." (דברים ד כ);
השראת השכינה היא בעצם היות ה' לאלוקים
"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (שמות מט);"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שמ' כט מה); "וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" (יחז' לז כז). "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויק' כו יב).
וכך אכן מפרשים חז"ל את הביטוי 'להיות לאלוקים' כהשראת השכינה עליהם, דכך איתא בגמ' (קידושין ע:) "כשהקב"ה משרה שכינתו אין משרה אלא על משפחות מיוחסות וגו', אמר רבה בר רב הונא זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב בהו 'והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם' (יח' לז כז), ואילו בגרים כתיב 'והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" (ירמ' ל כב). ופירש"י: בישראל כתיב והייתי להם לאלקים אע"פ שאינם לי לעם, ומתוך שאני מקרבן הם יהיו לי לעם, אבל גרים אין מקרבין אותן מן השמים אלא אם כן הם מקרבין עצמם תחלה להיות טובים. ע"כ.
רואים אנו כיצד התורה חוזרת פעמים רבות, על הנקודה היסודית שעיקר חשיבותה של יציאת מצרים היא שעל ידי כך הקב"ה לקחנו להיות לו לעם והוא יהיה לנו לאלוהים וישרה שכינתו בתוכנו. ואמנם במאורע הגדול של יציאת מצרים כלולים כמה וכמה עניינים, שהם הוכחה על האמונה ומציאות ה', וגילוי הנהגת ה' והשגחתו, אולם עיקר משמעותו של יציאת מצרים ומרכזיותו בתורה וכן כוונת התורה בזכירה התמידית ובזכרון יציאת מצרים שבמצוות היא משום שעל ידה נעשינו לעם לה' ומחמתה אנו חייבים בכל חובת התורה והמצוות, וכן שעל ידה הוא יהיה לנו בזה לאלהים המשגיח ודואג לכל עינינו. וזוהי בעצם הברית בין עם ישראל לקב"ה שנאמרה כבר לאברהם אבינו כמ"ש: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים (בר' יז ח).
ועל פי זה יובן הסיבה מדוע מוזכר רבות בנביאים ובכתובים עניין היות ישראל עם לה' לצד היות היות ה' להם לאלהים, כגון: "וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה ה' הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים" (שמ"ב ז כד); "וַתִּתֵּן אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה ה' הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים" (דבהי"א יז כב); "כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (ירמיהו ז כג); "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי ה' וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם" (ירמ' כד ז); "וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (ירמ' ל כב); "בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" (ירמ' ל כה); "וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים" (ירמ' לב לח); "לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים" (יחז' יא כ); "לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל פִּשְׁעֵיהֶם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים נְאֻם אֲדֹנָי אלהים" (יחז' יד יא); "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (יחז' לו כח); "וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים" (יחז' לז כג).
[17] וכן כתב האור החיים על הפסוק וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם (ויק' כו יא), וז"ל: "והייתי לכם לאלהים" שיכירו אלהותו מצד עצמם. ולצד שהכרה זו ישנה לכל הנבראים דכתיב (זכריה י״ד) "ביום ההוא יהיה ה׳ אחד", לזה אמר "ואתם תהיו לי לעם", הגם שההכרה [במציאות ה'] שַוָה בכל [העמים] - לא יהיו לו לְעָם אלא עַם בני ישראל.
[18] וכן כתב רלב"ג על הפסוק "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'" (ויקרא כ"ב ל"ג) רוצה לומר שאני השתדלתי בזה האופן הנפלא להוציא אתכם מארץ מצרים, עם ריבוי הנפלאות והמופתים - כדי שתוּכנו לקיבול התורה באופן שאהיה לכם לאלהים, כי בזה תגיע לכם ההצלחה האנושית; עם שבזה האופן תדבק בכם השגחתי ותִשָּׁמרו מהרבה מהרעות הנכונות לבוא עליכם; ולזה ראוי לכם שלא תאבדו זאת המתנה הנפלאה שנתתי לכם, אשר בה אהיה לכם לאלהים ולמנהיג, והיא התורה.
[19] ראה רעיון זה גם בדברי רבי יעקב מליסא בהגדה מעשה ניסים: יפלא לב האדם על מה עשה ה' ככה להוריד את יעקב ובניו מצרימה ולגזור עליהם גלות אף שלא קדם לכך חטא וכבר עמדו על כך המפרשים. וליישב נראה כי הנה איתא בגמ': 'תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא', (ברכות ה א) דחייבה חכמת האלהים אשר לא ישיגנה כל רעיון כי אי אפשר להשיג שלמות זאת אם לא ע"י יסורין. וקצת נראה ליתן טעם לכך, כי א"א לבא למעלה גדולה מי שקופה של שרצים תלויה אחריו ועינינו הרואות כי את חטאו של אדם הראשון נושאים בני האדם לעולם כאמור בעצבון תאכלנה כל ימי חייך (בראשית ג יז), ואפילו חטא קל של השבטים הוצרך להתיכו ע"י עשרה הרוגי מלכות (מדרש משלי פרשה א') ולכן כדי להשיג שלש מתנות אלו חייבים להיות נקיים מבל סיג וזוהמא. ומאחר ואבותינו עבדו ע"ז וכמאמר יהושע אל כל העם בה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים (יהושע כד ב) על כן הוצרך להתיך מאתנו זוהמא זו ע"י גלות מצרים שהכניסנו בכור הברזל כדי לצאת משם ככסף מזוקק בכדי שנוכל לקבל הטובות ההן. עכ"ל.
ואמנם ראשית דבריו כדברי הר"ן, אך מסקנתו כדעת הסוברים שכור הברזל היה זיקוק הנפש היהודית, וכבר הקשנו לעיל קושיות רבות על שיטה זו. ואכמ"ל.
[20] ועל פי זה מובן מה שנא' בהפטרת השבוע של ויקרא (יש' מד יז) בבוא הכתוב לתאר התהליך של יצירת פסל לעבודה זרה, ובסוף מבאר כוונת היוצר של הפסל: וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה. כל' כל התכלית של יצירת הפסל היתה כדי ליצור כח רוחני שיהיה לו לעזרה והגנה. ועל כך מיד ממשיך הנביא בתוכחתו "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם... רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ. כל' כל מעשיו הם ללא תועלת, שהרי לא תגיע לו ישועה מפסל מעשי כפיו שלו. וממשיך הנביא: זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי. מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ... כִּי גָאַל יְהוָה יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר. כל' אני הוא האלוה שלך האמיתי, והוכחה היא כִּי גְאַלְתִּיךָ.
[21] וכן זו היתה גם סיבה חטא העגל, שכיון שראו שמשה רבינו לא חוזר, חששו שישארו ללא שליח של ה' שבאמצעותו הקב"ה מגן עליהם. ולכן יצרו פסל שיהיה תחליף למשה, כמו שמוכח מהפסוקים.
[22] כמו שמסביר הרשר"ה את עניינו של פסוק זה, וז"ל: משום כך הוליך אותנו ה׳ ארבעים שנה במדבר. שם, בהעדר כל הגורמים המאפשרים בדרך כלל לאדם לזכות בלחמו באמצעות שילוב מקורות מהטבע עם הכוח האנושי, הבליט ה׳ מאוד את הגורם האחד שבמצב רגיל מתעלמים ממנו בקלות רבה מדי. במקום לזון אותנו בלחם הנושא את חותם ההישג האנושי, האכילנו את המן הניתן מיד ה׳ לבדו למָנָה, והורידוֹ לנו דבר יום ביומו לכל נפש באוהלינו, באופן שהראה בבירור את השגחתו האישית על כל נפש, גדולה וקטנה. לפיכך, בבית מדרש זה שהכין אותנו לקראת חיינו העתידיים, למדנו את האמת הבסיסית הבאה: קיום האדם אינו תלוי בלחם לבדו – הווי אומר, במשאבים הטבעיים והאנושיים המיוצגים בלחם; אלא אדם יכול לחיות על ידי כל דבר שה׳ גוזר. אפילו הלחם שאדם משיג בכשרון מלאכתו נגזר מאת ה׳. אשר על כן, אדם איננו אבוד אם נאלץ לוותר, למען נאמנותו לה׳, על כל מה שניתן להשיג מן המקורות האנושיים והטבעיים; ואכן, האדם צריך לדעת, שאפילו בעיצומו של השפע הנשאב ממקורות האדם והטבע, הוא עדיין חב את קיומו אך ורק להשגחתו הפרטית של ה׳.
[23] הביאו הבאה"ל סימן א' בשם החיי אדם.
[24] והאריך ברעיון יסודי זה הכוה"ק, וז"ל: יש בפירוש כוונת מקרא זה דעות שונות, בין הרמב"ם והרמב"ן והסמ"ג ורבים מישרי לב אשר אתם, וכולם בדרך אחת ילכו במצות עשה זו, מדעות אמיתיות, וכל דבריהם צדק ומישרים. והוסיף עליהם רנ"ו לאמר: יתכן כי תוכן המצוה היא לכלול בה יסוד גדול, והוא, שאע"פ שכל גולי הארץ מודים, שהוא ב"ה, יוצר הכל, כי זה מן המושכלות הראשונות הנטועות בשכל צריך לדעת שיש שני מיני הנהגות שבהם ה' ב"ה נוהג עם בריותיו, וכנגדם יש שני מיני עבודות ומעשים שחייבים הבריות לעבוד בהם ליוצר הכל יתברך: הנהגה האחת היא, אשר חלק ה' אותה לכל העמים תחת השמים, ואין העמים חייבים לעבוד ה' אלא במצווות מעשיות שהן שבע מצוות בני נח ופרטיהן! והנהגה השניה היא, אשר ה' ית' נוהג בה עם ישראל שהם חלקו ונחלתו, והיא למעלה מן הטבע, בדרך קודש ובאורח נפלא. ולעומת זה חייבים ישראל לעבוד את ה' בעבודות קדושות, וזאת תורת ה' הכוללת תרי"ג מצות ופרטיהן, כולן מפי הגבורה, ואנחנו ישראל חייבים לקבל על עצמנו ההנהגה העליונה הזאת ולעבדו בתורה ומצוות הערוכים לעומתה, כי ה' מלכנו הוא מחוקקנו... ולפי שבהנהגה הזאת תלויים קיבול התורה ושמירת המצוות, טרם הודיעם חוקיו ומשפטיו היה הדיבור הראשון ששמענו בהר סיני: "אנכי ה' אלהיך", כלומר: שמע ישראל אנכי ה', אף כי אין אל מבלעדי, הנני אלקיך ביחוד מנהיגך ומלכך; לכן אתה חייב לעבדני בתורתי ובמצותי אשר אצום אליך, מה שלא צויתי לשאר העמים, לפי ש"הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" באותות ובמופתים, וקניתי אתכם להיות לי לעבדים... ולכן קראו אבותינו וחכמינו למצוה הזאת: "קבלת מלכות שמים", ואם היה ענין המצוה הזאת לדעת שיש אלוה, שהוא בורא הכל, משגיח על כל היה להם לומר: קבלת אמונת ה', אמונת יכולתו, אמונת השגחתו, אבל קראוה "קבלת מלכות שמים" להורות שהמצוה, היא לקבל עלינו מלכות ה', המולך עלינו בהנהגה הנפלאה המיוחדת לבני ישראל, וקשור עמה עול תורה ומצוה, שחייבים ישראל לעבוד בהן את ה' יותר ממה שחייבים שאר העמים...
ואחר כך מצאתי הדברים גם ביד הקטנה (שער התורה פ' ב) וז"ל:
לכן היתה ראשית דבריו יתברך במעמד הגדול ההוא "אנכי יי אלהיך", ירצה לומר: 'אנכי' בשמי הוי"ה שהוא רב הרחמים והיכולת להנהיג את הכל רק בהשגחת אור פני, 'אלהיך' ירצה לומר עתה אני מייחד זאת ההנהגה אליך עמי ישראל, וירצה לומר שאני מוציא אותך מתחת הנהגתי הכללית שהיא הנהגה הטבעיית שהיא הכוללת כל הנמצאים וכל האומות שתחת כל השמים, והנני מייחד אותך העם ישראל להנהגתי ברב ההשגחיי. והראיה והמופת לזה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כי כבר כל הניסים והנפלאות הנעשים לישראל למן ראשית שליחות משה רבינו אלינו עד גמר המעמד של מתן תורה, המה כולם מכונים תמיד בכל התורה כולה בשם יציאת מצרים, וכענין אמרו ית' למשה "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", והרי כל ניסים ונפלאות של יציאת מצרים המה למופת גדול על הנהגה השגחיי לכללות האומה הזאת. ע"כ. עיין שם עוד.
[25] ובאמת גם עצם ההשגה והידיעה היא לפי המדה שנצטער עליה האדם ולפי מידת ההשתוקקות לידע ולהבין כי כפי מידת הרצון כן תחזק הידיעה ואמרו אין שמחה כהתרת הספקות והיינו משום שנצטער מהעדר הידיעה ועי"כ זוכה האדם שההבנה תהיה בדרגה אחרת ואמרו רז"ל שרכות מ' א' אם שמוע תשמע אם שמוע בישן תשמע בחדש כי לשמוע בישן קשה יותר והשומע בישן מראה את גודל החביבות והתשוקה שלו ולכן תשמע בחדש היינו שתשיג יותר וגם תתחדש לך ידיעה בישן עצמו
[26] וכן הוא בקה"ר פ' ט כה: וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה (בר' לג טז), ולמה שעירה, ר' אלעזר אמר מפני שטר חוב.
[27] ובפי' רבותינו בעלי התוס' לפ' בשלח כתבו וז"ל: ויבא עמלק תמה למה איחר להלחם עם ישראל עד עכשיו ולא בא מיד שירדו למצרים שלא היו כי אם שבעים נפש? י"ל שאמר לו הקב"ה לאברהם ועבדום וענו אותם וכשמת אבינו אברהם ע"ה הטיל החוב על יצחק וכשמת יצחק הוטל על יעקב ובניו ועשו ובניו ואמר עמלק הרשע בלבו אם אכרית את יעקב וזרעו יהיה החוב מוטל עלי לכך המתין עד שיצאו ממצרים שכבר נפרע החוב אז בא להלחם עמהם עכ"ל.
 

קבצים מצורפים

  • סיבת גלות מצרים.pdf
    320.3 KB · צפיות: 7
חזור
חלק עליון