יוסף דהן
Well-known member
מתוך בהלכה ובהגדה
תוכן
מתוך בהלכה ובהגדה. 1
שבת. 1
בין המצרים. 4
בר מצוה. 4
נישואין 6
סוכות. 6
חנוכה. 7
שבת
פלאפון
מותר לכוון בערב שבת את השעון המעורר שבפלאפון שיצלצל בשבת, ואף אם מעוררו על ידי שירים, מותר. אך לא יפסיקהו מהצלצול. וכן לא יזיז אותו, שהרי הוא מוקצה. וכן השיב לי מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א.
שליח להדלקה
במקרה הנ"ל אם צריכים הם לצאת מוקדם מאוד מביתם, באופן שאינם יכולים להדליק קודם צאתם, ימנו שליח את אחד השכנים שידליק נרות [או חשמל] עבורם בביתם בברכה, ובחזרתם לביתם בלילה יהיו עדין דולקים ויהנו מהם.
והוא הדין לזוג המתארחים בבית הוריהם וישנים שם, אך אינם יכולים להגיע מוקדם לפני שבת להדליק את הנרות, ימנו שליח שידליק נרות עבורם בחדרם בברכה. ואף אם האֵם המארחת הדליקה כבר נרות, יכולה היא להיות שלוחה עבורם לברך ולהדליק שוב, [כל שעדין לא קבלה שבת], כי עתה זהו חיוב חדש. וכן השיב לי מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א.
עוגה לקינוח סעודה
שאלה: האוכל עוגה בסעודה, האם מברך עליה "בורא מיני מזונות"?
תשובה: ישנן עוגות שלכל הדעות ברכתן "מזונות", וישנן עוגות שהדעות חלוקות אם לברך עליהן "מזונות" או "המוציא", ורק מחמת הספק מברכים עליהן מזונות [כמבואר בחוברת "הסעודה בהלכה ובאגדה"]. ולכן, עוגות שברכתן ודאי מזונות כמו באקלווה [שמתקיימים בה ג' תנאים: א. עשויה ככיסים ממולאים במיני מתיקה. ב. העיסה מתוקה. ג. נכססת]. מברך עליהן בסעודה. ואמנם יש אומרים שמאחר ואילו יאכל ממנה שיעור קביעות סעודה [216 גרם], הרי לא יברך עליה "מזונות" אלא "המוציא", על כן גם עתה שאוכלה בתוך הסעודה, היא נפטרת בברכת המוציא" ולא יברך עליה. אבל מאחר והמנהג לברך על עוגה כזאת בסעודה, רשאי לברך, כי במקום מנהג, לא אומרים ספק ברכות להקל, וכן הלכה.
אולם עוגות שיש ספק בברכתן, כרוב סוגי העוגות [שאין בהן ג' תנאים הנ"ל כעוגות שמרים, קרואסונים ועוד] - הנכון להביאן לאחר ברכת המזון, ואז יברך עליהן. אך אם בכל זאת אוכל עוגה בסעודה, לא יברך עליה, כי "ספק ברכות להקל". וטוב שיברך על דבר אחר שברכתו "שהכל" כשוקולד או סוכריה וכדומה, ויכוון לפטור את העוגה מספק. [וכן עשינו מעשה בסעודת "שבע ברכות" עם הרה"ג רבי משה מרדכי קראפ שליט"א בעל סדרת הספרים "הלכות חג בחג" ועוד, כאשר הביאו עוגה לקינוח סעודה כנהוג, וברכתי על סוכריה "שהכל" ופטרתי את העוגה, ונהנה הרב מהרעיון, ואמר שכך גם הוא נוהג מחמת הספק.] (חוברת "הסעודה בהלכה ובאגדה")
האוכל עוגת טורט, כושית, שיש וכיוצא בהן, שרובן סוכר, ביצים, שמן, ומעט קמח, מברך "מזונות" בסעודה, שכיון שאין רוב קמח, אינה בכלל ספק פת. (שו"ת אגרות משה ח"ג סימן לג. וכן פסק ידיד נפשי הגאון רבי יצחק לוי שליט"א, רב העיר נשר, בשו"ת אבי בעזרי סימן יח)
הרגילים להביא עוגה בסעודה, כנהוג בהרבה בתי ישראל בסעודות שבת, ורוצה לצאת מכל הספקות, עצה טובה שיכוון מתחילה בעת שמברך "המוציא", שלא לפטור את העוגה שיאכל לאחר מכן, ואז רשאי יהיה לברך עליה "מזונות". וכיון שעושה כן מחמת ספק לצאת מהמחלוקת, אין בזה חשש גורם לברכה שאינה צריכה. [ורשאי לעשות תנאי זה פעם אחת לכל השנה או לכל ימי חייו. (עיין שבת א רסו)] וכן השיב לי מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א.
עלייה פעמיים לתורה
כהן שקנה עליית מפטיר, ולא היה כהן אחר מלבדו, והעלוהו לעליית כהן, רשאי לעלות גם מפטיר. והוא הדין ללוי או לישראל שעלה עלייה וכבדוהו במפטיר, שרשאי לעלות, [וכגון שיש ענין שיקרא הוא דוקא]. והטעם בזה, מפני שאין איסור ממש לעלות פעמיים באותו ספר תורה, ורק בשני ספרים אין לאחד לעלות, שלא יוציאו לעז על הספר הראשון ויאמרו שהוא פסול ולכך עלה שנית. וכן עשה מהרי"ל שעלה לוי ומפטיר, וכן נהג הגאון רבי נתן אדלר לעלות כהן ומפטיר בכל שבת. (כן כתבו הריב"ש, אליה רבה ועוד. שבת ב שכז)
ובאמת שלאו דוקא לעליית מפטיר, אלא הוא הדין בשתי עליות אחרות. למשל: מי שקנה עליית שלישי לרב הקהילה, וכשהגיעו לעליית שישי, בא אחר ואומר שהוא קנה לרב עליית שישי, ופעמים שיש לחשוש לפגיעה באותו אדם אם הרב לא יעלה, רשאי הרב לעלות שוב לעליית שישי. וכן השיב לי מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א.
הדחת כלים לסדר ונקיון הבית
שאלה: משפחות שיש להן הרבה צלחות וסכו"ם לאחר הסעודה בשבת, ופעמים גם שמבשלים בכמה סירים, והדבר גורם לאי נוחות וחוסר מראה מכובד לכבודה של השבת, כי לא נאה ולא יאה להשאיר ערימת כלים גדולה במטבח במשך כל היום, האם יש היתר שהוא להדיח את הכלים בשבת או שעלינו להשאירם ולשוטפם במוצאי שבת דוקא?
תשובה: מי שאינו יכול לסבול אי ניקיון, וקשה לו לראות כלים לא נקיים במטבח, ודרכו בכך גם בימי החול להדיח את הכלים בגמר האכילה ולא להשאירם זמן רב, פשוט שמותר לו להדיחם, כי צורך השבת הוא. אך גם מי שאינו רגיל כך בחול, ועתה קשה לו לראות כל היום כלים לא נקיים, ואילו הדחת הכלים והסדר והניקיון יעשו לו עונג שבת וישוב הדעת, רשאי להדיחם, ובפרט בימי הקיץ שהיום ארוך ולא נעים להשאירם כך זמן רב. ומה שבחול אינו תמיד מדיחם מיד, כי אין הזמן מאפשר, או שלא כל בני הבית אוכלים יחד, ולכן ממתינים עד שכולם יסיימו ויתפנו משאר צרכי הילדים והבית, וידיחום. לא כן בשבת, ערימת הכלים ניכרת ומפריעה, ולכן רשאי להדיחם. והוא הדין, אם מחמת השאריות באים זבובים ויתושים, או שצריכים לבוא אליו אורחים ולא נעים לו שיראו ערימות כלים מלוכלכים, שרשאי להדיחם, שכל זה נחשב צורך השבת. וכל שכן במציאות של היום שבבתים רבים המטבח ופינת האוכל הם באותו חדר, ולא נעים כלל לראות מטבח שאינו מסודר. (מהרש"ג, ציץ אליעזר, שלחן שלמה אוירבך, מנחת שבת. שבת ו קד. שו"ת הרי יהודה יוסף ח"א סימן כז אות י. ועיין משנה ברורה (ס"ס תרסז) ודו"ק) וכן השיב לי מורנו הראשון לציון והרב הראשי לישראל רבנו יצחק יוסף שליט"א.
מגב
מותר להשתמש במגב רגיל, כדי לגרוף את המים שבשיש וכדומה, ואין צריך להשתמש דוקא במגב גומי. על פי הנזכר לעיל, שלכל היותר איסור הסחיטה בו מדרבנן, כיון שאין המים גדלים בתוכו, וכיון שאינו מתכוון לסחוט אלא לנקות, אף אם בודאי יצאו מים, הרי זה "פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן" שמותר. ובצירוף דעת הראב"ד (כמובא בסימן שכ סעי' יז, יח) שספוג שיש לו בית אחיזה, אין בו איסור סחיטה, שהריהו כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים. וכן השיב לי מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א.
ברירה בעת האכילה
אם בעת אכילתו ממש, דהיינו כשבא להגיש את האוכל לפיו, מצא פסולת באוכל, מותר לברור את הפסולת, מפני שאין זו דרך ברירה אלא דרך אכילה. למשל: האוכל סלט ירקות ובעת אכילתו מצא גרעין של לימון, מותר להוציא את הגרעין. אבל לא יוציא את הגרעין בעת שהסלט מונח לפניו קודם שאוכל ממש. (עיין שבת ד קצב, קצד, קצה, קצז, רכב. ובמנוחת אהבה ב רכה) וכן השיב לי מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א.
חימום סופגניה עם ריבה המעורבים בה מים
הגם שישנן מאפיות שמערבים מים לא מבושלים בתוך הריבה כדי לדללה, בכל זאת מותר לחמם את הסופגניה בשבת.
הטעם בזה, כי ישנה מחלוקת אם מותר לתת מים לא מבושלים בסמוך לאש או על הפלאטה כדי שיתחממו מעט, וקודם שיגיעו למצב של בישול [יד סולדת בו], יוציאם מהפלאטה? לדעת התוספות, הרשב"א והרא"ש, אסור ליתנם, שמא ישכחם ויתבשלו, וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן שיח סי"ד). ולדעת רש"י, הרמב"ם והרמב"ן, מותר ליתנם ולא חוששים שמא ישכחם. והנה כאן בסופגניה ברור שלא נותנים אותה על הפלאטה עד שתתחמם הריבה כל כך ותהיה יד סולדת, שהרי גם בחול שנותנים מעט ריבה לאחר הטיגון, לא נותנים ריבה חמה כלל, ובקושי מתחממת היא מעט מהסופגניה; נמצא שאין נידונינו דומה לחימום מים ומרק, כי שמה הדרך להרתיחם ולחממם הרבה יותר מיד סולדת, צא וראה איך העולם מרתיחים מרק. וכיון שזו הרגילות, אף שאדם זה אומר שכרגע הוא רק רוצה להפשיר את המרק, יש לחשוש שמא ישכחהו ויעבור על איסור בישול. לא כן כאן שאין דרך לחמם את הריבה עד שתהיה היד סולדת, ממילא החשש של שמא ישכח והריבה תגיע ליד סולדת, הוא רחוק מאוד.
וכיוצא בזה מבואר במשנה ברורה (סימן שיח ס"ק צא) שכתב, מותר לתת כלי עופרת עם מרק סמוך לאש לחממו, אף אם הוא קרוב כל כך עד שיוכל הכלי להיות ניתך, [והרי מבואר ברמב"ם (הלכות שבת פרק ט הלכה ו): המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, הרי זה תולדת מבשל וחייב,] שכיון שאינו רוצה בכך, הרי זה דבר שאינו מתכוון שמותר. וגם מן הסתם לא ישכח ויזהר הרבה לקחת אותו משם קודם שיהיה ניתך. עי"ש. ומבואר שבדבר שהסבירות נותנת שהוא לא ישכח, לא חוששים שמא ישכח. וגם כאן בסופגניה, שאין דרך לחמם את הריבה כל כך, וגם במציאות עד שהיא תתחמם בחום שהיד סולדת, היא תתייבש כעץ, ותתקשה כאבן, ולא יהיה לה לא טעם ולא ריח. גם אנו נאמר שמן הסתם לא ישכח, ויזהר לקחת אותה משם קודם שתתחמם כל כך.
זאת ועוד, הרי כיון שהוא לא רוצה כלל שהסופגניה תתחמם כל כך, נמצא שגם אם קרה ושכח והתחממה, הרי זה ככל דבר שאינו מתכוון שמותר. וגם אם עדיין נתעקש להחשיב את זה ל"פסיק רישיה", בגלל שסוף סוף אם לא יוציא אותה מהפלאטה היא תגיע ליד סולדת, וכמו שבאר מרן זצ"ל (שבת ד שעד) את סברת התוספות וסיעתם הנ"ל שלכן אסרו להפשיר את המים נגד האש שמא ישכח, כי זה נחשב כפסיק רישיה שיעבור על בישול. אבל עדיין הרי זה "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", שהרי אם הסופגניה תשהה כל כך עד שהריבה תגיע ליד סולדת, כבר היא לא תהיה ראויה לאכילה, ופסיק רישיה דלא ניחא ליה איסורו רק מדרבנן, (עיין לעיל עמודים 305 ו-308) ולמה שיגזרו כל כך שמא ישכח ויעבור על איסור דרבנן, והרי זה כמו גזירה לגזירה שלא גוזרים. ועוד הלוא ספק דרבנן לקולא, שהרי מי אמר שישכח, ומנין לנו לאסור. והרי לא אסרו התוספות אלא במים ומרק שיש חשש שיבוא בהם לאיסור תורה.
ועיין לגאון רבי אפרים זלמן מרגליות בשו"ת בית אפרים שדן להתיר לחמם קפה מבושל שהצטנן, כיון שזה "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", שהרי לא נוח לו שירתח כל כך, שהרי אדרבה מקררים את הקפה מחומו בשעת שתיה, ולפחות הוא פסיק רישיה שלא איכפת לו אם יתבשל הקפה, שאיסורו רק מדרבנן, כי אין צריך אלא לחממו מעט. (הובא בשו"ת יביע אומר חלק ד סימן לד אות לה) ואם כתב כך על קפה שרבים שותים אותו חם מאוד, על אחת כמה וכמה בריבה שבסופגניה.
ועל כל פנים יש לנו גם ספק ספיקא להקל, שמא הלכה כהרמב"ם שמותר לחמם מעט את המים ולא חוששים שמא ישכח להוציא את הסופגניה לפני שתתחמם הריבה. ואפילו תאמר שהלכה כתוספות שחוששים שמא ישכח, שמא בסופגניה גם הם יודו שמותר, כי אין רגילות לחמם את הריבה כל כך, וגם במציאות עד שהריבה תתחמם, הסופגניה תתייבש ותתקשה, ומן הסתם יקחנה משם קודם לכן. וכל שכן שאין זה אלא חשש דרבנן, כי הרי לא נוח לו בזה. מה גם שכל בישול מים שאינם מבושלים, הוא בגדר מצטמק ויפה לו עד שיתבשל, לא כן במים שבריבה, אין הבישול בגדר מצטמק ויפה לו כלל, שאין הריבה נעשית טעימה יותר כשהמים שבתוכה מתחממים.
ומלבד כל זה, יש לצרף מה שבררנו מבעל מאפיה ירא שמים שאין דרכם של כל המאפיות להוסיף מים לריבה כלל, ונמצא שבסופגניה הבאה לידינו, יש עוד ספק אם בכלל יש בה מים. גם אפשר שמיעוט המים שבכל סופגניה, אין זה אלא חצי שיעור [שאין בהם כדי לרחוץ אבר קטן,] שלדעת הרמב"ם והרא"ה ועוד איסורו מדרבנן. ובצירוף שיש אומרים שבישול בחשמל אינו אלא מדרבנן, כי לא היה במלאכת המשכן (שבת ד שעה). על כן, מותר להלכה ולמעשה לחמם סופגניה עם ריבה המעורבת במים. וכן השיב לי מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א. וכן ראיתי לכמה תלמידי חכמים גדולים שהתירו מעוד צירופים וטעמים נוספים. ומינייהו ומיני יתקלס עילאה.
[ואמנם את עיקרי ההיתר הנ"ל כבר בארנו בעבר. אך ראיתי לחכם אחד שחלק על ההיתר הנ"ל, והעיר על מה שכתבנו: "שאף אחד לא חפץ שתתחמם הריבה כל כך, כי עד שהיא תתחמם, הסופגניה כבר תתייבש ותתקשה כאבן, ולא יהיה לה לא טעם ולא ריח". וכתב, שאין אלו אלא דברי נביאות, והמציאות היא לא כך. אבל במחילה מכבודו, הגם שהסברא נותנת כך שהסופגניה תתייבש מהר יותר קודם שהריבה תתחמם בחום שהיד סולדת, אבל הדבר גם נבדק במציאות, והניחו סופגניה למשך כ-45 דקות על פלאטה, והסופגניה התייבשה והתקשתה עד מאוד, ועדיין הריבה לא הגיעה לחום שהיד סולדת כלל ועיקר.]
בין המצרים
שמיעת שירים
מותר לשמוע שירים המלווים בכלי נגינה, שאין לנו לאסור אלא מה שגזרו חז"ל. (כן הורה מורנו הראשון לציון והרב הראשי לישראל רבנו יצחק יוסף שליט"א)
בר מצוה
ברכות "על נטילת ידים" ו"אשר יצר" בבתי הספר
שאלה: אני מורה בבית ספר יסודי, ובכל בוקר מברכים הילדים בכיתה את כל ברכות השחר, לרבות ברכת "על נטילת ידים" וברכת "אשר יצר", אף שכבר בירכו אותן ברכות בבית. שאלתי היא, האם נכונה הנהגה זו על פי ההלכה, או שמא יש לחשוש בזה לאיסור ברכה לבטלה, כיון שכבר בירכו אותן ברכות?
תשובה: בעוד שהילדים קטנים שמתרגלים לברך, אין בזה איסור ברכה לבטלה, כיון שמחנכים אותם לברך כהוגן. אבל ילדים שכבר גדלו יותר, לערך בגיל 10, שמן הסתם הם אמורים להיות בקיאים בברכות היטב, יש לשים לב שלא יברכו שנית בבית הספר.
להלן מה שכתבנו למורה בתיכון לבנות בעיר רחובות יע"א, ששאלה כנ"ל:
אין ספק כי מאחר שכבר בירכו הבנות בביתן, הרי שלחזור ולברך שוב, זו ברכה לבטלה. ומבואר בגמרא מסכת ברכות (לג ע"א) שכל המברך ברכה שאינה צריכה, עובר משום "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא". ואמרו בגמרא מסכת שבועות (לט ע"א) שכל העולם כולו הזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בהר סיני: "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא".
אולם יש להבהיר, כי כל זה מדובר בבנות גדולות שכבר יודעות ובקיאות היטב בברכות, לכן כשמברכות שוב, זו ברכה לבטלה. לא כן בבנות קטנות בגיל 7 או 8, שמן הסתם אינן בקיאות היטב בברכות, ועדין מוטל על ההורים ועל המורות להרגילן ולחנכן שתברכנה כהוגן, אין בזה משום ברכה לבטלה, וכמו שכתבו התוספות (מסכת ראש השנה לג ע"א סוד"ה הא) שהקטן מצווים אנו לחנכו לברך, ואין הוא מצווה על לאו של "לא תשא".
וזו לשון הרמב"ם (הלכות ברכות פרק א הלכה טו): כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן. התינוקות מלמדים אותם הברכות כתיקונם, ואף על פי שהם מברכים לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר, ואין עונים אחריהם אמן. ע"כ. וכתב מרן הכסף משנה שמקורו טהור מהגמרא בברכות (נג ע"ב), ששאל שמואל את רב, מהו לענות אמן אחר ברכות של תינוקות של בית רבן? אמר לו רב, אחר הכל עונים אמן חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד הם עשויים. ומשמע מכאן שמלמדים אותם את הברכות עם הזכרת שם השם כתיקונם בלי שום שינוי, שאם לא כן אפילו אחר הגדול אין עונים. ע"כ. ומבואר שמחנכים את הקטנים לברך אף שברכתם לבטלה, כדי שיתרגלו לברך כהוגן. וכנהוג בתלמודי תורה רבים שכאשר מלמדים את הילדים להתפלל תפילת שמונה עשרה, מרגילים אותם אט אט ברכה אחר ברכה, וחוזרים על כל ברכה כמה וכמה פעמים עד שתהיה הברכה שגורה על פיהם, וברור שאין שום חשש בזה, כיון שלהתלמד הם עשויים.
וכן פסק מרן מלכא הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזון עובדיה (יום טוב עמוד רכא) לענין קטן ששכח לספור לילה אחת ספירת העומר, שרשאי להמשיך לספור בברכה משום מצות חינוך, ואין בזה ברכה לבטלה, אף שהגדול במקרה כזה לא רשאי לברך. וכן העיד מורנו הראשון לציון והרב הראשי לישראל רבנו יצחק יוסף שליט"א, על אביו מרן זצוק"ל שהיה מחלק לבניו בקטנותם פלחי תפוז, ואומר להם לברך על כל פלח ופלח שוב ברכת "בורא פרי העץ", וכל זה כדי להרגילם לברך את הברכות כהוגן וכיאות מילה במילה.
ודע, כי מה שבבתי ספר "בית יעקב" של אחינו האשכנזים נוהגות לברך את כל הברכות, הסיבה לדבר, כי אפילו הגברים האשכנזים רבים מהם נוהגים לברך את כל ברכות השחר בבית הכנסת עם ברכת נטילת ידים ואשר יצר, ואינם מברכים בביתם כלל ברכות אלו, וכנראה שגם בנותיהן נוהגות כן לברך את כל הברכות יחד. אך מנהג בני ספרד אינו כן, כמו שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן ו ס"ב): יש נוהגים להמתין לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת, ומסדרים אותו עם שאר הברכות. ובני ספרד לא נהגו כן. ע"כ. וכתב הרמ"א "ועל כל פנים לא יברך שתי פעמים. ומי שמברכם בביתו, לא יברך בבית הכנסת. וכן מי שמברכם בבית הכנסת, לא יברך בביתו. ע"כ. והרמ"א עצמו בדרכי משה (אות ד) כתב: "ואני בעצמי נוהג כמנהג בני ספרד".
נמצא אפוא שלכל הדעות לברך פעמיים, פשוט שזו ברכה לבטלה. על כן יש להתיר כן רק לבנות קטנות שמתלמדות על הברכות. לא כן לבנות גדולות [לערך בגיל 10], אף שעדיין לא הגיעו לגיל מצוות, אם הן בקיאות בברכות כהוגן, אין להתיר להן לברך שוב ברכות אלו על נטילת ידים ואשר יצר בבית הספר, אחר שברכו בביתן בקומן משינתן. וכל שכן במה שסיפרתם שישנן בנות הלומדות בתיכון, כיתות ט', י', ועדיין ממשיכות בהרגל משובש זה שהורגלו מקטנותן לברך שוב בבית הספר את כל הברכות, וברור שמחוסר ידיעה עוברות בכל יום על איסור תורה של "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", ועליהן להפסיק ממנהג זה, ויתחילו בבית הספר מברכת "אלוקי נשמה" בלבד. ופשוט שאין הבדל בכל זה בין בנים לבנות, ולכן יש ללמד בתלמודי התורה ובבתי הספר את הבנים הגדולים להתחיל מ"אלוקי נשמה".
ההבדל בין לולב לתפילין
זכורני כי בימי חרפי מקדמונַי, היה מורנו הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א רגיל מידי פעם לחדד אותנו בשאלות מעניינות, ופעם שאלני, למה הנוטל לולב כמה פעמים ביום, אינו מברך אלא בפעם הראשונה בלבד, ואילו המניח תפילין כמה פעמים ביום, צריך לברך בכל פעם ופעם, כמבואר בגמרא סוכה (מו ע"א), וכך נפסק ברמב"ם (הלכות תפילין פרק ד הלכה ז) ובשלחן ערוך (סימן כה סעיף יב)? ונמותי לו, שבתפילין בכל רגע ורגע שהן מונחות על האדם, הוא מקיים מצוה, [וליתר דיוק, בכל רגע הוא מקיים שמונה מצוות עשה כנ"ל,] לכן גם כשחולצן ומניחן שוב, צריך לברך, כי הרי גם עתה שיניחן הוא יקיים מצוה, ושייך לומר בזה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו". ואמנם, זו מצוה קיומית ולא חיובית, כי אין חובה להישאר עם התפילין כל היום, אך אם ישאר, יקיים מצוה. וכמו שכותב הרמב"ם (שם הלכה כה): צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצוותן כך היא... ואף על פי שמצוותן ללבשן כל היום, בשעת תפילה יותר מן הכל. עי"ש. לעומת זאת בלולב, ברגע שהגביה את הלולב, מיד קיים את המצוה והסתיימה המצוה, כמבואר בגמרא (סוכה מב ע"א), ומה שממשיך אחר כך לאחוז בו ולנענעו, אין זה חלק מהמצוה, אלא מעלה חשובה היא שתקנו חכמים כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים (שם לז ע"ב), נמצא שאינו מקיים מצוה ממש בכל רגע ורגע כשהלולב בידו. ומה שאמרו בגמרא (שם מא ע"ב), כך היה מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו. הולך לבית הכנסת ולולבו בידו. קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו... להודיעך כמה היו זריזים במצוות. ע"כ. אין זה אלא לחיבוב מצוה, אבל בפועל אינו מקיים מצות נטילת לולב בכל רגע. ולכן גם אם הניחו מידו ונטלו שוב לאחר זמן, אינו מברך שנית, כי אינו מקיים בזה מצוה.
מדליק ביד הקטן
אם הקטן שלא הגיע לחינוך אוחז בידו את הנר שממנו מדליקים, והאב אוחז בידו של הקטן, ומדליק עמו, הרי זה מותר.
עיין במשנה ברורה (סימן שמ ס"ק כב) לענין מלאכת כותב בשבת, שקטן האוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב, חייב הגדול בחילול שבת, כיון שהוא העיקר במלאכה והקטן לא כלום עושה. והוא הדין כאן, כיון שהוא אוחז בידו של הקטן, נחשב כאילו הוא עצמו הדליק. ומה שנהג מרן מלכא הראשון לציון זצוק"ל להדליק את נרות ההידור כשידו אוחזת ביד הילד הקטן, אף שהגיע לחינוך, כתב מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א (עמוד שפב): "אפשר שהיה עושה כן, כדי להרוויח את הזמן שהקטן מתמהמה מלהדליק לבד".
נישואין
ומה אעשה לציוויו של ראש הישיבה?
ואם שאול ישאל הבחור, ומה אעשה לציוויו של ראש הישיבה? הנה זו לשון מרן הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א (כא): "אפילו אם רבו או ראש הישיבה שלו אוסר עליו להינשא בגיל עשרים, אין לו לשמוע לו בזה, כי בזמן הזה אפשר ללמוד תורה גם לאחר הנישואין בכולל, וגם כי רבה הפריצות ברחוב, על כן יש להזדרז ולהנשא, כדי ללמוד תורה בקדושה ובטהרה. ומי הוא זה אשר יקח על עצמו אחריות כבדה כזו למנוע בחור מלהנשא בצעירותו".
ליווי בנרות
מנהג בני אשכנז, שכאשר מלווים אב החתן ואב הכלה את החתן, אוחזים בידיהם שני נרות, וכן אֵם החתן ואֵם הכלה מלוות את הכלה כשאוחזות בידיהן שני נרות. ואין מנהג בני ספרד כן. וכן נהג והנהיג מרן זצוק"ל באומרו: "למה צריך לחקות מנהגים מעדות אחרות". וכמה פעמים שראה מרן שהוליכו חתן וכלה מבני ספרד עם נרות, כאשר הגיעו למקום החופה, הורה לכבותם. (קכה) גם בחתונת בתו של מורנו הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א כשהמחותן התעקש שילכו עם נרות, נתן הרב את הנר ביד הנהג שלו שיחזיק הוא.
טבעת המלך
ועתה שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ, כי אין שום קשר בכל זה למה שרואים לאנשים מבוגרים העונדים טבעות זהב, שהדבר ברור שהוא היתר גמור, וכך היתה הרגילות משנים קדמוניות אצל אנשים רבים מיראי השם וחושבי שמו מכל עדות המזרח לענוד טבעות המיוחדות לגברים. ואבותינו סיפרו לנו שעד לפני כחמישים שנה, אחת המתנות המיוחדות שהיו נותנים לחתן בר מצוה, היתה טבעת זהב המיוחדת לאיש. וכל בר דעת רואה שיש הבדל בין טבעות אלו לטבעות נשים. ועיני ראו ולא זר, שפעם אחת ויחידה הגיע מרן הראש"ל זצוק"ל לשיעור כשהוא ענוד באצבע הזרת, טבעת זהב עבה עם יהלום נוצץ ומיוחד. וסיפר מורנו הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א, שכן היה נוהג מרן זצוק"ל לענוד הטבעת בליל הסדר. ועיין בחוברת אור תורה (סיון תשמ"ה), שכך נהג הגאון רבי חיים חורי לענוד טבעת זהב מיוחדת בליל הסדר, והיה אומר שמצוה להתגאות בליל פסח, (וכן הובא בספר חיי חיים חורי עמוד 169). גם הגאון רבי מצליח מאזוז הי"ד עשה טבעות לבניו, וכן ישנה תמונה מפורסמת של מופת הדור הגאון רבי יצחק בן וואליד שעונד טבעת באצבעו הימנית. ואין לחשוש לחוקות הגויים, אלא בחוק שהוא בלי טעם או שיש בו פריצות שהיא, אבל כאן שיש טעם לשבח, על דרך מה שנאמר (שיר השירים ח ו): "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ", ובזה אשתו מתפייסת ורגועה שלא יתן דעתו באשה אחרת חס ושלום, הרי זה מותר ללא חשש כלל ועיקר.
סוכות
הַקָּפוֹת
הַמִּנְהָג לְהַקִּיף אֶת הַתֵּבָה עִם סִפְרֵי הַתּוֹרָה גַּם בַּבֹּקֶר, וְגַם לְאַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, כְּמוֹ שֶׁהִקִּיפוּ בַּלַּיְלָה. כֵּן כָּתַב מַהַרְח"וּ שֶׁכֵּן נָהַג רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י, וְכֵן כָּתַב מָרָן הַחִידָ"א שֶׁרָאָה לְהָרָשָׁ"שׁ שֶׁעָשָׂה כֵּן, וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים. (תנה, תס)
מן הנראה שלא היה מנהג קבוע ממש אצל מרן מלכא זצוק"ל באלו תפילות היה עושה הקפות ובאלו לא, כי היו שנים שמרן עשה הקפות לאחר תפילת מנחה, והיו שנים שלא עשה. ומעניין שמנהגו של מרן היה שלא לעשות הקפות בבוקר לאחר התפילה, וכך ראיתי גם באותה שנה שזכיתי לשהות אצל מרן בשמחת תורה, אולם לאחר תפילת מנחה עשה. וזכורני שמתחילה מרן לא חשב לעשות "הקפות שניות" לאחר תפילת ערבית, אבל לאחר שהציבור ביקש לעשות, מרן הסכים ועשה. (עיין תנה) ובזמנו שאלתי את מרן הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א, אם להמשיך אצלנו בקהילה בהקפות שלאחר תפילת מוסף וסעודה לגומרה של תורה. ואמר לי, כיון שנהגתם ככה תמשיכו, רק שימהרו מעט כדי שלא יהיה טורח ציבור.
יֵשׁ שֶׁמּוֹצִיאִים אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה בְּעֵת הַהַקָּפוֹת לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, כְּדֵי לְשַׁתֵּף אֶת כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם בְּשִׂמְחָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה, לִרְקֹד וְלִשְׂמֹחַ עִמָּהֶם, וּלְחַבְּבָהּ בְּעֵינֵיהֶם. (תס)
חנוכה
מצות חינוך
טוב להרגיל את הילדים הקטנים שהגיעו לגיל חינוך [מגיל חמש או שש ומעלה, לפי הבנתו של הילד], שידליקו את נרות ההידור בכל לילה. והיינו שידליק בעל הבית בעצמו את הנר הראשון, והם ידליקו את שאר הנרות. (כא)
לא יתן לילדים קטנים מאוד, שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך, להדליק את נרות ההידור, אבל רשאי לתת להם להדליק את נר השמש. ואולם, במקרה שהקטן אוחז בידו את הנר שממנו מדליקים, והגדול אוחז בידו של הקטן, ומדליק יחד עמו, הרי זה מותר. (כא) ועיין במשנה ברורה (סימן שמ ס"ק כב) לענין מלאכת כותב בשבת, שקטן האוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב, חייב הגדול, כיון שהוא העיקר במלאכה והקטן לא כלום עושה. והוא הדין כאן, כיון שהוא אוחז בידו של הקטן, נחשב כאילו הוא עצמו הדליק. ומה שנהג מרן הראשון לציון זצוק"ל להדליק את נרות ההידור כשידו אוחזת ביד הילד הקטן, אף שהגיע לחינוך, כתב מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א (א שפב): "אפשר שהיה עושה כן, כדי להרוויח את הזמן שהקטן מתמהמה מלהדליק לבד".
שמן זית למאור
שמן שטעמו מר כשר להדלקה, ואף על פי שאינו ראוי לאכילה מחמת מרירותו, מכל מקום אינו נחשב שמן מאוס. על כן, מה שמצוי היום "שמן זית למאור", וכתוב עליו שאינו ראוי לאכילה, מחמת החומציות הגבוהה שבו, הריהו כשר להדלקה לכתחילה, ואין צורך לחפש שמן הראוי לאכילה דוקא. ויש לשים לב לקנות "שמן זית למאור", ולא "שמן למאור", שהוא תערובת שמנים אחרים ולא שמן זית כלל.
הטעם בזה, כי לא נפסל להדלקה אלא כגון שמן שנפל בו עכבר שאז נמאס בעיני הבריות, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן קנד סי"ב): עכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת, אם הוא מאוס, אסור להדליקו בבית הכנסת, שעל זה נאמר: "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ", אבל שמן למאור שמברייתו כך הוא שאינו ראוי לאכילה בגלל טעמו המר, ולא שהשתנה בו דבר לגריעותא, לא שייך לפוסלו מטעם זה. וכן כתב בספר משנת יעקב (רוזנטל זמנים בהקדמה אות ט): השנה יצאה הוראה מחכם גדול אחד שאין להשתמש לנר חנוכה, בשמן זית שרשום על הבקבוק שהוא רק להדלקה, ומשום "הקריבהו נא לפחתך". ולדעתי אין שום סיבה לאסור בזה, מאחר והשמן דולק טוב מאוד, ואף אצלי משתמשים בזה בנרות שבת. ע"כ. וכן כתב הגאון רבי אריה יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, ששמן זית למאור ראוי לכתחילה לנר חנוכה. וכן פסק מורנו הראש"ל והרב הראשי לישראל רבנו יצחק יוסף שליט"א (א שיט) ששמן זה כשר לכתחילה. ואף שבחנוכה יש הידור לקחת שמן זית דוגמת בית המקדש, מי יאמר שצריך שיהיה השמן ראוי לאכילה בדיוק כפי שהיה בבית המקדש, ודי לקיים את ההידור במה שהוא שמן זית מעין שהיה במקדש, ומה לי אם הוא ראוי לאכילה או לא. הגע עצמך, וכי נצריך שיהיה שמן זית זך כתית למאור ממש?! (ועיין בכל זה בהרחבה בעלון "ותתענג בדשן" גיליון מס' 5 ותרוה נחת גדולה עד מאוד)
הדלקה באוהל
אם האבלים מתפללים באוהל, נעשה האוהל כדין בית הכנסת, וידליקו שם נר חנוכה בין מנחה לערבית ככל בתי הכנסת. ולאחר מכן ידליק כל אחד ואחד בביתו כהלכה. וכן השיב לי מורנו הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א. שוב מצאתי שכן פסק במפורש מרן מלכא זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת חלק ז (סימן קד אות ב, וס"ס קו).
