קטעים מחזו"ע בוורד

[תלמיד מהרש"ך]

אשמח לקבל בדחיפות עמ' תמ"א ותמ"ב מחזו"ע ח"ד יישר כח

 

[בנימין לוריא]

אין לי את זה לפי עמודים, תגיד לי כמה מילים שכתובים שם ואחפש.

 

[תלמיד מהרש"ך]

הקטע מתחיל במילים "מטפחת שנתלכלכה" יישר כח

 

[בנימין לוריא]

זה?

ה) כתב בספר רב פעלים ח"ג (חאו"ח סימן טז) אודות מטפחת שנתלכלכה וכיבסה בשבת במזיד, שאסורה המטפחת עולמית, ואפילו חזר ולכלך אותה, וכיבסה בחול, שנמצא שאינו נהנה ממעשה שבת, אעפ"כ אסורה. ואע"פ שהנוטע בשבת יעקור, ומותר לחזור ולנטוע אותה, ולא נאסרה גוף הנטיעה, יש לחלק שאם חזר ונטע אותה אחר שעקרה פנים חדשות באו לכאן, כי קודם שנטעה באיסור היתה תלושה וגלויה, ובמעשה האיסור הטמינה בקרקע, ואח"כ כשחזר ועקרה חזרה להיות תלושה וגלויה. משא"כ במטפחת כשכיבסה היתה גלויה, ואין כאן שינוי בגופה כדי שנאמר פנים חדשות באו לכאן. ע"כ. ואין דבריו נראים בעיני, שמכיון שהאיסור ליהנות ממעשה שבת הוא רק מדרבנן משום קנס, דקי"ל היא קודש ואין מעשיה קודש (כתובות דף לד.), כל דלא אהנו מעשיו, שהוצרך לכבס אותה בימי החול, ואזדא לה מעשה שבת, חוזרת המטפחת להיתרה. כיון שלא נהנה ממעשה שבת. וכיוצא בזה כתב הרב תהלה לדוד (סי' שיח סק"ג), שאף שמלשון הרמב"ם (פרק ו מהל' שבת הלכה כג) שכתב, ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשאה במזיד אסור לו ליהנות מאותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות ממנה במוצאי שבת, שנאמר כי קודש היא לכם, היא קודש ואין מעשיה קודש. משמע להדיא שבכל המלאכות דינא הכי, ולא רק במבשל מאכל בשבת, מכל מקום משמע שדוקא ליהנות מן המלאכה אסור, אבל כשמבטל המלאכה, כגון קשר או התיר בבגד בשבת במזיד, אם חזר והתיר או חזר וקשר בחול מותר ליהנות מן הדבר ההוא, וכן במחזיר מטה של פרקים, דקי"ל בסי' שיג ס"ו, דבתקע חייב חטאת, אם חזר ופירקה בחול מותר ליהנות ממנה. ורק לענין ליהנות ממנה בשבת כשמבטל המלאכה בו ביום אסור. כדמוכח ממ"ש בתשו' הרשב"א (בשו"ת הרשב"א החדשות סי' יח, והובאה בב"י סי' רנג): מי שבישל תבשילו כל צרכו בערב שבת, ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו, אסור באכילה, וכמדומה שאפילו אחר שהתבשיל נצטנן אסור לו לאותה שבת, דקנסינן ליה על שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת בשבילו. עכת"ד. ועוד שהרב פעלים סותר את עצמו, כי בבן איש חי ש"ב (פרשת ויחי אות יט) כתב, אם נתלכלך בגדו או מטפחתו וכיבסם בשבת במזיד, אסורים לו לעולם, כיצד יעשה, יחזור ויטנפם ויכבסם בחול, ואז יהיה מותר להשתמש בהם. עכ"ל. וכן עיקר.

ו) הנה בספר הליכות עולם ח"ד (עמוד עח) נשאלתי בדין הבורר בשבת באיסור, כגון שברר פסולת מתוך אוכל, וחזר ועירב הפסולת עם האוכל, האם רשאי לאכול ממנו על ידי שיברור אוכל מתוך פסולת על מנת לאכול לאלתר, כבתחלה. או דילמא כיון שנעשה בו איסור מדאורייתא קנסינן ליה.

תשובה נראה דלא דמי למבשל, שהמבשל אי אפשר לו בלי חילול שבת, אבל הבורר היה יכול לברור אוכל מתוך פסולת לאלתר. וכן נסתפק הפרי מגדים (א"א ריש סימן שיט) לענין הבורר במזיד אם איסורו לעולם, כיון דלא אהנו מעשיו כל כך, ולא דמי למבשל בשבת, שאי אפשר לשנות הדבר מכפי שהיה, משא"כ בורר יכול לערב האוכל לפסולת כמו שהיה ויברור בחול. אך י"ל שאסור מטעם קנס משום דעביד איסורא. וצ"ע. ע"כ. ונראה מדבריו דכל ביומיה פשיטא ליה לאסור, שנהנה ממלאכת שבת. ע"ש. ולי יש להסתפק אפילו בשבת עצמה שאין זו הנאה כ"כ מה שבירר אוכל שלא לאלתר, או פסולת מתוך אוכל, שהרי היה יכול לברור אוכל מתוך פסולת, ע"מ לאכול לאלתר. וחילוק זה מצינו בכמה דוכתי, לחלק בין אהנו מעשיו ללא אהנו אלא מעט, וכמ"ש התוס' (שבת קכב.), שאם מילא עכו"ם מים לשתיה, מותר לישראל לשתותם, כיון שיכול להכנס לתוך הבור מטפס ועולה מטפס ויורד, וכל שיכול לעשות כן לא אסרו עליו בשביל שמילא אותם נכרי. ולכאורה יש להביא עוד ראיה מתשובת הרמ"א (סימן קב) שכתב, מצאתי באו"ז הלכות ערב שבת [ח"ב ס"ס ח] שכתב בשם ר"ת ושאר גדולים, על החמין שנתקרר בשבת, ועשו הנכרים אש וחממוהו, דשרי מה"ט משום דבלא"ה היה ראוי לאכול. ע"ש. ואע"פ שהנאת החמין כשהוא חם כהוגן, אינה כחמין שנתקרר, הואיל ולא אהנו מעשיו כל כך, משרא שרי. אף אנו נאמר, שאע"פ שמיעט בטרחה וברר הפסולת, בדיעבד שרי. אולם באור זרוע שם איתא, ראיתי בצרפת בבית מורי רבינו יהודה בר יצחק, שפעמים היה מתקרר החמין שלהם, ובשבת טרם עת האוכל מדליקים העבדים אש סמוך לקדרות כדי שיתחממו בטוב, ויש שנותנים אותם סמוך לאש, ומפרשים טעמם להיתר, ושאין לחוש לאוסרם, דמסתמא חמין הן קצת קרוב ליד סולדת, וכשמוסיפים להם חום מותר, שהרי אף בישול אין להם, (שאין בישול אחר בישול), ואפילו אם יתקררו לגמרי אין לאוסרם, כי כוונתם לחמם בעבורם, ואפילו היו מתכוונים לחממן בשביל ישראל אין לחוש, שמסתמא אין הישראל רוצה בכך, שאילו ידעו שנתקררו לגמרי לא היו מניחים אותם לחממן כלל, וכשהעבדים עושים כן לאו כל כמינייהו לאסור התבשילים לנו בעל כרחנו. וכן בחופות רגילים לעשות כן עבדיהם ואין איש נמנע מלאוכלם. וגם ר"ת ושאר גדולי הדור כולם מתירים. ע"כ. וכן הוא בדרכי משה (סי' רנג אות ז). ועינא דשפיר חזי להתוספות סוכה (כג:) שכתבו, שאילו היה מותר לעשר בשבת על תנאי, למה אסרו כשעושה במזיד, והרי יכול היה לעשר על תנאי וכו'. וכ"כ הר"ש (דמאי פרק ז). מוכח דבנ"ד נמי יש להתיר בדיעבד. וראיתי להמשנה ברורה בביאור הלכה (ריש סימן שיט) שהביא דברי הפרי מגדים, וכתב על זה: "אולם לפמ"ש הגר"א לעיל (סימן שיח ס"א) אין להחמיר בשאר מלאכות בשוגג לענין דיעבד. וע"ש בביאור הלכה". עכ"ל. וכן במשנה ברורה (סימן שיח ס"ק ז) כתב, שהגר"א הסכים לשיטת התוס' וסיעתם דפסקו כרבי מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מוצ"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ע"כ. וע"ע בביאור הלכה (שם ד"ה אחת).

ואנכי הרואה בשו"ת רב פעלים ח"א (סימן יג) שכתב להביא ראיה לאסור בבורר באיסור ונתערב, ולא אמרינן בטלו מעשיו, מתשובת הרשב"א, הביא דבריו בית יוסף (סימן רנג) ופסקה רמ"א (שם ס"ה), במצווה לעכו"ם לחמם תבשילו, אסור, כיון שעשה מלאכה דאורייתא. וכמדומה שאף אחר שנצטנן אסור, דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא. ע"כ. אולם יש לדחות שאין ראיה מדברי הרשב"א לנ"ד, שיש לומר דשאני מלאכת גוי שעשאה בשביל ישראל בשבת, שיש להחמיר בה יותר, משום שאמירה לגוי קלה כמות שהיא בעיניו וחיישינן טפי שיאמר לגוי לחמם תבשילו באיסור, מה שאין כן בישראל דהויא מילתא דלא שכיחא, שלא נחשדו ישראל על השבתות, (גיטין נד.). ובכה"ג לא גזרו חכמים. וכמו שמצינו חילוק כיו"ב לגבי גוי שעשה מלאכה בשביל ישראל, שצריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, כדי שלא יהנה הישראל ממעשיו, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ו ה"ב), ואילו בדין ישראל המבשל בשבת, מותר לאחרים במוצ"ש מיד. ולא גזרו להמתין בכדי שיעשו. וכתב מרן הב"י (ר"ס שיח) בשם הרב המגיד, שהטעם משום דלא מצרכינן בכדי שיעשו אלא בדבר שנעשה ע"י גוי לצורך ישראל, משום דמתוך שהדבר קל בעיניו, יבא לעשות כן פעם אחרת ע"י אמירה לעכו"ם. אבל דבר שעושה הישראל בידים, ליכא למיחש דאי שרית ליה מיד, אתי לבשולי בשבת בהדיא. וכ"כ הרא"ש (פ"ק דחולין סי' יט). (וכ"כ המג"א סי' שיח סק"ב, והט"ז סק"א). ושוב מצאתי כן להגאון רבי ישועה בסיס בספר אבני צדק (סי' שיט), שאין ראיה להחמיר ממ"ש הרשב"א בתשובה, שהתבשיל אסור אפילו אחר שנצטנן, ולא אהנו מעשיו. שיש לחלק ולומר שגוי שעשה מלאכה בשביל ישראל חמיר טפי, דילמא אתי לומר לגוי שיעשה לו מלאכה. משא"כ בישראל שעשה מלאכה בשבת ליכא למגזר בכהאי גוונא, כל דלא קא מתהני ממלאכת שבת. ע"ש. וכ"כ הגאון רבי יצחק טייב בערך השלחן (סי' שלו סק"ב). [וע"פ זה מיושבת תמיהת הגרש"ז אוירבך על הרשב"א בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ה, סוף עמוד כז), ובשלחן שלמה (עמוד רפז), שהרי אחר שנצטנן כבתחלה, הרי לא נהנה כלל ממעשה שבת. ע"כ. ולפי האמור י"ל שקנסוהו כדי שלא יאמר פעם אחרת לעכו"ם לחמם תבשילו]. וא"כ י"ל דבנ"ד אם חזר ועירב הפסולת עם האוכל, ולא אהנו מעשיו, מותר לברור אוכל מתוך פסולת על מנת לאוכלו לאלתר בשבת. ועוד דבנ"ד לא ברירא לן לאסור אפילו עומד בעינו, מכיון שאין הנאה כל כך מהאיסור, ולא דמי להתם שכיון שנאסר משעת חימום תו לא פקע כשנצטנן, מה שאין כן הכא. ועוד יש לחלק, שהמבשל והמחמם תבשיל הוא איסור בגוף המאכל עצמו, אבל בורר שכל המלאכה והאיסור בהפרדת הפסולת מהאוכל, י"ל שאין האוכל נאסר, כיון שאין מעשה האיסור בגופו. ואפילו בורר אוכל שלא לאלתר, הרי לא נראה בו האיסור בגופו. וכן מצאתי במנחת שבת (סי' פ אות סד) שכתב, בשם הרב כלכלת שבת, שאפילו עשה מלאכה במזיד, אם ביטל הבירור כיון דלא אהנו מעשיו הרעים מותר. ע"ש. וע"ע להגאון רבי איסר זלמן מלצר בהגהותיו לחידושי הרמב"ן (עירובין מא: אות ט), שהביא דברי הריטב"א בשם רבינו יונה, דבהעברת ד' אמות ברה"ר, או בהוצאה מרה"ר לרה"י, לא אסרינן, כיון שאינו מעשה בגופו של האיסור. וסיים, דהא דקי"ל (שבת קכב.), עכו"ם שמילא מים לבהמתו בשבת אסור לישראל להשקות בהמתו אחריו אם מכירו, היינו משום דלגבי נכרי אסרו טפי, משא"כ גבי ישראל דלא שכיח. ע"ש.

עוד ראיתי להרב פעלים ח"א (סי' יג) שהביא המשנה דתרומות (פ"ב הלכה ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור. וכתב, לפי האמור נראה דמ"ש יעקור, הדין הוא שאסור לנטוע אותה נטיעה אחר שעקרה, מדין קנס, כיון שנטעה ישראל באיסור, שדין בישול ודין נטיעה דתני להו בהדי הדדי שוים הם, שגם נטיעה אסורה לעולם. וכן משמע מדברי הרמב"ם, דאם איתא שאין הנטיעה אסורה לעולם, היה לו להרמב"ם לכתוב דין הנטיעה בפ"ו מהל' שבת, כיון שדין הנטיעה חלוק מדין המבשל, שהמבשל אסור לעולם ואין לו תקנה, ואילו הנטיעה אינה אסורה לעולם, שאחר שיעקרנה חוזר ונוטע אותה. מכאן הוכחה לנ"ד, שהבורר פסולת בשבת אפילו אם חזר ועירב הפסולת, אסרינן ליה הכל משום קנס. עכת"ד. ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים, שלא קנסו חז"ל אלא שלא יהנה מחילול שבת שעשה, [וכן מוכח בש"ע (סי' תקטו ס"א): עכו"ם שהביא דורון לישראל ויש במינו במחובר, אף בחו"ל, מותר בליל יו"ט שני בכדי שיעשו, (שלא יהנה ממלאכת יו"ט. מג"א). וזה כפירוש רש"י (ביצה כד:), ודלא כהתוס' שם. ע"ש]. וא"כ כאן כיון שעקר אותה הנטיעה שנעשה בה איסור בשבת, כשחוזר לנטוע אותה אחר השבת, אינו נהנה כלל ממה שנעשה בה חילול שבת. ולעולם אימא לך דלאחר השבת אחר שיעקור אותה מותר לו לחזור ולנטוע אותה. וכיו"ב אמרו בירושלמי (פרק ב דשביעית) אמתניתין שהנוטע בפחות משלשים יום לפני ראש השנה של שביעית יעקור. ושאלו ע"ז, לא עקר, פירותיו מה הן, נפקון ושמעון בשם ר' אלעזר אין מחדשים על הגזרות ואין מוסיפים על הגזרות. ע"ש. וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' שמיטה הל' יא), שאם נטע תוך שלשים יום לשביעית ולא עקר, הפירות מותרין. וכתב מרן הכסף משנה (שם פרק ד הל' טו) בשם מהר"י קורקוס, שהוא הדין למי שעבר ונטע בשביעית. ע"ש. (וע"ע בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' עו. ודו"ק). ואף אנו נאמר שאין להוסיף על גזרת "יעקור", אלא כל שעקר רשאי לחזור ולנטוע הנטיעה ההיא. וכן כתב בפשיטות בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סוף סי' ה), שי"ל שאף שהדין שהנוטע בשבת יעקור, אם הרכיב והבריך אינו חייב לעקור את כל העץ, שאפשר שלא חייבו אלא רק לעקור מה שנטע בשבת, מפני שהוא דבר קל לעקור העץ ולחזור ולנטוע אותו אחר השבת. ע"ש. וכ"כ בשלחן שלמה (עמוד רצה), שאם עבר ולא עקר הנטיעה, פירות הנטיעה ההיא מותרים. וכן אם לא עקר, ומכר אותה לישראל אחר, אין הלוקח חייב לעקור הנטיעה כלל. ע"ש. וגדולה מזו כתב בספר אבן ישראל חלק ט (עמוד פד), שמכיון שהרמב"ם השמיט הא דהנוטע יעקור, מוכח דס"ל דלא קי"ל כההיא דהנוטע צריך לעקור. ע"ש. ושוב מצאתי להרהמ"ח עצמו דהדר תבריה לגזיזיה בשו"ת רב פעלים ח"ג (סי' טז) בד"ה ומה, שכתב, שבנוטע בשבת, דתנן יעקור, משמע שאח"כ מותר לחזור ולנטעה מחדש, ולא אסרינן עליה גוף הנטיעה, יען שכיון שנטע אותה אחר העקירה, פנים חדשות באו לכאן, שקודם שנטעה באיסור היה חלק הנטיעה תלוש וגלוי, ובמעשה האיסור שטמן אותה בקרקע בנטיעתה וכיסה אותה בעפר, נעשתה מחוברת לקרקע, ולאחר שנעקרה חזרה למה שהיתה, והחלק שנעשה בו מלאכה נשתנה, וכיון שפנים חדשות באו לכאן מותר לחזור ולנטוע אותה מחדש. ע"ש. וכן עיקר.

וכן בקודש חזיתיה להרב תהלה לדוד (סי' שיח סק"ג) שכתב, שיש להסתפק במי שעשה מלאכה בשבת, כגון המחזיר מטה של פרקים, שאם תקע חייב חטאת, כמ"ש בש"ע (סי' שיג ס"ו), אם חזר ופירקה בחול, אם מותר לו להשתמש בה אחר שיחזור ויתקענה. וכן יש להסתפק בקשר או התיר בבגד בשבת, וחזר והתיר או קשר בחול. ומלשון הרמב"ם (בפרק ו הל' כג), ישראל שעשה מלאכה בשבת במזיד אסור לו ליהנות מאותה מלאכה לעולם. משמע דוקא ליהנות מאותה מלאכה אסור, אבל כשמבטל המלאכה כגון התוקע במטה של פרקים, וחוזר ומפרקה בחול, מותר ליהנות מהדבר ההוא. וכן הדין בבורר פסולת מתוך אוכל וחזר ועירב האוכל עם הפסולת. אלא שלענין להתיר בו ביום נראה שאף בביטל מלאכתו אסור, וכמ"ש הרשב"א שאם חיממו תבשיל צונן באיסור, אפילו אחר שנצטנן אסור בשבת, דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לעכו"ם לעשות לו מלאכה דאורייתא. וכנראה דהוא הדין בעשה הישראל מלאכה במזיד, אלא שצ"ע בדברי הרשב"א, כי לפי הנראה דין זה תלוי בהא דקנסו גופן משום שבחן (בב"ק ל:) וכו'. עכת"ד. והנה כבר הבאנו מה שדחה הגאון ר' ישועה בסיס בספר אבני צדק (סי' שיט), שלא אסר הרשב"א אלא באמירה לגוי דחמיר טפי, שיש לגזור שמא יאמר לגוי לעשות לו מלאכה, משא"כ בישראל שעשה מלאכה בשבת. וכ"כ בערך השלחן (סי' שלו סק"ב). ולפ"ז י"ל שאם נתבטלה מלאכתו אשר עשה, כגון בורר שחזר ועירב הפסולת עם האוכל, רשאי לברור בשבת אוכל מתוך פסולת על מנת לאכול לאלתר. וראיתי עוד בספר תהלה לדוד (סי' שלט סק"ה) שכתב, בהא דקי"ל (בביצה ט. וביו"ד סי' שכג), לענין חלת חו"ל שאוכל והולך ואח"כ מפריש, והוא עבר והפריש חלה בשבת, קודם שיאכל, לכאורה כיון דמה שאסרו מעשה שבת, הוא רק משום קנסא, שלא יהנו מעשיו, כאן שהוא רשאי לאכול בלי הפרשה תחלה, אין לאסור וכו'. וצ"ע. ולפי האמור אין כאן ספק כלל, ורשאי לאכול, משום דלא אהנו מעשיו כלל. והנה הגאון ערך השלחן (סי' שיט סק"ג) כתב, נ"ל לכאורה שאם עבר וסינן מים או יין, מותר לשתותו, ולא דמי למבשל בשבת, לפי מ"ש הרשב"א והריטב"א בשם רבינו יונה, שלא קנסו אלא בבישול וכיוצא בו שנעשה מעשה חדש בגוף הדבר, אבל אם הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, שלא נעשה מעשה בגוף הדבר מותר וכו'. ע"ש. ומוכח דס"ל שהבורר פסולת מתוך אוכל חשיב לא נעשה מעשה בגוף הדבר. (וכ"כ בשו"ת מהרש"ג ח"ב ס"ס קמז). והגאון רבי ישועה בסיס באבני צדק (סי' שיט) כתב, דמ"ש מרן בש"ע (סי' תה ס"ט), שפירות שהוציאם מרשות היחיד והחזירום, מותרים באכילה במקומם, אפילו לאותו ישראל שהחזירם לצרכו במזיד, והיינו אפילו בשבת, משום דס"ל למרן כמ"ש הריטב"א בשם רבינו יונה, שכל שלא נעשה התיקון בגופו של דבר מותר. ע"ש. וכ"כ הקרבן נתנאל (ריש פ"ד דעירובין אות ע), דטעמו של מרן הש"ע (בסי' תה ס"ט) הנ"ל, משום דס"ל כדברי הריטב"א בשם רבינו יונה, שכל שלא נעשה שינוי בגופו של דבר, מותר. וכ"כ בנשמת אדם (כלל ט סי' ט). וע"ע בחמד משה (סי' תה). לפ"ז הבורר פסולת מתוך אוכל, שלא נעשה שינוי בגוף האוכל, לא נאסר כלל. וכל שכן שאם חזר ועירב הפסולת עם האוכל, שיכול לברור האוכל ע"מ לאכול לאלתר, ואין לאוסרו כלל. וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק י (חאו"ח סי' נה עמוד קד). ודו"ק.

אחרי כותבי מצאתי לידידי המנוח הגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק יד (סי' לג), שהביא מ"ש הרב פעלים שהבורר פסולת מתוך אוכל בשבת אף אם חזר ועירב הפסולת עם המאכל, אסרינן ליה לעולם, והוכיח כן ממ"ש הרשב"א, שאם אמר לעכו"ם להחם תבשיל שנצטנן, אסור לאוכלו אפילו צונן דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לנכרי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבת, וכתב לדחותו, כמו שכתבנו דעשיית מלאכה ע"י גוי חמור בזה יותר, דחיישינן שיבוא לזלזל באיסור אמירה לעכו"ם, ויאמר לו שיעשה מלאכה בשבילו. ע"ש. וזכה לכוין לדברי הגאונים אבני צדק וערך השלחן הנ"ל. גם יפה העיר שאפילו לדעת הרב פעלים, אין ללמוד מתשו' הרשב"א אלא לענין האיסור בו ביום. וכ"כ התהלה לדוד (סי' שיח סק"ג). אך לאמתו של דבר אין ללמוד ממנו אפילו לבו ביום. והעלה במסקנתו, שאם החזיר הדבר למצבו הקודם, ועירב הפסולת עם האוכל, באופן שלא נהנה ממלאכת שבת, שפיר יש להתיר. ושכן כתב הרב תפארת ישראל בכלכלת שבת. ע"כ. גם הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (סי' ה עמוד כט:) כתב, יש לדון במי שעבר וברר פסולת מתוך אוכל בשבת, או שבירר אוכל מתוך פסולת כדי לאכול אחר זמן, אם נאסר המאכל, שמצד הסברא נראה שאין המאכל נאסר, כיון שאינו נהנה כלל מן העבירה, שהרי בנקל בלי שום טירחא יתרה היה יכול לברור אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר. ע"ש. שוב נדפס ספר קצות השלחן, וראיתי לו בבדי השלחן (ר"ס קכה דף מ ע"א) שהעיר בדין בורר, דלא דמי למבשל, שפעולת הבישול אי אפשר לעשותה בלי חילול שבת, אבל בורר הרי אפשר היה לו לברור אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר, ובמה שבירר פסולת מתוך אוכל לא אהנו מעשיו יותר מאילו היה בורר אוכל מתוך פסולת, ולא חשיב נהנה כל כך ממלאכת שבת. ע"ש. ויש לצרף בזה מ"ש רבינו ישעיה הראשון בספר המכריע (סי' כג), וז"ל: הילכך מותר לברור בשבת בין אוכל מתוך פסולת בין פסולת מתוך אוכל, כדי לאכול לאלתר. ע"ש. והובא באגלי טל מלאכת בורר (סק"א אות כה וכו), והוסיף שכן כתב הרשב"א בספר עבודת הקודש (שער א סעיף ה). ע"ש. וע' להפמ"ג בראש יוסף (ביצה יד:) שכתב, שלדעת הרשב"א פסולת מתוך אוכל אסור רק מדרבנן. ע"ש. וכ"כ הריטב"א (שבת עד.) ד"ה ולא ידענו, שלדעת התוספות אפילו פסולת מתוך אוכל מותר לברור בידו ולאכול לאלתר. (וע"ע שם סוף ד"ה ופרקינן). וכן כתב הרב בעל ההשלמה בשם דודו [הרא"ש מלוניל], דלאלתר שרי אפילו ברירת פסולת מתוך אוכל. וכ"כ בהגהת אשרי (פ"ז ה"ד) בשם מהרי"ח. וכ"כ הריא"ז פרק כלל גדול (הלכה א סעיף טו). וע"ע בתשובת מהר"י אבולעפייא שהובאה בשו"ת מהריט"ץ (סי' רג), שכתב, שאפילו ברירת פסולת מתוך אוכל, אם נעשית בשעת אכילה ממש מותרת, דחשיב דרך אכילה. והובאו דבריו בברכי יוסף (סימן שיט סק"ה). וע"ע בשיורי ברכה (שם סק"ב), ובחזון איש (פרק נד סוף אות ב). ע"ש. [ואין להקשות ממ"ש רש"י (סוכה לז:), שהתולש פרי מן המחובר ואוכלו, אין לך תולש גדול מזה, אע"פ שהוא בשעת האכילה. ע' בבית האוצר מע' ב כלל טז]. ואף דלא קי"ל הכי, כיון שכל איסור מעשה שבת אינו אלא מדרבנן, ובדין בורר לא נפקא מפלוגתא דרבוותא, בדיעבד מיהא אזלינן לקולא. וכמ"ש המשנה ברורה (סי' שיח סק"ב) בשם הפרי מגדים. והן עתה בא לידי קובץ "אורייתא", חלק א, וראיתי שם להרה"ג רבי יצחק הלוי (עמוד קנג), שאחר שהביא מדברינו בלוית חן, העלה להתיר, ומ"מ סיים, דלשופרא דמילתא יש להתיר אחר שיחזור ויערב הפסולת עם האוכל, שבזה יש עוד צד להקל, כיון דלא אהנו מעשיו. ע"ש. והנלע"ד כתבתי. וע' בפתח הדביר (סי' שיט סק"א). ויש להשיב על דבריו. ודו"ק.