מתוך ה'מגדלות מרקחים':
מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה (ז ח)
בפסחים ג. אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. ושם בעמוד ב' מקשה הגמ' וכי לא כתיב "טמא" באורייתא, ומשני דמשתעי בלשון קצרה, והקשו הראשונים א"כ גם כאן לגבי הבהמה אשר איננה טהורה מדוע עקם הכתוב לשונו, הרי אדרבה צריך לנקוט דרך קצרה.
ובעל המאור שם תירץ, דהיכא שהתורה באה להזהיר על הטומאה צריך להזהיר בלשון חזקה, משא"כ הכא שאינו בא להזהיר על הטומאה רק להודיע מי להכניס לתיבה.
ורבינו יונה בשערי תשובה שער ג' כתב "כי בעת ההיא היתה בהמה הטמאה מותרת באכילה, אך לא היתה טהורה לקרבן, על כן נחשב לשון מגונה אם יגנה אדם הדברים אשר הם למאכל אדם", משא"כ באיסור אכילת טמאים שנאמר לאחר שנאסרו כבר באכילה, אי"ז לשון מגונה כ"כ ועדיף לומר לשון קצרה. וממו"ר רבינו הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל שמעתי שהקשו לו על זה, דבפרשת בחוקותי נאמר "הבהמה הטמאה" והכוונה שם לבהמה טהורה בעלת מום, שהיא טמאה להקרבה, וקשה לפי"ד השערי תשובה שעל בהמה המותרת באכילה הוי גנאי לומר לשון טומאה, ודוחה מעלת דרך קצרה, וצ"ע. ותירץ הגר"ח יוז'וק שליט"א, דבתו"כ שם דרשו "טמאה" לרבות את המתה, ומתה היא טמאה ממש, ולכך נכתב שם בהמה טמאה. ואמנם קאי גם על בעלת מום וכדכתיב "אשר לא יקריבו ממנה קרבן" וגו', אך הלשון טמאה נכתב לרבות את המתה שהיא טמאה ממש, ולכך אין כאן לשון מגונה על בעל מום הכשר לאכילה.
ורש"י שם ד"ה אשר, תירץ דהתורה שינתה פעם אחת כדי ללמדך לדבר בלשון נקיה, ובשאר הפעמים נקט דרך קצרה. ובטעם הדבר שדוקא כאן גילה זאת הכתוב, יש שכתבו כיון שזו היא הפעם הראשונה שנזכרה בהמה טמאה. אמנם בתוספות השלם עה"ת כתבו, שכיון שדור המבול היו פרוצים בעריות ובניבול פה, לכן דוקא כאן לימד הכתוב להיות גדורים בלשון נקיה, דכאשר בני הדור פרוצים באיזה דבר, אז דוקא צריכים להתחזק בו ביותר וללכת לקצה האחרון שבו.
מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה (ז ח)
בפסחים ג. אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. ושם בעמוד ב' מקשה הגמ' וכי לא כתיב "טמא" באורייתא, ומשני דמשתעי בלשון קצרה, והקשו הראשונים א"כ גם כאן לגבי הבהמה אשר איננה טהורה מדוע עקם הכתוב לשונו, הרי אדרבה צריך לנקוט דרך קצרה.
ובעל המאור שם תירץ, דהיכא שהתורה באה להזהיר על הטומאה צריך להזהיר בלשון חזקה, משא"כ הכא שאינו בא להזהיר על הטומאה רק להודיע מי להכניס לתיבה.
ורבינו יונה בשערי תשובה שער ג' כתב "כי בעת ההיא היתה בהמה הטמאה מותרת באכילה, אך לא היתה טהורה לקרבן, על כן נחשב לשון מגונה אם יגנה אדם הדברים אשר הם למאכל אדם", משא"כ באיסור אכילת טמאים שנאמר לאחר שנאסרו כבר באכילה, אי"ז לשון מגונה כ"כ ועדיף לומר לשון קצרה. וממו"ר רבינו הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל שמעתי שהקשו לו על זה, דבפרשת בחוקותי נאמר "הבהמה הטמאה" והכוונה שם לבהמה טהורה בעלת מום, שהיא טמאה להקרבה, וקשה לפי"ד השערי תשובה שעל בהמה המותרת באכילה הוי גנאי לומר לשון טומאה, ודוחה מעלת דרך קצרה, וצ"ע. ותירץ הגר"ח יוז'וק שליט"א, דבתו"כ שם דרשו "טמאה" לרבות את המתה, ומתה היא טמאה ממש, ולכך נכתב שם בהמה טמאה. ואמנם קאי גם על בעלת מום וכדכתיב "אשר לא יקריבו ממנה קרבן" וגו', אך הלשון טמאה נכתב לרבות את המתה שהיא טמאה ממש, ולכך אין כאן לשון מגונה על בעל מום הכשר לאכילה.
ורש"י שם ד"ה אשר, תירץ דהתורה שינתה פעם אחת כדי ללמדך לדבר בלשון נקיה, ובשאר הפעמים נקט דרך קצרה. ובטעם הדבר שדוקא כאן גילה זאת הכתוב, יש שכתבו כיון שזו היא הפעם הראשונה שנזכרה בהמה טמאה. אמנם בתוספות השלם עה"ת כתבו, שכיון שדור המבול היו פרוצים בעריות ובניבול פה, לכן דוקא כאן לימד הכתוב להיות גדורים בלשון נקיה, דכאשר בני הדור פרוצים באיזה דבר, אז דוקא צריכים להתחזק בו ביותר וללכת לקצה האחרון שבו.