• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com
  • שימו לב: ניתן לשלוח (בקובץ וורד) יישובים ומערכות בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה, לקובץ בית יוסף תשפ"ו. למייל: office@moreshet-maran.com עד לחג השבועות תשפ"ו. אין התחייבות לפרסם, והרשות נתונה לערוך את הדברים לפני הפרסום. ניתן גם לשלוח מכתבים והערות על הגליונות הקודמים.

על מה מקבלים "שכר פסיעות"?

והראוני
גליון "עלים לתרופה" גליון תר"פ, מדור "עלי הדף".

אשכחינהו רבי אבא לתלמידיה דרב, אמר להו מאי אמר רב בהני קראי (דברים כח, ג-ד) "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", ואמרו ליה הכי אמר רב, "ברוך אתה בעיר" - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, "ברוך אתה בשדה" - שיהו נכסיך קרובים לעיר... ואמר להו, רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא "ברוך אתה בעיר" - שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש (ב"מ קז ע"א).

ואמנם במסכת סוטה (כב.) איתא דרבי יוחנן אמר שלמד קיבול שכר מאותה אלמנה שגרה בשכונתו ו"כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דרבי יוחנן, אמר לה: בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך? אמרה ליה: רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?".

עוד מצינו בדברי חכמינו ז"ל לענין 'שכר פסיעות', במשנה (אבות פ"ה מי"ד): "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, הולך ואינו עושה - שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו. הולך ועושה - חסיד. לא הולך ולא עושה - רשע". וכן במס' סופרים (פי"ח): "ביום שהושיבו ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמר (דברים כט, ט) 'אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם', אנשים - באין לשמוע, נשים - כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה בא - כדי ליתן שכר למביאיהן, מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבא לבתי כנסיות כדי ליתן שכר למביאיהן, והן לקבל שכר". ובמדרש מצינו עוד מדברי רבי יוחנן, כדאיתא (ב"ר לט, ט): "אמר רבי יוחנן, 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך...' (בראשית יב, א), 'אל הארץ אשר אראך', ולמה לא גלה לו כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה הוא דעתיה דרבי יוחנן, דא"ר יוחנן (שם כב, ב) 'ויאמר קח נא את בנך את יחידך', א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו 'אשר אהבת', א"ל ואית תחומין במעיא, א"ל 'את יצחק', ולמה לא גלה לו כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור".

ויצויין שגם לדבר עבירה נענשים על ההליכה עצמה, וכ"כ בעל הפלא יועץ (ערך הליכה): "הליכה - יש בה סור מרע, על דרך דכתיב (תהלים א, א) 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' וגו', וכמו שאמרו שכשהולך לדבר מצוה שכר פסיעות יש, ואמרו שמכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך א', גם את זה לעומת זה כשהולך לדבר עבירה, וידיעת ההפכים אחת היא". ויש להביא לזה מה שאיתא בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' רכג): "שאלה מה הן המצות שאדם דש בעקביו. תשובה... שהכוונה מצעדי גבר כשהולך לדבר מצוה, שנחשבים לו כדאמרינן שכר פסיעות איכא", עוד שם: "למה לא נבראו כנפים לאדם, וחז"ל (סנהדרין צב.) אמרו שלעתיד לבוא הקב"ה עושה כנפים לצדיקים. תשובה, כדי שלא יהא קל לדבר עבירה, ושיהיה לו שכר פסיעות, ובעוד שהולך לחטא רגליו יעכבוהו, ויחזור יצרו צעדי אונו ותשליכהו עצתו גם בדרך כשהסכל הולך".

ולפי המתבאר בסוגייתנו נחלקו בזה רב ורבי יוחנן, כי לרב מעלה יתירה היא כש"ביתך סמוך לבית הכנסת", ואילו לרבי יוחנן - אין בזה מעלה, אדרבה, מתרבה השכר פסיעות כשביהכ"נ רחוק מן הבית. ובדברי רב ביאר הג"ר דוד פארדו זצ"ל בספרו 'ספרי דבי רב' על הספרי (ראה פיסקא קטז), וז"ל: "וקשה דאטו לית ליה לרב דשכר פסיעות איכא, והא מתניתין היא (אבות ה, כב) 'לפום צערא אגרא', ואפילו אי לא הוי מתניתין - מלתא דמסתברא היא. אלא נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אלא דרבי יוחנן קאמר בסתם גברי שאין תורתם אומנותם, דלדידהו ודאי עדיף טפי שיהא רחוק דאיכא שכר פסיעות דומיא דאלמנה, אבל רב איירי בתלמיד חכם שתורתו אומנתו, דהזמן שמוציא לילך בדרך רחוקה יותר טוב שיוציאהו בעסק התורה, ולדידיה עדיף טפי שיהא בית הכנסת קרוב, והיינו טעמא לא השיבו תלמידי דרב שהחילוק מבואר..." (ראה שו"ת לב חיים ח"א סי' קנ).

כן יש להביא דברי הפלא יועץ (ערך הכנה): "הכנה לשבת היא מצוה רבה, מצינו גדולי ישראל שהיו עוסקים בה, וכבר כתבו משם האר"י ז"ל שמה שמזיע להכין צורכי שבת הוא תיקון גדול לפגם הברית, ואמרו על מוהר"א הלוי ז"ל שהיה מרבה בפסיעות לקנות צורכי שבת... כי יש שכר פסיעות, והיה עושה הכל על ידו כי מצוה בו יותר מבשלוחו. ואני אומר שהרב היה עושה כן לפי שגם בהליכתו תורתו אומנתו במחשבתו או טרוד בדבקותו עם קונו ואהבתו ויראתו כדבר האמור לעיל בסמוך, אבל כגון אנן יתמי דיתמי אם יש לו מי שיעשה מלאכתו יותר טוב שישב בביתו ויעסוק בתורה הקדושה ויקנה ידיעה חדשה כי כל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים כידוע".

בשו"ת תורה לשמה (סי' מ) דן אם גם ברכיבה על גבי בהמה לבית הכנסת ישנו שכר פסיעות - אי אמרינן רכוב כמהלך דמי, וגם ברכיבה זוכים לשכר פסיעות, אי לאו, כי עיקר שכר פסיעות הוא בגלל הטירחה בהליכה - מה שאין ברכיבה. והכריע שעיקר שכר הליכה אינו כי אם בעבור הטירחא, ולכן רק בהליכה ברגל זוכים לשכר פסיעות. כיוצא בזה האריך בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' יז) לענין נסיעה ברכב לביהכ"נ, וכתב: "וענין זה של שכר פסיעות מסתברא דבודאי לא מקיימים ע"י נסיעה ברכב, דהגם דדינא הוא ד'רכוב כמהלך דמי', אבל טירחא כמהלך הא ליכא בזה, ולכן לא שייך להחיל בכאן הכלל הזה של רכוב כמהלך דמי, ולא מקיים על ידי זה מה שצריך אדם להטריח עצמו במצוה כדי לקבל שכר פסיעות".

ולאור זה, הגם שנפסק להלכה כרבי יוחנן, כמ"ש המג"א (סי' צ סקכ"ב): "ואם יש ב' בתי כנסיות מצוה לילך להרחוקה, דשכר פסיעות יש", הרי אין הדברים אמורים כי אם במי שהולך ברגליו, ואילו למי שנוסע ברכב, יתכן מאוד שיש להעדיף בית כנסת קרוב, כי מאחר שאין בו מעלה של שכר מצות, אולי יש להעדיף את הקרוב בכדי שלא לעבור על הכלל ש"אין מעבירין על המצוות".


בענין שכר פסיעות - רק לתפילה ולימוד התורה או לכל מצוה

עסקנו בדברי רבי יוחנן (ב"מ קז.) שההולך להתפלל בית הכנסת יש לו שכר פסיעות. ואמנם הן בסוגיא זו וכן בסוגיית הגמרא במס' סוטה (כא.) - שהבאנו במאמר הקודם - מבואר מעלת ההליכה לדבר מצוה, רק לגבי ההליכה לבית הכנסת להתפלל, שמקבלים עליה שכר פסיעות, וכמו כן מצינו גם לענין הליכה ללימוד התורה במס' אבות (פ"ה מי"ד): "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, הולך ואינו עושה - שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו". ועלינו לדעת האם גם בהליכה לשאר מצוות ישנה שכר פסיעות.

ויש להביא בזה את לשונו של רבינו בחיי (בהקדמה לפר' עקב) שכתב: "ועוד יכלול [במה שנאמר (תהלים מט, ו)] 'עון עקבי יסובני', שבא להזהיר על אותן מצוות שהוא חייב לפסוע בהן, והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל ביהכ"נ ולביהמ"ד, ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצוות של פסיעות ושכרן גדול... ואם אינו מקיים מצוות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו 'עון עקבי יסובני'...".

מאידך מבאר המהר"ל ז"ל בספרו דרך חיים (עמ"ס אבות שם) שאין הדברים נאמרים כי אם בהליכה ללמוד תורה ובהליכה לתפילה בבית הכנסת, וז"ל: ": "ומה שאמר 'הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו', יש להקשות, מאי שנא דלגבי הליכה לבית המדרש - שכר הליכה בידו משאר מצות, שהיה לו לומר גם כן שאם הלך לתת צדקה ולא עשה שכר הליכה בידו, ועוד כיון שלא עשה המצוה בודאי לא שייך בזה שכר הליכה בידו; ועוד קשיא, שאמר שכר מעשה בידו ומה גרע כחו כיון שלמד בביתו, מאי שנא למד בביתו או שלמד בבית המדרש. ופירוש דבר זה, כי שאר מצוה אינו כמו תורה שהוא הולך לשמוע מאחר התורה המלמד אותו, כי אין התורה אצלו רק אצל המלמד תורה והוא הולך לקבל את התורה, ולכך בכאן המצוה יותר בהליכה, כי ההליכה היא הכנה גמורה כאשר הולך לבית המדרש, ובשאר מצות אין נראה שיהיה שייך לומר בזה שכר הליכה בידו, שאפי' אם הולך לקנות לולב שאין לו לולב, מ"מ אפשר שתהיה המצוה בידו, אבל התורה אינו כך כי עיקר התחלת התורה צריך לקבל מאחר".

ביאור הדבר הוא, כי ענין שכר פסיעות נאמר רק כשההליכה היא חלק מחלקי המצוה, ואצל שאר המצוות שבתורה - קיום המצוה יכול להיות גם בלא ההליכה לקראתה, כגון כשיזדמן לאדם לולב ללא ההליכה והחיפוש אחריו, וכמו כן בנתינת צדקה - אם יזדמן לו עני בפתחו ונותן לו צדקה, מתקיימת המצוה ללא שום הליכה. נמצא שאין ההליכה חלק מחלקי המצוה, ולכן אין מקבלים שכר מיוחד על ההליכה וריבוי הפסיעות לקראתה. שונה היא מצות לימוד התורה - שאי אפשר לזכות לתורה כי אם בקבלה מאחר, ועל כן תמיד על האדם לעשות פעולות בכדי לקבל את התורה מפי אחרים, ונמצא שכלפי עסק התורה - מוכרחת ההכנה לקראתה.

וממשיך המהר"ל וכותב: "וכן אצל בית הכנסת אמרו שאם הולך לביהכ"נ יש שכר פסיעות, משום כי דבר זה הוא המצוה, שילך ממקומו אל ביהכ"נ שהוא לרבים ביחד (כלומר, שהליכה לביהכ"נ היא בעבור התפילה בציבור, ומוכרח האדם לעשות הכנה לקראת זה, והאדם בינו לבין עצמו ללא שיעשה פעולה לזה לא יוכל להתפלל בבית הכנסת, ולכן מקבלים שכר מיוחד גם בהכנה לקראתה) וגם בזה שייך שכר הליכה, ולפיכך קאמר 'הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו', כיון שהכין עצמו ללמוד תורה יש בידו שכר הליכה שהוא הכנה, כי ההכנה למצוה כמו זאת אי אפשר שלא יהיה מצוה בפני עצמו".

ביאור נוסף כתב המהר"ל בזה: "ועוד כי ההליכה בענין תורה - עושה דבר בגופו, אבל הלומד אינו בגופו, והרי כאשר הולך ללמוד תורה עוסק במצוה בגופו ובשכלו, כי ההליכה הוא בגופו והלמוד הוא בשכלו וכל אחד ואחד דבר בפני עצמו, ולא כן ההולך לעשות מצוה אין זה דבר בפני עצמו, כי הכל על ידי גופו, רק אצל הליכה לתורה שיש בזה שכר הליכה ושכר למוד כל אחד ואחד בפני עצמו... כי אלו שני דברים ההליכה והלמוד הוא לשני דברים מחולקים כמו שבארנו, ולכך יש שכר לכל אחד ודבר זה לא שייך במצוה". יסוד נוסף טמון בדבריו, כי בשאר מצות - הגוף משתתף בעשיית המצוה עצמה, ולכן ההכנה לקראתה לא נחשב כדבר שלעצמו לקבל עליה שכר, ושונה הוא בלימוד התורה, שעצם המצוה אינו כי אם בשכל - כי לימוד התורה אינו פעולה גופנית, ושיתוף הגוף בעסק התורה אינו כי אם בשעת ההכנה לקראתה - הליכה לבית המדרש, ולכן נחשבת ההכנה לדבר בפני עצמו.

המהר"ל התייחס לזה גם בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה פ"ה), שם כתב ביאור נוסף: "... וכך אמרו בגמרא שיש ללכת אל בית הכנסת שהוא יותר רחוק מן האדם מפני שהוא נוטל שכר פסיעות. ויראה כי אין הדין הזה גבי סוכה, שאם יש לו שתי סוכות האחת קרובה והאחת רחוקה שאין לו לילך אל הסוכה הרחוקה בשביל שהוא נוטל שכר פסיעות, כי אם גבי בית הכנסת אמרו... וזה כי השי"ת מצוי בביהכ"נ כמו שאמרו ז"ל (מגילה כט.) כי ביהכ"נ הוא מקדש מעט, ולכך השי"ת מצוי בביהכ"נ, ולפיכך כאשר הולך לביהכ"נ הוא נמשך אל השי"ת להיות לו דביקות בו יתברך. וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע יותר ממי שהוא קרוב לו כבר, כי המתנועע אל דבר הרי אינו עמו ועם כל זה הוא הולך אליו וזהו דביקות וחבור גמור... כי הכל הוא לפי התנועה יש לו דביקות בו ית', כי אם הולך מרחוק הרי זה מורה דביקות גמור בו ית' לכך הולך מרחוק". והיינו, כי מאחר שיסוד ההליכה לבית הכנסת הוא לבא אל מקום ששורה בו השכינה, וכל שישתדל האדם לקראת זה - הדבר מורה על דביקות בה', ולכן מקבל על זה שכר, ויסוד זה אינו שייך בשאר כל מצוה.​
 
חזור
חלק עליון