מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (ח ח)
בגמ' ברכות כד: המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה [כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש, רש"י], המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר [דכתיב בהו ויקראו בקול גדול, רש"י]. והקשה בבית אלקים להמבי"ט [שער התפילה פ"ו] ממה שמצינו בכמה מקומות ענין תפילה בלשון צעקה שהוא הרמת קול, כמו שמצאנו למשה "ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים", "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה", ובבני ישראל "ויצעקו בני ישראל אל ה'", "ונצעק אל ה' וישמע קולנו", ועי"ש שהביא עוד הרבה מקומות שנאמרה תפילה בלשון צעקה וזעקה.
וכתב שם לחלק בין התפילות הסדורות שאותם מתפללים בלחש, לבין תפילה בעת צרה, דצועק להורות שהוא מכיר ומרגיש את הצער שהוא בו ואין מי שיצילהו אלא הקב"ה, ועוד שכאשר האדם בעת צרה אינו יכול לכוין אלא בקול רם במרירות נפשו, והרי הוא כמי שאינו יכול לכוין בלחש, שאמרו בברכות שם שמתפלל בקול רם, עכ"ד. וחילוק זה מבואר גם בנימוקי יוסף ברכות כד: (הנדמ"ח) וז"ל שם על הא דמגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר, "ומיהו על צרה שלא תבוא רשאי, כדכתיב (יונה ג) ויקראו אל אלקים בחזקה לעורר כל כוחותיו לתפילה, אבל ברגילות אין דרך הגון אלא גנאי", עכ"ל.
והנה במעדני יו"ט [מבעל התוס' יו"ט, והובא בא"ר] על הלבוש סי' ק"א, הביא את דברי הרמב"ן בסו"פ בא שכתב דכוונת רוממות הקול בתפילות היא לפרסם שבריותיו של הקב"ה אנחנו, עי"ש. והביא הרמב"ן על זה את דברי חז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) "ויקראו אל אלקים בחזקה מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישא", ע"כ. וביאר התוי"ט את החילוק בין זה לבין דינא דמגביה קולו בתפילתו שהרי הוא מנביאי הבעל, דכל זה דוקא בתפילת שמונה עשרה, אבל בשאר תפילות כגון בפיוטים וכיוצא בזה אדרבה מצוה להגביה את הקול, וכך המנהג.
ומדברי הנמו"י והמבי"ט שלא חילקו בזה, נראה דסבירא להו דאה"נ דינא דאסור להשמיע קולו בתפילתו הוא ודאי רק בתפילת שמו"ע, דשאר התפילה ודאי לא מצינו שיהא דין לאומרה בלחש, אבל דינא ד"מגביה קולו" שהוא יותר ממשמיע כמו שפירש רש"י, דהיינו שהוא צועק ממש, בזה אין חילוק בין שמו"ע לבין שאר תפילות, אלא שבעת צרה לחוד מותר להגביה קולו. אך בדברי הרמב"ן מוכח כהמעדני יו"ט, דאי"ז רק משום עת צרה אלא שיש מצוה ברוממות הקול כדי לפרסם את האמונה.
ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (ח ח)
בגמ' ברכות כד: המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה [כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש, רש"י], המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר [דכתיב בהו ויקראו בקול גדול, רש"י]. והקשה בבית אלקים להמבי"ט [שער התפילה פ"ו] ממה שמצינו בכמה מקומות ענין תפילה בלשון צעקה שהוא הרמת קול, כמו שמצאנו למשה "ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים", "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה", ובבני ישראל "ויצעקו בני ישראל אל ה'", "ונצעק אל ה' וישמע קולנו", ועי"ש שהביא עוד הרבה מקומות שנאמרה תפילה בלשון צעקה וזעקה.
וכתב שם לחלק בין התפילות הסדורות שאותם מתפללים בלחש, לבין תפילה בעת צרה, דצועק להורות שהוא מכיר ומרגיש את הצער שהוא בו ואין מי שיצילהו אלא הקב"ה, ועוד שכאשר האדם בעת צרה אינו יכול לכוין אלא בקול רם במרירות נפשו, והרי הוא כמי שאינו יכול לכוין בלחש, שאמרו בברכות שם שמתפלל בקול רם, עכ"ד. וחילוק זה מבואר גם בנימוקי יוסף ברכות כד: (הנדמ"ח) וז"ל שם על הא דמגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר, "ומיהו על צרה שלא תבוא רשאי, כדכתיב (יונה ג) ויקראו אל אלקים בחזקה לעורר כל כוחותיו לתפילה, אבל ברגילות אין דרך הגון אלא גנאי", עכ"ל.
והנה במעדני יו"ט [מבעל התוס' יו"ט, והובא בא"ר] על הלבוש סי' ק"א, הביא את דברי הרמב"ן בסו"פ בא שכתב דכוונת רוממות הקול בתפילות היא לפרסם שבריותיו של הקב"ה אנחנו, עי"ש. והביא הרמב"ן על זה את דברי חז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) "ויקראו אל אלקים בחזקה מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישא", ע"כ. וביאר התוי"ט את החילוק בין זה לבין דינא דמגביה קולו בתפילתו שהרי הוא מנביאי הבעל, דכל זה דוקא בתפילת שמונה עשרה, אבל בשאר תפילות כגון בפיוטים וכיוצא בזה אדרבה מצוה להגביה את הקול, וכך המנהג.
ומדברי הנמו"י והמבי"ט שלא חילקו בזה, נראה דסבירא להו דאה"נ דינא דאסור להשמיע קולו בתפילתו הוא ודאי רק בתפילת שמו"ע, דשאר התפילה ודאי לא מצינו שיהא דין לאומרה בלחש, אבל דינא ד"מגביה קולו" שהוא יותר ממשמיע כמו שפירש רש"י, דהיינו שהוא צועק ממש, בזה אין חילוק בין שמו"ע לבין שאר תפילות, אלא שבעת צרה לחוד מותר להגביה קולו. אך בדברי הרמב"ן מוכח כהמעדני יו"ט, דאי"ז רק משום עת צרה אלא שיש מצוה ברוממות הקול כדי לפרסם את האמונה.
◆ ◆ ◆
ובביאור החילוק שכתב המעדני יו"ט בין תפילת שמו"ע לשאר התפילות [ולפי משנ"ת לכו"ע קיים חילוק זה עכ"פ לגבי משמיע קולו], יש לומר בפשיטות משום דבתפילה נחשב כעומד לפני המלך, כדחזינן דאסור לעבור לפני המתפלל מפני ששכינה כנגדו, והיורק בתפילה כאילו רק בפני המלך, ולאחר שסיים תפילתו פוסע ג' פסיעות לאחוריו כנפטר מלפני המלך, מה שלא מצינו כל זה בשאר תפילות. ועל כן כאשר הוא עומד לפני המלך, אז צריך להתנהג כעומד לפני המלך ממש והמלך שומע קולו גם כשאומר בלחישה.
ובאופן אחר יש לבאר, דהנה בסוטה כד: איתא "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש את עוברי עבירה", והקשה מהרש"א שם הא בברכות מבואר הטעם משום דהרי זה מקטני אמנה. ותירץ דודאי אם היו כולי עלמא משמיעין קולן בתפלתן לא הוה שייך ביה מקטני אמנה, אלא כיון דתקנו תפלת לחש משום עוברי עבירה מאן דלא חש בהא ומשמיע קולו טפי משאר אינשי הרי זה מקטני אמנה, ע"כ. ממילא כיון שהכל מתחיל מן התקנה שתקנו בשביל עוברי עבירה, וזה לא תקנו אלא בתפילת שמונה עשרה שהיא תפילת לחש, ממילא בשאר תפילות נשאר כמו בלא התקנה דאין שייך בזה קטני אמנה, וק"ל.
