ברוך אביכזר
Member
מאמר מאת ת"ח אחד:
ידוע שפשטה ההוראה בעם ישראל במאות שנה האחרונות כדעת ר' אליה הלוי שש"צ שטעה ולא חתם המלך הקדוש חוזר לראש התפלה. עד שבא מרן הגרע"י זצ"ל ומצא מציאה, הלא הוא המאירי, דס"ל שחוזר לאתה קדוש, ופסק כן. אולם לא הסכימו עמו חביריו, הגרשז"א והגרב"צ אבא שאול בזה. וגם שאר ת"ח שבדור [מלבד בניו ותלמידיו] לא הסכימו עמו בזה, ומהם בשו"ת עולת יצחק ח"ג סי' קס"ח, בשו"ת תפלה למשה ח"ד סי' מ"ג, בשו"ת דברות יעקב ח"ג סי' א', הרב אברהם יעקב בומבאך בקובץ עץ חיים י"ח [תשע"ב], ועוד רבים. ואם כי ראיתי בקובץ 'משנת יוסף' תשרי תשע"ו שהאריכו בזה כמה ת"ח ליישב את פסקו של מרן הגרע"י זצ"ל – מ"מ הרואה יראה שאין דבריהם מיושבים כלל. ואכתוב את הדברים הברורים הנראים לי בזה בס"ד;
כתב הריצ"ג בהלכות תשובה עמ' מ"ה: ובתשובה אחרת אמר [רה"ג] אם שכח ש"צ בהמלך הקדוש והמלך המשפט חובה אנון ונחזיר ש"צ לאומרן ע"כ. ומסתימת דבריו נראה ברור שחוזר כדין היחיד, דאם היה חילוק ביניהם היה לו לפרש. וכ""ד הריצ"ג שם להדיא וז"ל: ואנו אומרים דלא שנא יחיד ולא שנא ש"צ היכא דטעה חובה לחזור [ולא כמו התשובה הראשונה שהביא שם בשם רה"ג שש"צ שסיים תפלתו לגמרי אינו חוזר עי"ש] שהרי תקנום חכמים במטבעות של תפלה, וקי"ל טעה בשלש ראשונות חוזר לראש, באמצעיות חוזר למקום שטעה, ולפי מה שסדרנו בהלכות תפלה. הלכך טעה בהמלך הקדוש חוזר לראש וכו' עי"ש. ומפורש בדבריו שאין חילוק בין יחיד לציבור אלא שניהם חוזרים לראש התפלה. וכ"כ הרמב"ן בדרשתו לר"ה: ואמרו הגאונים שאם לא אמר [זכרנו ומי כמוך] אין מחזירין, אותו אבל המלך הקדוש והמלך המשפט מחזירין אותו בין ש"צ בין יחיד ע"כ. וסתמו כפירושו שאין חילוק ביניהם. וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות תפלה הי"ג להדיא וז"ל: עשרה ימים שמר"ה עד יוה"כ טעה וחתם בהם בברכה שלישית האל הקדוש חוזר לראש וכו', אחד יחיד ואחד ש"צ עי"ש. והעתיקוהו בספר הבתים ובעץ חיים כדרכם. וכבר נשאל בשאלה זו הרשב"א בתשובה ח"א סי' ל"ה האם ש"צ שטעה בהמלך הקדוש חוזר לראש או לאתה קדוש, והשיב: יראה לי שהן דברים ברורין דלא שנא יחיד ולא שנא ש"צ, דכיון שהטענה היא משום דראשונות יש להן סדר מאי שנא יחיד ומאי שנא ש"צ שהרי הן שלשתן כברכה אחת לענין זה. ועוד דלא הוה שתיק גמרא מיניה ובהדיא הוה מחלק, כמו שחלק בין יחיד לש"צ בדטעה בדר"ח בשחרית ואמר דש"צ אינו חוזר מפני שתפילת המוספין לפניו עי"ש. וכן מתבאר מדברי הנימוק"י בברכות י"ב ע"ב שכתב: עוד כתבו ז"ל שאם מסופק אם הזכיר המלך הקדוש והמלך המשפט אם לאו חוזר על הספק, בין יחיד בין צבור ע"כ. הרי שהשוה יחיד לצבור ולא כתב חילוק ביניהם, ובודאי שהש"צ חוזר למקום שהיחיד חוזר. וכן הורה בעל תרומת הדשן, וכפי המובא בספר לקט יושר עמ' כ"א: שמעתי ממנו שפעם אחת בר"ה שהחזיר מוה"ר מיישטרלין יצ"ו התפלה של י"ח ואמר האל הקדוש. ואמר הוי חוזר לתחלת ברכת מגן וכו' עי"ש. וכן נקט בפשיטות ר' אליה הלוי[1] בשו"ת זקן אהרן סי' ר"ו שש"צ שטעה בהמלך הקדוש צריך לחזור לראש התפלה, אלא שהסתפק שם האם כשחוזר צריך לומר קדושה או לא, ופשט שצריך לומר קדושה עי"ש. והביאוהו האחרונים להלכה – עי' בכה"ח בסי' תקפ"ב אות ה'.
אמנם בשו"ת יבי"א ח"א סי' ח' האריך לחלוק על פסק זה עפ"י דברי הירושלמי בברכות פ"ה ה"ג [שהובא בראשונים ובטור וב"י בסי' נ"ט]: בטיטיי אישתתק באופנייה. אתון ושיילון לר' אבון אמר לון רבי אבון בשם ריב"ל זה שעובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק. אמרין ליה והא תנינן מתחילת הברכה שטעה זה. אמר לון 'מכיון דעניתון קדושתא כמי שהוא תחילת ברכה' ע"כ. ועפ"י דברי המאירי בברכות ל"ד ע"א שכתב: יש מי שאומר שאם טעה שליח צבור בתפלה שניה שלו באתה קדוש ודלגה או שחתמה כחתימה אחרת אינו חוזר לראש שלא יהא צבור צריכין לענות קדושה פעם אחרת אלא חוזר לאתה קדוש ויש סעד לדעתי לדבר זה ממה שהזכרנו במשנה בשם תלמוד המערב ע"כ[2]. אולם נראה שהמאירי דעה יחידאה הוא, והעיקר הוא כדעת כל הראשונים הנ"ל שדין הש"צ כדין היחיד. איבעית אימא משום שהב"י לא פסק כדעת הירושלמי הנ"ל. ואיבעית אימא שגם לדעת הירושלמי – יש חילוק ברור בין קדושה של יוצר שמחלקת את ברכת יוצר, לקדושת חזרת הש"צ שאינה מחלקת את הג' ברכות, וכפי שנבאר בס"ד;
שליח ציבור שלא אמר המלך הקדוש האם חוזר לאתה קדוש או לראש התפלה
ידוע שפשטה ההוראה בעם ישראל במאות שנה האחרונות כדעת ר' אליה הלוי שש"צ שטעה ולא חתם המלך הקדוש חוזר לראש התפלה. עד שבא מרן הגרע"י זצ"ל ומצא מציאה, הלא הוא המאירי, דס"ל שחוזר לאתה קדוש, ופסק כן. אולם לא הסכימו עמו חביריו, הגרשז"א והגרב"צ אבא שאול בזה. וגם שאר ת"ח שבדור [מלבד בניו ותלמידיו] לא הסכימו עמו בזה, ומהם בשו"ת עולת יצחק ח"ג סי' קס"ח, בשו"ת תפלה למשה ח"ד סי' מ"ג, בשו"ת דברות יעקב ח"ג סי' א', הרב אברהם יעקב בומבאך בקובץ עץ חיים י"ח [תשע"ב], ועוד רבים. ואם כי ראיתי בקובץ 'משנת יוסף' תשרי תשע"ו שהאריכו בזה כמה ת"ח ליישב את פסקו של מרן הגרע"י זצ"ל – מ"מ הרואה יראה שאין דבריהם מיושבים כלל. ואכתוב את הדברים הברורים הנראים לי בזה בס"ד;
כתב הריצ"ג בהלכות תשובה עמ' מ"ה: ובתשובה אחרת אמר [רה"ג] אם שכח ש"צ בהמלך הקדוש והמלך המשפט חובה אנון ונחזיר ש"צ לאומרן ע"כ. ומסתימת דבריו נראה ברור שחוזר כדין היחיד, דאם היה חילוק ביניהם היה לו לפרש. וכ""ד הריצ"ג שם להדיא וז"ל: ואנו אומרים דלא שנא יחיד ולא שנא ש"צ היכא דטעה חובה לחזור [ולא כמו התשובה הראשונה שהביא שם בשם רה"ג שש"צ שסיים תפלתו לגמרי אינו חוזר עי"ש] שהרי תקנום חכמים במטבעות של תפלה, וקי"ל טעה בשלש ראשונות חוזר לראש, באמצעיות חוזר למקום שטעה, ולפי מה שסדרנו בהלכות תפלה. הלכך טעה בהמלך הקדוש חוזר לראש וכו' עי"ש. ומפורש בדבריו שאין חילוק בין יחיד לציבור אלא שניהם חוזרים לראש התפלה. וכ"כ הרמב"ן בדרשתו לר"ה: ואמרו הגאונים שאם לא אמר [זכרנו ומי כמוך] אין מחזירין, אותו אבל המלך הקדוש והמלך המשפט מחזירין אותו בין ש"צ בין יחיד ע"כ. וסתמו כפירושו שאין חילוק ביניהם. וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות תפלה הי"ג להדיא וז"ל: עשרה ימים שמר"ה עד יוה"כ טעה וחתם בהם בברכה שלישית האל הקדוש חוזר לראש וכו', אחד יחיד ואחד ש"צ עי"ש. והעתיקוהו בספר הבתים ובעץ חיים כדרכם. וכבר נשאל בשאלה זו הרשב"א בתשובה ח"א סי' ל"ה האם ש"צ שטעה בהמלך הקדוש חוזר לראש או לאתה קדוש, והשיב: יראה לי שהן דברים ברורין דלא שנא יחיד ולא שנא ש"צ, דכיון שהטענה היא משום דראשונות יש להן סדר מאי שנא יחיד ומאי שנא ש"צ שהרי הן שלשתן כברכה אחת לענין זה. ועוד דלא הוה שתיק גמרא מיניה ובהדיא הוה מחלק, כמו שחלק בין יחיד לש"צ בדטעה בדר"ח בשחרית ואמר דש"צ אינו חוזר מפני שתפילת המוספין לפניו עי"ש. וכן מתבאר מדברי הנימוק"י בברכות י"ב ע"ב שכתב: עוד כתבו ז"ל שאם מסופק אם הזכיר המלך הקדוש והמלך המשפט אם לאו חוזר על הספק, בין יחיד בין צבור ע"כ. הרי שהשוה יחיד לצבור ולא כתב חילוק ביניהם, ובודאי שהש"צ חוזר למקום שהיחיד חוזר. וכן הורה בעל תרומת הדשן, וכפי המובא בספר לקט יושר עמ' כ"א: שמעתי ממנו שפעם אחת בר"ה שהחזיר מוה"ר מיישטרלין יצ"ו התפלה של י"ח ואמר האל הקדוש. ואמר הוי חוזר לתחלת ברכת מגן וכו' עי"ש. וכן נקט בפשיטות ר' אליה הלוי[1] בשו"ת זקן אהרן סי' ר"ו שש"צ שטעה בהמלך הקדוש צריך לחזור לראש התפלה, אלא שהסתפק שם האם כשחוזר צריך לומר קדושה או לא, ופשט שצריך לומר קדושה עי"ש. והביאוהו האחרונים להלכה – עי' בכה"ח בסי' תקפ"ב אות ה'.
אמנם בשו"ת יבי"א ח"א סי' ח' האריך לחלוק על פסק זה עפ"י דברי הירושלמי בברכות פ"ה ה"ג [שהובא בראשונים ובטור וב"י בסי' נ"ט]: בטיטיי אישתתק באופנייה. אתון ושיילון לר' אבון אמר לון רבי אבון בשם ריב"ל זה שעובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק. אמרין ליה והא תנינן מתחילת הברכה שטעה זה. אמר לון 'מכיון דעניתון קדושתא כמי שהוא תחילת ברכה' ע"כ. ועפ"י דברי המאירי בברכות ל"ד ע"א שכתב: יש מי שאומר שאם טעה שליח צבור בתפלה שניה שלו באתה קדוש ודלגה או שחתמה כחתימה אחרת אינו חוזר לראש שלא יהא צבור צריכין לענות קדושה פעם אחרת אלא חוזר לאתה קדוש ויש סעד לדעתי לדבר זה ממה שהזכרנו במשנה בשם תלמוד המערב ע"כ[2]. אולם נראה שהמאירי דעה יחידאה הוא, והעיקר הוא כדעת כל הראשונים הנ"ל שדין הש"צ כדין היחיד. איבעית אימא משום שהב"י לא פסק כדעת הירושלמי הנ"ל. ואיבעית אימא שגם לדעת הירושלמי – יש חילוק ברור בין קדושה של יוצר שמחלקת את ברכת יוצר, לקדושת חזרת הש"צ שאינה מחלקת את הג' ברכות, וכפי שנבאר בס"ד;
פסק הב"י שלא כדעת הירושלמי
הב"י בסי' נ"ט ס"ה הביא את דברי הראשונים שפסקו כהירושלמי הנ"ל לגבי קדושת 'יוצר', וכתב: ואיני יודע למה השמיטו הרמב"ם ז"ל. ומצאתי בתשובה להרשב"א [סי' ל"ה] שכתב ההיא דאישתתק באופנייא לא משגחינן ביה אי אתיא דלא כגמרין עכ"ל. ואפשר שזה היה טעמו של הרמב"ם דאם איתא דהוה סבירא ליה לתלמודא דידן הכי לא הוה שתיק מיניה. ולענין מעשה הרוצה לסמוך על הירושלמי כיון שכתבוהו הנך רבוותא אין מוחין בידו ע"כ. ומבואר שמעיקר הדין לכתחלה ס"ל כדעת הרמב"ם והרשב"א דליתא לירושלמי ועדיף לחזור לראש אלא שהעושה כירושלמי אין מוחין בידו. והדרכ"מ שם כתב: ולי נראה דאסור להתחיל מראש לבטלה מאחר שהפוסקים האחרונים הסכימו לסמוך אירושלמי ואין הדבר תולה בדעת הרוצה כדמשמע מדברי ב"י ע"כ.
ובשו"ע כתב אין השני צריך להתחיל אלא ממקום שפסק. וכתב המג"א משמע שאם רצה להתחיל מראש רשאי ע"כ. והרמ"א לא הגיה כלום. והמחה"ש שם הביא את דברי הב"י וכתב ביאור דבריו בזה"ל: משמע שאם אחד אינו רוצה לסמוך על הירושלמי ולהתחיל מתחלת הברכה ג"כ אין מוחין בידו (אדרבה מלשונו משמע דהכי עדיף טפי. וצ"ל שבשו"ע חזר בו וס"ל עיקר כהפוסקים כירושלמי) דיש לו לסמוך על רמב"ם ורשב"א דנראה דפסקו דלא כירושלמי ע"כ. וכונת דבריו ברורה שמסכים למה שכתב המג"א שלפי השו"ע אם רצה לחזור לראש רשאי, אלא שחזר בו ממה שכתב בב"י מה עדיף 'לכתחלה', לחזור לראש או לסמוך על הירושלמי, שבב"י משמע שעדיף לחזור לראש ודלא כירושלמי, ובשו"ע משמע שעדיף לעשות כירושלמי, ומ"מ מי שרוצה יכול לעשות כרמב"ם ורשב"א. כן נראה ברור בכונתו[3]. וגדולה מזו כתב הפמ"ג שם שגם הדרכ"מ שחלק על הב"י וכתב שאין רשאי לחזור לראש דהוי ברכה לבטלה [וכמו שהביא מג"א] – כאן [בשו"ע] שתק ואודי למחבר כי הגהות חיבר באחרונה ע"כ. וכ"כ הבני ציון [לכטמאן] שם. וכ"כ בספר תפלה לדוד [עמאר, שאלוניקי תקל"ז] אות קמ"ה שכדבריו בב"י כן משמע בשו"ע שאם רצה להתחיל מראש הברכה רשאי עי"ש. וכן המראה הפנים לדף מ' ע"ב מדפי הירושלמי העתיק את דברי הב"י וסיים 'וכך קבע בשו"ע' עי"ש, הרי דס"ל שלא חזר בו בשו"ע מדבריו בב"י[4]. וא"כ אם רצה לחזור לראש חוזר.
ולפ"ז גם אם נאמר שנידון הירושלמי דומה לנידון ש"צ שטעה בהמלך הקדוש – אם רצה לחזור לראש רשאי, הן לדעת השו"ע והן לדעת הרמ"א.
ואם כי לענין יוצר נראה שהעיקר הוא כהירושלמי שלא יחזור לראש, דהא הרבה ראשונים העתיקו את דברי הירושלמי להלכה, ומהם הר"ח שהובא באו"ז סי' ק"ג ובראבי"ה סי' צ"ה, וכ"ה בסתמא בראב"ן סי' קפ"א. וכן הביאוהו הרוקח סי' ש"כ, הרא"ה, תוס', רא"ש תר"י ועוד. והרשב"א שנקט שאין הלכה כהירושלמי – יחיד בדבר הוא. ובדעת הרמב"ם אין כ"כ הכרח דלא ס"ל כהירושלמי, דהא הרמב"ם לא העתיק הרבה דינים סתמיים דאיכא בירושלמי אע"פ שאין חולק עליהם, ושאר ראשונים העתיקום. ולדוגמא מה דאיתא בירושלמי שם טעה ואינו יודע להיכן טעה חוזר למקום הברור לו. והעתיקו דין זה האו"ז ואבודרהם ועוד רבים מהראשונים, אטו נאמר דהרמב"ם לא ס"ל מאחר ולא העתיקו. וכן בסי' ע"ט גבי צואה בלילה שאסור לקרות כנגדה וכמו שכתבו הראשונים בשם הירושלמי, ולא כתב שם הב"י לתמוה למה הרמב"ם לא הביאו, ופסק כן כדבר פשוט שכך הדין, ועוד רבים כאלו. אלא ודאי שכל מקרה מחודש שאינו נובע ישירות מדין האמור בבבלי הרמב"ם לא תמיד מביאו, ורק דברים שהם נגררים מחמת דין האמור בבבלי, והירושלמי הוסיף הסבר וכד' - בזה דרך הרמב"ם להביא. וא"כ כאן הרמב"ם לא מיירי כלל בדין טעה 'ביוצר', לא ביחיד ולא בציבור, ורק הזכיר הדין המובא בגמ' גבי תפלת י"ח, וא"כ אין הכרח דס"ל לרמב"ם דלא כירושלמי. וא"כ היחיד שכתב להדיא שהבבלי פליג על הירושלמי בהא הוא הרשב"א, וסברא יחידאה הוא.
ואף לדעת השו"ע שנקט שגם הרמב"ם חולק על הירושלמי - 'מותר' לעשות כהירושלמי, ויתכן שאף 'עדיף' לעשות כן, וכפי שנראה מדבריו בשו"ע. ולכן לגבי יוצר הנכון הוא לא לחזור לראש. אולם לענין י"ח נראה שיש חילוק ברור בין הנושאים והעיקר שם לחזור לראש, וכפי שנבאר בס"ד;
ובשו"ע כתב אין השני צריך להתחיל אלא ממקום שפסק. וכתב המג"א משמע שאם רצה להתחיל מראש רשאי ע"כ. והרמ"א לא הגיה כלום. והמחה"ש שם הביא את דברי הב"י וכתב ביאור דבריו בזה"ל: משמע שאם אחד אינו רוצה לסמוך על הירושלמי ולהתחיל מתחלת הברכה ג"כ אין מוחין בידו (אדרבה מלשונו משמע דהכי עדיף טפי. וצ"ל שבשו"ע חזר בו וס"ל עיקר כהפוסקים כירושלמי) דיש לו לסמוך על רמב"ם ורשב"א דנראה דפסקו דלא כירושלמי ע"כ. וכונת דבריו ברורה שמסכים למה שכתב המג"א שלפי השו"ע אם רצה לחזור לראש רשאי, אלא שחזר בו ממה שכתב בב"י מה עדיף 'לכתחלה', לחזור לראש או לסמוך על הירושלמי, שבב"י משמע שעדיף לחזור לראש ודלא כירושלמי, ובשו"ע משמע שעדיף לעשות כירושלמי, ומ"מ מי שרוצה יכול לעשות כרמב"ם ורשב"א. כן נראה ברור בכונתו[3]. וגדולה מזו כתב הפמ"ג שם שגם הדרכ"מ שחלק על הב"י וכתב שאין רשאי לחזור לראש דהוי ברכה לבטלה [וכמו שהביא מג"א] – כאן [בשו"ע] שתק ואודי למחבר כי הגהות חיבר באחרונה ע"כ. וכ"כ הבני ציון [לכטמאן] שם. וכ"כ בספר תפלה לדוד [עמאר, שאלוניקי תקל"ז] אות קמ"ה שכדבריו בב"י כן משמע בשו"ע שאם רצה להתחיל מראש הברכה רשאי עי"ש. וכן המראה הפנים לדף מ' ע"ב מדפי הירושלמי העתיק את דברי הב"י וסיים 'וכך קבע בשו"ע' עי"ש, הרי דס"ל שלא חזר בו בשו"ע מדבריו בב"י[4]. וא"כ אם רצה לחזור לראש חוזר.
ולפ"ז גם אם נאמר שנידון הירושלמי דומה לנידון ש"צ שטעה בהמלך הקדוש – אם רצה לחזור לראש רשאי, הן לדעת השו"ע והן לדעת הרמ"א.
ואם כי לענין יוצר נראה שהעיקר הוא כהירושלמי שלא יחזור לראש, דהא הרבה ראשונים העתיקו את דברי הירושלמי להלכה, ומהם הר"ח שהובא באו"ז סי' ק"ג ובראבי"ה סי' צ"ה, וכ"ה בסתמא בראב"ן סי' קפ"א. וכן הביאוהו הרוקח סי' ש"כ, הרא"ה, תוס', רא"ש תר"י ועוד. והרשב"א שנקט שאין הלכה כהירושלמי – יחיד בדבר הוא. ובדעת הרמב"ם אין כ"כ הכרח דלא ס"ל כהירושלמי, דהא הרמב"ם לא העתיק הרבה דינים סתמיים דאיכא בירושלמי אע"פ שאין חולק עליהם, ושאר ראשונים העתיקום. ולדוגמא מה דאיתא בירושלמי שם טעה ואינו יודע להיכן טעה חוזר למקום הברור לו. והעתיקו דין זה האו"ז ואבודרהם ועוד רבים מהראשונים, אטו נאמר דהרמב"ם לא ס"ל מאחר ולא העתיקו. וכן בסי' ע"ט גבי צואה בלילה שאסור לקרות כנגדה וכמו שכתבו הראשונים בשם הירושלמי, ולא כתב שם הב"י לתמוה למה הרמב"ם לא הביאו, ופסק כן כדבר פשוט שכך הדין, ועוד רבים כאלו. אלא ודאי שכל מקרה מחודש שאינו נובע ישירות מדין האמור בבבלי הרמב"ם לא תמיד מביאו, ורק דברים שהם נגררים מחמת דין האמור בבבלי, והירושלמי הוסיף הסבר וכד' - בזה דרך הרמב"ם להביא. וא"כ כאן הרמב"ם לא מיירי כלל בדין טעה 'ביוצר', לא ביחיד ולא בציבור, ורק הזכיר הדין המובא בגמ' גבי תפלת י"ח, וא"כ אין הכרח דס"ל לרמב"ם דלא כירושלמי. וא"כ היחיד שכתב להדיא שהבבלי פליג על הירושלמי בהא הוא הרשב"א, וסברא יחידאה הוא.
ואף לדעת השו"ע שנקט שגם הרמב"ם חולק על הירושלמי - 'מותר' לעשות כהירושלמי, ויתכן שאף 'עדיף' לעשות כן, וכפי שנראה מדבריו בשו"ע. ולכן לגבי יוצר הנכון הוא לא לחזור לראש. אולם לענין י"ח נראה שיש חילוק ברור בין הנושאים והעיקר שם לחזור לראש, וכפי שנבאר בס"ד;
האם אמירת קדושה ביוצר ובחזרה שוים לענין טעות בהם
המאירי שהזכרנו לעיל העתיק במשנה בדף ל"ד ע"א את דברי הירושלמי בטיטיי אישתתק באופנייה וכו'. ובפירוש הגמ' שם הביא מירושלמי זה ראיה לאותם שפסקו שש"צ שטעה באתה קדוש או שדילגה שחוזר לאתה קדוש. ומבואר שמשוה את ב' הקדושות הנ"ל לדין זה. וכן מתבאר מדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל שכתב: ומ"מ כיון שלא מצינו כן בגמרא ולא חלקו בין ש"צ ליחיד אנו אין לנו אלא כגמרתנו. וההיא דאישתתק באופניא נמי לא משגחינן בה אם אתיא דלא כגמרין. ותו דההיא אפשר לפרושה כדפרשת לה את, דאיכא לאיפלוגי בין טעה לנשתתק. דהא שני מברכה שפסק הראשון הוא מתחיל וברכות על הסדר נאמרו דמה לי חד מה לי תרי. ואע"פ שנראה באמת לכאורה שבירושלמי מדמה לה לטעה וכדאקשי עלה והא תניא מתחילת ברכה שטעה זה. אמר לון מכיון דעניתון קדושה נמי הוא תחילת ברכה עכ"ד. הרי שחיזר על הצדדים לחלק בין הבבלי לירושלמי, ולא כתב בפשיטות שהירושלמי מיירי ביוצר והוא בשאלה ובתשובה איירי בחזרת הש"צ, ומבואר שלא מחלק ביניהם, ולירושלמי – גם בחזרת הש"צ חוזר לאתה קדוש, אלא שהוא פסק שלא כירושלמי בזה.
והנה לדבריהם – הראשונים שהבאנו בתחלת המאמר שפסקו שבהמלך הקדוש חוזר לראש, ע"כ לא ס"ל כירושלמי, וא"כ יש לנו לפסוק כדבריהם 'גם לענין יוצר', שהרי כך דעת רה"ג, ריצ"ג, רמב"ם, רשב"א, תה"ד ועוד, ולא לדחות את דבריהם מכח הירושלמי, דהא הם נקטו שלא כהירושלמי, ורבים הם. אולם נראה שמפורש בהרבה מהראשונים שאין לדמות בין הירושלמי לבין קדושת החזרה, וא"כ אין ראיה מהראשונים הנ"ל דלא כהירושלמי, אלא אף לירושלמי – בחזרת הש"צ חוזר לראש;
הנה האו"ז בסי' קכ"ג הביא את דברי ר"ח בברכות ל"ד ע"א בזה"ל וקי"ל כרב אסי [שאמצעיות אין להם סדר] וכו'. ותו דתלמוד א"י מסייע ליה דגרסינן בירושלמי בוטוטאי אישתתיק באופנים וכו' והתנינן מתחלת ברכה שטעה זה. א"ל מכיון דעניתון קדושה כמה שהיא תחלת ברכה. הלכך בין יחיד בין ש"צ טעה בג' ראשונות חוזר למגן אברהם. טעה בג' אחרונות חוזר לעבודה. טעה באמצעיות אינו חוזר כלל אלא אומרה במקום שנזכר ודיו ע"כ. וכ"ה בסתמא בראב"ן בסי' קכ"ב, ומקורו כדרכו הוא מר"ח. וכונת ר"ח ברורה שהביא ראיה מהירושלמי דנקטינן בפשיטות כברייתא שחוזר מתחלת הברכה שטעה זה וכדעת רב אסי [ועי' בראבי"ה בסי' צ"ה שכתב שאינה ראיה בעיניו דהא זהו כמו שהקשה רב ששת בבבלי ותירצו על זה דכולהו אמצעיות כחדא ברכה חשיבי עי"ש]. ולאחר מכן סיים את מסקנת ההלכה לפי מה שפוסקים כרב אסי וכתב הלכך וכו', והדברים פשוטים[5]. ומ"מ מבואר שאע"פ שהביא את הירושלמי - כתב שבין יחיד בין ציבור חוזר למגן אברהם אם טעו בג' ראשונות, ולא חילק כלל היכן טעו, וזהו מפורש להדיא דס"ל שאף לירושלמי בי"ח הדין שונה, וכפי שכבר כתב בספר עינים למשפט בברכות ל"ד ע"א סוף אות ז', והוסיף שכן משמע מדברי הפוסקים שאין חילוק בין יחיד לציבור ודלא כמאירי עי"ש[6]. וכן מתבאר להדיא מסיכום מהר"ח או"ז שם בקיצור פסקי אביו וז"ל בין יחיד בין ש"צ טעה בג' ראשונות חוזר למגן אברהם. טעה בשלש אחרונות חוזר לעבודה. באמצעיות אינו חוזר כלל אלא אומרה במקום שזוכרה ודיו. וכן הדין אם נשתתק ש"צ ועמד אחר תחתיו. ואם נשתתק אחר שענו קדוש 'מיושב' חוזר לא-ל ברוך ע"כ. הרי שכתב בסתמא את הדין שטעה בג' ראשונות גם הש"צ חוזר 'לראש', ולא חילק לפני קדושה או אחרי. וכשכתב את הדין של הירושלמי הדגיש שענו קדוש 'מיושב', אבל לא קדוש מעומד, והדברים ברורים מאד. וכן הרא"ה העתיק במשנה את הירושלמי, ובגמ' כתב טעה בשלש ראשונות חוזר לראש וכו' וכן ש"צ שנשתתק ואינו יודע לחזור האחר העובר תחתיו חוזר לראש לגמרי דהיינו לראש אבות עי"ש, ומבואר ג"כ שאין חילוק בין יחיד לציבור אע"פ דס"ל כירושלמי. וכן מתבאר מדברי תה"ד שהובא בלקט יושר הנ"ל, שהוא בודאי ס"ל כירושלמי כדעת כל חכמי צרפת ואשכנז שהעתיקו את הירושלמי, ולא מצינו מי שיחלוק על הירושלמי אלא הרשב"א בתשובה, ולא ראהו תה"ד, ואף אם היה רואהו בודאי לא היה מניח דעת רבותיו מפני דעת הרשב"א, וכ"ש דמדנפשיה לא יחלוק על כל הראשונים, וא"כ גם הוא אע"פ דס"ל כירושלמי מ"מ כתב שבי"ח חוזר לראש[7]. וכן מתבאר כחילוק הנ"ל מדברי החיי אדם כלל כ"ט ס"ו, וכפי שהוכיח לנכון בשו"ת מנחת שלמה ח"א סוף סי' ב' עי"ש.
וכן מתבאר מדברי הירושלמי גופא דאיתא שם: העובר לפני התיבה וטעה ר' יוסי בן חנינה בשם ר' חנניה בן גמליאל טעה בשלש ברכות הראשונות חוזר בתחילה וכו'. ר' חלבו רב חונה בשם רב טעה בשלש ברכות הראשונות חוזר בתחילה ע"כ. ומסתימת הדברים שלא חילקו היכן טעה, האם לאחר הקדושה או לפני הקדושה נראה שאין חילוק, ובכל גוני חוזר לראש. וע"כ שיש חילוק בין טעות בחזרת הש"צ לטעות ביוצר[8].
והסברא בזה פשוטה וכמ"ש בשו"ת אור לציון ח"א סי' י"ג דהא ברכת יוצר ברכה אחת היא ועל זה אמר הירושלמי שאם אמר קדושה כאילו סיים הברכה ומתחיל משם ואילך, משא"כ ג' ברכות ראשונות של י"ח אע"פ שג' ברכות נפרדות הם – אמרו חז"ל שהטועה באחת מהם חוזר לראש, וא"כ אף אם נאמר שהאומר קדושה כסוף ברכה וכתחלת ברכה דמי – מ"מ לא עדיף מברכת מחיה המתים גופא או מגן אברהם שהם ברכות ממש ואעפ"כ חוזר לראש כל עוד לא סיים הא-ל הקדוש. וכן מתבאר מדברי הרא"ה בהביאו את הירושלמי שכתב על המשנה מי שטעה וכו' מתחלת הברכה שטעה זה פי' ולא באמצע ברכה שאין ברכה אחת נחלקת לשני בנ"א וכו'. ובירושלמי אמרו דקדושה דמיושב ביוצר אור הוא כסוף ברכה ואחריה כתחלת ברכה וכו' עי"ש. ומבואר דמיירי בכה"ג שרוצה לחלק ברכה אחת לשנים ובזה יש חילוק בין אם אמר קדושה לבין אם לא אמר, אבל בי"ח אין זה הנושא לחלק ברכה אחת לשנים אלא כל עוד לא סיים ברכת הא-ל הקדוש חוזר לראש[9].
ואע"פ שהרשב"א והמאירי לא חילקו כן 'בדעת הירושלמי' – מ"מ כך מתבאר מדברי רוב הראשונים הנ"ל בדעת הירושלמי, וא"כ אין לנו לומר שהטוש"ע ושאר הראשונים שהעתיקו את הירושלמי – ס"ל כדברי המאירי, אלא המאירי שהשוה ביניהם וגם נקט כן להלכה – סברא יחידאה הוא. והרשב"א השוה ביניהם ולא נקט כן להלכה. והראשונים האחרים כתבו להדיא כהירושלמי וכתבו שבי"ח דין היחיד והש"צ שוה, ויותר המאירי לבדו.
ובספר על הכל [לתלמיד מהר"ם 'מאיורא'] סי' ו' כתב: ואם נטרף ש"ץ בי"ח או נשתתק יעמוד אחר תחתיו וכו', והאחד מתחיל באותה ברכה שנטרף הראשון, וכן איתא בירושלמי בטיטיי וכו'. וגם אמר לנו הר"ם דאם נשתתק ש"ץ קודם שהתחיל בקרובה - זה שעובר תחתיו יתחיל למקום שפסק שהקרובה עניין אחר כמו והאופנים שהורה ר' בון להתחיל למקום שפסק ולא להפסיק הברכה עי"ש. ובספר חזון עובדיה עמ' ר"ב כתב שהוא כדברי המאירי עי"ש. אולם המעיין בדבריו יראה דהוא מיירי 'בנשתתק' או 'בנטרף', ולא 'בטעה'. וכבר השואל בתשובת הרשב"א והרשב"א כתבו לחלק בין נשתתק לטעה 'לדינא', אע"פ שבירושלמי לא נראה כן. וא"כ דברי מהר"ם ותלמידו הם בנשתתק ואין ראיה לש"צ שטעה.
נמצא שיש לנו תשעה ראשונים מפורשים שש"צ שטעה בהמלך הקדוש חוזר לראש [רה"ג, ריצ"ג, רמב"ם, עץ חיים, ספר הבתים, רמב"ן, רשב"א, נימוק"י ותה"ד], ועוד אחד מגדולי האחרונים בדור שלפני הב"י [ר' אליה הלוי] שנקט כן בפשיטות. ועוד ארבע ראשונים מפורשים שהעתיקו את הירושלמי, וסמוך לו ממש כתבו שש"צ שטעה בג' ראשונות חוזר לראש כיחיד [ר"ח, ראב"ן, או"ז ורא"ה], ומבואר מדבריהם שדין הירושלמי לגבי קדושת יוצר חלוק מקדושת י"ח. והמאירי וה'יש מי שאומר' שהביא שם יחידאה הם, ודבריהם נסתרים מפשטות דברי הירושלמי ומרוב הראשונים. ובודאי שהעיקר הוא כדעת רוב הראשונים ולא כסברת יחיד של המאירי. וכפי שפסקו רוב האחרונים.
והנה בשו"ת יבי"א שם באות י' כתב לצרף לסברת המאירי עוד ב' ספקות. דעת ראבי"ה, בעה"מ, הרי"ד, שה"ל וריבב"ן שגם היחיד אינו חוזר כלל בהמלך הקדוש. ודעת הארח"ח שכשכל הציבור התפללו אין הש"צ חוזר בשום טעות, ויש כאן ג' ספקות לחזור לאתה קדוש עי"ש. אולם דבריו צ"ע, שהרי לדבריהם אינו חוזר 'כלל', לא לאתה קדוש ולא לתחלת התפלה. וכשמורים לש"צ לחזור, בין אם זה לאתה קדוש ובין אם זה לראש התפלה, אין אנו עושים כדעת הראשונים הנ"ל כלל, ומה שייך לצרפם בשעה שאנו עושים באותה שעה שלא כמותם? ועוד, שלאחר כל הצירופים הנ"ל – עדיין רוב הראשונים ס"ל שש"צ חוזר לראש, והמאירי עם הארח"ח וראבי"ה וסיעתם – עדיין הם מיעוט ביחס לרה"ג וסיעתו, וא"כ לא יושיענו ס"ס זה. ואין לנו אלא לפסוק כדעת רוב הראשונים והאחרונים.
וע"כ נראה ברור שש"צ שלא חתם המלך הקדוש צריך לחזור לראש התפלה ולומר שוב קדושה כדעת רובא דרבוותא, ראשונים ואחרונים, ולא כדעת מיעוט של המאירי והמאורי אור, דיחידאה נינהו.
והנה לדבריהם – הראשונים שהבאנו בתחלת המאמר שפסקו שבהמלך הקדוש חוזר לראש, ע"כ לא ס"ל כירושלמי, וא"כ יש לנו לפסוק כדבריהם 'גם לענין יוצר', שהרי כך דעת רה"ג, ריצ"ג, רמב"ם, רשב"א, תה"ד ועוד, ולא לדחות את דבריהם מכח הירושלמי, דהא הם נקטו שלא כהירושלמי, ורבים הם. אולם נראה שמפורש בהרבה מהראשונים שאין לדמות בין הירושלמי לבין קדושת החזרה, וא"כ אין ראיה מהראשונים הנ"ל דלא כהירושלמי, אלא אף לירושלמי – בחזרת הש"צ חוזר לראש;
הנה האו"ז בסי' קכ"ג הביא את דברי ר"ח בברכות ל"ד ע"א בזה"ל וקי"ל כרב אסי [שאמצעיות אין להם סדר] וכו'. ותו דתלמוד א"י מסייע ליה דגרסינן בירושלמי בוטוטאי אישתתיק באופנים וכו' והתנינן מתחלת ברכה שטעה זה. א"ל מכיון דעניתון קדושה כמה שהיא תחלת ברכה. הלכך בין יחיד בין ש"צ טעה בג' ראשונות חוזר למגן אברהם. טעה בג' אחרונות חוזר לעבודה. טעה באמצעיות אינו חוזר כלל אלא אומרה במקום שנזכר ודיו ע"כ. וכ"ה בסתמא בראב"ן בסי' קכ"ב, ומקורו כדרכו הוא מר"ח. וכונת ר"ח ברורה שהביא ראיה מהירושלמי דנקטינן בפשיטות כברייתא שחוזר מתחלת הברכה שטעה זה וכדעת רב אסי [ועי' בראבי"ה בסי' צ"ה שכתב שאינה ראיה בעיניו דהא זהו כמו שהקשה רב ששת בבבלי ותירצו על זה דכולהו אמצעיות כחדא ברכה חשיבי עי"ש]. ולאחר מכן סיים את מסקנת ההלכה לפי מה שפוסקים כרב אסי וכתב הלכך וכו', והדברים פשוטים[5]. ומ"מ מבואר שאע"פ שהביא את הירושלמי - כתב שבין יחיד בין ציבור חוזר למגן אברהם אם טעו בג' ראשונות, ולא חילק כלל היכן טעו, וזהו מפורש להדיא דס"ל שאף לירושלמי בי"ח הדין שונה, וכפי שכבר כתב בספר עינים למשפט בברכות ל"ד ע"א סוף אות ז', והוסיף שכן משמע מדברי הפוסקים שאין חילוק בין יחיד לציבור ודלא כמאירי עי"ש[6]. וכן מתבאר להדיא מסיכום מהר"ח או"ז שם בקיצור פסקי אביו וז"ל בין יחיד בין ש"צ טעה בג' ראשונות חוזר למגן אברהם. טעה בשלש אחרונות חוזר לעבודה. באמצעיות אינו חוזר כלל אלא אומרה במקום שזוכרה ודיו. וכן הדין אם נשתתק ש"צ ועמד אחר תחתיו. ואם נשתתק אחר שענו קדוש 'מיושב' חוזר לא-ל ברוך ע"כ. הרי שכתב בסתמא את הדין שטעה בג' ראשונות גם הש"צ חוזר 'לראש', ולא חילק לפני קדושה או אחרי. וכשכתב את הדין של הירושלמי הדגיש שענו קדוש 'מיושב', אבל לא קדוש מעומד, והדברים ברורים מאד. וכן הרא"ה העתיק במשנה את הירושלמי, ובגמ' כתב טעה בשלש ראשונות חוזר לראש וכו' וכן ש"צ שנשתתק ואינו יודע לחזור האחר העובר תחתיו חוזר לראש לגמרי דהיינו לראש אבות עי"ש, ומבואר ג"כ שאין חילוק בין יחיד לציבור אע"פ דס"ל כירושלמי. וכן מתבאר מדברי תה"ד שהובא בלקט יושר הנ"ל, שהוא בודאי ס"ל כירושלמי כדעת כל חכמי צרפת ואשכנז שהעתיקו את הירושלמי, ולא מצינו מי שיחלוק על הירושלמי אלא הרשב"א בתשובה, ולא ראהו תה"ד, ואף אם היה רואהו בודאי לא היה מניח דעת רבותיו מפני דעת הרשב"א, וכ"ש דמדנפשיה לא יחלוק על כל הראשונים, וא"כ גם הוא אע"פ דס"ל כירושלמי מ"מ כתב שבי"ח חוזר לראש[7]. וכן מתבאר כחילוק הנ"ל מדברי החיי אדם כלל כ"ט ס"ו, וכפי שהוכיח לנכון בשו"ת מנחת שלמה ח"א סוף סי' ב' עי"ש.
וכן מתבאר מדברי הירושלמי גופא דאיתא שם: העובר לפני התיבה וטעה ר' יוסי בן חנינה בשם ר' חנניה בן גמליאל טעה בשלש ברכות הראשונות חוזר בתחילה וכו'. ר' חלבו רב חונה בשם רב טעה בשלש ברכות הראשונות חוזר בתחילה ע"כ. ומסתימת הדברים שלא חילקו היכן טעה, האם לאחר הקדושה או לפני הקדושה נראה שאין חילוק, ובכל גוני חוזר לראש. וע"כ שיש חילוק בין טעות בחזרת הש"צ לטעות ביוצר[8].
והסברא בזה פשוטה וכמ"ש בשו"ת אור לציון ח"א סי' י"ג דהא ברכת יוצר ברכה אחת היא ועל זה אמר הירושלמי שאם אמר קדושה כאילו סיים הברכה ומתחיל משם ואילך, משא"כ ג' ברכות ראשונות של י"ח אע"פ שג' ברכות נפרדות הם – אמרו חז"ל שהטועה באחת מהם חוזר לראש, וא"כ אף אם נאמר שהאומר קדושה כסוף ברכה וכתחלת ברכה דמי – מ"מ לא עדיף מברכת מחיה המתים גופא או מגן אברהם שהם ברכות ממש ואעפ"כ חוזר לראש כל עוד לא סיים הא-ל הקדוש. וכן מתבאר מדברי הרא"ה בהביאו את הירושלמי שכתב על המשנה מי שטעה וכו' מתחלת הברכה שטעה זה פי' ולא באמצע ברכה שאין ברכה אחת נחלקת לשני בנ"א וכו'. ובירושלמי אמרו דקדושה דמיושב ביוצר אור הוא כסוף ברכה ואחריה כתחלת ברכה וכו' עי"ש. ומבואר דמיירי בכה"ג שרוצה לחלק ברכה אחת לשנים ובזה יש חילוק בין אם אמר קדושה לבין אם לא אמר, אבל בי"ח אין זה הנושא לחלק ברכה אחת לשנים אלא כל עוד לא סיים ברכת הא-ל הקדוש חוזר לראש[9].
ואע"פ שהרשב"א והמאירי לא חילקו כן 'בדעת הירושלמי' – מ"מ כך מתבאר מדברי רוב הראשונים הנ"ל בדעת הירושלמי, וא"כ אין לנו לומר שהטוש"ע ושאר הראשונים שהעתיקו את הירושלמי – ס"ל כדברי המאירי, אלא המאירי שהשוה ביניהם וגם נקט כן להלכה – סברא יחידאה הוא. והרשב"א השוה ביניהם ולא נקט כן להלכה. והראשונים האחרים כתבו להדיא כהירושלמי וכתבו שבי"ח דין היחיד והש"צ שוה, ויותר המאירי לבדו.
ובספר על הכל [לתלמיד מהר"ם 'מאיורא'] סי' ו' כתב: ואם נטרף ש"ץ בי"ח או נשתתק יעמוד אחר תחתיו וכו', והאחד מתחיל באותה ברכה שנטרף הראשון, וכן איתא בירושלמי בטיטיי וכו'. וגם אמר לנו הר"ם דאם נשתתק ש"ץ קודם שהתחיל בקרובה - זה שעובר תחתיו יתחיל למקום שפסק שהקרובה עניין אחר כמו והאופנים שהורה ר' בון להתחיל למקום שפסק ולא להפסיק הברכה עי"ש. ובספר חזון עובדיה עמ' ר"ב כתב שהוא כדברי המאירי עי"ש. אולם המעיין בדבריו יראה דהוא מיירי 'בנשתתק' או 'בנטרף', ולא 'בטעה'. וכבר השואל בתשובת הרשב"א והרשב"א כתבו לחלק בין נשתתק לטעה 'לדינא', אע"פ שבירושלמי לא נראה כן. וא"כ דברי מהר"ם ותלמידו הם בנשתתק ואין ראיה לש"צ שטעה.
נמצא שיש לנו תשעה ראשונים מפורשים שש"צ שטעה בהמלך הקדוש חוזר לראש [רה"ג, ריצ"ג, רמב"ם, עץ חיים, ספר הבתים, רמב"ן, רשב"א, נימוק"י ותה"ד], ועוד אחד מגדולי האחרונים בדור שלפני הב"י [ר' אליה הלוי] שנקט כן בפשיטות. ועוד ארבע ראשונים מפורשים שהעתיקו את הירושלמי, וסמוך לו ממש כתבו שש"צ שטעה בג' ראשונות חוזר לראש כיחיד [ר"ח, ראב"ן, או"ז ורא"ה], ומבואר מדבריהם שדין הירושלמי לגבי קדושת יוצר חלוק מקדושת י"ח. והמאירי וה'יש מי שאומר' שהביא שם יחידאה הם, ודבריהם נסתרים מפשטות דברי הירושלמי ומרוב הראשונים. ובודאי שהעיקר הוא כדעת רוב הראשונים ולא כסברת יחיד של המאירי. וכפי שפסקו רוב האחרונים.
והנה בשו"ת יבי"א שם באות י' כתב לצרף לסברת המאירי עוד ב' ספקות. דעת ראבי"ה, בעה"מ, הרי"ד, שה"ל וריבב"ן שגם היחיד אינו חוזר כלל בהמלך הקדוש. ודעת הארח"ח שכשכל הציבור התפללו אין הש"צ חוזר בשום טעות, ויש כאן ג' ספקות לחזור לאתה קדוש עי"ש. אולם דבריו צ"ע, שהרי לדבריהם אינו חוזר 'כלל', לא לאתה קדוש ולא לתחלת התפלה. וכשמורים לש"צ לחזור, בין אם זה לאתה קדוש ובין אם זה לראש התפלה, אין אנו עושים כדעת הראשונים הנ"ל כלל, ומה שייך לצרפם בשעה שאנו עושים באותה שעה שלא כמותם? ועוד, שלאחר כל הצירופים הנ"ל – עדיין רוב הראשונים ס"ל שש"צ חוזר לראש, והמאירי עם הארח"ח וראבי"ה וסיעתם – עדיין הם מיעוט ביחס לרה"ג וסיעתו, וא"כ לא יושיענו ס"ס זה. ואין לנו אלא לפסוק כדעת רוב הראשונים והאחרונים.
וע"כ נראה ברור שש"צ שלא חתם המלך הקדוש צריך לחזור לראש התפלה ולומר שוב קדושה כדעת רובא דרבוותא, ראשונים ואחרונים, ולא כדעת מיעוט של המאירי והמאורי אור, דיחידאה נינהו.
[1] מחכמי טורקיה, תלמידו של ר' אליהו מזרחי. נפטר לאחר שנת הש'.
[2] ובחיבור התשובה עמ' 262 העתיק המאירי מדברי ריצ"ג הנ"ל, ומתבאר מדבריו שבין יחיד ובין ש"צ חוזר לראש התפלה עי"ש. אולם ידוע שחיבור התשובה כתב המאירי 'בילדותו', וכפי שכתב כמה פעמים, ואז עוד לא נתן לבו לדייק מדברי הירושלמי, וגם עוד לא ראה את הדעה שהביא בשם 'יש מי שאומר' שמחלקים בין הש"צ ליחיד, ולכן בדעת המאירי אין לדון מדבריו בחיבור התשובה, דהעיקר בדעתו זה כמו שכתב בבית בחירתו.
[3] ודלא כמו שנראה מדברי היבי"א שם באות א' ובשו"ת יחו"ד ח"ו סי' ל"ח בדעת מחה"ש שמרן חזר בו לגמרי וס"ל כדעת הדרכ"מ שההלכה כהירושלמי עי"ש, אלא אדרבה דעתו של מחה"ש בדעת השו"ע כדכתבנו, וכמבואר למעיין בדבריו.
[4] ובשו"ת יבי"א שם הביא רק את המחה"ש [לפי הבנתו], ונקט בפשיטות שהשו"ע סבירא ליה כדעת הירושלמי, ולא זכר שר מדברי האחרונים הנ"ל שס"ל בדעת השו"ע [ואף בדעת הרמ"א] שאם רוצה לנהוג שלא כדעת הירושלמי רשאי.
ובשו"ת יחו"ד שם כתב: ומה שכתב בשו"ע אין השני צריך להתחיל וכו' - הכוונה שמכיון שא"צ להתחיל מראש הברכה, ממילא הויא ברכה שאינה צריכה אם יחזור לראש. ועיין במגן אברהם ובאליה רבה ובערוך השלחן שם ע"כ. אולם המג"א שם כתב כן 'לדעת הדרכ"מ', אולם בדעת השו"ע הבין כדבריו בב"י שאין צריך, 'ומותר' לו לחזור לראש. וכן הערוך השולחן פסק כדברי המג"א, ולא כדברי השו"ע עי"ש. וכבר הבאנו אחרונים רבים שפירשו כן בדעת השו"ע, ולא כמו שנקט מרן הגרע"י זצ"ל.
[5] ובילקוט יוסף ימים נוראים עמ' תצ"ה התקשה בהבנת דברי הר"ח והשיאו לדבר אחר עי"ש. אולם ביאור דבריו הם כמו שכתבנו.
[6] ובשו"ת יבי"א שם במילואים לאות ד' הביא את העינים למשפט הנ"ל, וכתב 'וי"ל ע"ד'. ולא ידעתי מה יש להשיב על דבריו הברורים והמוכרחים. ובפרט לאור דברי מהר"ח בנו שדבריו ברורים בזה כדכתבנו.
[7] ובשו"ת יבי"א שם סוף אות ד' כתב שאפשר דהתה"ד שהורה לחזור לראש ס"ל כד' הרשב"א בתשובה דלא קי"ל כהירושמי הנ"ל עי"ש. אולם לפי האמור לא יתכן לומר כן. ובפרט שכך מפורש בר"ח וסיעתו וברא"ה וכנ"ל.
[8] ובשו"ת יבי"א שם באות ו' כתב לדחות דמ"ש טעה בג' הראשונות לאו דוקא הוא, אלא כל היכא דלא קאמרי קדושה קאמר דחוזר לראש, ומשום דקושטא הוא דכל הג' ראשונות חשיבי כחדא, ונפקא מינה דהיחיד חוזר לראש לעולם, נקיט כהאי לישנא גבי ש"צ, וסמך הירושמי אהא דמסיים בתר הכי בעובדא דאופנים עי"ש. ואם כי לדעת המאירי צריך ליישב כן, אולם הרואה יראה שהוא דוחק עצום ורב, ופשטות הדברים אינה כן, וכיון שיש חילוק פשוט וברור בין הדברים – כן הוא העיקר וכדעת רוב הראשונים ופשט הירושלמי.
[9] ובשו"ת יחו"ד ח"ו סוף סי' ל"ח בהערה, כתב שאילו הזקן אהרן ושאר האחרונים סברו שיש לחלק בין הירושלמי לבין דין המלך הקדוש היו צריכים לבאר מה החילוק, ומזה שלא חילקו זה אומר שאשתמטייהו דברי הירושלמי הנ"ל, ואם היו זוכרים דברי הירושלמי לא היו פוסקים כן עי"ש. אולם תמוה לומר שאשתמיט מכולהו דין מפורש בטוש"ע בסי' נ"ט ס"ה, ואין זה ירושלמי 'נידח' שלא הזכירוהו הפוסקים, אלא התוס' והרא"ש והב"י וכל הפוסקים המפורסמים הביאו ירושלמי זה, ולומר שאשתמיט מכולהו זהו דבר שאינו נראה כלל. ואדרבה נראה פשוט לאידך גיסא שמרוב פשיטות החילוק ביניהם לא הוצרכו לדון בזה כלל, וכדעת רוב הראשונים שמחלקים ביניהם. ואדרבה תגדל התימה על המאירי שלא חילק ביניהם, וכן על עוד כמה אחרונים שסברו להשוות ביניהם, והחילוק ביניהם רב וכנ"ל.
[2] ובחיבור התשובה עמ' 262 העתיק המאירי מדברי ריצ"ג הנ"ל, ומתבאר מדבריו שבין יחיד ובין ש"צ חוזר לראש התפלה עי"ש. אולם ידוע שחיבור התשובה כתב המאירי 'בילדותו', וכפי שכתב כמה פעמים, ואז עוד לא נתן לבו לדייק מדברי הירושלמי, וגם עוד לא ראה את הדעה שהביא בשם 'יש מי שאומר' שמחלקים בין הש"צ ליחיד, ולכן בדעת המאירי אין לדון מדבריו בחיבור התשובה, דהעיקר בדעתו זה כמו שכתב בבית בחירתו.
[3] ודלא כמו שנראה מדברי היבי"א שם באות א' ובשו"ת יחו"ד ח"ו סי' ל"ח בדעת מחה"ש שמרן חזר בו לגמרי וס"ל כדעת הדרכ"מ שההלכה כהירושלמי עי"ש, אלא אדרבה דעתו של מחה"ש בדעת השו"ע כדכתבנו, וכמבואר למעיין בדבריו.
[4] ובשו"ת יבי"א שם הביא רק את המחה"ש [לפי הבנתו], ונקט בפשיטות שהשו"ע סבירא ליה כדעת הירושלמי, ולא זכר שר מדברי האחרונים הנ"ל שס"ל בדעת השו"ע [ואף בדעת הרמ"א] שאם רוצה לנהוג שלא כדעת הירושלמי רשאי.
ובשו"ת יחו"ד שם כתב: ומה שכתב בשו"ע אין השני צריך להתחיל וכו' - הכוונה שמכיון שא"צ להתחיל מראש הברכה, ממילא הויא ברכה שאינה צריכה אם יחזור לראש. ועיין במגן אברהם ובאליה רבה ובערוך השלחן שם ע"כ. אולם המג"א שם כתב כן 'לדעת הדרכ"מ', אולם בדעת השו"ע הבין כדבריו בב"י שאין צריך, 'ומותר' לו לחזור לראש. וכן הערוך השולחן פסק כדברי המג"א, ולא כדברי השו"ע עי"ש. וכבר הבאנו אחרונים רבים שפירשו כן בדעת השו"ע, ולא כמו שנקט מרן הגרע"י זצ"ל.
[5] ובילקוט יוסף ימים נוראים עמ' תצ"ה התקשה בהבנת דברי הר"ח והשיאו לדבר אחר עי"ש. אולם ביאור דבריו הם כמו שכתבנו.
[6] ובשו"ת יבי"א שם במילואים לאות ד' הביא את העינים למשפט הנ"ל, וכתב 'וי"ל ע"ד'. ולא ידעתי מה יש להשיב על דבריו הברורים והמוכרחים. ובפרט לאור דברי מהר"ח בנו שדבריו ברורים בזה כדכתבנו.
[7] ובשו"ת יבי"א שם סוף אות ד' כתב שאפשר דהתה"ד שהורה לחזור לראש ס"ל כד' הרשב"א בתשובה דלא קי"ל כהירושמי הנ"ל עי"ש. אולם לפי האמור לא יתכן לומר כן. ובפרט שכך מפורש בר"ח וסיעתו וברא"ה וכנ"ל.
[8] ובשו"ת יבי"א שם באות ו' כתב לדחות דמ"ש טעה בג' הראשונות לאו דוקא הוא, אלא כל היכא דלא קאמרי קדושה קאמר דחוזר לראש, ומשום דקושטא הוא דכל הג' ראשונות חשיבי כחדא, ונפקא מינה דהיחיד חוזר לראש לעולם, נקיט כהאי לישנא גבי ש"צ, וסמך הירושמי אהא דמסיים בתר הכי בעובדא דאופנים עי"ש. ואם כי לדעת המאירי צריך ליישב כן, אולם הרואה יראה שהוא דוחק עצום ורב, ופשטות הדברים אינה כן, וכיון שיש חילוק פשוט וברור בין הדברים – כן הוא העיקר וכדעת רוב הראשונים ופשט הירושלמי.
[9] ובשו"ת יחו"ד ח"ו סוף סי' ל"ח בהערה, כתב שאילו הזקן אהרן ושאר האחרונים סברו שיש לחלק בין הירושלמי לבין דין המלך הקדוש היו צריכים לבאר מה החילוק, ומזה שלא חילקו זה אומר שאשתמטייהו דברי הירושלמי הנ"ל, ואם היו זוכרים דברי הירושלמי לא היו פוסקים כן עי"ש. אולם תמוה לומר שאשתמיט מכולהו דין מפורש בטוש"ע בסי' נ"ט ס"ה, ואין זה ירושלמי 'נידח' שלא הזכירוהו הפוסקים, אלא התוס' והרא"ש והב"י וכל הפוסקים המפורסמים הביאו ירושלמי זה, ולומר שאשתמיט מכולהו זהו דבר שאינו נראה כלל. ואדרבה נראה פשוט לאידך גיסא שמרוב פשיטות החילוק ביניהם לא הוצרכו לדון בזה כלל, וכדעת רוב הראשונים שמחלקים ביניהם. ואדרבה תגדל התימה על המאירי שלא חילק ביניהם, וכן על עוד כמה אחרונים שסברו להשוות ביניהם, והחילוק ביניהם רב וכנ"ל.
נערך לאחרונה:
