יסוד גדול למדונו חכמינו ז"ל בעניין הדרך להשיב אל הלב ולעוררו, והוא היסוד ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". ולאור בקשת הרב הנפש החכמה, אמרתי אביא המקורות שמצאתי בזה עד עתה.
הנה בראשונה התבאר יסוד זה בארוכה בספר החינוך במצוה ט"ז, שכתב שם וז"ל "שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר (שמות י"ב, מ"ו) ועצם לא תשברו בו.
משרשי המצוה, לזכור ניסי מצרים, כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.
ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות.
דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו.
ועל כן אמרו חכמים זכרונם לברכה [מכות דף כ"ג ע"ב] רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זכרונם לברכה על זה באמרם [מנחות דף מ"ג ע"ב] כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות ונפעל בהן תמיד.
לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם, רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בענין זכירת ניסי מצרים, שהן עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו." עכ"ל החינוך.
וכן מבואר זה היסוד בספר מסילת ישרים בסוף פרק ז, שכתב שם הרמח"ל וז"ל "ותראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשית מצותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו.
ואמנם, התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו.
ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב): כאיל תערג על - אפיקי - מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (שם פד): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (שם סג): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי.
ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (שם יא): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג." עכ"ל.
וכן מבואר זה היסוד בצוואת הריב"ש {רבי ישראל בעל שם טוב} (ד"ז ע"א), שנכתב שם בזה"ל "וכן שכנפל ממדרגתו באותה התפילה, יאמר התיבה בכוונה קטנה כפי שיכול, ואחר כך יחזק עצמו לחזור למדרגתו אפילו כמה פעמים במדרגה אחת. ומתחלה ידבק בגוף של התיבה ואחר כך יתן בתיבה הנשמה,
וצריך לעורר עצמו בתחלה בגוף שלו בכל כוחו, כדי שתאיר בו כח הנשמה כדאיתא בזוהר (פרשת שלח, דף קס"ח ע"א)
אעא דלא דליק יבטש בו וינהר {פירוש, עץ שלא נדלק, יכה בו ויאיר}
, ואח"כ יכול לעבוד במחשבה לבד בלי תנועת הגוף" עכ"ל.
וכן מבואר יסוד זה בשיחות הר"ן (סי' ע"ד) שכתב שם בזה"ל "בענין התפילה, לפעמים אין להאדם שום התלהבות בהתפילה, וצריכין לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער להתפילה. כמו למשל שנמצא לפעמים שהאדם עושה לעצמו רוגז, עד שבא בכעס ונתרגז, כמו שאומרים העולם בלשון אשכנז, "ער שניצט זיך איין רוגז", כמו כן ממש בקדושה בענין התפילה, צריכים לפעמים לעשות לעצמו רוגז, ויעשה לו חמימות ותבערת הלב בדבורי התפילה אזוי וויא איינר שניצט זיך ארוגז {מחדד עצמו לרוגז, מחמם את עצמו לכעוס}, ועל ידי זה יבוא אחר כך באמת להתלהבות וחמימות הלב בהתפילה, ויזכה שיבער לבו להשם יתברך ויתפלל בהתלהבות גדול.
וכן בענין השמחה, בפרט בשעת התפילה, שצריכין שתהיה התפילה בשמחה גדולה, וצריכין להכריח עצמו לשמח עצמו בכל מה שיכול כדי לזכות לשמחה, ובפרט בשעת התפילה, וכמובא על פסוק "אזמרה לאלוקי בעודי" (תהילים קמ"ו ב') וכו', עין שם.
ואם לפעמים דעתו מבולבל, ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אזי עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדין אין השמחה באמת בלבו, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה. שבתחילה צריכין לעשות עצמו כאילו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה, ואחר כך זוכין באמת לזה. והבן מאד." עכ"ל.
ושמעתי [אך לא ראיתי בפנים] שבחיי מוהר"ן סי' ע' נראה דס"ל שזה ביאור הא דאמרו בקידושין ל: דלעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. עי"ש.
וכן ביאר גם בליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ו, שכתב שם וז"ל "...
ולבא להתלהבות וחמימות להשי"ת, הוא על ידי תנועה. כי תנועה מעורר חמימות, כמו שאנו רואין בחוש, אם יזרוק חץ ויתחוב בראשו שעוה, אזי ימס השעוה מחמת החמימות הבא על ידי התנועה. וכן כשאדם הולך הנה והנה, ע"י תנועתו הוא מזיע. (ועיקר התנועה הוא מהמחשבה, כי מתחלה המחשבה נוחה ושקטה, ואח"כ מתחלת המחשבה להתנועע ממחשבה למחשבה. היינו מתחילה כשישב על מקומו, היה מחשבתו לישב. ואח"כ כשרוצה לילך, מתחיל מחשבתו להתנועע ממחשבה הראשונה לחשוב לילך, וע"י כן מוריד חמימות. וע"כ כשאדם ישן צריך לכסות עצמו, כי מחמת שהמחשבה נוחה ושקטה, אין לו חמימות). וכמו כן ברוחניות, כשהמחשבה חושבת בגדולת הבורא ית' ובתורתו הקדושה, ומתנועע ממחשבה למחשבה, ע"י התנועה מוריד חמימות, ובוער לבו להשי"ת..." עכ"ל.
ועי' עוד במדרש תהילים (שוחר טוב; בובר. מזמור קיט) על הפסוק "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי", שזה ש"כל היום היא שיחתי", הביא את זה ש"מה אהבתי תורתך". ולכא' נראה כי הוא משום היסוד הנ"ל. וז"ל המדרש: "אמר דוד אני אוהבה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, וכתיב והיו הדברים האלה, לכך נאמר מה אהבתי תורתך וגו', אני הולך (למרחץ) והיא עמי, אני ישן והיא עמי, כשם שצויתני והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו (דברים יז יט), וכתיב בהתהלכך תנחה אותך (משלי ו כב), לא הנחתי אותה כל עיקר,
ולפי שלא הנחתיה לא היתה עלי משאוי אלא זמירות, וכה"א זמירות היו לי חקיך (תהלים קי"ט, נד). ולא זמירות בלבד אלא גם שיחה, שנאמר כל היום היא שיחתי, ולכן היתה עומדת לי על שונאי." עכ"ל.
