לא הבנתי מה זה מתרץ על השאלה,
ע"ז גופא עניתי שאמנם הההסכמה היא המעבירה את הבעלות אבל נצרך לבטאות אותה במעשה.
זה אינו, דהא א"כ כל הקנינים הוי סיטומתא,
ואם גם ללא המעשים הם באים להסכמה מוחלטת, וכי שייך שאז יפטרו מקנין? אתמהה,
הן הן הדברים הנקנים באמירה.
הכל מאותו השורש שע"י הסכמה מועברת הבעלות.
זה קי"ל לרבנן דאין גמירו"ד מוחלטת עד שיבטאו אותה בקניין (וכעין מש"כ בנימוק"י ר"פ המפקיד דטעם דא"א מקנה דשבל"ע הוא משום חסרון בגמירו"ד. ואטו אם יצווח שאינו חסר בגמירו"ד יהני).
לא הבנתי, והתורה קובעת באופן מוזר שהדברים שמביאים את הבנ"א להסכמה מוחלטת זה משיכה מסירה והגבהה??? ממתי התורה מגלה לנו מהם רצונות של הבנ"א??? מה הם כל הנידונים והסוגיות מה נחשב הגבהה ומה נחשב מסירה לכאו' לפי"ד מה יל"ד הכל תלוי מה מביא את האנשים להסכמה???? היכן מצינו כן בתוה"ק???
דשלב"ל זה שונה דשמא דכשיראה את הפירות בעיניו, שמא יחפוץ בהם,
לא. משיכה והגבהה הם מעשים שממילא על ידם ישנה "הוראת בעלות", היינו שמי שמגביה או מי שמושך חפץ הוא נראה בעלים. התורה חידשה שאם מסכימים על העברת החפץ אזי משעה שעושה הקונה מעשה כזה, שמורה בעלות, הוא נעשה לבעלים. (ובתוך זה הנידון, אם נעשה בעלים כי עשה את המעשה או כי המעשה מוכיח שהבעלים התרצה).
א"כ תקרא את השאלה שוב,
כל הנ"ל דברים פשוטים באחרונים ואין לי מה להאריך בזה יותר.
לכ' נפק"מ היכא דאיכא איסורא, כמו מכירת חמץ וכד', דגם אם אין ביניהם ויכוח, מ"מ אם ברצון בלבד הקנין חל, לא עבר על בל יראה. אך ודאי שלהלכה אין כזה דבר רצון בלבד.
הרעיון עצמו יפה, אבל לעולם יהי' נפק"מ אם זה שלו או לא גם בלי שיתחילו לריב, למשל אם יכול לקדש בזה אשה.
שוב, אז הנפק"מ תבוא רק במקומות איסוריים.
נכון. פשוט.
באמת זה פשוט, אך ישנם בחורים שכאשר הם לומדים סוגיית קניינים, הם שואלים מדוע צריך קניינים, הרי שנינו רוצים שהחפץ יהיה שלך, והתשובה היא שבאמת יתכן שבכזה מקרה אין צורך בקנין.
זה נכון בשביל לקרב את הלומד למעשים שהוא מדבר עליהם (שהם לא רק איזה פעולה סתמית), אבל שוב - זה שלא צריך קניין בכה"ג זו הגדרה לא נכונה כי מבחינת התורה זה לא יהיה שלו לכל העניינים האיסוריים הנ"ל ואיסור גזל ביניהם, אפשר לומר שבכה"ג לא צריך שזה יהיה שלו, כי אם אין לו שום נפק"מ מה אכפ"ל להשתמש בחפץ ששייך חבירו.
