אושרי רביב
Well-known member
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן כז
נשאלתי חבורה של תלמידי חכמים היושבים ועוסקים בתורה בלילה בבית הכנסת ומגישים להם תה או קפה, אם צריכים לברך בכל פעם ופעם על התה והקפה, או די בברכה פעם אחת לפטור כל מה שיביאו במשך הלילה.
(א) בחולין (קז:) השמש מברך על כל כוס וכוס, ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, והוא דאיכא התם אדם חשוב. ופרש"י, צריך לברך על כל כוס וכוס, לפי שאין קבע לשתית השמש, ואינו יודע אם יתנו לו עוד, הילכך אסח דעתיה משתיה, אבל אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, שבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם. ומיירי דאיכא אדם חשוב בסעודה, הילכך בטוח השמש שיתן לו לחם ככל הצורך. וכ"פ הטוש"ע (סי' קסט ס"ג) וז"ל: השמש מברך בפה"ג על כל כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא נמלך, וברכה אחרונה לא יברך אלא לבסוף, ואם יש אדם חשוב בסעודה שיודע שיתנו לו פת כל צרכו א"צ לברך על כל פרוסה ופרוסה, אבל אם אין אדם חשוב בסעודה צריך לברך ג"כ על כל פרוסה ופרוסה כמו על היין. והנה בתוס' (ברכות מב) ד"ה אתכא דריש גלותא סמכינן, כתבו וז"ל: וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאים להם בזה אחר זה, יש אומרים שצריך לברך על כל אחד ואחד לפי שאינם יודעים אם יתן להם בעה"ב יותר. [ונראה שא"צ לברך, לפי שסומכים על שלחן בעה"ב], והיינו דבי ריש גלותא. עכ"ל. ומרן הב"י (ס"ס קעט) הביא דברי התוס' הנ"ל, חוץ מהמוקף בין חצאי לבנה, ופירש אותו כפי הנוסחא שלפנינו. וכ' ע"ז, ויש לדקדק מאי שנא מהשמש שמברך על כל כוס וכוס, ואי ליכא אדם חשוב מברך ג"כ על כל פרוסה ופרוסה, ונ"ל דשאני שמש שאינו עשוי לאכול ולשתות בעודו עומד עליהם ומשמש, ולכך הוי נמלך על כל כוס וכוס, ובדליכא אדם חשוב הוי נמלך גם על כל פרוסה ופרוסה, אבל אורח יודע הוא שיביאו לו כל צרכו ויתר ממאכלים ופירות מינים ממינים שונים, ולכך כשמברך דעתו על כל מה שיביאו לפניו. ע"כ. וכ' עוד מרן בב"י שם בשם הכל בו, [וכן הוא בארחות חיים הל' ברכות אות יג], כתב הר"ם כשאוכל שני מיני פירות או שלשה, ואין כולם לפניו בשעה אחת, מברך על כל או"א לבדו ברכה ראשונה, מפני היסח הדעת, והגיה רבינו פרץ, מיהו כשאדם אוכל בבית חבירו כגון בפורים או בברית מילה די לו בברכה אחת על כולן, ואפילו כלה מין זה קודם שיביאו לו מין אחר, שכיון שהדבר תלוי בדעת בעה"ב אינו עושה היסח הדעת, כדאמרינן בברכות (מב) אנן אתכא דריש גלותא סמכינן. ע"כ. וסיים בב"י, ורבינו כ' בסי' ר"ו מי שבירך על פירות שלפניו והביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אף על פי שלא היו לפניו כשבירך, וכבר כתבתי בסי' קעז שנראים ד' רבינו. עכ"ל. וז"ל מרן בש"ע (סי' קעט ס"ה): הקרואים בבית בעה"ב לאכול מיני פירות ומביאים להם בזה אחר זה אינם צריכים לברך אלא על הראשון. ע"כ. והט"ז האריך לחלוק על מרן, שכפי הלשון של התוס', (לפי הנוסחא הקודמת בהעדר המוקף בין חצאי לבנה), נראה היפך מדברי מרן, וכו', ולכן העלה שצריך לברך על כל מין ומין שנותנים לפניהם בזא"ז, כיון שמסופקים בדבר אם יביאו לפניהם. ע"ש. ובס' נזירות שמשון העיר על הט"ז, שלפי הנוסחא שלפנינו בתוס' הדבר מפורש כד' מרן הב"י, אבל איני יודע מהיכן באה הגירסא שלפנינו. ע"כ. ובס' נהר שלום כתב שמהרש"ל הגיה בתוס' כפי פירושו של מרן הב"י, ועל פיו הגיהו בדפוסים חדשים, והעלה הנהר שלום שהעיקר כד' מרן, ודחה כל קושיות הט"ז. ע"ש. והאליה רבה סק"ח כתב, דמרן הש"ע עיקר סמיכתו על מ"ש בב"י בשם רבינו פרץ, ולכן פי' גם דברי התוס' כן, ובאמת שגם פי' הט"ז בתוס' דחוק, וכל ראיותיו יש לדחות בקל, ועוד שספק ברכות להקל. ע"כ. והגאון מהר"ש קלוגר בחכמת שלמה כ' ע"ד הא"ר, ולי נראה שהדין עם הט"ז, ומ"ש הא"ר דספק ברכות להקל, זה תמוה, דסב"ל לא שייך אלא אם כבר אכל והספק בברכה אחרונה, או בדבר שאינו ברכת הנהנין, אבל בברכה שלפני ההנאה, אם יש לו ספק לא לתהני ולא לבריך, ולכן העיקר כהט"ז. עכת"ד. והנה אף דאשכחן תנא דמסייע ליה, הוא המהרש"א בפסחים (קב) שכ', דהא דחשיב כחא דהיתרא מה שאינו מברך, אף דבעלמא קי"ל דברכות אין מעכבות, משום דדוקא בברכת המצות אמרי' הכי, אבל בברכות הנהנין שאסור לאכול בלי ברכה וכאילו מעל הוי קולא מה שאינו מברך. ע"כ. וכ"כ באבן העוזר (סי' רי"ד), לדעת ר"י בתוס' ברכות (יב) בפתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דהויא בעיא דלא איפשיטא, וס"ל לר"י דאזלינן לחומרא וצריך לחזור ולברך פעם אחרת, שטעמו לפי שאסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה, ולכן אסור ליהנות עד שיחזור ויברך שנית. וכ"כ הפני יהושע שם. וכ"כ הגרע"א בגליון הש"ס שם, והביא ג"כ דברי המהרש"א הנ"ל. וכן מצאתי בחידושי הריטב"א הנד"מ (שבת כג) סוף ד"ה אמר אביי. ע"ש. וכ"כ המאירי (ברכות לה) בשם התוס', שאם שכח אם בירך ברכת הנהנין ועודנו אוכל צריך לחזור ולברך. וכן כתב בספר המכתם שם. וכ"כ בס' אהל מועד (שער הברכות דף צב רע"א). ע"ש. וכן פסק בשו"ת דבר משה ח"ג (חאו"ח ס"ס יד), דלעשות מעשה לאכול לא שייך לומר ספק ברכות להקל, דהו"ל נהנה מעוה"ז בלא ברכה וכאילו מעל וכו', ורק בשוא"ת אמרינן סב"ל. ע"ש. וכן הסכים בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' ס). וכ"פ בשו"ת מחזה אברהם די בוטון (סי' לח אות יא). ע"ש. אולם מאחר שמרן הש"ע (סי' רט) פסק להדיא דלא כדעת ר"י בתוס' ברכות (יב), אלא שאינו חוזר ומברך, אלמא דסב"ל אמרי' גם לענין שיאכל וישתה, שכל שנמנע מחשש איסור של ברכה שא"צ לא הוי בכלל מ"ש שאסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה, וכמבואר ג"כ בחק יעקב (סי' תעד), וכן העלה להלכה באבן העוזר (סי' ריד). וכן מוכח עוד מדברי מרן הש"ע (סימן קסז סעיף ח' וט', וסי' קעד ס"ד), ומד' הרמ"א בהגה (ר"ס קע"ח, ובסי' ר"י ס"ב) ובכ"ד. וכן הוכיח בס' בירך את אברהם (דע"ו ע"ב) מכמה דוכתי, וכן העלה בפתח הדביר (סי' מו סק"י). וע"ע במש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' ג' אות יז). ע"ש. וא"כ דברי הא"ר נכונים להלכה. והמאמר מרדכי (סי' קעט סק"ו) האריך למעניתו ליישב ד' מרן הש"ע, והעלה שדברי מרן ברורים ונכונים ומיוסדים על אדני פז, וכמו שכ"כ הא"ח וכל בו בשם רבינו פרץ, וראייתם מההיא דריש גלותא. וכן הוא להדיא בתוספות שלפנינו וכדברי מרן הב"י ז"ל. ומ"ש הא"ר הטעם משום דספק בר' להקל, במחכ"ת לא יצא ידי חובת העיון בזה, דלאו מטעם סב"ל אתינן עלה אלא דין גמור הוא, וכל המברך בכגון זה עובר על איסור ברכה לבטלה, ע"ש. גם הרב יד אהרן כתב שהעיקר בדברי התוס' כמ"ש מרן הב"י, וכמו שהגיה מהרש"ל בתוס', שהגהתו מכוונת לדברי מרן, וגם פסק הש"ע מיוסד על אדני פז, וכדברי רבינו פרץ הנ"ל. ע"ש. וכ"כ הרב מטה יהודה בסק"ג, שנראה דאשתמיטתיה להט"ז דברי הכל בו בשם רבינו פרץ הנ"ל, וכל מה שהאריך הט"ז לסתור ד' מרן הב"י בכוונת התוס', ליתא, ואין לנו לזוז מפסק הש"ע שכן הוא ג"כ מנהג העולם, וכן עיקר שלא להכשל באיסור ברכה שאינה צריכה. ע"ש. וכ"כ בס' ברכות המים (סי' קעז דף יב רע"ב) שאנו אין לנו אלא דברי מרן, ושלא כדברי הט"ז, וכבר חלק על דברי הט"ז הרב יד אהרן שם ונראים דבריו להלכה. ע"ש. וכן כתב המגן גבורים (סי' קעט). וכן פסק בש"ע הגר"ז שם. וכ"פ המשנה ברורה והערוך השלחן שם. ולפ"ז נראה בנ"ד שבני החבורה יודעים שמגישים להם כפעם בפעם תה וקפה, לאמץ כחם לעסוק בתורה במשך הלילה, אין להם לברך אלא פעם אחת, ופוטרים בברכה אחת כל שאר שתייתם. ומה גם שאפי' לגבי השמש שצריך לברך על כל כוס וכוס, דהוי נמלך, עכ"ז כתב המג"א (סי' קסט סק"ז), שאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אח"כ א"צ לברך יותר, וכדמוכח בש"ע סי' קעט ס"ה הנ"ל. ע"כ. וכן מוכח בירושלמי (פ"ז דברכות ה"ג), ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר' זעירא, מזג ליה כסא וא"ל סב בריך, וא"ל יהב דעתך, דאת משתי חורנה, דתני השמש מברך על כל כוס וכוס. ע"ש. (ודברי הירוש' הנז' הובאו בראבי"ה ר"ה סי' תקל"ג וסי' תקמ"ו, ובאור זרוע ח"א סי' קס. ע"ש). אלא שיש לדחות דשאני התם דמכוין להדיא לפטור, ואילו הכא הוי בסתם. ומ"מ כיון שיודעים הם שעתידים להביא להם תה וקפה מספר פעמים, מסתמא מכוונים לצאת י"ח בברכה ראשונה, וכד' המג"א. והנה אף על פי שבני החבורה בנ"ד עוסקים בתורה, לא חשיב היסח הדעת להצריכם לברך פעם שנית, שהרי המתפלל באמצע סעודתו לא חשיב היסח הדעת, וכמ"ש התוס' פסחים (קב) והרא"ש (פ' ערבי פסחים סי' כד). וכ"פ הטוש"ע (סי' קעח ס"ו). (ושלא כמ"ש המאירי פסחים קב דתפלה חשיבא היסח הדעת. ע"ש). ועוד שהרי פשט המנהג כדברי הרא"ש שם, שאין לברך בפה"ג בליל פסח אלא על כוס ראשון של הקידוש, ועל כוס שלישי של בהמ"ז, משום דבהמ"ז הוי סילוק והיסח הדעת, אבל הגדה והלל לא הוי הפסק, ולכן א"צ לברך על כוס שני ועל כוס רביעי, והרא"ש שם הביא דברי הרי"ף דס"ל שמכיון שארבע כוסות כל או"א מצוה בפני עצמו הוא, צריך לברך על כל כוס וכוס, ודחה דבריו מהלכה, שאע"פ שכל כוס מצוה בפ"ע מ"מ א"צ לברך בפה"ג על כל כוס וכוס וכו'. והביא ג"כ מההיא דפסחים (קב) בני חבורה שעקרו לבהכ"נ דמוכח דתפלה לא הוי הפסק והיסח הדעת, וה"נ הגדה והלל. ע"ש. וכן דעת הרז"ה והרא"ה והרשב"א. (וע' בארחות חיים הלכות ליל פסח אות כב ובמאירי פסחים קי ובפסקי ר"י מטראני שם. ובס' המכריע סי' סו. ע"ש). וע' בס' העיטור (הל' מצה ומרור דקל"ג ע"ב) שהעלה שאין לברך בפה"ג אלא על כוס הקידוש ובהמ"ז, והדין סברא לרב כהן צדק ולרב יוסף בר מר עמרם קמאי דקמאי, והכי מסתברא. (וע"ע לר' יצחק בן גיאת בס' מאה שערים ח"ב עמוד צט). וכן פסק מרן בב"י ובש"ע (סי' תעד) שאין לברך אלא על כוס ראשון ושלישי, ושכן המנהג. וה"נ עסק התורה לא חשיב היסח הדעת, ושפיר יוצאים י"ח בברכה שבפעם הראשונה. וע"ע בשואל ומשיב חמישאה (סי' כג). ובשו"ת ריב"א (חאו"ח סי' יח) בד"ה ויש. ודו"ק.
(ב) ותבט עיני להמגן אברהם (סי' קפה סק"ט) שכ', נ"ל מי שנתכוון לפטור ב' אכילות או ב' שתיות בברכה אחת, ושהה בינתיים כדי עיכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. (ושיעור עיכול כ' בש"ע שם שכל שהתחיל להיות רעב מאותה אכילה אף על פי שלא נתעכל לגמרי, כאילו נתעכל לגמרי דיינינן ליה. והר"ד אבודרהם כ' שכל שעבר שיעור ד' מילין הוי נתעכל המזון באכילה מועטת. וכ"כ הט"ז והא"ר. וע' באליה זוטא (סי' ד' סק"א), שבס' מצת שמורים כתב בשם עדי זהב, שהאוכל תפוח והשותה מים בפחות משעה אחת הוי שיעור עיכול ואינו מברך ברכה אחרונה. וכ"פ בס' זכור לאברהם ח"א אות ב. ע"ש). והאבן העוזר השיג עליו ממ"ש הרמב"ם (בפ"ד מה' ברכות ה"ז), גמר בלבו שלא לאכול ולשתות חוזר ומברך, ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו אין צריך לברך. ע"כ. אלמא דלא אמרו שיעור עיכול אלא לגבי ברכה אחרונה. וכן מוכח ממתני' (ברכות מב) בא לפניהם יין לפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, והרי אם נשתהה עד שנעשה צמא הוי שיעור עיכול בשתיה, ואפ"ה נפטר בברכה ראשונה. ע"כ. ובשו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ג סי' כ) כ' ג"כ שלא אמרו שיעור עיכול אלא לגבי ברכה אחרונה, אבל לענין ברכה ראשונה כל שדעתו לאכול או לשתות אף על פי ששהה הרבה יותר מכדי שיעור עיכול שפיר דמי וא"צ לברך. וכן אתה למד ממנהגו של עולם שהמסובים בסעודה יש ששותה כוס אחד בתחלת סעודה, ולאחר שהיה מרובה בסעודה חוזר ושותה כוס שני ואינו מברך שוב לפניו, ולא פקפק אדם בזה מעולם. וראיה שאין עליה תשובה מדברי הרמב"ם (בפ"ד מה' ברכות ה"ז), שכל שדעתו לחזור ולאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו א"צ לברך, הרי שבירר דבריו להדיא שאפילו הפסיק כל היום ובודאי נתעכל המזון שבמעיו א"צ לחזור ולברך. וכן בקידוש ליל פסח אף על פי ששוהה הרבה בהגדה, ומכ"ש אם הוא ת"ח שדורש על כל דבר תלי תלים, שכל המרבה לספר ביציאת מצרים ה"ז משובח, וכשגומר ההגדה הוא צמא לשתות, ואפ"ה אינו חוזר ומברך כמ"ש בש"ע סי' תע"ד וכו'. עש"ב. וכ"כ הערך השלחן (סי' קפד סק"ה) דאשתמיטתיה להמג"א דברי הרמב"ם הנ"ל שמבואר דלא מהני שיעור עיכול אלא לברכה אחרונה שאינו יכול לברך, משא"כ לענין ברכה ראשונה נפטר בברכתו הראשונה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' נב דפ"ח ע"א), דאשתמיטתיה להמג"א דברי הרמב"ם הנ"ל, ושכן מצא מפורש להאבן העוזר שהשיג על המג"א בזה ע"ש. גם בשו"ת קרית מלך רב ח"א (סי' ט) כ' להוכיח היפך המג"א מדין בפה"ג של כוס הקידוש בליל פסח שפוטר כוס שני, אף על פי שמאריכים בהגדה וכל המרבה לספר ביצי"מ ה"ז משובח. ע"ש. ולא זכר מדברי הרמב"ם הנ"ל. והראיה שהביא מליל פסח, לכאורה תקשי ליה גם על מ"ש הרמ"א (סי' רעג ס"ג) שצריך להעוד במקום קידוש לאלתר, הלא"ה אינו יוצא יד"ח קידוש. וכ' בהגהות מהריק"ש שם שכל ששהה כדי שיתעכל המזון לא יצא. וכבר עמד ע"ז בגנת ורדים הנ"ל מהשהיה שבין כוס הקידוש של ליל פסח לבין הסעודה. ע"ש. אולם בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' עז) כתב לדחות דברי הגו"ר בזה, דסדרא דפסחא שאני, שאע"פ ששוהים זמן רב, ואפשר שהוא גם יותר משיעור עיכול, מ"מ כיון שעוסק בענין סעודת ליל פסח, ולא בענינים אחרים, הילכך לא חשיב הפסק וכו'. ע"ש. אבל לענין דברי המג"א ששיעור עכול הוי הפסק לברכה ראשונה, לא יגהה מזור. והרי זה כמבואר. וכן העלה מהר"ש שולאל בשו"ת נוה שלום (סי' ח), והביא ראיה מליל פסח דלא הוי הפסק, ודחה ג"כ דברי המג"א מכח מ"ש הרמב"ם פ"ד מה' ברכות שאפילו פסק כל היום א"צ לחזור ולברך. ושכ"פ האבן העוזר. ע"ש.
(ג) והנה מ"ש עוד הרב גנת ורדים הנ"ל להוכיח כן מדקי"ל בטוש"ע (סי' סיז /ריז/ סעיף א): הנכנס לחנותו של בשם שיש שם מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים, ישב שם כל היום אינו מברך אלא פעם אחת, היה נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם, ודוקא שלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך אלא פעם אחת. והנה במתני' (נדה סא:) איתא, שהריח אינו טעון ברכה לאחריו, ופירש רש"י, לפי שהנאה מועטת היא. ונראה דה"ט משום דהוי כנתעכל המזון שבמעיו שאינו מברך לאחריו, וריחני כיון דהנאתן מועטת מיד כשגמר להריח כלתה הנאתו ולכן אמרו שאין מברכין לאחריו. (וכ"כ הב"ח והט"ז ר"ס רטז. וכיו"ב כ' המג"א שם בשם הכל בו). נמצא שאע"פ שדין הריח כנתעכל המזון, אם ישב שם כל היום, או הנכנס ויוצא ודעתו לחזור לא יברך אלא פעם ראשונה ופוטר השאר. אלמא דלא קפדינן על העיכול אלא לענין ברכה אחרונה, אבל ברכה ראשונה פוטרת כל היום כולו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שמן המשחה (סי' יג) להוכיח כן מדין הריח הנ"ל נגד מה שפסק המג"א שעיכול מצריך גם ברכה ראשונה פעם נוספת. ושוב הביא ד' הגו"ר שכ"כ. ע"ש. ולפע"ד יש לדחות בפשיטות דשאני התם שהוא חוזר ומריח באותו בושם עצמו, ולא דמי לאכילה ושתיה שעכשיו הוא אוכל ושותה דבר חדש, ופנים חדשות באו לכאן. ולכן י"ל שכל שנתעכל המזון הראשון צריך לחזור ולברך. תדע דהא באכילה ושתיה קי"ל דשינוי מקום חשיב כהיסח הדעת וצריך לחזור ולברך, כמבואר בפסחים (קא:) ובטוש"ע (סי' קעח), וא"כ אמאי היוצא מחנותו של בשם ונכנס א"צ לברך שנית על הריח כשדעתו לחזור, והרי הוי שינוי מקום. וכבר עמד בקושיא זו המג"א (סי' ריז סק"ג), ותירץ דשאני הכא דחוזר ומריח באותם בשמים עצמם. ע"ש. ומעתה גם לענין מ"ש המג"א שבנתעכל צריך לחזור ולברך, אין להקשות מדין הריח, שמריח באותם בשמים עצמם. וכבר העירותי בזה בספרי חזון עובדיה חלק א' (סי' יא עמוד נו). וע"ש. והלום ראיתי להגאון הראש"ל מהר"ר חיים אברהם גאגין ז"ל בשו"ת חוקי חיים (חאו"ח סי' א), שנשאל בנ"ד, בת"ח העומדים בבית ה' בלילות ועוסקים בתורה, ונוהגים להגיש להם קפה פעמיים או שלש פעמים, אם צריכים לברך שהכל על כל פעם או מכיון שידוע המנהג שדרכם לשתות כמה פעמים, ומתחלה אדעתא דהכי מביאים להם, בברכה אחת די לכולם. והביא דברי הגנת ורדים הנ"ל דעיכול אינו הפסק לענין ברכה ראשונה, וראיה בדין ריח, ודחה דבריו כמש"כ עפ"ד המג"א (סי' ריז) הנ"ל. והסתמך ע"ד המג"א (סי' קפד) דעיכול הוי הפסק גם לענין ברכה ראשונה, ודחה מה שהשיג עליו האבן העוזר ממ"ש הרמב"ם (בפ"ד מה' ברכות) שאם דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום א"צ לחזור ולברך, שאין מזה קושיא כלל ע"ד המג"א, דהרמב"ם מיירי ביושב בסעודת קבע, וכיון שעוסק בשתיה ובאכילת פרפראות אפילו שהה כל היום כאילו לא נתעכל דמי, משא"כ בשתי אכילות דעלמא או בשתי שתיות כל ששהה כדי עיכול צריך לחזור ולברך. וכ"ש בנ"ד שעוסקים בתורה והוי הפסק. ואף שגם הקרית מלך רב (סי' ט) כתב לחלוק ע"ד המג"א, והביא ראיה מדין כוס שני של ליל פסח שנפטר בברכת בפה"ג של כוס הקידוש, ולא כתבו הפוסקים שלא יאריך בהגדה כדי עיכול, אדרבה אמרו כל המרבה לספר ביצי"מ ה"ז משובח, במחכ"ת אי מהא לא איריא, דמסתמא אינם מאריכים כל כך כדי עיכול וכו'. וסיים: איך שיהיה לענין דינא הדבר שנוי במחלוקת שלד' המג"א ודעמיה צריך לחזור ולברך כל פעם, אך לד' האבן העוזר והגנת ורדים והרב קמ"ר אף ששהה כדי עיכול בין כוס וכוס א"צ לברך, ומיהו אף דמה"ט לחוד היה נראה דשב ואל תעשה עדיף, מ"מ בהצטרפות הטעם דאיכא הפסק והיסח הדעת יש לסמוך על המג"א שיש לחזור ולברך, ועוד שעינינו הרואות שבכל פעם שרוצים לשתות מרתיחים הקפה מחדש ופנים חדשות באו לכאן, ודמי למ"ש המג"א (סי' ריז) דבנכנס ויוצא ומריח א"צ לברך, משום שאינו מחוסר מעשה והריח נכנס ממילא, משא"כ בשינוי מקום באכילה שמחוסר מעשה, ודון מינה לנ"ד דאיכא מעשה רב להרתיחו ולבשלו חדש, אפי' נתן דעתו מעיקרא לא מהני וחיובא רמיא לברך על כל כוס וכוס, ואם הלכה רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר, דהכי נהגי מימי עולם ושנים קדמוניות פעה"ק ירושלים ת"ו ובפרט בק"ק בית אל וכו', ודלא כהרב נוה שלום סי' ח שהעלה שא"צ לברך אלא פעם אחת. עכת"ד. ולפע"ד אין דבריו מוכרחים, שאף שבין הכוסות מפסיקים בעסק התורה, אין זה נחשב להפסק כדין ההגדה וסיפור יצי"מ שבין כוס ראשון לשני בליל פסח. והנה אף על פי שהגאון ר' ישמעאל הכהן בעל זרע אמת בס' שבח פסח (דט"ו סוף ע"ד) פסק ג"כ להלכה כדברי המג"א דשיעור עיכול הוי הפסק לברכה ראשונה. וכן פסק בש"ע הגר"ז (ס"ס קפד). ע"ש. גם בשו"ת שער שלמה (סי' צט) הביא דברי הנוה שלום סי' ח שפסק לברך רק על כוס ראשון, וכ' שאין דבריו מחוורים, שכיון שיש שיעור עיכול בינתיים צריך לחזור ולברך וכמ"ש המג"א (סי' קפד סק"ט). והניף ידו שנית שם (סי' קג דס"ו ע"ג). ע"ש. אולם הדה"ח והמגן גבורים פסקו דלא כהמג"א. וכ"ה במשנה ברורה (ס"ק י"ז). וכ"כ בשו"ת ריב"ם שנייטוך (סי' יז). וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי קמא (חאו"ח ס"ס סז). ע"ש. והן אמת שגם בס' כף החיים (סי' קסט ס"ק יח) העלה לנ"ד שצריך לברך בכל פעם, מכיון שצריך לבשל הקפה מחדש, ואף על גב דקי"ל אתכא דבעה"ב סמכינן, שאני הכא שאינה מזומנת אצל בעה"ב ומחוסרת בישול, ומ"ש הנוה שלום סי' ח דסגי ברכה אחת, י"ל דמיירי בענין שמרתיחים הכל בבת אחת, ומשאירים הקפה אצל האש להגיש ממנו לת"ח. אבל כשמחוסרת בישול צריך לברך בכל פעם. ע"כ. ואינו מוכרח. ומעשים בכל יום שסומכים אתכא דבעה"ב ואין מברכים על הקפה שמגישים לפני האורחים, כשבירכו מתחלה שהכל, אף שהקפה נעשית לבסוף, ואפילו אם הבעה"ב עצמו נמלך להביא לפניהם דבר שלא חשב עליו כלל, אין האורחים חוזרים לברך עליו, מפני שדעתם על כל מה שיביא לפניהם. וכמ"ש במאמר מרדכי (סי' קעט סק"ו). ומה יתן ומה יוסיף בישול הקפה לקרותו מחוסר מעשה רב עד שיצטרך לחזור ולברך. ואף שהחוקי חיים הנ"ל כ' ג"כ סברא זו, אין דבריו מוכרחים כלל. וכן מצאתי להגאון מהרש"א אלפנארי /אלפנדארי/ בהסכמה לספר קומי רוני (ירושלים תרפ"ה), שכתב, על דרישתו (של הרהמ"ח) אודות העומדים בבית ה' בלילות שמביאים להם כמה פעמים קפה או תה לעמוד על משמרתם בעסק התורה, מהו הדין לענין ברכה וכו', והגם שראית דברי הרב חוקי חיים סימן א' שפסק שצריך לברך על כל כוס וכוס, רצית לעמוד על על /תיבת על כפולה במקור בטעות/ דעתי בזה, ואען ואומר, כי מזה שנים רבות שראיתי דברי קדשו של הגאון הראש"ל החוקי חיים הנ"ל, תמהתי מראות שאיך לא חשש מורנו הרב להרבות בברכות, ולא כן דרכם של הפוסקים ראשונים ואחרונים לגזור אומר לברך אם לא בראיה ברורה שאין בה מחלוקת, ואף הראשונים דס"ל דברכה שא"צ מדרבנן אעפ"כ חששו לספק ברכות, ואף כשדעתם היתה נוטה לברך, לא סמכו על דעתם, וכתבו שכדי שלא להרבות בברכות יכוין דעתו לפטור הכל בברכה אחת דשוא"ת עדיף, וכ"ש בנ"ד דלא נפיק מפלוגתא, ומכ"ש לדברי האחרונים שהפריזו לומר שאפילו בכמה ספקות אין לברך, וחששו בדין ברכה שא"צ יותר מאיסורי כריתות, ולולא שנתפשט המנהג מזמן הראשונים לברך בכמה דברים, לא היה לנו לברך עליהם, משום ספק ברכות להקל, וא"כ איך החליט הרב להורות לברך בנ"ד על כל כוס מבלי ראיה מספקת, ולפע"ד מלבד מה שמפורש בדברי הפוסקים שאין לברך, וכמו שהארכתי לבאר זאת בתשובה, הנה גם מדברי הראשונים שהביא הרב חוקי חיים שם מתבאר כן להדיא. וכל מה שרצה לדחות חוזר ונראה שפיר שאין לברך. ולכן הנכון לכוין לפטור בברכתו הראשונה, על כל מה שישתה אח"כ. ואכמ"ל. עכ"ד. ומבואר מדבריו שאפילו אם מרתיחים הקפה בכל פעם א"צ לחזור ולברך וכן עיקר. ואף שנראה שהרב חוקי חיים סמך על המנהג, שכן נהגו בזמנו בק"ק בית אל ועוד, מ"מ כבר נזהר מזה הגרש"א אלפנדארי, שמנהג זה אינו מזמן הראשונים, ולא צייתינן ליה. וכמ"ש כיו"ב החקרי לב בתשובה והיא לו נדפסה בשו"ת סמיכה לחיים (חיו"ד סי' ד דכ"ג ע"א), שאין מנהג מועיל במחלוקת פוסקים, אלא במנהג שידענו שנתפשט מזמן הרבנים הקדמונים שהיה בידם כח להכריע במחלוקת הראשונים, משא"כ בדורותינו שנתמעטו הלבבות, ואין בנו כח להכריע וכו'. ע"ש. והנה המשנ"ב בבאה"ל (ר"ס קצ) כ' לגמגם בד' החולקים על המג"א משום דנהי דאם שהה הרבה לא נתבטלה ברכה הראשונה כיון שלא הסיח דעתו, מ"מ מי יאמר שרשאי לעשות כן לכתחלה, והרי עכ"פ מפסיד ברכה אחרונה של אכילה ושתיה זו, ומה שיברך לבסוף לאחר אכילה ושתיה שניה לא מהני כלל לזה כיון שכבר נתעכל וכו'. ע"ש. וסמך ע"ז בשו"ת מנחת יצחק ח"ה (סי' קב). ע"ש. מ"מ לדידן לא שייך כל זה, כיון דבלא"ה אין אנו מברכים ברכה אחרונה על תה או קפה, מאחר ששותים אותם כשהם חמים, ואין שותים מהם רביעית בבת אחת, וכמש"כ באורך בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' יח) ע"ש. ולכן העיקר לדינא שאין לברך אלא על כוס ראשון. וכן פסק בשו"ת מעט מים (סי' לט), ושכן פסק הרב זכור לאברהם ח"ג. והרב המגיה הוסיף שאף שהרב חוקי חיים פסק לברך על כל כוס וכוס, סברא זו נדחה קראו לה ע"פ דברי האחרונים שהובאו שם. כנ"ל. ע"ש. וטוב שיכוין דעתו לפטור בברכתו הראשונה כל מה שיביאו לפניו לאחר מכן. והנראה לע"ד כתבתי. וצור ישראל יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות. ויעב"א.
נשאלתי חבורה של תלמידי חכמים היושבים ועוסקים בתורה בלילה בבית הכנסת ומגישים להם תה או קפה, אם צריכים לברך בכל פעם ופעם על התה והקפה, או די בברכה פעם אחת לפטור כל מה שיביאו במשך הלילה.
(א) בחולין (קז:) השמש מברך על כל כוס וכוס, ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, והוא דאיכא התם אדם חשוב. ופרש"י, צריך לברך על כל כוס וכוס, לפי שאין קבע לשתית השמש, ואינו יודע אם יתנו לו עוד, הילכך אסח דעתיה משתיה, אבל אינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, שבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם. ומיירי דאיכא אדם חשוב בסעודה, הילכך בטוח השמש שיתן לו לחם ככל הצורך. וכ"פ הטוש"ע (סי' קסט ס"ג) וז"ל: השמש מברך בפה"ג על כל כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא נמלך, וברכה אחרונה לא יברך אלא לבסוף, ואם יש אדם חשוב בסעודה שיודע שיתנו לו פת כל צרכו א"צ לברך על כל פרוסה ופרוסה, אבל אם אין אדם חשוב בסעודה צריך לברך ג"כ על כל פרוסה ופרוסה כמו על היין. והנה בתוס' (ברכות מב) ד"ה אתכא דריש גלותא סמכינן, כתבו וז"ל: וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאים להם בזה אחר זה, יש אומרים שצריך לברך על כל אחד ואחד לפי שאינם יודעים אם יתן להם בעה"ב יותר. [ונראה שא"צ לברך, לפי שסומכים על שלחן בעה"ב], והיינו דבי ריש גלותא. עכ"ל. ומרן הב"י (ס"ס קעט) הביא דברי התוס' הנ"ל, חוץ מהמוקף בין חצאי לבנה, ופירש אותו כפי הנוסחא שלפנינו. וכ' ע"ז, ויש לדקדק מאי שנא מהשמש שמברך על כל כוס וכוס, ואי ליכא אדם חשוב מברך ג"כ על כל פרוסה ופרוסה, ונ"ל דשאני שמש שאינו עשוי לאכול ולשתות בעודו עומד עליהם ומשמש, ולכך הוי נמלך על כל כוס וכוס, ובדליכא אדם חשוב הוי נמלך גם על כל פרוסה ופרוסה, אבל אורח יודע הוא שיביאו לו כל צרכו ויתר ממאכלים ופירות מינים ממינים שונים, ולכך כשמברך דעתו על כל מה שיביאו לפניו. ע"כ. וכ' עוד מרן בב"י שם בשם הכל בו, [וכן הוא בארחות חיים הל' ברכות אות יג], כתב הר"ם כשאוכל שני מיני פירות או שלשה, ואין כולם לפניו בשעה אחת, מברך על כל או"א לבדו ברכה ראשונה, מפני היסח הדעת, והגיה רבינו פרץ, מיהו כשאדם אוכל בבית חבירו כגון בפורים או בברית מילה די לו בברכה אחת על כולן, ואפילו כלה מין זה קודם שיביאו לו מין אחר, שכיון שהדבר תלוי בדעת בעה"ב אינו עושה היסח הדעת, כדאמרינן בברכות (מב) אנן אתכא דריש גלותא סמכינן. ע"כ. וסיים בב"י, ורבינו כ' בסי' ר"ו מי שבירך על פירות שלפניו והביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אף על פי שלא היו לפניו כשבירך, וכבר כתבתי בסי' קעז שנראים ד' רבינו. עכ"ל. וז"ל מרן בש"ע (סי' קעט ס"ה): הקרואים בבית בעה"ב לאכול מיני פירות ומביאים להם בזה אחר זה אינם צריכים לברך אלא על הראשון. ע"כ. והט"ז האריך לחלוק על מרן, שכפי הלשון של התוס', (לפי הנוסחא הקודמת בהעדר המוקף בין חצאי לבנה), נראה היפך מדברי מרן, וכו', ולכן העלה שצריך לברך על כל מין ומין שנותנים לפניהם בזא"ז, כיון שמסופקים בדבר אם יביאו לפניהם. ע"ש. ובס' נזירות שמשון העיר על הט"ז, שלפי הנוסחא שלפנינו בתוס' הדבר מפורש כד' מרן הב"י, אבל איני יודע מהיכן באה הגירסא שלפנינו. ע"כ. ובס' נהר שלום כתב שמהרש"ל הגיה בתוס' כפי פירושו של מרן הב"י, ועל פיו הגיהו בדפוסים חדשים, והעלה הנהר שלום שהעיקר כד' מרן, ודחה כל קושיות הט"ז. ע"ש. והאליה רבה סק"ח כתב, דמרן הש"ע עיקר סמיכתו על מ"ש בב"י בשם רבינו פרץ, ולכן פי' גם דברי התוס' כן, ובאמת שגם פי' הט"ז בתוס' דחוק, וכל ראיותיו יש לדחות בקל, ועוד שספק ברכות להקל. ע"כ. והגאון מהר"ש קלוגר בחכמת שלמה כ' ע"ד הא"ר, ולי נראה שהדין עם הט"ז, ומ"ש הא"ר דספק ברכות להקל, זה תמוה, דסב"ל לא שייך אלא אם כבר אכל והספק בברכה אחרונה, או בדבר שאינו ברכת הנהנין, אבל בברכה שלפני ההנאה, אם יש לו ספק לא לתהני ולא לבריך, ולכן העיקר כהט"ז. עכת"ד. והנה אף דאשכחן תנא דמסייע ליה, הוא המהרש"א בפסחים (קב) שכ', דהא דחשיב כחא דהיתרא מה שאינו מברך, אף דבעלמא קי"ל דברכות אין מעכבות, משום דדוקא בברכת המצות אמרי' הכי, אבל בברכות הנהנין שאסור לאכול בלי ברכה וכאילו מעל הוי קולא מה שאינו מברך. ע"כ. וכ"כ באבן העוזר (סי' רי"ד), לדעת ר"י בתוס' ברכות (יב) בפתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דהויא בעיא דלא איפשיטא, וס"ל לר"י דאזלינן לחומרא וצריך לחזור ולברך פעם אחרת, שטעמו לפי שאסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה, ולכן אסור ליהנות עד שיחזור ויברך שנית. וכ"כ הפני יהושע שם. וכ"כ הגרע"א בגליון הש"ס שם, והביא ג"כ דברי המהרש"א הנ"ל. וכן מצאתי בחידושי הריטב"א הנד"מ (שבת כג) סוף ד"ה אמר אביי. ע"ש. וכ"כ המאירי (ברכות לה) בשם התוס', שאם שכח אם בירך ברכת הנהנין ועודנו אוכל צריך לחזור ולברך. וכן כתב בספר המכתם שם. וכ"כ בס' אהל מועד (שער הברכות דף צב רע"א). ע"ש. וכן פסק בשו"ת דבר משה ח"ג (חאו"ח ס"ס יד), דלעשות מעשה לאכול לא שייך לומר ספק ברכות להקל, דהו"ל נהנה מעוה"ז בלא ברכה וכאילו מעל וכו', ורק בשוא"ת אמרינן סב"ל. ע"ש. וכן הסכים בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' ס). וכ"פ בשו"ת מחזה אברהם די בוטון (סי' לח אות יא). ע"ש. אולם מאחר שמרן הש"ע (סי' רט) פסק להדיא דלא כדעת ר"י בתוס' ברכות (יב), אלא שאינו חוזר ומברך, אלמא דסב"ל אמרי' גם לענין שיאכל וישתה, שכל שנמנע מחשש איסור של ברכה שא"צ לא הוי בכלל מ"ש שאסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה, וכמבואר ג"כ בחק יעקב (סי' תעד), וכן העלה להלכה באבן העוזר (סי' ריד). וכן מוכח עוד מדברי מרן הש"ע (סימן קסז סעיף ח' וט', וסי' קעד ס"ד), ומד' הרמ"א בהגה (ר"ס קע"ח, ובסי' ר"י ס"ב) ובכ"ד. וכן הוכיח בס' בירך את אברהם (דע"ו ע"ב) מכמה דוכתי, וכן העלה בפתח הדביר (סי' מו סק"י). וע"ע במש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' ג' אות יז). ע"ש. וא"כ דברי הא"ר נכונים להלכה. והמאמר מרדכי (סי' קעט סק"ו) האריך למעניתו ליישב ד' מרן הש"ע, והעלה שדברי מרן ברורים ונכונים ומיוסדים על אדני פז, וכמו שכ"כ הא"ח וכל בו בשם רבינו פרץ, וראייתם מההיא דריש גלותא. וכן הוא להדיא בתוספות שלפנינו וכדברי מרן הב"י ז"ל. ומ"ש הא"ר הטעם משום דספק בר' להקל, במחכ"ת לא יצא ידי חובת העיון בזה, דלאו מטעם סב"ל אתינן עלה אלא דין גמור הוא, וכל המברך בכגון זה עובר על איסור ברכה לבטלה, ע"ש. גם הרב יד אהרן כתב שהעיקר בדברי התוס' כמ"ש מרן הב"י, וכמו שהגיה מהרש"ל בתוס', שהגהתו מכוונת לדברי מרן, וגם פסק הש"ע מיוסד על אדני פז, וכדברי רבינו פרץ הנ"ל. ע"ש. וכ"כ הרב מטה יהודה בסק"ג, שנראה דאשתמיטתיה להט"ז דברי הכל בו בשם רבינו פרץ הנ"ל, וכל מה שהאריך הט"ז לסתור ד' מרן הב"י בכוונת התוס', ליתא, ואין לנו לזוז מפסק הש"ע שכן הוא ג"כ מנהג העולם, וכן עיקר שלא להכשל באיסור ברכה שאינה צריכה. ע"ש. וכ"כ בס' ברכות המים (סי' קעז דף יב רע"ב) שאנו אין לנו אלא דברי מרן, ושלא כדברי הט"ז, וכבר חלק על דברי הט"ז הרב יד אהרן שם ונראים דבריו להלכה. ע"ש. וכן כתב המגן גבורים (סי' קעט). וכן פסק בש"ע הגר"ז שם. וכ"פ המשנה ברורה והערוך השלחן שם. ולפ"ז נראה בנ"ד שבני החבורה יודעים שמגישים להם כפעם בפעם תה וקפה, לאמץ כחם לעסוק בתורה במשך הלילה, אין להם לברך אלא פעם אחת, ופוטרים בברכה אחת כל שאר שתייתם. ומה גם שאפי' לגבי השמש שצריך לברך על כל כוס וכוס, דהוי נמלך, עכ"ז כתב המג"א (סי' קסט סק"ז), שאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אח"כ א"צ לברך יותר, וכדמוכח בש"ע סי' קעט ס"ה הנ"ל. ע"כ. וכן מוכח בירושלמי (פ"ז דברכות ה"ג), ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר' זעירא, מזג ליה כסא וא"ל סב בריך, וא"ל יהב דעתך, דאת משתי חורנה, דתני השמש מברך על כל כוס וכוס. ע"ש. (ודברי הירוש' הנז' הובאו בראבי"ה ר"ה סי' תקל"ג וסי' תקמ"ו, ובאור זרוע ח"א סי' קס. ע"ש). אלא שיש לדחות דשאני התם דמכוין להדיא לפטור, ואילו הכא הוי בסתם. ומ"מ כיון שיודעים הם שעתידים להביא להם תה וקפה מספר פעמים, מסתמא מכוונים לצאת י"ח בברכה ראשונה, וכד' המג"א. והנה אף על פי שבני החבורה בנ"ד עוסקים בתורה, לא חשיב היסח הדעת להצריכם לברך פעם שנית, שהרי המתפלל באמצע סעודתו לא חשיב היסח הדעת, וכמ"ש התוס' פסחים (קב) והרא"ש (פ' ערבי פסחים סי' כד). וכ"פ הטוש"ע (סי' קעח ס"ו). (ושלא כמ"ש המאירי פסחים קב דתפלה חשיבא היסח הדעת. ע"ש). ועוד שהרי פשט המנהג כדברי הרא"ש שם, שאין לברך בפה"ג בליל פסח אלא על כוס ראשון של הקידוש, ועל כוס שלישי של בהמ"ז, משום דבהמ"ז הוי סילוק והיסח הדעת, אבל הגדה והלל לא הוי הפסק, ולכן א"צ לברך על כוס שני ועל כוס רביעי, והרא"ש שם הביא דברי הרי"ף דס"ל שמכיון שארבע כוסות כל או"א מצוה בפני עצמו הוא, צריך לברך על כל כוס וכוס, ודחה דבריו מהלכה, שאע"פ שכל כוס מצוה בפ"ע מ"מ א"צ לברך בפה"ג על כל כוס וכוס וכו'. והביא ג"כ מההיא דפסחים (קב) בני חבורה שעקרו לבהכ"נ דמוכח דתפלה לא הוי הפסק והיסח הדעת, וה"נ הגדה והלל. ע"ש. וכן דעת הרז"ה והרא"ה והרשב"א. (וע' בארחות חיים הלכות ליל פסח אות כב ובמאירי פסחים קי ובפסקי ר"י מטראני שם. ובס' המכריע סי' סו. ע"ש). וע' בס' העיטור (הל' מצה ומרור דקל"ג ע"ב) שהעלה שאין לברך בפה"ג אלא על כוס הקידוש ובהמ"ז, והדין סברא לרב כהן צדק ולרב יוסף בר מר עמרם קמאי דקמאי, והכי מסתברא. (וע"ע לר' יצחק בן גיאת בס' מאה שערים ח"ב עמוד צט). וכן פסק מרן בב"י ובש"ע (סי' תעד) שאין לברך אלא על כוס ראשון ושלישי, ושכן המנהג. וה"נ עסק התורה לא חשיב היסח הדעת, ושפיר יוצאים י"ח בברכה שבפעם הראשונה. וע"ע בשואל ומשיב חמישאה (סי' כג). ובשו"ת ריב"א (חאו"ח סי' יח) בד"ה ויש. ודו"ק.
(ב) ותבט עיני להמגן אברהם (סי' קפה סק"ט) שכ', נ"ל מי שנתכוון לפטור ב' אכילות או ב' שתיות בברכה אחת, ושהה בינתיים כדי עיכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. (ושיעור עיכול כ' בש"ע שם שכל שהתחיל להיות רעב מאותה אכילה אף על פי שלא נתעכל לגמרי, כאילו נתעכל לגמרי דיינינן ליה. והר"ד אבודרהם כ' שכל שעבר שיעור ד' מילין הוי נתעכל המזון באכילה מועטת. וכ"כ הט"ז והא"ר. וע' באליה זוטא (סי' ד' סק"א), שבס' מצת שמורים כתב בשם עדי זהב, שהאוכל תפוח והשותה מים בפחות משעה אחת הוי שיעור עיכול ואינו מברך ברכה אחרונה. וכ"פ בס' זכור לאברהם ח"א אות ב. ע"ש). והאבן העוזר השיג עליו ממ"ש הרמב"ם (בפ"ד מה' ברכות ה"ז), גמר בלבו שלא לאכול ולשתות חוזר ומברך, ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו אין צריך לברך. ע"כ. אלמא דלא אמרו שיעור עיכול אלא לגבי ברכה אחרונה. וכן מוכח ממתני' (ברכות מב) בא לפניהם יין לפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, והרי אם נשתהה עד שנעשה צמא הוי שיעור עיכול בשתיה, ואפ"ה נפטר בברכה ראשונה. ע"כ. ובשו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ג סי' כ) כ' ג"כ שלא אמרו שיעור עיכול אלא לגבי ברכה אחרונה, אבל לענין ברכה ראשונה כל שדעתו לאכול או לשתות אף על פי ששהה הרבה יותר מכדי שיעור עיכול שפיר דמי וא"צ לברך. וכן אתה למד ממנהגו של עולם שהמסובים בסעודה יש ששותה כוס אחד בתחלת סעודה, ולאחר שהיה מרובה בסעודה חוזר ושותה כוס שני ואינו מברך שוב לפניו, ולא פקפק אדם בזה מעולם. וראיה שאין עליה תשובה מדברי הרמב"ם (בפ"ד מה' ברכות ה"ז), שכל שדעתו לחזור ולאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו א"צ לברך, הרי שבירר דבריו להדיא שאפילו הפסיק כל היום ובודאי נתעכל המזון שבמעיו א"צ לחזור ולברך. וכן בקידוש ליל פסח אף על פי ששוהה הרבה בהגדה, ומכ"ש אם הוא ת"ח שדורש על כל דבר תלי תלים, שכל המרבה לספר ביציאת מצרים ה"ז משובח, וכשגומר ההגדה הוא צמא לשתות, ואפ"ה אינו חוזר ומברך כמ"ש בש"ע סי' תע"ד וכו'. עש"ב. וכ"כ הערך השלחן (סי' קפד סק"ה) דאשתמיטתיה להמג"א דברי הרמב"ם הנ"ל שמבואר דלא מהני שיעור עיכול אלא לברכה אחרונה שאינו יכול לברך, משא"כ לענין ברכה ראשונה נפטר בברכתו הראשונה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' נב דפ"ח ע"א), דאשתמיטתיה להמג"א דברי הרמב"ם הנ"ל, ושכן מצא מפורש להאבן העוזר שהשיג על המג"א בזה ע"ש. גם בשו"ת קרית מלך רב ח"א (סי' ט) כ' להוכיח היפך המג"א מדין בפה"ג של כוס הקידוש בליל פסח שפוטר כוס שני, אף על פי שמאריכים בהגדה וכל המרבה לספר ביצי"מ ה"ז משובח. ע"ש. ולא זכר מדברי הרמב"ם הנ"ל. והראיה שהביא מליל פסח, לכאורה תקשי ליה גם על מ"ש הרמ"א (סי' רעג ס"ג) שצריך להעוד במקום קידוש לאלתר, הלא"ה אינו יוצא יד"ח קידוש. וכ' בהגהות מהריק"ש שם שכל ששהה כדי שיתעכל המזון לא יצא. וכבר עמד ע"ז בגנת ורדים הנ"ל מהשהיה שבין כוס הקידוש של ליל פסח לבין הסעודה. ע"ש. אולם בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' עז) כתב לדחות דברי הגו"ר בזה, דסדרא דפסחא שאני, שאע"פ ששוהים זמן רב, ואפשר שהוא גם יותר משיעור עיכול, מ"מ כיון שעוסק בענין סעודת ליל פסח, ולא בענינים אחרים, הילכך לא חשיב הפסק וכו'. ע"ש. אבל לענין דברי המג"א ששיעור עכול הוי הפסק לברכה ראשונה, לא יגהה מזור. והרי זה כמבואר. וכן העלה מהר"ש שולאל בשו"ת נוה שלום (סי' ח), והביא ראיה מליל פסח דלא הוי הפסק, ודחה ג"כ דברי המג"א מכח מ"ש הרמב"ם פ"ד מה' ברכות שאפילו פסק כל היום א"צ לחזור ולברך. ושכ"פ האבן העוזר. ע"ש.
(ג) והנה מ"ש עוד הרב גנת ורדים הנ"ל להוכיח כן מדקי"ל בטוש"ע (סי' סיז /ריז/ סעיף א): הנכנס לחנותו של בשם שיש שם מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים, ישב שם כל היום אינו מברך אלא פעם אחת, היה נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם, ודוקא שלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך אלא פעם אחת. והנה במתני' (נדה סא:) איתא, שהריח אינו טעון ברכה לאחריו, ופירש רש"י, לפי שהנאה מועטת היא. ונראה דה"ט משום דהוי כנתעכל המזון שבמעיו שאינו מברך לאחריו, וריחני כיון דהנאתן מועטת מיד כשגמר להריח כלתה הנאתו ולכן אמרו שאין מברכין לאחריו. (וכ"כ הב"ח והט"ז ר"ס רטז. וכיו"ב כ' המג"א שם בשם הכל בו). נמצא שאע"פ שדין הריח כנתעכל המזון, אם ישב שם כל היום, או הנכנס ויוצא ודעתו לחזור לא יברך אלא פעם ראשונה ופוטר השאר. אלמא דלא קפדינן על העיכול אלא לענין ברכה אחרונה, אבל ברכה ראשונה פוטרת כל היום כולו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שמן המשחה (סי' יג) להוכיח כן מדין הריח הנ"ל נגד מה שפסק המג"א שעיכול מצריך גם ברכה ראשונה פעם נוספת. ושוב הביא ד' הגו"ר שכ"כ. ע"ש. ולפע"ד יש לדחות בפשיטות דשאני התם שהוא חוזר ומריח באותו בושם עצמו, ולא דמי לאכילה ושתיה שעכשיו הוא אוכל ושותה דבר חדש, ופנים חדשות באו לכאן. ולכן י"ל שכל שנתעכל המזון הראשון צריך לחזור ולברך. תדע דהא באכילה ושתיה קי"ל דשינוי מקום חשיב כהיסח הדעת וצריך לחזור ולברך, כמבואר בפסחים (קא:) ובטוש"ע (סי' קעח), וא"כ אמאי היוצא מחנותו של בשם ונכנס א"צ לברך שנית על הריח כשדעתו לחזור, והרי הוי שינוי מקום. וכבר עמד בקושיא זו המג"א (סי' ריז סק"ג), ותירץ דשאני הכא דחוזר ומריח באותם בשמים עצמם. ע"ש. ומעתה גם לענין מ"ש המג"א שבנתעכל צריך לחזור ולברך, אין להקשות מדין הריח, שמריח באותם בשמים עצמם. וכבר העירותי בזה בספרי חזון עובדיה חלק א' (סי' יא עמוד נו). וע"ש. והלום ראיתי להגאון הראש"ל מהר"ר חיים אברהם גאגין ז"ל בשו"ת חוקי חיים (חאו"ח סי' א), שנשאל בנ"ד, בת"ח העומדים בבית ה' בלילות ועוסקים בתורה, ונוהגים להגיש להם קפה פעמיים או שלש פעמים, אם צריכים לברך שהכל על כל פעם או מכיון שידוע המנהג שדרכם לשתות כמה פעמים, ומתחלה אדעתא דהכי מביאים להם, בברכה אחת די לכולם. והביא דברי הגנת ורדים הנ"ל דעיכול אינו הפסק לענין ברכה ראשונה, וראיה בדין ריח, ודחה דבריו כמש"כ עפ"ד המג"א (סי' ריז) הנ"ל. והסתמך ע"ד המג"א (סי' קפד) דעיכול הוי הפסק גם לענין ברכה ראשונה, ודחה מה שהשיג עליו האבן העוזר ממ"ש הרמב"ם (בפ"ד מה' ברכות) שאם דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום א"צ לחזור ולברך, שאין מזה קושיא כלל ע"ד המג"א, דהרמב"ם מיירי ביושב בסעודת קבע, וכיון שעוסק בשתיה ובאכילת פרפראות אפילו שהה כל היום כאילו לא נתעכל דמי, משא"כ בשתי אכילות דעלמא או בשתי שתיות כל ששהה כדי עיכול צריך לחזור ולברך. וכ"ש בנ"ד שעוסקים בתורה והוי הפסק. ואף שגם הקרית מלך רב (סי' ט) כתב לחלוק ע"ד המג"א, והביא ראיה מדין כוס שני של ליל פסח שנפטר בברכת בפה"ג של כוס הקידוש, ולא כתבו הפוסקים שלא יאריך בהגדה כדי עיכול, אדרבה אמרו כל המרבה לספר ביצי"מ ה"ז משובח, במחכ"ת אי מהא לא איריא, דמסתמא אינם מאריכים כל כך כדי עיכול וכו'. וסיים: איך שיהיה לענין דינא הדבר שנוי במחלוקת שלד' המג"א ודעמיה צריך לחזור ולברך כל פעם, אך לד' האבן העוזר והגנת ורדים והרב קמ"ר אף ששהה כדי עיכול בין כוס וכוס א"צ לברך, ומיהו אף דמה"ט לחוד היה נראה דשב ואל תעשה עדיף, מ"מ בהצטרפות הטעם דאיכא הפסק והיסח הדעת יש לסמוך על המג"א שיש לחזור ולברך, ועוד שעינינו הרואות שבכל פעם שרוצים לשתות מרתיחים הקפה מחדש ופנים חדשות באו לכאן, ודמי למ"ש המג"א (סי' ריז) דבנכנס ויוצא ומריח א"צ לברך, משום שאינו מחוסר מעשה והריח נכנס ממילא, משא"כ בשינוי מקום באכילה שמחוסר מעשה, ודון מינה לנ"ד דאיכא מעשה רב להרתיחו ולבשלו חדש, אפי' נתן דעתו מעיקרא לא מהני וחיובא רמיא לברך על כל כוס וכוס, ואם הלכה רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר, דהכי נהגי מימי עולם ושנים קדמוניות פעה"ק ירושלים ת"ו ובפרט בק"ק בית אל וכו', ודלא כהרב נוה שלום סי' ח שהעלה שא"צ לברך אלא פעם אחת. עכת"ד. ולפע"ד אין דבריו מוכרחים, שאף שבין הכוסות מפסיקים בעסק התורה, אין זה נחשב להפסק כדין ההגדה וסיפור יצי"מ שבין כוס ראשון לשני בליל פסח. והנה אף על פי שהגאון ר' ישמעאל הכהן בעל זרע אמת בס' שבח פסח (דט"ו סוף ע"ד) פסק ג"כ להלכה כדברי המג"א דשיעור עיכול הוי הפסק לברכה ראשונה. וכן פסק בש"ע הגר"ז (ס"ס קפד). ע"ש. גם בשו"ת שער שלמה (סי' צט) הביא דברי הנוה שלום סי' ח שפסק לברך רק על כוס ראשון, וכ' שאין דבריו מחוורים, שכיון שיש שיעור עיכול בינתיים צריך לחזור ולברך וכמ"ש המג"א (סי' קפד סק"ט). והניף ידו שנית שם (סי' קג דס"ו ע"ג). ע"ש. אולם הדה"ח והמגן גבורים פסקו דלא כהמג"א. וכ"ה במשנה ברורה (ס"ק י"ז). וכ"כ בשו"ת ריב"ם שנייטוך (סי' יז). וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי קמא (חאו"ח ס"ס סז). ע"ש. והן אמת שגם בס' כף החיים (סי' קסט ס"ק יח) העלה לנ"ד שצריך לברך בכל פעם, מכיון שצריך לבשל הקפה מחדש, ואף על גב דקי"ל אתכא דבעה"ב סמכינן, שאני הכא שאינה מזומנת אצל בעה"ב ומחוסרת בישול, ומ"ש הנוה שלום סי' ח דסגי ברכה אחת, י"ל דמיירי בענין שמרתיחים הכל בבת אחת, ומשאירים הקפה אצל האש להגיש ממנו לת"ח. אבל כשמחוסרת בישול צריך לברך בכל פעם. ע"כ. ואינו מוכרח. ומעשים בכל יום שסומכים אתכא דבעה"ב ואין מברכים על הקפה שמגישים לפני האורחים, כשבירכו מתחלה שהכל, אף שהקפה נעשית לבסוף, ואפילו אם הבעה"ב עצמו נמלך להביא לפניהם דבר שלא חשב עליו כלל, אין האורחים חוזרים לברך עליו, מפני שדעתם על כל מה שיביא לפניהם. וכמ"ש במאמר מרדכי (סי' קעט סק"ו). ומה יתן ומה יוסיף בישול הקפה לקרותו מחוסר מעשה רב עד שיצטרך לחזור ולברך. ואף שהחוקי חיים הנ"ל כ' ג"כ סברא זו, אין דבריו מוכרחים כלל. וכן מצאתי להגאון מהרש"א אלפנארי /אלפנדארי/ בהסכמה לספר קומי רוני (ירושלים תרפ"ה), שכתב, על דרישתו (של הרהמ"ח) אודות העומדים בבית ה' בלילות שמביאים להם כמה פעמים קפה או תה לעמוד על משמרתם בעסק התורה, מהו הדין לענין ברכה וכו', והגם שראית דברי הרב חוקי חיים סימן א' שפסק שצריך לברך על כל כוס וכוס, רצית לעמוד על על /תיבת על כפולה במקור בטעות/ דעתי בזה, ואען ואומר, כי מזה שנים רבות שראיתי דברי קדשו של הגאון הראש"ל החוקי חיים הנ"ל, תמהתי מראות שאיך לא חשש מורנו הרב להרבות בברכות, ולא כן דרכם של הפוסקים ראשונים ואחרונים לגזור אומר לברך אם לא בראיה ברורה שאין בה מחלוקת, ואף הראשונים דס"ל דברכה שא"צ מדרבנן אעפ"כ חששו לספק ברכות, ואף כשדעתם היתה נוטה לברך, לא סמכו על דעתם, וכתבו שכדי שלא להרבות בברכות יכוין דעתו לפטור הכל בברכה אחת דשוא"ת עדיף, וכ"ש בנ"ד דלא נפיק מפלוגתא, ומכ"ש לדברי האחרונים שהפריזו לומר שאפילו בכמה ספקות אין לברך, וחששו בדין ברכה שא"צ יותר מאיסורי כריתות, ולולא שנתפשט המנהג מזמן הראשונים לברך בכמה דברים, לא היה לנו לברך עליהם, משום ספק ברכות להקל, וא"כ איך החליט הרב להורות לברך בנ"ד על כל כוס מבלי ראיה מספקת, ולפע"ד מלבד מה שמפורש בדברי הפוסקים שאין לברך, וכמו שהארכתי לבאר זאת בתשובה, הנה גם מדברי הראשונים שהביא הרב חוקי חיים שם מתבאר כן להדיא. וכל מה שרצה לדחות חוזר ונראה שפיר שאין לברך. ולכן הנכון לכוין לפטור בברכתו הראשונה, על כל מה שישתה אח"כ. ואכמ"ל. עכ"ד. ומבואר מדבריו שאפילו אם מרתיחים הקפה בכל פעם א"צ לחזור ולברך וכן עיקר. ואף שנראה שהרב חוקי חיים סמך על המנהג, שכן נהגו בזמנו בק"ק בית אל ועוד, מ"מ כבר נזהר מזה הגרש"א אלפנדארי, שמנהג זה אינו מזמן הראשונים, ולא צייתינן ליה. וכמ"ש כיו"ב החקרי לב בתשובה והיא לו נדפסה בשו"ת סמיכה לחיים (חיו"ד סי' ד דכ"ג ע"א), שאין מנהג מועיל במחלוקת פוסקים, אלא במנהג שידענו שנתפשט מזמן הרבנים הקדמונים שהיה בידם כח להכריע במחלוקת הראשונים, משא"כ בדורותינו שנתמעטו הלבבות, ואין בנו כח להכריע וכו'. ע"ש. והנה המשנ"ב בבאה"ל (ר"ס קצ) כ' לגמגם בד' החולקים על המג"א משום דנהי דאם שהה הרבה לא נתבטלה ברכה הראשונה כיון שלא הסיח דעתו, מ"מ מי יאמר שרשאי לעשות כן לכתחלה, והרי עכ"פ מפסיד ברכה אחרונה של אכילה ושתיה זו, ומה שיברך לבסוף לאחר אכילה ושתיה שניה לא מהני כלל לזה כיון שכבר נתעכל וכו'. ע"ש. וסמך ע"ז בשו"ת מנחת יצחק ח"ה (סי' קב). ע"ש. מ"מ לדידן לא שייך כל זה, כיון דבלא"ה אין אנו מברכים ברכה אחרונה על תה או קפה, מאחר ששותים אותם כשהם חמים, ואין שותים מהם רביעית בבת אחת, וכמש"כ באורך בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' יח) ע"ש. ולכן העיקר לדינא שאין לברך אלא על כוס ראשון. וכן פסק בשו"ת מעט מים (סי' לט), ושכן פסק הרב זכור לאברהם ח"ג. והרב המגיה הוסיף שאף שהרב חוקי חיים פסק לברך על כל כוס וכוס, סברא זו נדחה קראו לה ע"פ דברי האחרונים שהובאו שם. כנ"ל. ע"ש. וטוב שיכוין דעתו לפטור בברכתו הראשונה כל מה שיביאו לפניו לאחר מכן. והנראה לע"ד כתבתי. וצור ישראל יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות. ויעב"א.
