ראיתי בחזו"ע אבלות ח"ב, שאף שאבל ל"ע אסור ברחיצה, אך אם זו רחיצה שאינה של תענוג כגון שיש לו לכלוך וכד' מותר. וכן מי שהוא איסטניס מותר לרחוץ. אלא שלא כל אחד יכול לומר איסטניס אני.
וידוע שרבים מפוסקי זמנינו התירו לרחוץ בתשעת הימים, כש"כ בחזו"ע ארבע תעניות.
האם הדין כן גם באבלות. שהרי רוב העולם בימינו מתרחצים כל יום במיוחד בקיץ, על אף שבדורות קדומים לא היו נוהגים כן (אפשר להביא ראיה מהא דברכות דף ס, שהנכנס למרחץ מברך שתים, והברכה בכניסתו היא שלא יארע דבר קלקלה, ואם כן תהא מתתי כפרה וכו' ע"ש. הרי שהרחיצה היתה ממש סכנה שאפשר שלא יצא משם חי, כמו שפירש רש"י מהו הסכנה. וכן בשבת (קנא) איתא שאדם חשוב הוא שיש לו עשרה עבדים שמחממים לו עשרה קומקומין בבת אחת. הרי שלא היה הדבר מצוי כ"כ. מה שא"כ בימינו). ולכן אפשר לומר שאדם שרגיל להתרחץ כל יום מחמת זיעה, ואם לא יתרחץ כמה ימים ירגיש מאוד לא נוח בזה, חשיב כאיסטניס שהתירו.
האם אפשר לסמוך כל כך למעשה?
וידוע שרבים מפוסקי זמנינו התירו לרחוץ בתשעת הימים, כש"כ בחזו"ע ארבע תעניות.
האם הדין כן גם באבלות. שהרי רוב העולם בימינו מתרחצים כל יום במיוחד בקיץ, על אף שבדורות קדומים לא היו נוהגים כן (אפשר להביא ראיה מהא דברכות דף ס, שהנכנס למרחץ מברך שתים, והברכה בכניסתו היא שלא יארע דבר קלקלה, ואם כן תהא מתתי כפרה וכו' ע"ש. הרי שהרחיצה היתה ממש סכנה שאפשר שלא יצא משם חי, כמו שפירש רש"י מהו הסכנה. וכן בשבת (קנא) איתא שאדם חשוב הוא שיש לו עשרה עבדים שמחממים לו עשרה קומקומין בבת אחת. הרי שלא היה הדבר מצוי כ"כ. מה שא"כ בימינו). ולכן אפשר לומר שאדם שרגיל להתרחץ כל יום מחמת זיעה, ואם לא יתרחץ כמה ימים ירגיש מאוד לא נוח בזה, חשיב כאיסטניס שהתירו.
האם אפשר לסמוך כל כך למעשה?