תקיעת חצוצרות על כבשי עצרת

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם (י י)

מבואר בערכין (יא:) ד"זבחי שלמיכם" הנזכרים בכתוב, הם שלמי ציבור שקבוע להם זמן, והיינו כבשי עצרת, שלא מצינו בכל התורה שלמי ציבור אלא כבשים אלו.

והקשו האחרונים (עי' שו"ת חקרי לב או"ח ח"ב סי' צ"ב, והאריך בקושיא זו הגר"א גניחובסקי זצ"ל בעלון מדברי תורתו בהעלותך תשע"ד), הרי בחג השבועות קרב קרבן מוסף, ומצד קרבן זה איכא חיוב תקיעת חצוצרות מחמת העולות שבו, וא"כ למאי איצטריך קרא "על זבחי שלמיכם". ואין לומר דתוקעין לזבחי השלמים בפני עצמן, שהרי בגמ' סוכה נה. אמרינן תני רבא בר שמואל, שראש חודש שחל בשבת אין תוקעין לכל מוסף בפני עצמו, וילפינן ליה מדכתיב "ובראשי חדשיכם" הוקשו כל ראשי חדשים זה לזה, גם ראש השנה דאית ביה נמי מוסף ראש חודש.

ובפשוטו יש לתרץ, דנפק"מ להמבואר בסוכה שם, דמ"מ ביום שיש בו ב' קדושות, אע"פ שאין תוקעין לכל קדושה בפני עצמה, מ"מ מאריכין בתקיעות או מרבין בתוקעין. א"כ לזה הנפק"מ בהא ד"זבחי שלמיכם" מחייבין תקיעות, דיאריכו בתקיעות או ירבו בתוקעין.

עוד יש לומר, דברש"י בסוכה שם כתב דביום שיש בו שני מוספין, אומרים השיר לאחר שקרבו נסכי שניהם. וא"כ נפק"מ בזה שהשיר נאמר גם על שלמי עצרת, דצריכים להמתין עד שיקרבו גם נסכים אלו, וכ"כ בחקרי לב שם.

עוד יש לומר, דנפק"מ אם לא קרבו העולות של המוספין מאיזה טעם, וקרבו רק כבשי עצרת, דאילו התקיעות היו רק מחמת העולות לא היו תוקעין, ובזה חדית רחמנא שתוקעין גם על השלמים, ונפק"מ דהיכא דקרבו הם לחוד, יהיו התקיעות עליהם.
​

◆ ◆ ◆​

אמנם בעיקר ההנחה הנ"ל, דכמו שאין תוקעין למוספי ב' ימים בפני עצמן, כך אין תוקעין למוסף ולכבשי עצרת, אין זה ברור כלל. ובשו"ת אבני נזר או"ח סי' כ"ה אות ב' מסתפק בזה, משום דכבשי עצרת ומוספין הם ב' מיני קרבנות, ורק במוספין נתרבו מוספי ב' ימים שיוצא יד"ח בחדא תקיעות, משום דהכל שם מוסף עליו. אבל כבשי עצרת אין שם מוסף עליהם, אלא הוו חובת היום. [וכמבואר ביומא ג. דחובת היום שם בפני עצמו הוא, דאמרינן שם "התם חד לחובת היום וחד למוספין, לאפוקי עצרת דתרוייהו חובת היום נינהו", ופירש רש"י "ההוא דאחרי מות חובת היום ואינו קרוי מוסף, ולא כתיב התם מלבד עולת הבקר כדכתיב בכל המוספין מלבד עולת הבקר, דמשמע זה מוסיף על דבר יום ביומו"]. וא"כ כמו שתמידין ומוספין יש לכל אחד תקיעה ושיר בפני עצמו וכמבואר בסוכה שם שביום שיש בו מוסף מוסיפין על התקיעות, ואינם נפטרים באותן תקיעות משום שהם ב' שמות, הוא הדין מוספין וחובת היום. והניח שם דבר זה בספק.

והנה לפי זה לכאורה קושיא מעיקרא ליתא, ואי"צ למצוא שום נפק"מ, דבאמת תוקעים לשלמי עצרת בפני עצמן כיון שהם חובת היום.

[ונפק"מ עוד ביסוד זה דחובת היום יש לו תקיעות בפני עצמו, לענין איל העולה של יוהכ"פ שהוא קרב לחובת היום, האם יש לו תקיעות בפני עצמן, ונסתפק בזה במקדש דוד סי' כ"ד סק"ד. ובאמת למ"ד דאיל העם הוא איל המוספין, י"ל דכיון שיש בו גם דין מוספין, נפטר בתקיעות שעל המוספין, ואע"פ שיש בו עוד דין גם משום חובת היום, מ"מ כיון דהוא קרבן אחד אין שייך ב' תקיעות על אותו הקרבן. ומ"מ עכ"פ יל"ד בזה אליבא דראב"ש דאיל העם אינו איל המוספין].
​

◆ ◆ ◆​

 

[גרינפלד]

המשך:
אמנם באמת זה אינו מיישב ההערה הנ"ל, דהא יחד עם כבשי עצרת קרבים עוד עולות לחובת היום, כדכתיב בפרשת אמור (ויקרא כג, יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר ואילים שנים וגו'. ומבואר במנחות מה: דקרבנות אלו הם חוץ ממוספי עצרת האמורים בפרשת פנחס, והם קרבנות מיוחדים לחובת היום הקרבים על הלחם.

וקרבנות אלו הם בני חדא בקתא עם כבשי עצרת, דכולהו קרבים על הלחם וכתובים באותה פרשה, ואע"פ שהכבשים קרבים עם הלחם ממש, והלחם מתקדש בשחיטתן, משא"כ העולות שהם קרבים על הלחם ולא עימו ממש, אמנם מ"מ הכל הוא חובת היום על הלחם.

וממילא הקושיא הנ"ל צריכה להישאל באופן אחר, דהיינו לא מצד המוספין, אלא מצד קרבנות חובת היום גופא שיש בהם עולות והם בכלל "על עולותיכם", וא"כ "על זבחי שלמיכם" למה לי. וא"כ הדק"ל, דאמנם על המוספין ועל חובת היום תוקעין לכל אחד בפ"ע, אבל עדיין קשה דכיון דתוקעין לעולות של חובת היום, למה לי שתוקעין על השלמים.

ובזה ג"כ ליכא לתרץ כנ"ל דנפק"מ לדין מאריכין בתקיעות, דהא במוספין עצמן אין חילוק כמה קרבנות יש, דבין במוסף שבת שהוא שני כבשים ובין במוסף ראש חדש שהוא פר ואיל ושבעה כבשים אין חילוק באורך התקיעות, ורק לב' קדושות נפרדות מאריכין, וממילא אין נפק"מ אם תוקעים רק לעולות שבחובת היום לחוד, או גם לשלמים שבהם.
​

◆ ◆ ◆​

וגם התירוץ דנפק"מ שצריכים להמתין עד שיקרבו גם נסכי השלמים, יש לדון בו לפי זה. דהנה יל"ע בקרבן מוסף שיש בו כמה עולות כגון בראש חדש, האם התקיעה צריכה להיות על נסכי כל הקרבנות, או דדי שיהיו על נסכי אחד מהם [דהא לכאורה אין צריך שהתקיעה ושירה יהיו כל זמן הניסוך, אלא בחלק מזמן הניסוך ג"כ סגי, והוא הדין בזמן נסכי אחד מהן].

והנה היכא דאיכא ב' קדושות ותוקעין תקיעה אחת לב' המוספים כגון של שבת ור"ח, מבואר ברש"י הנ"ל דבעינן לתקוע אחר שקרבו נסכי שניהם, היינו משום דהם ב' חיובים נפרדים בעצמותן, אלא שמתקיימת התקיעה על שניהם כאחד, ולזה בעינן שיקרבו משניהם כדי שתהיה התקיעה על שניהם. אבל בתוך אותו המוסף שיש בו כמה קרבנות, י"ל דאין כל קרבן מחייב בפני עצמו, רק החיוב הוא אחד על אותו המוסף, וכדמוכח מהא דאין מאריכין יותר בתקיעות, וכן מוכח מהא דאף לרב אחא מדרומא בסוכה שם דתוקעין על כל מוסף, היינו רק בב' קדושות ולא בכמה עולות של אותו מוסף, ואף לכתחילה יכולים לתקוע על אחד מן הקרבנות.

וראיתי בחקרי לב או"ח ח"א סי' נ' שכתב שאם הקריבו כבש אחד מן המוספים ואמרו עליו שירה, ואח"כ הקריבו שאר הכבשים, אין אומרים שוב שירה, משום שהכל מחייב אחד על המוסף, ואין חיוב שיר על כל עולה ועולה אלא כיון שאמרו שירה על חד עולה נפטרו. ומסתברא לפי"ז דאף לכתחילה יכולים לעשות כן.

ולפי"ז על קושיא זו אין לומר כתירוץ הנ"ל דנפק"מ בתקיעות על זבחי שלמיכם שצריך להמתין לנסכי השלמים, דבאמת כיון שהוא קרבן אחד על חובת היום יכולים לכתחילה לנסך על העולות לחוד. ונשאר רק התירוץ האחרון, דהנפק"מ היא היכא שקרבו רק נסכי השלמים, דיכול לתקוע עליהם.

שוב ראיתי בפסקי הרי"ד סוכה נג: שכתב דאף מוסף שיש בו הרבה בהמות, תוקע על נסכי כולן, ודלא כמ"ש. ולפי"ז שפיר נפק"מ בתקיעות של שלמים שצריך להמתין לזה.
​

◆ ◆ ◆​

ובחקרי לב סי' צ"ב שם כתב, כעין דברי האבנ"ז הנ"ל דלכבשי עצרת איכא תקיעות בפ"ע ולא סגי בתקיעות של המוספין ולהאריך בתקיעות. אמנם כתב שם באופן אחר קצת, דהטעם הוא כיון דחילק הכתוב "על עולותיכם", ו"על זבחי שלמיכם", בהא גופא ש"מ דחלוקים הם ואיכא דין תקיעות בפני עצמם על השלמים.

ולדבריו י"ל דאין הטעם משום שהם ב' שמות של קרבן, מוספין וחובת היום, אלא משום ד"עולות" לחוד ו"שלמים" לחוד. ונפק"מ בזה, דלהאבנ"ז תוקעין לעולות של המוספין לחוד, ולעולות ושלמים של חובת היום לחוד. אבל להחקרי לב מתחלקים התקיעות באופ"א, דתוקעים לעולות של המוספין וחובת היום לחוד, ולשלמים לחוד.

ולפי"ד החקרי לב לק"מ למה לי תקיעות לשלמי עצרת, דלא קשה גם מהאופן השני שהקשינו, דבאמת אית להו תקיעות בפני עצמן, בנפרד מהעולות של המוספין, ובנפרד ג"כ מהעולות של חובת היום, וא"ש.​

 

[גרינפלד]

וראיתי בחקרי לב או"ח ח"א סי' נ' שכתב שאם הקריבו כבש אחד מן המוספים ואמרו עליו שירה, ואח"כ הקריבו שאר הכבשים, אין אומרים שוב שירה, משום שהכל מחייב אחד על המוסף, ואין חיוב שיר על כל עולה ועולה אלא כיון שאמרו שירה על חד עולה נפטרו. ומסתברא לפי"ז דאף לכתחילה יכולים לעשות כן.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וקצת יל"ע לפי"ז בדברי התוס' ר"ה ל: שכתבו דהא דמביא אדם קרבנו היום ונסכיו לאחר עשרה ימים היינו דוקא בקרבן יחיד, דבקרבן ציבור צריך לומר שירה, ואין אומרים שירה בנסכים הבאים בפני עצמן עי"ש, ולהנ"ל משכחת לה גם בקרבן ציבור, דסגי בהבאת נסכי אחד מקרבנות המוספין בכדי לומר השירה, והשאר יכול להביא לאחר עשרה ימים. אמנם עי' בחקרי לב שם שכתב שמשמע כדבריו מתחילת דברי התוס' שם שיכולים לומר שירה על כבש אחד של המוספים, ועי' בפני יהושע שם שכתב דכמו זר נחשבו לומר שיכולים לומר שירה על כבש אחד מהמוספין עי"ש.

ובמקדש דוד קדשים שם כתב לחקור במוספי יוה"כ שמתחלקין ומקצתן קרבין עם תמיד של שחר ומקצתן קרבין עם תמיד של בין הערבים כדאמרינן ביומא ע: איך עושים בהתקיעות, אם תוקעין לאלו בלבד ולאלו בלבד. ונראה לומר לפי הנ"ל, דבשיר על אחד מהם סגי, ואין חוזרים ואומרים שירה. [ואמנם במוספין של ב' קדושות כגון שבת ור"ח, דתוקעים אחד על שניהם אלא שמאריכין בתקיעות, בזה נראה שאם תקע לאחד מהם ולא המתין עד אחר נסכי שניהם, כמו שכתב רש"י הנ"ל שצריך לעשות, נראה דזה מעכב וחוזר ותוקע, דכיון דהם ב' חיובים אלא שיוצא בתקיעה אחת, זהו דוקא בתקע על שניהם. ולפי"ז הוי מצי למימר בסוכה שם דנפק"מ בזה דמוסף של ב' קדושות מחייב תקיעות, להיכא דתקע על אחד מהם שחייב לתקוע גם לשני, ולא היה צריך לומר דהנפק"מ דמאריך בתקיעות, וצ"ל דאה"נ אלא דלא מיירי היכא דלא עשה כמצוותו].​