אני לא יודע אם זה עונה אך אולי זה קשור
:
כה ניסן תשע''ט
בדין הפוטר עצמו מברכת התורה ע''י ברכת אהבה רבה
לכבוד מורי ורבי מח"ס ''שערי לימוד'' ר''מ בישיבת אהבת אהרן ועוד, הגאון הגדול הרב זאב קרמר שליט''א,
א) בענין אשר דנו בישיבה הקדושה בזמנו, בפסק מרן הש''ע (סי' מז) שהרוצה לצאת ידי חובה של ברכות התורה באהבת עולם יזהר ללמוד לאחר התפלה.
ושאל מו''ר שליט''א, מהגמ' נדרים ח ע"א שבק''ש אדם יכול לצאת ידי חובתו של ''והגית בו יומם ולילה". ואם כן גם בנידוננו, יוכל לכאו' המתפלל לכוון בק''ש שקורא לאחר אהבת עולם שתעלה לו גם ללימוד וגם לקיום המצוה של ק''ש, ומדוע לא הובאה עצה זו בפוסקים?
והנה בס''ד מצאתי בשו''ת תשובות והנהגות (ח''ז סי' יא) הנדפס כעת שעמד על כך וזה תוכן דבריו:
בביאור מה שכתב הירושלמי שיש ללמוד מיד ולא מספיק שמע ישראל נחלקו הפוסקים:
לדעת
הבית יוסף (שם) הטעם משום דק''ש מטרתה לתפלה, ולכן אינה מועילה גם ללימוד תורה.
ודעת
הגר''א – בשם הרא''ש שהטעם הוא שלא ניכר בברכת אהבה רבה שאמרה לשם לימוד תורה, שהרי כל יום אנו קוראים שמע כך, אלא רק כאשר ילמד אחרי התפלה ניכר שהתכוון לצאת ידי ברכות התורה באהבה רבה.
וכתב על זה הגאון הגדול המחבר שליט''א – שנראה שדברי הירושלמי מיירי בקורא סתם את שמע ישראל אך אם מכוון לצאת ידי חובה וגם קורא עם טעמיה, יוצא בזה ידי חובה משום דאתי שפיר ב' הטעמים:
בק''ש זו נתכוון להדיא לצאת ידי חובת לימוד, ולא היתה סתם כתפלה.
גם לפי טעם הגר''א היות ומנהג בני אשכנז שלא לקרוא את שמע עם טעמיהם (סא כ''ד) בשעה שקורא עם טעמיה ניכר שמתכוון לצאת ידי לימוד תורה, ואהבת עולם שבירך היתה במקום בירך ברכות התורה.
והביא ראיה מש''ע תקסה ס''ה וכן במשנ''ב שם ומטה אפרים ומחזיק ברכה שהקורא בניגון וטעמים נחשב לקורא בתורה, ע''ש.
וסיים שם בתשובות והנהגות – ודאי אין לסמוך על כך לכתחילה, שהרי הפוסקים לא הביאו עצה זו, ולכן יש לחוש דמכל מקום ק''ש לא מהני, ומכל מקום ישנה נפק''מ:
מי ששכח ללמוד אח''כ יוכל לסמוך על מה שניגן הטעמים (למרות שרוב הפוסקים סוברים שלא יצא ברכת התורה באופן זה).
במי שבטוח שילמד אחר התפלה, מכל מקום מכיון שיכול להסמיך את הלימוד לברכה, ככל שמקדים עדיף טפי, ולכן לכתחילה נכון הוא שינגן בטעמיה.
ע"כ משתוה''נ.
ב) והנה לכאו' הטעם השני לא שייך לבני עדות המזרח שהרי דעת מרן היא שיש להקפיד על ק''ש עם ניגון הטעמים. ולכן כשמדקדק בכך לא ניכר שמכון ללימוד תורה.
ולטעם של הבית יוסף עצמו, יתכן שגם כן לא מהני אף אם מכוון, מפני שאין קריאה אחת יכולה לעמוד לו לשתי מצוות, גם ק''ש וגם לימוד תורה (מצד אין עושין מצוות חבילות חבילות, או טעם אחר).
ואין להקשות מדברי הגמ' במנחות וגם בנדרים שיוצא בזה והגית בו, מפני שכבר כתב הגרי''פ פרלא על רס''ג ח''א עמ' קכז שהקורא את שמע שחרית וערבית, אינו נחשב שמבטל מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'', ומכל מקום אין נחשב לו כלומד תורה. ע"כ. הובא בילקוט ביאורים במתיבתא נדרים שם.
ג) ושמא ההסבר בכך הוא ע''פ מה שכתבו תלמידי הגר''א שבמצות לימוד תורה ישנם קרוב לשלושים פסוקים כגון "ושמתם את דברי על לבבכם", והגית בו יומם ולילה ודברת בם ושננתם לבניך וכו'.
לפיכך, כאשר דנים מצד מצות קביעת העתים, שהעיקר שדברי תורה יאמרו מפי היהודי בוקר וערב, אכן בק''ש מספיק ויוצא בזה.
אך לענין מצות לימוד תורה שהיא ביסודה על ידיעה ועיון, ק''ש לא מספיקה כדי לברך עליה את ברכת התורה, שהרי אם יקרא אותה כל היום לא יגיע לשאר הידיעות שבתורה.
נוסח ב
במשנ''ב כתב בסי' מז שאין צריך לברך ברכות התורה על קיום מצוות כגון שופר לולב וכ'.
ואולי קביעת עתים לתורה של לא ימוש – דינה כמו כל מצוה. ולכן כאשר רוצה לכוון באהבה רבה את ברכות התורה ולכוון ששמע ישראל תעלה לו אינו יכול כי בה מקיים מצוה, וברכות התורה נתקנו על לימוד.
והנראה לעניות דעתי כתבתי, ויהי רצון שלא תצא תקלה תחת ידי, ונזכה לעסוק בתורה בהתמדה ולכוון לאמיתה מתוך סיעתא דשמיא.
הכו''ח תלמידו הקטן יוסף דהן
