לא בדיוק השאלה הנ"ל, אבל באותו עניין...
בס"ד, כ"ב סיון תשפ"ג
לכבוד
אברכי כולל... ה' עליהם יחיו
שלום רב,
מה ששאלו מי שנוסע בלילה קודם עלות השחר, כגון 40 דקות, וממשיך בנסיעה אחר עלות השחר עוד 40 דקות, והיא נסיעה אחת ברצף, האם צריך לברך ברכת הדרך ומצטרף לשיעור פרסה, או כיון שעלה עמוד השחר והוא יום חדש, לא מצטרף ואינו מברך.
כתב מרן בב"י (סי' ק"י) אין צריך לומר אותה (תפלת הדרך) אלא פעם א' ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום, אבל אם דעתו ללון בעיר, ואח"כ נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה, או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת ע"כ, מוכח מזה שכל הטעם הוא משום היסח הדעת שמפסיק, ומשמע שאם אינו מפסיק בדרך, שנוסע בלילה וממשיך בנסיעה ג"כ ביום ברצף א', אינו חוזר לברך בבוקר, וכמו שמבואר בשו"ת הרדב"ז (ב' אלפים סי' קע"ו) ע"ש, והובא בברכי יוסף (סי' ר"י אות ט') וכן פסקו האחרונים, וה"ה בנ"ד שמצטרף הנסיעה שנסע קודם עלות השחר עם הנסיעה שנוסע אחר עמוד השחר לשיעור פרסה של 72 דקות, ומברך תפלת הדרך, כיון שהיא נסיעה אחת ברצף.
והנה אף שכיום אין סכנת ליסטים, מ"מ מברכים תפלת הדרך בשם ומלכות, ובאמת שבתהלה לדוד (ליקוטים סוף ח"א, לענין מסילת ברזל) כתב לפקפק בזה, דדילמא נתקן רק משום סכנת ליסטים, ואת"ל דחייב גם בלא טעמא דליסטים, א"כ יש לחייב אף בפחות מפרסה, דלענין מכשול בדרך ח"ו אין נפ"מ מהלך פרסה או פחות. ובספר נימוקי אורח חיים כתב, שעכשיו הדרכים יותר מסוכנות מימי חז"ל, מחמת פגיעת האוטובוסים. ובשו"ת תשובות והנהגות (סי' קצט) הביא מהחזו"א שאמר, שבאמת היה ראוי לברך אף בעיר, אלא שאין בכוחינו לתקן מה שלא תיקנו חז"ל. ובספר ארחות רבנו הקה"י (עמוד סב) הביא משמו שאמר שמי שרוצה לומר תפלת הדרך בתוך העיר מפני סכנת המכוניות, אין מזניחין אותו. ע"ש. ואמנם למעשה רק בנסיעה מעיר לעיר בשיעור מהלך פרסה, יש לומר תפלת הדרך בשם ומלכות. והן אמת שכיום ישנם שיירות מצויות מאד בכל הדרכים בין עיר לעיר, יום ולילה לא ישבותו, והולכי נתיבות בלכתם ילכו בכבישים, ונעשה המקום כאילו מקום יישוב, הנה מלבד מ"ש בשו"ת אורח משפט (חאו"ח ר"ס מה) שההולכים בלב ים, אע"פ שבזה"ז אין סכנה מצויה כל כך, ברכת הגומל בודאי שנתקנה במנין, וכל דבר שבמנין אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה כי אם במנין אחר, ומכל שכן היכא שהטעם ישנו רק שנחלש הטעם, שאין בכך כלום. [ובזה הסביר גם כן שם (סימן נח) דברי רב נטרונאי גאון]. ע"ש. וגם כיום הרבה מסכנת דרכים במכוניות נעשות בכבישים אלה מכמה סיבות, [ובכביש בינעירוני שאין שם דיורים, גם אין זכות הרבים שתולה ומגינה]. לכן צריך לברך הגומל.
ולפי כל הנ"ל יש להשיב על מ"ש בספר אור לציון ח"ב (עמוד קלט), שאין לברך ברכת הגומל אלא במקרים מיוחדים, ולכן אין הנוסע מעיר לעיר מברך הגומל אא"כ נסע בכביש שתנועות המכוניות בו דלה, שאין רכב זה רואה רכב אחר, כגון בכבישים נידחים, והליכה וחזרה באותו יום מצטרפים לברכת הגומל, ואפי' נסע ביום וחזר בלילה. אבל אם חזר למחרת אין מצטרף, וכ"ז בדרכים רגילות, אבל הנוסע בדרכים מסוכנות כגון הנוסע לחברון וכדו', שיש חשש סכנה לעבור שם, מברך הגומל אפי' נסע פחות מפרסה. ע"כ. וכתב עוד שם, דמשום סכנת תאונות דרכים אין לברך, שסכנה זו אינה בכלל תקנת חז"ל לברך ברכת הגומל, שהרי בודאי שאף הנוסע שעה וחומש בעיר, וכגון בערים גדולות, אינו מברך ברכת הגומל, אע"פ שיש בהם סכנת תאונות דרכים, ועל כרחך שהתקנה היתה רק משום ליסטים וחיות רעות. ע"כ. וכ"כ בשו"ת עולת יצחק ח"ב (סימן פ'), דדוקא התם שההליכה אף כשאינה בדרך מדבר, מכל מקום הדרכים שהלכו בהם שוממים וריקים מאין אדם, משא"כ היום שאפי' בנסיעות ארוכות הדרכים מלאות מכוניות נוסעות ונמצא שדינם כמו הנוסעים בתוך הישוב עצמו, ואי משום תאונות דרכים רח"ל הרי זה שייך גם בתוך העיר עצמה כמו חוץ לעיר, והגם שחוץ לעיר שכיחי תאונות טפי משום שנוסעים אז במהירות יותר, מ"מ על כגון זה לא שייך לברך וכו'. ע"ש.
ואנא דאמרי, דהתקנה היתה על סכנת הדרכים, ובכל דור היתה הסכנה מתבטאת באופן אחד, ואם בעבר הסכנה היתה משום ליסטים, כיום הסכנה בהולכי דרכים משום תאונות דרכים מסוכנות המצויות יותר בדרך שבין עיר לעיר.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל
