מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה (ה כא)
בירושלמי שבועות פ"ח ה"ב, מסתפק רבי יוחנן האם על שבועת סוטה כשנשבעה לשקר, מלבד החיוב מצד דיני סוטה, יש עליה ג"כ חיוב מצד שבועת ביטוי, שהרי נשבעה לשקר, או לאו [ונפק"מ אם הזכות תלתה לה ולא מתה לאלתר, האם חייבת להביא קרבן עולה ויורד מדין שבועת ביטוי].
וביאור הספק נראה בירושלמי שם, משום שלגבי שבועת הדיינים מצינו דעת רבי אמי בב"מ לו. שכל שבועה שהדיינים משביעים אותה אין בה משום שבועת ביטוי, וכן היא דעת רבי יוחנן עצמו בירושלמי שם, ומבואר בבבלי הטעם משום דכתיב "כי תשבע" לבטא בשפתים, "כי" תשבע היינו מעצמה, קמ"ל דלא כרבי אמי. ובזה נסתפק רבי יוחנן האם הוא הדין בשבועת סוטה.
וצריך ביאור מה הם צדדי הספק, הלא ריו"ח עצמו סובר דכל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, משום שאינו נשבע מעצמו, א"כ הוא הדין שבועת סוטה הרי אינה נשבעת מעצמה אלא הבית דין מחייבין אותה.
ואולי יש לומר דהנה הנידון בדברי רבי אמי דכל שבועה שהדיינים מחייבין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, הוא רק במשנה מפטור לפטור [כגון שומר חנם שנשבע שנגנבה והאמת היא שאבדה], דאם משנה מחיוב לפטור [כגון שומר חנם שנשבע שנגנבה והוא פשע בה] הרי חייב באשם שבועת הפקדון, ואם משנה מחיוב לחיוב הרי אין זו שבועה שבי"ד מחייבין אותה דלמה בי"ד יחייבו שבועה הרי הוא חייב ממון וכמ"ש הראב"ד בשיטמ"ק בב"מ שם. ובמשנה מפטור לפטור הרי באמת מן הממון הוא פטור, רק דיש עליו חיוב שבועה, וזה הוא כל חיובו כלפי שמיא, דהרי האמת הוא שפטור מן הממון.
אבל בסוטה הוי משנה מחיוב לפטור, דנשבעת שהיא טהורה ובאמת היא טמאה, וי"ל דעל זה לא שייך לומר דחייבת שבועה, דאמנם אם היא טהורה אזי החיוב שלה הוא שבועה, אבל אם היא טמאה, הלא החיוב שלה כלפי שמיא הוא להודות בטומאה ולא להשבע, וא"כ כשנשבעה לשקר דהיינו שהיתה באמת טמאה, לא שייך לומר שאינה נשבעת מרצונה אלא מחיוב התורה, דאדרבה מחיוב התורה אין לה להשבע אלא להודות בטומאה, והשבועה לשקר היא בחירה שלה ולא חיוב התורה, ושפיר קרינן ביה "כי" תשבע מעצמה, דאדרבה מדין התורה אין לה להשבע, ועי'.
וכל הנידון הוא אליבא דרבי אמי הנ"ל, אבל לדידן דלא קי"ל הכי, וגם שבועה שהבי"ד מחייבין חייבין עליה משום ביטוי, נמצא דהדין פשוט שסוטה חייבת גם בקרבן שבועת ביטוי [היכא דהיתה שוגגת בשבועה].
והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה (ה כא)
בירושלמי שבועות פ"ח ה"ב, מסתפק רבי יוחנן האם על שבועת סוטה כשנשבעה לשקר, מלבד החיוב מצד דיני סוטה, יש עליה ג"כ חיוב מצד שבועת ביטוי, שהרי נשבעה לשקר, או לאו [ונפק"מ אם הזכות תלתה לה ולא מתה לאלתר, האם חייבת להביא קרבן עולה ויורד מדין שבועת ביטוי].
וביאור הספק נראה בירושלמי שם, משום שלגבי שבועת הדיינים מצינו דעת רבי אמי בב"מ לו. שכל שבועה שהדיינים משביעים אותה אין בה משום שבועת ביטוי, וכן היא דעת רבי יוחנן עצמו בירושלמי שם, ומבואר בבבלי הטעם משום דכתיב "כי תשבע" לבטא בשפתים, "כי" תשבע היינו מעצמה, קמ"ל דלא כרבי אמי. ובזה נסתפק רבי יוחנן האם הוא הדין בשבועת סוטה.
וצריך ביאור מה הם צדדי הספק, הלא ריו"ח עצמו סובר דכל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, משום שאינו נשבע מעצמו, א"כ הוא הדין שבועת סוטה הרי אינה נשבעת מעצמה אלא הבית דין מחייבין אותה.
ואולי יש לומר דהנה הנידון בדברי רבי אמי דכל שבועה שהדיינים מחייבין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, הוא רק במשנה מפטור לפטור [כגון שומר חנם שנשבע שנגנבה והאמת היא שאבדה], דאם משנה מחיוב לפטור [כגון שומר חנם שנשבע שנגנבה והוא פשע בה] הרי חייב באשם שבועת הפקדון, ואם משנה מחיוב לחיוב הרי אין זו שבועה שבי"ד מחייבין אותה דלמה בי"ד יחייבו שבועה הרי הוא חייב ממון וכמ"ש הראב"ד בשיטמ"ק בב"מ שם. ובמשנה מפטור לפטור הרי באמת מן הממון הוא פטור, רק דיש עליו חיוב שבועה, וזה הוא כל חיובו כלפי שמיא, דהרי האמת הוא שפטור מן הממון.
אבל בסוטה הוי משנה מחיוב לפטור, דנשבעת שהיא טהורה ובאמת היא טמאה, וי"ל דעל זה לא שייך לומר דחייבת שבועה, דאמנם אם היא טהורה אזי החיוב שלה הוא שבועה, אבל אם היא טמאה, הלא החיוב שלה כלפי שמיא הוא להודות בטומאה ולא להשבע, וא"כ כשנשבעה לשקר דהיינו שהיתה באמת טמאה, לא שייך לומר שאינה נשבעת מרצונה אלא מחיוב התורה, דאדרבה מחיוב התורה אין לה להשבע אלא להודות בטומאה, והשבועה לשקר היא בחירה שלה ולא חיוב התורה, ושפיר קרינן ביה "כי" תשבע מעצמה, דאדרבה מדין התורה אין לה להשבע, ועי'.
וכל הנידון הוא אליבא דרבי אמי הנ"ל, אבל לדידן דלא קי"ל הכי, וגם שבועה שהבי"ד מחייבין חייבין עליה משום ביטוי, נמצא דהדין פשוט שסוטה חייבת גם בקרבן שבועת ביטוי [היכא דהיתה שוגגת בשבועה].
◆ ◆ ◆
עוד דן הירושלמי שם, אליבא דרבי מאיר דס"ל דכל סוטה מגלגלין עליה גם על העתיד לבוא שלא תטמא, האם חייבת על זה משום שבועת ביטוי כשעברה על זה ונטמאה. אמנם באמת קשה הרי הוי שבועה לקיים את המצוה ולא חלה כלל, והעיר בזה באור שמח טוען ונטען פ"ב ה"ב, ועוד דאין איסור חל על איסור, וכן הקשה בשפת הנחל דרוש ה'. וכ"כ בכתב וחותם להגרעק"א סי' כ"ה לצדד, ששבועת סוטה על להבא אינה חלה כלל משום דאין איסור חל על איסור, והנפק"מ רק לגבי האלה, דהיינו שהמים יבדקו אותה.
ובאמת בפני משה כתב לבאר במסקנת הירושלמי שם "ואת משכח מקשייא" דכוונת הירושלמי דיש להקשות על זה, משום דשבועה זו אינה בלאו והן שאין יכולה להשבע שתטמא, ובאמת בלא זה גם שבועה שלא אטמא אינה שבועת ביטוי כיון שהיא לבטל את המצוה, ואפשר לומר דזו קושיית הירושלמי.