ע"ז בבית יעקב אבינו - היתכן?
פרשיות ויצא ווישלח עוסקות בארועים המשמעותיים ביותר בחייו של יעקב אבינו, אשר בהם התגלה כמי שראוי להמשיך את דרכם של אבותיו – אברהם ויצחק, בהקמת האומה הישראלית, וזאת על ידי ביסוס ברית הנאמנות בינו לבין הקב"ה.והנה בשתי פרשיות אלו מתוארים שני ארועים שונים, הנקשרים להמצאותם והשהייתם של חפצי ע"ז אצל אנשי בית יעקב. הראשון עוסק פרשת גנבת התרפים על ידי רחל, והשני עוסק בעניין תשמישי ע"ז שלקחו בני יעקב מאנשי שכם לאחר שהרגו אותם. פרשיות אלו תמוהות מאד, כיון שהן מעידות שבני ביתו של יעקב הכניסו חפצי ע"ז לרשותו של אבי האומה הישראלית, מי שנאמר עליו שהיתה מיטתו שלמה, ושלא היה פסול בזרעו. ואכן כל המפרשים התקשו לבאר פרשיות אלו, ויעיד על זה לשונו הפסקנית של הראב"ע בעניין מה שביקש יעקב אבינו שיסירו את אלהי הנכר (בר' לה, ב): חלילה חלילה שישכב הנביא עם עובדות אלהי נכר!
ואכן מהמדרש משמע שהיה במעשים אלו גנות מסויימת ליעקב אבינו, עד שיעקב אבינו חשש שמא בעבור זה בא עליו צרת מכירת יוסף, וז"ל המדרש (תדב"א רבה פ"ה; ילקו"ש ויצא כח):
ויפגע במקום... וכשנמכר יוסף היה בוכה ומתאבל כל אותן כ"ב שנה. אמר אוי לי שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות, או שמא נהניתי מממונו של לבן, או שמא נהניתי מממונם של שכם, ובטלה אותה הברית שכרת לי הקב"ה. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה והוסיף לו י"ז שנה. מכאן אמרו כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו סימן יפה לו, יעקב אבינו היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים לפיכך העלה עליו הכתוב כאילו היה בטובה.
מבואר, שכאשר באה על יעקב אבינו צרת מכירת יוסף, חשב שה' לא היה מביא לו צרה גדולה אלא אם כן עשה כנגדה מעשה המבטל את את בריתו עם הקב"ה. לכן תלה זאת באיסור ע"ז, כיון שאמונה ביחוד ה' ואיסור ע"ז הם הבסיס שעליו עומדת הברית עם ה'. וחשב יעקב שטעה שלא מחה בבני ביתו על עניין זה, עד שהקב"ה ריחם עליו, והבין יעקב שאין הקב"ה מקפיד עליו על דבר זה.
וצריך להבין כיצד יתכן שרחל ובני יעקב נכשלו באיסור הנאה מע"ז, ומדוע באמת לא מחה בהם יעקב, ומדוע לא הקפיד עליו הקב"ה על כך?
רחל והתרפים
והנה מה שלקחה רחל את התרפים מלבן אביה לעצמה הוא עניין תמוה עד למאד, שהרי לפי פשט הדברים התרפים הללו היו הע"ז של לבן, וכמו שכתב רבינו בחיי "ומה שאמר לבן ליעקב 'למה גנבת את אלהי' [זה] לאות ולעד כי התרפים היו אלהיו"[1], ואם כן כיצד הכניסה רחל ע"ז לתוך רשותו של יעקב אבינו, ועוד שלא גילתה לו דבר זה, שאם היה יודע לא היה אומר ללבן בבטחון גמור שמי שגנב אותם יומת. ועוד, מה צורך לה בחפצי ע"ז.האם יתכן לראות במעשה רחל סיפור של אישה אשר אינה מכבדת את אביה, גונבת ממנו את היקר לו ביותר, את אלוהיו, ולאחר מכן משקרת לו ואף מסתירה דברים מבעלה, או לחילופין היה זה מעשה של אישה אמיצה אשר מבקשת לשמור על שלום בעלה ומשפחתה מפני אביה הרשע, איש עובד עבודה זרה, אשר מסכלת את מזימותיו ומגינה על משפחתה על ידי גניבת התרפים. ומצאנו במפרשים כמה דרכים ליישב את מעשה רחל בגניבת התרפים, וכולם בחרו בדרך השנייה:
רש"י מפרש כוונת מעשיה לטובה, שכתב: "ותגנב רחל את התרפים - להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה". ע"כ. וכן איתא במדרש שכל טוב (בר' לא יט): "והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים, אמרה היאך אני הולכת ומנחת לזקן זה בקלקולו".
הרמב"ן מפרש כי התרפים היו במקורם כלי להגיד עתידות, אלא שהפכו להיות אובייקט לפולחן ממש, בדומה לאפוד[2], וז"ל (בר' לא יט): הנה יעשו אותם קטני אמנה להם לאלהים, לא ישאלו בשם הנכבד ולא יתפללו אליו, רק כל מעשיהם בקסמים אשר יגידו להם התרפים. וכתוב "והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים" (שופטים יז ה), ושם כתוב "שאל נא באלהים ונדעה התצליח דרכינו" (שם יח ה), כי בתרפים היו שואלים. וכן היה העניין בישראל באפוד, כי אחרי אשר הורגלו באפוד הקדש, עשו כדמותו, והיו שואלים בו ומאמינים בדבריו ותועים אחריו, גם בחלום לא ידרשו את ה' כי אם בהם. וזה טעם "ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש" (שופטים ח כז), כי סרו מאחרי ה'. והנה לבן היה קוסם ומנחש כאשר אמר (לעיל ל כז) נחשתי, וארצו ארץ קוסמים מעולם, כדכתיב "כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים" (ישעיה ב ו), ובלעם בן בעור הקוסם היה מעירו, וזה טעם למה גנבת את אלהי. עכ"ל. כך גם משתמע מדברי הרב פלטיאל, וז"ל: מיכל ששמה תרפים במיטת דוד, וכי היה עבודה זרה בביתו של אותו צדיק[3]!? ויש לומר, לדעת השוטים היה עבודה זרה, ויש לדעת מהם עתידות והשוטים טועים לעשות מהם עבודה זרה כמו שאמר למה גנבת את אלהי.
ברבנו בחיי פירש שגנבה אותם כדי שלא יגלו לאביה אם ישאל בהם כי בורח יעקב. ועוד הביא תירוץ נוסף בשם רבינו חננאל כי הסיבה שגנבה אותם היתה כדי שיחזור בו ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש. וזאת כדבר יואש שאמר: "אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו" (שופטים ו לא). לפי פירוש זה, רחל לא גנבה את התרפים כדי שלבן לא יוכל לעבוד אותם, אלא כדי לשכנע אותו שאין בהם ערך, היות וניתן לגנוב אותם. איך יתכן שנסמוך על אליל שאינו מסוגל להגן על עצמו[4]?
יוסף בן מתיתיהו בקדמוניות היהודים מתרץ תירוץ מעניין: "מבלי שלבן ידע מזה, את צלמי האלים לקחה משם רחל, אף כי יעקב לימדה למאוס באלים כאלה, שאם יודבקו מאת אביה תכפר בהם את פניו". כל' רחל גנבה את התרפים כדי להשתמש בהם בשעת הצורך כדי שלבן יימנע מלפגוע במשפחתה. יש להניח שהיא תכננה להחזיר אותם לאביה תמורת אישורו לחזור לארץ ישראל. לפי זה, צריכים להניח שגם אחרי שלבן השיג אותם, עדיין העריכה שלא יצאו לגמרי מכלל סכנה, באשר גם אז היא לא גילתה לאביה שהיא לקחה אותם.
למשך חכמה הסבר מקורי מדוע רחל גנבה את התרפים: "אפשר שזה היה כדי שיראה אליו ה', וכמו שדרשו על "ויאמר ה'" (שמות יב א) בפרשת בא, שבית פרעה וכו'. משך חכמה מתכוון למדרש המובא על ידי רש"י: "בארץ מצרים – חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך? תלמוד לומר: "כצאתי את העיר" (שמות ט כט), ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, דבור חמור לא כל שכן? ומפני מה לא נדבר עמו בתוך הכרך? לפי שהייתה מלאה גלולים". מסיפורו של משה אנו לומדים כי אין הקב"ה יוצר קשר עם אדם כאשר יש בקרבתו ע"ז, לכן רחל בקשה להכשיר את הקרקע לאפשר לאביה גילוי הקב"ה אליו, ואמנם הקב"ה התגלה ללבן בלילה שקדמה למפגשם, כפי שנאמר: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע"[5] (בראשית לא כד).
והנה כאשר מתבוננים בתירוצים אלו רואים שקשה ליישבם עם פשוטו של מקרא, וזאת מפאת כמה סיבות:
חז"ל במספר מקומות התייחסו להתנהגותה של רחל במעשה הגנבה בביקורת גלויה, ולדבריהם לא היה זה מעשה ראוי:
איתא בב"ר (יח ב): וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע, הִתְבּוֹנֵן מֵאַיִן לִבְרֹאתָהּ, אָמַר לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ שֶׁלֹא תְּהֵא מְיַקֶּרֶת ראשָׁהּ, לֹא מִן הָעַיִן שֶׁלֹא תְּהֵא סַקְרָנִית, וְלֹא מִן הָאֹזֶן שֶׁלֹא תְּהֵא צַיְתָנִית, וְלֹא מִן הַפֶּה שֶׁלֹא תְּהֵא דַּבְּרָנִית, וְלֹא מִן הַלֵּב שֶׁלֹא תְּהֵא קַנְתָּנִית, וְלֹא מִן הַיָּד שֶׁלֹא תְּהֵא מְמַשְׁמְשָׁנִית... עאפ"כ לא בראתי אותה מן היד והיא מְמַשְׁמְשָׁנִית, שנאמר (בראשית ל״א) ותגנוב רחל את התרפים.
ומעין זה בדב"ר (ו יא): אמר הקב"ה... לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הַיָּד שֶׁלֹא תְהֵא גוֹנֶבֶת (בראשית ל״א:י״ט): וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים. ועוד אמרו בב"ר (מה, ה) רַבָּנָן אָמְרֵי אַרְבַּע מִדּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּנָשִׁים, גַּרְגְּרָנִיּוֹת, צַיְּתָנִיּוֹת, עַצְלָנִיּוֹת, קַנְאָנִיּוֹת... רַבִּי לֵוִי אָמַר אַף גַּנָּבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים. עכ"ל.
וכן איתא בבר"ר (צב ח): "כיוון שנמצא הגביע, אמרו האחים הא גנבא בר גנבתא", כל' שהאחים כינו את בנימין גנב בן גנבת, אימך גנבה את התרפים ואתה גנבת את הגביע.
במדרשים אלו מצאו גנות במעשה רחל עם התרפים, וזאת בניגוד לדברי המפרשים שהמעשה היה ראוי ואף רצוי. אך גם לפי דרך זו יש להבין מדוע המדרש מצא לנכון לגנות את מעשה הגניבה, ולא עצם הבאת ע"ז לבית יעקב והשהייתו שם, שהוא לכאורה מעשה חמור הרבה יותר?
האברבנאל הקשה על כך איך נתפתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה, שאם חשבה להרחיקו מעכו״ם, כדבריהם ז״ל, באמת סכלות גדול יהיה זה לה בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו. ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם[6]. או אם חשקה בהם רחל לעבדם כאביה זה לא יתכן חלילה וחס. עכ"ל.
גם אם ניישב בדוחק את הקושיות דלעיל, שכוונת רחל הייתה לשם שמים, עדיין יש להקשות קושיה עצומה, מדוע רחל לא שרפה את אותם תרפים מיד או בסמוך לצאתם מבית לבן, שהרי דין ע"ז הוא בשרפה!? וכן תמה האבן עזרא על אותם פירושים ושאל למה לא טמנתם בדרך. ועוד שידוע שאסור להשהות ע"ז בביתו, כמו שנאמר במפורש בתורה "לא תביא תועבה על ביתך", אפילו שאין אתה עובדה. והאבן עזרא עצמו נדחק ופירש כנגד פשוטו של מקרא שלא היה זה ע"ז רק לחזות בכוכבים[7]. ובפירוש ר' יוסף קרא תירץ שמה שלא שרפתם זה משום שחששה שלא יראו בניה או משהו מהעבדים והשפחות. וכן כתב בתולדות יצחק שלא מצאה זמן להטמינם בדרך לפי שהיה ליעקב שפחות ועבדים רבים וי״ב בנים והיו רואים אותה עושה כן, והיתה רוצה שאפי׳ יעקב לא ידע זה עד שיגיעו למקום חפצם ואז תמצא בביתה מקום וזמן. וזהו דוחק גדול למעיין, שהרי יש יותר סיכוי בגילוים מאשר בהשמדתם. ועוד שאם התכוונה לשם שמים מדוע לא גילתה זאת ליעקב, שהרי ודאי לא היה מונע ממנה זאת.
ומלבד זאת ישנו קושי גדול בכל המעשה הזה, שהרי ודאי ידע לבן שיעקב אינו עובד ע"ז, ולכן חשד בו שהוא גנב את אלוהיו, ואם כך מדוע השתכנע לבן שאין ידי יעקב ובני ביתו במעל אחרי שחיפש בכל האוהלים ולא מצא, ולא העלה על דעתו את האפשרות הפשוטה שיתכן והם קברו את זה בדרך או שרפו את זה, עד שהיה צריך לקבל את תוכחות של יעקב ולהתנצל בפניו על שחשד בהם[8].
אלהי הנכר של שכם
והנה גם המקרה השני עם בני יעקב, שהוצרכו לקבור את אלהי הנכר על פי ציווי אביהם, תמוה למאד, דלאיזה צורך לקחו אותם קדושים את הע"ז של שכם, ויותר תמוה מדוע השאירו אותה אצלם ולא שרפו אותה או לפחות קברו אותה בדרך.והנה בעוד שאצל רחל לא מפורש מהו עניין התרפים וצורתם, אצל בני יעקב ניתן ללמוד מהכתוב מה צורתה של אותה ע"ז, היות ונאמר שהם נצרכו לקבור גם את הנזמים, ולדעת חז"ל בהם עצמם היו צורות ע"ז. וכך נאמר בבראשית זוטא (פרשת וישלח):
"את כל אלהי הנכר" כמשמעו. "אשר בידם" אלו הטבעות שהיו באצבעותיהם שהיה עליהם צורת ע"ז. "ואת הנזמים", אם אלהי הנכר הסירו, הנזמים שבאזניהם למה? לפי שהיה עליהם דמות צורת ע"ז, או שהיו ראויות לעשות מהם ע"ז, כמו שנאמר (שמות לב ג) "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב". ר' כרוספדאי בשם ר' ינאי אומר אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו, דתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח. אמר ר' יוחנן כל דמות בכלל ע"ז[9].
וברד"ק פירש לפי זה שבכסף וזהב שלקחו היו צורות שנעשות לשם ע"ז כנזמים וטבעת, ואע"פ שהם לא לקחום לעבדם אלא להתיכם וליהנות בכסף וזהב הניתכים, מ"מ לא רצה יעקב אבינו שיהנו בשום דבר שהיה ע"ז, וכל זה להרחיק הע"ז מהם. וכן כתב ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו, וז"ל: אין הרמז לדעתי אלא על התכשיטים אשר שללו משכם וכדומה המצויירים צורות שהיו אנשי שכם מחשיבים אותן ליראתם או צורות שהיו עובדים להן במלבושיהן כמו שעושים הנוצרים בימינו שלוקחים את התבניות של כסף וזהב והמלבושים בצורת הצלוב שהם עובדים לו. עכ"ל.
ואם כך אפשר לומר שכל צורות הע"ז שהם מצאו היה להם שימוש נוסף מלבד מה שעבדו וסגדו לה, ובני יעקב לקחו אותם לשימושם לנוי ותכשיט או כדי להתיכם לזהב. לפ"ז נוכל ליישב גם את עניין התרפים, ולומר שכיון שהיה להם שימוש נוסף, מלבד העבודה זרה, לכן רצתה בהם רחל. ואכן מצאתי שכך פירש הבכור שור (שם), וז"ל:
ויעקב מצא מקום [החליט] לילך בלא ידיעתו [של לבן], ואף רחל מצאה לגנוב את התרפים, שהיו מדברים ואומרים על ידי מכשפות [= כישופים], ולכך חמדתן רחל. אבל לבן היה עובד אותן ועושה אותן עבודה זרה. וגנבה רחל את התרפים ויעקב לב לבן, ועל ידי שתיהן נרדף אחריהם[10].
אך עדיין קשה כיצד לא חשו לאיסור שיש בהשהיית ע"ז ברשותם? ומצאנו תירוץ לכך במושב זקנים לבעלי התוס' שבאו לדון בשאלה מדוע בקשו מאנשי שכם שימולו, וכתבו בזה"ל:
מה ראו בני יעקב להכניסם בברית ואח"כ יהרגום? וי"ל כששאלו האב והבן את הנערה אמרו להם בני יעקב בזאת נאות וכו', והיינו לעם אחד, ש"מ שהתנו לבער מהם ע"ז ולבערה מן העולם, שאם לא כן מה הנאה להם בברית מילה אחרי שעובדים ע"ז. וכשידעו בני יעקב שעדיין ע"ז בידם, כדכתיב אח"כ (ל"ה ב') "הסירו את אלהי הנכר", הרי עברו התנאי, לכן הרגום.
מבואר אם כן שאנשי שכם ביטלו את הע"ז שלהם ולכן לא נאסר להנות ממנה. וכן תירצו הרמב"ן ורבינו בחיי שעכו"ם מבטל ע"ז בעל כורחו, ולא לקחו בני יעקב את השלל, אלא רק אחרי שאנשי שכם ביטלו את הע"ז. אך מלבד שתירוץ זה עדיין לא מיישב את עניין התרפים, שבהם ודאי לא היה ביטול, עוד יש להקשות על כך ממה שמפורסם וידוע שעמי כנען היו אדוקים בע"ז (עיין חולין יג.), על כן קשה לומר שהם עזבו ופרשו מע"ז עד שביטלוה רק מכיון שרצו להתחתן עם משפחת יעקב. ועוד יש להקשות שאם בטלו את הע"ז מדוע ציוה יעקב לכל בני ביתו ולעבדיו לקבור אותם, ואם ציוה כך מכיון שלא קיימו אנשי שכם את התנאי, אז שוב נשאל מדוע לקחו בני יעקב את הע"ז אליהם. ועוד קשה, מדוע יעקב אבינו לא מנע אותם מלהכניסם למחנה, דלא מסתבר שלא ידע מכך, ונודע לו זאת רק בבואם לבית אל.
ומלבד זאת מצאנו במדרש שכל טוב נאמר שמה שיעקב ביקש לקבור את אלהי הנכר הוא משום שלא רצה יעקב שיכשלו בהם, ואם בטלום מה הכשלה יש בכך[11].
עוד יש להבין בעניין פרשה זו מדוע דרש יעקב מבני ביתו יחד עם סילוק אלהי הנכר גם להטהר ולהחליף שמלותם, דמהי אותה הטומאה שדרש מהם להטהר ממנה[12], ומה פסול מצא יעקב כעת בבגדיהם עד שדרש להחליפם. וחז"ל פרשו שהחלפת הבגדים קשורה לאיסור ע"ז, וכך איתא ב"ר (פא) בשם ר' יוחנן: אין אנו בקיאים בדיקדוקי עבודה זרה כיעקב אבינו דתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת הדרקון יוליכם לים המלח, אמר ר' יוחנן כל כסות בכלל עבודה זרה. ע"כ. ומכאן מקור פרושו של רש"י שכתב שהציווי לחליף בגדיהם היה מהחשש שלבשו כסות של ע"ז.
אך אם היה חשש של ע"ז בבגדיהם שוב יש לשאול מדוע ציוה עליהם רק כעת להסיר הבגדים הללו.
ואמנם בפי' הריב"א עה"ת פ' תצא מפרש שלא היה זה משום איסור ע"ז אלא משום דרך ארץ, שלא ראוי לבא לפני ה' בבגדים ששימשו בהם ע"ז. וזה לשונו שם: והסירה את שמלת שביה לפי ששמשה בהן לע"ז, ואינו נכון שתשמש בהם לפני המקום, לכך אמר יעקב הסירו וגו' והחליפו שמלותיכם. וכ"כ בס' יסוד מורא להאבן עזרא[13].
ובפירוש הראב"ע כאן כתב: והחליפו שמלותיכם, מהמקום הזה נלמוד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים. ובכת"י חמאת החמדה: דרך ארץ צריך ההולך לבית הכנסת שיהיה לו בגדים נקיים לתפלה שנ' והטהרו והחליפו שמלותיכם, וסמיך ליה ונקומה ונעלה בית אל, ואם אין לו בגדים שיחליף יהיה לבו וגופו ובגדיו נקיים.
נדרו של יעקב
והנה בפירוש רב שמואל בן חפני גאון על התורה בא לענות על השאלה המתבקשת מדוע רק עתה ציווה יעקב על בניו לסלק את אלהי הנכר, ולא לפני כן, וז"ל:מה שהתאחר יעקב בסילוקם של האלילים עד הזמן ההוא, ונאמר כי הוא צווה עליהם לחזור בתשובה, וגם כן כיון שנצטווה לעלות אל בית אל נתחייב להתכונן ולדאוג לנפשו, כמאמרו (קהלת ד יז): שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. ואסר עליהם את עבודת האלילים כמו שעשו יהושע ושמואל.
אם כך נראה שיש למצוא את התשובה לכל הקושיות הללו בהקשר של הציווי של יעקב אבינו לבער את אלהי הנכר דווקא כעת, לאחר שנגלה לו ה' ואמר לו לבנות מזבח בבית אל. ולצורך זה יש לחזור לאחור, לתחילת מסעו של יעקב לחרן.
יציאת יעקב לחרן לוותה מטבע הדברים בחששות רבים, שהרי בימי קדם המעבר במקומות לא מיושבים היה כרוך בסיכון גדול, וזאת מפחד שודדים וחיות רעות, ולכן מסע כזה היה מתבצע רק בלית ברירה וגם בד"כ בשיירות גדולות. אך יעקב אבינו נאלץ לצאת למסע רחוק העובר ברובו במקומות ללא ישוב ולעשות זאת לבדו. וזאת הסיבה שה' נגלה אליו והבטיח לו שיהיה לו למגן ולפטרון, כמ"ש (בר' כח טו) "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". ותמורת הבטחה זו יעקב אבינו נודר לבנות מצבה, כמ"ש (שם): "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים". כל' השגחת ה' על יעקב מגלה שה' חפץ להיות לו לאלהים, כמו שהיה לאבותיו אברהם ויצחק, כי המושג 'להיות לו לאלהים' הוא בעצם כריתת ברית בין ה' לאדם או אומה נבחרת, כאשר ה' מצידו מתחייב לפרוש חסותו, והצד השני מתחייב להשתעבד לו ולקבל את אלהותו, ועל כן התחייב יעקב אבינו לבנות מצבה שהיא ביטוי להשתעבדות, כמו שמתרגם שם אונקלוס "אהי פלח עלה קדם ה'".
והנה הבכור שור בפירושו עה"ת מבאר שמה שנגלה ה' למשה מיד לאחר הפרשה עם אנשי שכם, הוא משום שאז הסתיים סופית פרק מסעו של יעקב לארץ הנכר, והתברר שהקב"ה קיים את הבטחתו ליעקב אשר הבטיח לו עוד בתחילת נדודיו מבית אביו, "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בר' כח טו). וז"ל:
"שב שם", התיישב שם, כי אתה צריך לעשר. והמתין הקב"ה עד לאחר מעשה שכם כדי שיתן מעשר מביזת שכם, ועכשיו נעשית הבטחתו, ששמרו מעשו ומלבן ומשכיני שכם. וגם זאת הבטיחו הקב"ה, שאמר לו עלה בית אל, שאתה שמור ועומד ואין לך לירא משכיני שכם כלום.
ואם כך התקיים התנאי לנדרו של יעקב אשר נדר לפני שנים רבות, היות והוא חזר שלם ונסתיימו תלאותיו, והוכח שההשגחה האלוהית ליוותה אותו כל הזמן הזה.
ואכן הרלב"ג מפרש שמעשה הכנה זה שציוה יעקב הוא בשביל להכשיר אותו ואת בני ביתו להיות ראויים להשגחת ה' המיוחדת שתחול עליהם מעתה. וז"ל:
והנה השגיח יעקב ועיין בתיקון ענייני ביתו, באופן שתדבק בהם ההשגחה האלוהית. וראה שהיו בביתו מאלילי עיר שכם, וצוה שיסירו אלהי הנכר אשר בתוכם ויטהרו ויחליפו שמלותם, כי המקום שהולכים שם הוא קדוש, ולזה ראוי שיהיו נקיים מכל טומאה. ועוד שהוא יעשה שם מזבח לאל אשר פדה אותו מכל צרה, ולזה ראוי שיקדשו עצמם באופן שתדבק בהם השגחתו.
מתבאר אם כן שציווי ה' אל יעקב לעלות בית אל, היה סגירת מעגל בפרק חייו זה של יעקב אבינו, כאשר אז הסתיים סופית מסעו של יעקב וחזרתו לאותו מקום ממנו יצא בבורחו מעשיו אחיו. התגלות ה' ליעקב כעת היה כדי לזרזו לקיים את שבועתו בתחילת מסעו לחרן, שאם ה' ישמרו ויצליחו בדרכו המוסכנת, והוא יחזור בשלום אז יהיה לו ה' לאלוהים, כל' שחזרתו בשלום תגלה שהוא לו לאלהים, שמשמעותו שהשגחתו דבקה בו. ואם כן מובן מדוע דווקא עתה מצווה יעקב לבני ביתו להסיר את אלהי הנכר מקרבם, וזאת משום שעתה הגיע העת לכרות ברית עם הקב"ה שיסודה היא שמירת אמונים לה', כל' היא מחייבת שלא יהיה קשר לשום אל אחר מלבד לקב"ה. ברית זאת היא בעצם מעין הברית שעתיד ה' לכרות עם זרעו של יעקב במעמד הר סיני, אשר בה הקב"ה התחייב לעם ישראל להיות להם לאלהים, כמ"ש בדברה הראשונה "אנכי ה' אלהיך", ועם ישראל התחייב בדברה השניה שלא יהיה לו אל זר.
המעבר להשראת השכינה מיחיד לעם
ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי (ח"א פרק מז) מבאר כי בדורות מן האדם הראשון עד יעקב אבינו לא היה נמצא "הכח האלהי" אשר בו ראוי האדם שידבק בו "הענין האלהי" אלא באיש אחד בכל דור, והם נחשבו כסגולת המין האנושי, עד שבני יעקב היו כולם ראויים לעניין האלהי והיו כולם סגולה, וְשָׁבָה הָאֱלהוּת בְּקָהָל רַב, וכמוהם הוא כל עם ישראל.והוסיף להאריך ביסוד זה גם בהמשך (פרק צה), וז"ל:
וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידו וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יורֵשׁ הָאַקְלִימִים הַשָּׁוִים, אֲשֶׁר אֶמְצָעִיתָם וְחֶמְדָּתָם אֶרֶץ כְּנַעַן אַדְמַת הַנְּבוּאָה, וַיֵּצֵא יֶפֶת אֶל צָפון וְחָם אֶל דָּרום. וּסְגֻלַּת אַבְרָהָם מִכָּל בָּנָיו - יִצְחָק, וְהִרְחִיק כָּל בָּנָיו מֵהָאָרֶץ הַזּאת הַמְסֻגֶּלֶת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְיֻחֶדֶת לְיִצְחָק, וּסְגֻלַּת יִצְחָק - יַעֲקב, וְנִדְחָה עֵשָׂו אָחִיו מִפְּנֵי שֶׁזָּכָה יַעֲקב בָּאָרֶץ הַהִיא, וּבְנֵי יַעֲקב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקום הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלהִי, וְזֶה הָיָה תְחִלַּת חוּל הָעִנְיָן הָאֱלהִי עַל קָהָל, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לא הָיָה נִמְצָא כִּי אִם בִּיחִידִים.
מבואר שעד תקופת יעקב ובניו השראת השכינה היתה שורה רק על יחידים, ומאז שחזר יעקב יחד עם בניו לארץ ישראל והגיע לבית אל - החלה הנהגה חדשה של השראת השכינה על קהל שלם, שהם שנים עשר בני יעקב. ולכן כמו שבמתן תורה צווה עם ישראל להתקדש ולכבס שמלותם, כמ"ש (שמ' יט יז) "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם", גם כאן לפני הכניסה לברית מצוה יעקב על לבני ביתו להטהר ולהחליף שמלותיהם, וכמו שבמתן תורה הוזהרו על איסור ע"ז, גם יעקב מזהיר עתה את בניו על איסור ע"ז על כל ענפיה.
וכן כתב המהר"ל בגו"א (וכ"ה ברא"ם) וז"ל:
הטהרו מע״ז. דלפני זה נזכר ע"ז ״והסירו אלהי נכר״, ואחריו כתיב ״והחליפו שמלותיכם״, ועל כרחך משום ע"ז יחליפו הבגדים, דאי מטומאה - סגי ליה בטבילה, אלא מע"ז, ואם כן ״הטהרו״ דכתיב גם כן מע"ז.
ואם כן ניתן לומר שגם עניין הטהרה איננו סילוק טומאה ע"י טבילה במי מקוה וכיוצ"ב (כמו שפירש בשכל טוב), אלא גם הוא קשור לעניין הע"ז, וענינו טהרת הלב לעבודת השם, כמבואר בהמשך דברי רב שמואל בן חפני, וז"ל:
והטהרו, רוצה לומר בו טוהר הכוונה בציות לאל יתגדל ויתעלה, כמאמרו (משלי): אוהב טהר לב. ושיפרשו מטומאות הפסילים, כמאמרו (ישעיהו ל כב): תזרם כמו דוה, ומאמרו (יחז' כ ז) ובגילולי מצרים אל תטמאו. ושיתרחקו מטומאות החטאים, כמאמרו (ויק' יח כה) ותטמא הארץ ואפקד עונה. וההתרחקות משניהם נקראת ככה (ויק' טז ל) לפני ה' תטהרו. וכן (תה' נא ד) ומחטאתי טהרני; ועוד (ירמיהו לג ח) וטהרתים מכל עונותם; ומאמרו (תה' יט י) יראת ה' טהורה.
וכדברים הללו בדיוק כתב גם רבנו בחיי, וניכר שהושפע מדברי הרשב"ח הנ"ל, שכתב בזה"ל:
והטהרו, למדך הכתוב כי העוון קרוי טומאה, וכתיב ובגלולי מצרים אל תטמאו (יח' כ ז). ומי שעוזב העוון נקרא טהור, שנא' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, וכתיב המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו (יהושע כב יז), ודוד ע"ה אמר: תחטאני מאזוב ואטהר (תה' נא ד), וכתיב (שם נא ד) ומחטאתי טהרני.
ובפירוש ר' יעקב ממרויל[14] בשם האבן עזרא מצאנו את הקשר המתבקש בין שתי פרשיות אלו, וכך הם דבריו:
ויאמר יעקב לביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם – כי עד עתה לא אמר להם זה. והנה רחל גנבה את התרפים אשר לאביה (בראשית ל״א י״ט) כי על תורת אביהם [לבן] היו כולם, הנשים והבנים. וככה כתוב שם: אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם (בראשית ל״א נ״ג). והטהרו – שתרחצו עצמכם, בעבור כי עד עתה עבדתם אלהי הנכר[15].
רק עדיין נותר להבין מדוע השאירם יעקב אבינו עד עתה להשהות את אלהי הנכר, ולא מנע מהם להיכשל באיסור זה.
היתר ע"ז בשיתוף לבני נח
והנה ידוע שבעניין איסור ע"ז לישראל אין הבדל בין אם עובד את הע"ז בעצמה או עובד אותה בשיתוף, ואם כן מסתבר שגם בן נח חייב על השיתוף, ואכן ברמב"ם לא חילק בזה, וכתב סתם דב״נ חייב מיתה על ע״ז. אך מצאנו שיש דעות בראשונים שאף שבן נח מוזהר על ע"ז, מ"מ אינו מוזהר על השיתוף. וכך כתבו התוס' בשם ר"ת (בכורות ב ע"ב, וכן בסנהדרין סג: ד"ה אסור), וז"ל בבכורות:אסור לאדם שיעשה שותפות – אמר ר' שמואל כ"ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו. ור"ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד כדאמר בפ"ק דמס' ע"ז (דף ו:) דמלוה ע"פ נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם ולא חיישינן דילמא אזיל ומודה, ואע"ג דהתם ספק והכא ודאי מ"מ בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות, ואע"פ שמה שמזכירין עמהם ש"ש וכוונתם לדבר אחר, מ"מ אין זה שם ע"ז גם דעתם לעושה שמים, ואע"פ שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך[16].
וכן כתב הב"י (יו"ד קמז, ג) וז"ל:
אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו״ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע באליל שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך לא ישמע בגרמא שלך. וכתבו התוס׳ והרא״ש בשם ר״ת שאם כבר נשתתף עמו מותר ליקח ממנו שבועה קודם שיפסיד ממונו. והאריכו בטעם הדבר. וכ״כ הר״ן בספ״ק דע״ז בשם רבינו תם ובשם הרמב״ן ז״ל. ואע״ג שרשב״ם חולק בדבר דעתם מסכמת לדעת ר״ת. וכבר כתב רבינו זה בטור א״ח סימן קנ״ו לפיכך לא כתבו כאן: (בדק הבית) ובתשובה כלל י״ח כתב: ומיהו ירא שמים כשיראה שהעכו״ם גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו. ורבינו ירוחם כתב בשם ר״י כי יש היתר אחר בזמה״ז כי נשבעים בקדשים שלהם הנקראים עון גליון ואין תופסי׳ בהם אלהות, ואע״פ שמזכירין שם שמים וכוונתם לישו [הנצרי] מ״מ אין מזכירין שם ע"ז, וגם דעתם לעושה שמים וארץ. ואע״ג דמשתפים שם שמים ודבר אחר לא מצינו שאסור לגרום לאחרים לשתף, וגם משום לפני עור ליכא דלא הוזהרו בני נח על השיתוף עכ״ל. וכתוב בא״ח בשם הרשב״א ז״ל בתשובה נכרים הללו שנשבעים באותם ארבעה [ספרים הנקראים אבן גליון] - מותר לישראל להשביעם ואין בזה משום לא ישמע על פיך.
על פי דברים אלו ניתן ליישב את שתי הפרשיות התמוהות הללו על המצאות חפצי ע"ז אצל בני ביתו של יעקב אבינו. דהנה מבואר בספרים שלבן עבד ע"ז בשיתוף שהרי הודה "ויברכני ה' בגללך", ועל זה כאמור לא הוזהרו בני נח. ומסתבר שגם אנשי שכם עבדו בשיתוף, שאם לא כן, כיצד יהפכו מחשבתם לחלוטין, מאמונה בריבוי אלים לאמונה באל אחד עליון, עד שיסכימו לקבל על עצמם עול מלכותו. אלא ע"כ י"ל כי האמינו שיש אל עליון מעל כולם, רק סברו שמסר ממשלתו לכוכבים ומזלות.
והנה גם רחל וגם בני יעקב חמדו את כלי הע"ז, אך ודאי לא רצו בהם בשביל לעבוד ולסגוד להם, אלא כדי להשתמש בהם לצורך נוי וכד'. ואף שאסור להנות מע"ז, מ"מ כיון שלפני כריתת הברית עם הקב"ה היה להם דין בני נח, ובני נח לא מוזהרים על השיתוף, וכש"כ על הנאה מע"ז של שיתוף ושהייתה, ע"כ גם האבות שהיה דינם כדין בני נח לא הוזהרו על כך. ואף שהאבות שמרו על כל המצוות, אולם היכן שראו צורך חשוב לעבור על המצוה, כמו שראה לנכון יעקב אבינו לשאת שתי אחיות וכד', אז לא חששו לעבור על זה.
ועל פי זה יתבארו דברי המדרש כמין חומר, דגם מה שיעקב אבינו לקח שתי אחיות הוא משום הטעם שלאבות יש דין בני נח, ובני נח אינם מוזהרים אלא על העריות שהם במיתת בית דין, ושתי אחיות אינן במיתת בי"ד, וממילא יעקב אבינו לא היה מוזהר על זה כלל ומותר לו. והיינו הטעם שנהנו מע"ז.
המשותף בין הברית בבית אל לברית במעמד הר סיני
נחלקו המפרשים בייחס לדברי יעקב "והיה לי ה' לאלהים", דלדעת רש"י זהו חלק מהתנאי, ולדעת הרמב"ן זה גוף הנדר. אך אם נתבונן נבחין כי בכל המקומות שמופיע המושג 'להיות לאלהים' הכוונה לברית ומחויבות הדדית של שני צדדים, האלהים מצד אחד ומקבל האלהות מצד שני. כמו בפסוק "והייתי לכם לאלהים" שמשמעותו שה' יהיה לפטרון שלהם והם יהיו משועבדים לו. וכן כתב הרד"ק על הפסוק "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי" (בר' יז ז) – כמ"ש 'וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם' (ויקרא כו יב). וכן פירש הרד"ק שם בהמשך:והיה לאות ברית - בריתי שכרתי עם אברהם ועם זרעו אחריו שיהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים, ויעשו את מצותי אשר אצוה אותם ואני אברכם ואשמרם.
ואם כן נוכל לומר שגם פירוש רש"י וגם פירוש רמב"ן יכולים להתקיים זה לצד זה ואינם סותרים זה את זה, כי בדברי יעקב הללו כלול התנאי שה' ישמור עליו, וכלולה גם ההתחיבות של יעקב לקבל עליו את ה' לאלוה.
ואכן בפסיקתא חדתא מפרש את האמירה של יעקב "והיה ה' לי לאלהים" כקבלת אלהותו של ה' עליו, כדוגמת קבלת האלוהות של בני ישראל במתן תורה בציווי 'אנכי ה' אלהיך', וז"ל[17]:
"הסרו את אלהי הנכר". ויבא משה ויקרא לזקני העם, א"ל רצונכם לקבל התורה, אמרו מה כתוב בה, אמר להם עשרת הדברות, אמרו לו כבר קיימו אבותינו, "אנכי" ו"לא יהיה לך" קיים יעקב, שאמר "והיה ה' לי לאלהים", וכתיב "הסירו את אלהי הנכר" וגו'.
מתברר אם כן שהגעת יעקב לבית אל היתה שעת הכושר לקיום הברית בין הקב"ה לבין יעקב וביתו. ברית זו באה אחרי הוכחת הנאמנות המוחלטת של ה' ליעקב וביתו בשמירתם והיותו להם לאלהים. ועובדת היות ה' להם לאלהים מחייב את יעקב וביתו לקבל את עול מלכותו של ה' עליהם, כמו שמבואר בחז"ל במקורות רבים[18].
קבלת מלכות זו נעשתה על ידי בניית המזבח והקרבת קרבן עליו, דבר המבטא התבטלות והתשעבדות לאל.
ואם נתבונן היטב נראה כי מהלך הארועים בברית זו מקביל למהלך הארועים לפני ברית מתן תורה, כאשר גם שם באה הברית רק לאחר שה' הוכיח להם שהוא מגינם ומושיעם, וכך נא' במכילתא יתרו פ' בחדש איתא:
מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה, משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו? מה עשה בנה להם החומה הכניס להם אמת המים עשה להם מלחמות, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן והן. כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן והן. רבי אומר להודיע שבחן שלישראל שבמעמד כולן לפני הר סיני לקבל את התורה השוו כולן לב אחד לקבל את הדברים לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה.
ואם כך מצאנו כי פרשת יעקב וביתו בבית אל ובניית המזבח היה מעין ברית מתן תורה, שעניניה קבלת מלכותו ית' וכניסה לעול מצוות, רק שבמתן תורה היתה הברית עם עם שלם, וכאן עם יחידים.
| ברית יעקב בבית אל | ברית מתן תורה |
הצלתם מהאויב כראיה להשגחתו עליהם | וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב | מלחמת עמלק לפני מתן תורה |
קבלת אלוהות | והיה ה' לי לאלהים | אנוכי ה' אלוהיך |
איסור ע"ז | הסירו את אלהי הנכר | לא יהיה לך אלהים אחרים |
הכנה למעמד הברית | הטהרו וכבסו שמלותיכם | וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם |
לסיכום
- התרפים היו סוג של ע"ז עבור לבן, ומה שרחל לקחה אותם היה כי חמדה אותם. וכן בביזת שכם היה תכשיטי ע"ז, ומה שלקחו אותם בני יעקב היה כי חמדו אותם.
- מה שעורר יעקב את בניו להסיר את אלוהי הנכר ולהיטהר רק לאחר שהגיע לבית אל, היה משום שאז התברר שה' קיים לו הבטחתו להיות לו כל לפטרון ושומר, ולכן היה על יעקב לקיים את נדרו וחלקו בברית עם ה'.
- איסור הנאה והשהיית ע"ז נאסר רק לאחר שנכנסו לברית נאמנות עם ה' והשכינה החלה לשרות עליהם, ולכן לא עברו בני יעקב על איסור ע"ז בביזת שכם. וכן רחל לא עברה על איסור ע"ז בלקיחת התרפים. וזו הסיבה שהמדרשים מצאו לגנות את רחל רק על איסור גניבה ולא התייחסו כלל לאיסור ע"ז.
- עד תקופת יעקב ובניו היה הקב"ה מייחד השגחתו רק על יחידים, ומאז הגעת יעקב ובניו לארץ ישראל וכריתת הברית עמהם ייחד ה' את השגחתו גם על קהל.
[1] בעניין שורש המלה תרפים, איתא במדרש שכל טוב (בר' לא יט) חבר חברים בהם ומשתחוה להם שהן ע״ז, כענין שנאמר "ואון ותרפים הפצר" (שמ"א טו כג), ושם גנאי הוא, והוא לשון תלמוד מקום התורפה, הוא מקום לכלוך, כדאיתא בפסחים עומדת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה, ועיקרן מיני קסמניות שמשיחין את האדם בשמן עד שבלה בתוכן ואוחז בשער קדקדו ומושכן ונשמטת מן הראש ושורה עליו רוח הטומאה ומדבר עמו, והוא אחד מן חוברי חבר. עכ"ל. וכן הביאו התוס' (נדרים לב:) מהירושלמי ההולך לתרפות - פי' הר"ר שמעיה מקום טנופות כמו בית התורפה. ובירושלמי פי' לשון תרפים. ע"כ. וכן ביאר הזוהר (ויצא שע"ה): אמר ר' יוסי מה הם התרפים, ואומר, שעבודה זרה היו, ולמה נקראו תרפים הוא לבזיון, כמו שלמדנו, (שהוא מלשון) במקום התורף, (שפירושו בית התורפה), ומאין לנו שהיו עבודה זרה, כי כתוב, למה גנבת את אלהי, וכתוב, עם אשר תמצא את אלהיך וגו', ולבן מכשף דכל מכשפי העולם היה, ובאלו (התרפים) היה יודע כל מה שהיה צריך לדעת.
אך הרמב"ן כתב שהמלה נגזרת מלשון: רפה ידים (שמ"ב ב יז ב), נרפים אתם נרפים (שמות ה יז). יקראו אותן רפים לרמוז בשמם כי דבריהם כמו נבואה רפה, תבא ברוב ותכזב לעתים רחוקות, כמו שאמרו: כי התרפים דברו און (זכריה י ב). והנה יעשו אותם קטני אמנה להם לאלהים, לא ישאלו בשם הנכבד ולא יתפללו אליו, רק כל מעשיהם בקסמים אשר יגידו להם התרפים. וכתוב וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים (שופטים יז ה), ושם כתוב שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ (שופטים יח ה) כי בתרפים היו שואלים. וכן היה הענין בישראל באפוד, כי אחרי אשר הורגלו באפוד הקדיש עשו כדמותו והיו שואלים בו ומאמינים בדבריו ותועים אחריו, גם בחָלְיָם לא ידרשו את השם כי אם בהם. וזה טעם וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ (שופטים ח כז), כי סרו מאחרי ה'. והנה לבן היה קוסם ומנחש כאשר אמר: נחשתי (בראשית ל כז), וארצו ארץ הקוסמים מעולם, כדכתיב: כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב ו), ובלעם בן בעור הקוסם (יהושע יג כב) היה מעירו. וזה הפירוש: למה גנבת את אלהי (בר' לא ל).
[2] ההוכחה לכך היא שהתרפים נזכרים לעיתים ביחד עם אֵפוֹד, ועם אוֹבוֹת ויִדְעוֹנִים, שהם מַגִידֵי עתידות. על נבוכדנצר מלך בָּבֶל נאמר כי: "קִלְקֵל בחיצים, שאל בתרפים, ראה בכָּבֵד" (יחזקאל כא כו). בספר זכריה (י ב) נאמר "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי.
[3] על המלך יאשיהו מסופר כי ביער עם כל עבודות האלילים שהיו בתקופתו וגם את התרפים. זאת אומרת שהכלים האלה לא היו כלים לעבודה זרה, אלא שיש – כמו לבן – שראו בהם אליל. אבל דוד ומיכל לא. אך לפי אברבנאל, אין כל הכרח להניח שבמקומות השונים שמוזכרים התרפים בתנ"ך מדובר באותם תרפים ממש, וז"ל: חשבו המפרשים ש[התרפים של מיכל] היו כתרפי לבן העשויים לניחוש או לע"ז, והוא זר מאוד שימצא דבר ע"ז או ניחוש שגם כן מיוחס לע"ז בבית דוד… ואני אחשוב שהתרפים בכלל הם כצורת אדם, מהם נעשים לעבודה זרה, ומהם להוריד השפע מהעליונים, ומהם לדעת השעות מהיום, ומהם היו הנעשים על צורת אדם ידוע ודומה אליו בתוארו וצורתו, והיו עושים הנשים זה על צורת בעליהן כדי שיהיה תמיד תוארו לנגד עיניהן מרוב אהבתם אותו, ומזה המין האחרון היו התרפים אשר למיכל בצורת דוד לאהבתה את דוד מאוד ולא היה בהם צד עוון.
[4] וכן בדעת זקנים לבעה"ת כתבו שעניין התרפים הוא ע"ז, וז"ל (שם): נאמר בפרקי רבי אליעזר מהו תרפים, היו שוחטין אדם בכור וחותכין אותו ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על טס של זהב שם רוח טומאה, ומניחין אותו תחת כלי לשונו ונותנין אותו בקיר ומדליקין לפניו נר ומשתחוים לו והוא מדבר, כדכתיב התרפים דברו און. ולכך גנבה אותן שלא יגידו ללבן כי ברח יעקב. א״נ נתכוונה לעקור ע״ז מבית אביה. עכ"ל. וכן הובאו הדברים במדרש הגדול פר' ויצא. ואם כך כוונת רחל במעשה גנבה זה היה לשם שמיים.
[5] לפ"ז יש להניח שרחל הייתה בקיאה במדרש שנכתב אלפי שנים מאוחר יותר, וקצת דחוק הוא. אך גם אם נניח כך, מ"מ יש להקשות על תירוץ זה, כי על פי אותו עיקרון רחל גם מנעה מיעקב לזכות בגילוי הקב"ה כל זמן שהיא לקחה אתה אותם תרפים! ואולי ניתן ליישב שלפי הערכתה באותו זמן חירום היה חשוב יותר לאפשר תקשורת בין הקב"ה ללבן, כך שהקב"ה ימנע ממנו לפגוע במשפחת יעקב. התקשורת בין הקב"ה ליעקב יכלה לחכות זמנים שקטים יותר. הרי משמע מפשוטו של מקרא שללבן היו אמנם כוונות לוחמניות ממש, ורק התערבותו ישירה מאת ה' מנעה ממנו לבצע את זממו, כפי שמשתמע מהנאמר: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית לא כט).
[6] עיין גם שו"ת שבט הלוי (ח"ג או"ח ס' ע"ב) שגם הביא סברות אלו כדי ליישב שיטת הסוברים שאין היתר לגנוב ע"ז מגוי כדי להפרישו מאיסור, אך הוסיף כמה סברות שאולי רחל והתרפים שאני [וכנראה לא ראה שהאברבנאל כתב שגם אצל רחל לא היה היתר], וז"ל: נלענ"ד דלא שייך כלל היתר להפרישו מע"ז בגוי שמוחזק לעבוד ע"ז, וכי משום שהוא אובד אחד מצלמיו או גוזלין אותו ממנו, הכי משום זה ימנע עצמו לעבוד עוד לאיזה צלם אחר שיש לו או שיקנה לו, א"כ מה שייך להפרישו מע"ז. וא"כ ההיפך פשיטא לי דכיון דגוי אינו מצווה רק שלא לעבוד ע"ז, אבל על אסור הנאה של ע"ז אינו מצווה, וכן כתב בפשיטות במנ"ח במצוה תכ"ח, א"כ בודאי שייך איסור גזל גוי למ"ד אסור, כיון דלדידיה שוה לו כסף. והאי ותגנוב את התרפים דרחל שהביא האבני נזר, נראה דאיירי באופן שע"י גניבת התרפים חדלה הע"ז מביתו, דתרפים היו מין ע"ז מיוחדת שאולי בטלה בגנבתן, עיין בפרקי דר"א שהובא בבעה"ת שם, ועוד אולי רחל עשתה מדעת עצמה, ואילו שאלה ביעקב אבינו לא היה מורה לה היתר.
[7] וזה כשיטת הרמב"ן דלעיל שכתב שלא היה זה ע"ז. ועל מה שהביא רש"י לקמן שעי"ז שקלל יעקב "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" - מתה רחל בדרך, יש לעיין, דהא באמת לא מצא לבן את התרפים אצל רחל, וצריכין לדחוק כמו שמפרשין אצל החמץ שכ' 'לא ימצא' שהפירוש שלא תוכל להמצא שגם אם יטמין החמץ עובר, ה"נ כאן עם אשר יוכל להמצא את התרפים, וקללת צדיק אפילו על תנאי נתקיים.
[8] אחד מחוקרי המקרא (אברהם קורמן) ניסה ליישב זאת לאור גילויים ארכיאולוגים שנמצאו בנוזי (בסביבת כרכוך של היום), שם נתגלו תעודות מהמאות 15 - 16 לפנה"ס. בתעודות אלה נאמר, אמנם הבן (או הבנים), הוא היורש את רכוש אביו, אולם אם בעל אחת הבנות קיבל מהמוריש את אלי הבית, הם משמשים כאות, כי העברת רכוש לחתן, שהיא יוצאת דופן באופיה - חוקית היא. ולכן כאשר יעקב סיפר לרחל וללאה על החלטתו לעזוב את לבן אביהן, הגיבו רחל ולאה: "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו..." בדיעבד הן הסכימו לעזוב יחד עם יעקב. אולם הן, ובעיקר רחל, לא רצו לוותר על הרכוש שלדעתן הגיע להם בצדק. רחל מצאה לכך עצה. היא "תגנוב" את התרפים ובהם היא תוכיח במשך הזמן את זכותה על יתר הרכוש. היא לא יכלה לספר זאת ליעקב, כי הוא לא ביקש יותר ממה שנקבע בהסכם עם לבן. היא לא יכלה להשמידם, כי בלעדיהם לא היתה משיגה את המטרה. כך נבין את דברי יעקב ללבן: "כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך?" לא על התרפים מדובר כאן אלא על כלים ורכוש. מתברר, שלבן רצה להטיל על יעקב אשמת גניבת רכוש. לבן טען, כי גניבת התרפים באה להכשיר רכוש גנוב. הוא אמר : "למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי". הוא לא התכוון בכך לתרפים. עליהם הוא מדבר בנפרד "למה גנבת את אלוהי?" יעקב אבינו הוכיח ללבן שאין ברשותו מאומה מרכושו לכן הוא לא חשש שמא מישהו מבני ביתו לקחם. ייתכן שעברה במוחו מחשבה, שמא אחת מנשותיו השמידה אותם בתורת אלילים. לכן הוא לא אמר שמי שגנבתם לא יחיה. יעקב היה בדעה שזו מצוה לבערם. הוא אמר: "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה". לא עלה על דעתו שהם עשויים להימצא בחצרו. עכ"ל. אך גם לאור הסבר זה עדיין לא מובן כיצד רחל עברה על איסור של השהיית ע"ז בביתה. וכי בשביל לא לאבד זכותה על רכושה הותר לעבור איסור כה חמור?.
[9] וכך נכתב בספר היובלים: בראש החודש דיבר יעקב את כל אנשי ביתו לאמור, היטהרו והחליפו שמלותיכם. נקומה ונעלה בית אל אשר נדרתי שם נדר ביום אשר ברחתי מפני עשו אחי, כי היה עמדי וישיבני בשלום אל הארץ הזאת. והרחיקו את אלוהי הנכר אשר בתוככם, והסירו את אלוהי הנכר ואת אשר לכם בצוואריכם ובאוזניכם, ואת התרפים אשר גנבה רחל מלבן אביה. ותתן את הכל ליעקב, וישברם ויכחידם ויטמון אותם תחת האלה בארץ אנשי שכם (ספר היובלים לא א-ד).
[10] וכן פירש הרד"צ הופמן שכיון שרחל היתה רגילה מבית אביה לפסל שכזה, רצתה בו גם לביתה שלה, אף כי ברור שכמו שיעקב לא עבד לאל אחר גם היא לא עבדה אלא לאלהים אחד ויחיד. וכן כתב בהואיל משה (לרב יצחק אשכנזי) כי התרפים לא היו ע״ז ממש אלא ניחוש שעל ידם תתברך האשה בפרי בטן (כמו שידועה הוראת מקום התורף בלשון חכמים), ועכ״פ נכנסים תחת סוג האלילים כמו שנכנסים הניחושים תחת סוג ע״ז, לפי שמיחסים פעולת הבורא אל הנבראים, ויצדק לומר עליהם למה גנבת את אלהי. ובזה יובן איך היה שרחל לקחה אותן, וגם היה נמצא אחד מהם בידי מיכל העקרה (שמ"א א יט יג). ואולי לכן חמדה אותן רחל, כי רצתה שתהיה לה שליטה על כח זה.
[11] וז"ל המדרש:ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם. של עבדים שהסתירו מבית שכם, וגם התרפים שביד רחל. ואת הנזמים אשר באוזניהם שהיה בהן צורת ע"ז. ויטמון אותם יעקב שלא יכשלו בהן אחרים.
[12] דלא מסתבר שהכוונה לטומאת הנפש שמצריכה טבילה לפני התגלות אלהית, כי לא מצאנו עד כאן מצוות טבילה באבות כלל, אף שגם להם היתה התגלות אלהית, ועוד שמפשוטו של מקרא משמע שדרישת הטהרה היתה רק שבני ביתו יטהרו והוא עצמו לא נצרך לכך.
[13] אך לפ"ז נצטרך לדחוק ולומר שבגדי אנשי שכם הפכו להיות הבגדים העקריים של משפחת יעקב, וכל מה שלבשו מקודם הפכו לבגדים משניים.
[14] ר' יעקב ממרויל כתב פירוש על התורה ששמע מפיו של ראב"ע בערוב ימיו בלונדון, מפירוש זה שרדו חלקים מעטים בלבד.
[15] וכן כתב הרד"צ הופמן: אלהי הנכר – כגון התרפים של רחל ופסילים אחרים אשר להם סגדו אנשי יעקב שמארם נהרים; השווה יהושע כ״ד ב׳,י״ד. ויש להניח שגם בביזת שכם נמצאו פסילים רבים.
[16] אך במנ"ח (מצוה פו) כתב על כך: והנה קצת מחברים תפסו דס״ל להתוס׳ דאין ב״נ מוזהר לעע״ז בשיתוף, וזה היפוך הברייתא דכל שהב״ד של יחיד ממיתין כו׳ אם כן ישראל דנהרג אם עובד באיזה ענין אם כן ב״נ בודאי גם כן נהרג. וכן הר״מ לא חילק וכתב סתם דב״נ חייב מיתה על ע״ז. אך באמת כוונת התוס׳ כ״ה, דתחלה כ׳ דאין איסור על הישראל המשביע מחמת לאו זה דאסור לגרום, דגרמא אין אסור אם משתף בשבועה אין הגורם עובר על לאו זה, ואח״ז כתבו דלפ״ע ליכא כו׳ דב״נ לא הוזהרו על כך, היינו שאין ב״נ מוזהר כלל על זה שלא לשבע בשם ע״ז, דהוא מוזהר רק שלא לעבוד אבל לא על שבועה, דגם בישראל בנודר ובנשבע הוא רק בלאו ובב״נ ליכא איסור כלל, אך על הישראל איכא איסור בתורת גורם הזכרת שם ע״ז אף דליכא איסור בב״נ, ע״ז כתבו דבשבועה בשיתוף לא אשכחן דאסור גרמא. הכלל דהתוספות לא מיירי אלא בשבועה ובשבועה אפילו בלא שיתוף אינו מוזהר ב״נ כלל, אבל אם עובד ע״ז בשיתוף ודאי חייב ב״נ כמו ישראל וז״פ. ועפמ״ג (יו״ד סי׳ ס״ה) כתב גם כן כן דב״נ מוזהר בעבודה בשיתוף רק בשבועה אינו מוזהר, ולא הביא כלל דהתו״ס. ובאמת על השבועה אפילו בשם ע״ז לבד גם כן אין ב״נ מוזהר דאין ב״ד של ישראל ממיתין אין ב״נ מוזהר כלל, רק כוונת התוס׳ בשיתוף אין איסור לישראל לגרום כמש״ל. ומכל מקום מה שנראה מד׳ התוס׳ דעל השיתוף אין איסור לגרום צ״ע כיון דנודר ונשבע בעצמו או לגרום לאחרים מקרא א׳ נפקא אם כן כמו דהוא בעצמו עובר כן אסור לגרום. ואפ״ל כיון דחזינן דגם לומר שמור לי בצד ע״ז פ׳ ג״כ נפקא מקרא זה ומכל מקום כל אלו הדברים אין לוקין רק בנודר ומקיים ע״כ יש חילוק, דקיימא להו לחז״ל דהזכרה היא רק איסור כיון דמ״מ אין כבוד לע״ז בכך, רק הנודר והמקיים דהוא כבוד זה הוא לאו גמור. עיין ר״מ פי״א מה׳ שבועות שאין מי שראוי לחלוק כבוד שנשבעין בשמו רק האחד ב״ה וזה חלק מכבודו ית׳ לאחרים הוא עון חמור אם כן אפשר במשתף נהי דג״כ עון חמור דמשוה עבד לקונו מכל מקום אין חמור כ״כ כמו בנשבע בשם אחר לחול. וי״ל דגם בישראל אין לוקין במשתף, אך ענשו חמור דנעקר מהעולם ר״ל אם כן לגרום אין איסור בזה. ויש קצת ראי׳ מהגמ׳ דמבוא׳ כאן דאסור לומר שמור לי כו׳ היינו הזכרה בעלמא וכן שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים לידור ולישבע כו׳, ולמה פרט לידור והוה ליה לומר ולא יגרום לאחרים להזכיר, אלא דבזה אפשר אין איסור רק נדר ושבועה. ואם כן ה״ה שיתוף כ״נ ומכל מקום צ״ע. עכ"ל (ועיין מחצית השקל בסי קנ"ו שדן בביאור דברי התוס'). אך בפתחי תשובה (יו"ד ס' קמ"ז) כתב כי בדעת הרמ"א אין לומר כך, שודאי כוונתו לומר שאין בני נח מוזהרים על שיתוף כלל, והוכיח דבר זה מדרכי משה קנ"א המובא בש"ך שם כתב דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף.
[17] מובא בבית המדרש (יעללינעק) ח"ו. ובסגנון אחר מובא במדרש אבכיר. וכן מובא בילקוט שמעוני ח"א רמז רעו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ראוי היה לו לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל להקב"ה רבון כל העולמים עד שלא שמענום קיימנום, 'אנכי' קיים יעקב שנאמר "ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הסרו את אלהי הנכר". וכ"ה בסדר אליהו זוטא. ובאותיות דר"ע (הוצאת ווערטהיימר כה) לא גלה להם לאבות שם המפורש אלא למשה בלבד כו', ומפני מה לא גילה דרכיו לאברהם שפירש עצמו מע"ז וכו', וליעקב שהרחיק את עצמו ואת בניו ואת בנותיו ואת יודעיו ואת קרוביו מחטא ומע"ז, שנאמר "ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר". אלא אברהם מפני שזרעו של ישמעאל נופל בגיהנם, ויצחק מפני שזרעו של עשו נופל בגיהנם, ויעקב שאמר "נסתרה דרכי מה'" (ישעיה מ כז)".
[18] עיין ילקו"ש פר' בהר (רמז תרס"ו): כל הדר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו קבל עליו מלכות שמים, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכי הדר בארץ ישראל יש לו אלוה בכל העולם אין לו אלוה, אלא לומר לך כל מי שאינו דר בארץ ישראל לא קבל עליו עול מלכות שמים וכן הוא אומר בדוד כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יי לאמר לך עבוד אלהים אחרים (ש"א כו יט) מי אמר לו לעבוד ע"ז? אלא לומר לך כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מעלה עליו הכתוב כאלו עובד ע"ז. עכ"ל. וכן בספרי ואתחנן מבואר "ששמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" עניינו קבלת מלכות שמים. וכן בספרי בהעלותך "אני ה' אלהיכם זו מלכויות". (ועיין עוד בהרחבה מאמר 'לבני ישראל עם קרובו' בגליון האוצר).