ידוע מנהג ישראל לאכול בראש השנה מיני פירות לסימן טוב. ודבר זה נזכר בגמרא (הוריות יב). ויש לדון באיפכא, האם ישנם דברים שאם יאכלם יהיו לסימן רע, או שמא אסור לומר כן.
הנה הראשון שכתב זאת הוא בתשובות הגאונים (מוסאפיה ס"ח) וז"ל - בערב ר"ה לוקחין בשר או ראשים ומבשלין אותו בטיסני (שכותש חיטים עד שנחלקים לארבעה חלקים. גמ' מועד קטן דף יג: ורש"י ביצה יד) או בדבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ. ואומרים כך נאכל מיני מתיקה כל השנה. ובשר שמן כדי שתהא שנה כלה מתוקה וערבה ולא יהיה בה דבר רע ודבר צרה. עכ"ל. הרי להדיא שאין איסור לאכול דבר חמוץ ואם יאכלנו יהיה לו שנה לא טובה חלילה, אלא יש להמנע ממאכלים חמוצים בכדי שיאכל דברים מתוקים שהם לסימן טוב.
וכן הוא בשבלי הלקט (סדר ראש השנה סימן רפג) כתב - בערב ראש השנה לוקחין בשר שמן או ראשי של צאן ומבשלין אותה בטיסני או בדבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ כל עיקר ואומרין נאכל מתיקה ובישול שמן כדי שתהא כל השנה מתוקה וטובה ועריבה עלינו ולא יהיה דבר רע.
והאבודרהם (סדר ר"ה) אחר שביאר את כל הסימנים כתב שאין מבשלים בחומץ. אך לא ביאר יותר מזה. וכן החיד"א מורה באצבע (אות רנד) כתב יש מי שנהג שלא לאכול בר"ה שום דבר חמוץ אפילו לימונוס. ע"ש.
וכ"ה בספרו טוב עין (ס' יח אות צא) שאחר שכתב את דבריו שבמורה באצבע הוסיף - ועתה ראיתי בתשובות הגאונים כ"י סימן קי"ד שכתב שבר"ה עושים דבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ עכ"ל הא למדת דמנהג זה קדום מזמן הגאונים. ע"כ. והביאו הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי (ס' יח, כג).
וכ"כ בקצרה במגן אברהם (תחילת סימן תקפג). והסביר הפמ"ג שיש נמנעים לבשל מיני חומץ בארש"ט וכדומה מהאי טעמא שתתחדש שנה מתוקה. ע"ש. כלומר שאין זה סימן שאם יאכל תתחדש שנה לא טובה חלילה, אלא נמנעים מחמוץ כדי לאכול מתוק שתהיה שנה מתוקה. וכ"כ באליה רבה (תקפג אות ב). והחיי אדם (ח"ב כלל קלט סעיף ו) כתב - ואין אוכלין דברים המבושלין בחומץ. ואוכלין בשר שמן וכל מיני מתיקה, כדכתיב [נחמיה ח' י'] לכו אכלו משמנים כו', והכל לסימן טוב. ולכן פשיטא שיזהר מאוד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב, רק יהיה שמח לבו ונכון לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים. עכ"ל. והמשנ"ב (סק"ה) הטיב להגדיר העניין וז"ל - שנה מתוקה - וע"כ יש נמנעים לבשל בר"ה מיני חומץ בארש"ט וכדומה וע"כ האוכלים דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים אין מבשלין אותן בחומץ. והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעש"ט. עכ"ל.
כתב המהרש"א (אגדות ד"ה יהא רגיל) דכל אותם הסימנים הם לטובה. אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש. עכ"ל. וכוונתו למה שכתב לעיל (ד"ה מאן) שהנהגת העולם שהטוב בא מה' יתברך אך הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב"ה מעצמו כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם. ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב"ה בהחלט. אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה. ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב"ה. אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה. וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ"ד מיתות (סנהדרין סה ע"ב דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו. עכת"ד ע"ש בכל דבריו הנפלאים. יוצא מדבריו ז"ל, שאין איסור ניחוש בסימן טוב שה' יתברך יביא לו הדבר הטוב. אך אם עושה סימן לדבר רע והאדם בוטח בזה הסימן שיהיה לו רע בגלל אותו סימן, הוי ניחוש שהתורה אסרה, דמי יודע שזה ודאי יקרה. דאפשר שישתנה ע"י תשובה ומעשים טובים. אמנם הגאון קרן אורה חלק על דבריו והוכיח מכמה מקומות בש"ס שאף סימן לטובה הוי ניחוש. אלא הטעם שמותר כאן, שלעשות סימן לטובה מעין אותו דבר אינו בכלל ניחוש. ומ"מ דברי המהרש"א ז"ל נכונים דלרע ח"ו אין לחוש לשום סימן. עכת"ד ע"ש.
אכן רבינו המאירי ביאר דמה שאמרו בגמרא לאו מילתא היא, קאי על כל הסימן המובאים בגמ' שם. וכיון שיש איסור משום ניחוש, אין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה. אלא כל מה שאמרו הוא רק בדרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה. וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וכו'. וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם. עכת"ד. ולפי זה אין הבדל בין סימן לטוב או סימן לרע, הכל בכלל האיסור.
הרמב"ם (ע"ז פרק יא, ד) פסק - אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה. ע"כ. אמנם הראב"ד חלק עליו בחריפות, שחלילה שצדיקים כאלה חטאו בניחוש, אלא שמה שעשו אליעזר ויונתן היה מותר גמור, ומה שאמרו בגמרא אינו ניחוש הכוונה שאינו ראוי לסמוך עליו. ע"ש.
אכן הר"ן בחידושיו תמה על הראב"ד שמפורש בגמ' שלאיסור קאמר. אך בכל זאת צריך ביאור איך עשו כן אליעזר ויונתן. לכן כתב הר"ן יסוד גדול באיסור ניחוש. שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות, שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי. אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם. שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם. וכו' וכי מייתינן לה בגמר' לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברי' שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים. עכ"ל. ויוצא מדבריו, שכל דבר שאין בו סברא נכונה שניחוש זה יועיל או יזיק, אסור מן התורה. אך דבר שיש בו סברא שיועיל או יזיק אין בו איסור של ניחוש, אלא זהו מנהגו של עולם.
א"כ דעת לנבון נקל, שאם אדם נמנע מלאכול דבר מסויים בראש השנה משום שחושב בדעתו שיקרה לו דבר רע או שיגזור עליו ה' יתברך גזירה רעה ח"ו, והוא מאמין ובוטח בזה, עובר על איסור תורה של לא תנחשו. (ומה גם שאין שום היגיון לומר שאם יש לאדם תורה ומצוות ומעשים טובים לרוב, ומלא ככמה וכמה רימונים, יענש משום שאכל מאכל חמוץ. מחשבה זו הבל היא והבל יפצה פי האומר כן. וחלילה לחשוב שה' יתברך מתנהג עם ברואיו בניו אהוביו בעין רעה ובמידה משונה שכזו. וזה ברור לכל בר דעת). אך אם אינו מאמין בזה ממש אין בו איסור.
אך בכל זאת, כל רבותינו הפוסקים לא כתבו שיש איסור לאכול דבר חמוץ או חריף, מפני שיש בזה איזה חשש דבר רע. אלא רק כתבו שנוהגים לא לאכול חמוץ כדי לאכול מאכלים מתוקים שבהם יש סימן טוב לשנה טובה ומתוקה.
והמהרי"ל במנהגים (הלכות שופר) כתוב שמהרי"ל הזהיר שלא להקיא (כנראה להשתעל) בשעת התקיעה למען ישמעו את הקול שלם ולא יפסיק כמלא נימא. ואיכא בזה דיעות אם תחילת הקול עיקר או סופה. ע"כ כל דבר המביא לידי כיחה וניעה אסור לאכול בר"ה, ומטעם זה יש נזהרין מלאכול אגוזים בר"ה קודם התקיעה, משום דמרבים ליחות. עכ"ל.
אמנם בספר תשב"ץ קטן (סימן קיח) כתב שמהר"ם אינו נזהר מלאכול שומים ובצלים ולא אגוזים ולא שום דבר. וכדברים האלו כתבו בארחות חיים (ח"א סדר ר"ה אות ה) וכלבו (ס' סד). וכנראה שאף שכתב שיש נוהגים שלא לאכול, אך אינו מנהג כלל ישראל ולכן הוא אינו היה נמנע מלאכול.
ובדרכי משה (תקפג סק"א) אחר שהעתיק לשון הכל בו כתב - ולא כמקצת שנזהרים לאכול אגוזים בראש השנה ואומרים דאגוז בגימטריא חטא. ע"ש. אך ברמ"א (תקפג סעיף ב) - יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה (מהרי"ל). ע"ש. ותמוה שבדרכ"מ שלל דעה זו ואיך כתב בספר המפה שיש מדקדקים בזה.
הלבוש שם תיקן מעט הדבר והסביר שמה שיש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, מפני שהם מרבים בפיו כיח וניע וגורמין לבטל התפלה, וסימן לדבר אגוז בגמטריא חטא, כלומר שלא יאכל חטא בראש השנה יום שנידון על חטא. עכ"ל.
ובהגה' חתם סופר על הש"ע שם איתא וז"ל - נ"ב, ולפענ"ד הטעם דאמרו חז"ל [שיר השירים רבה פרשה ו אות יז] אל גנת אגוז [שם, יא], למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז אף על פי שמתגלגל במקום טנופת אין תוכו נמאס, אף ישראל אף על פי שמתגלגלים באומות העולם אין תוכן נמאס, ע"ש. וכיון שרומז על גליות, לא מסמנא מלתא לאכול בראש השנה. ועוד, אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, ראשי תיבות אגז אף גם זאת. עכ"ל. ועל אף מה שכתבנו לעיל בביאור איסור לא תנחשו, אפשר לומר דס"ל שכאן אינו עושה איזו ניחוש, אלא מבחינה רוחנית יש באכילת אגוז השפעה לא טובה על האדם. ויל"ע.
אך על הטעם שכתב שאגוז גימטריא חטא צ"ע ומה בכך. ועוד יותר קשה שאגוז גימטריא טוב (17) וחטא עולה למספר 18. שאלות אלו שאלם מרן החיד"א בספרו ברית עולם על ספר חסידים (ס' תתשנג) אחר שכתב ספר חסידים שעץ האגוז מזיקין שרויים עליו. פירש החיד"א שאפשר לרמז שאגוז בגימטריא חט, ושתי אותיות אלו מבואר בזוהר בכמה דוכתי שהם מהסט"א, ולכך שרויים המזיקים שם. והוסיף שבזה ניחא מש"כ הרמ"א (שם) שיש מדקדקים שלא לאכול אגוז בר"ה שהוא גימטריא חטא. ובילדותי לא הייתי מבין כי אגוז בגימטריא טוב, ועם הכולל גימטריא חטא, ולמה נבא חשבון עם הכולל שהוא גימטריא חטא, ולא נאמר בפשיטות שהוא גימטריא טוב. ואחר שנים נתיישב לי כי אותיות ח"ט מהסט"א וב' אותיות אלו ח"ט גימטריא אגוז. ועתה בראותי דברי רבינו נתיישב יותר דשם שורין המזיקין והכל מתוקן. עכ"ל.
גם בשו"ת התעוררות תשובה (סוף ח"ד הערות על הש"ע ס' תקפג) כתב שאגוז גימטריא חט בלי א' עיין מה שהסביר בזה. וכן בספר דעת תורה (ס"ס תקפג) פירש שאף שאגוז גימטריא טוב, מ"מ איתא בזוהר על הפסוק 'ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו', שאף שיש בו טוב כיון שיש בו גם רע לא יאכל ממנו. ולכן אף שאגוז גימט' טו"ב הואיל ויש בה קליפה גימט' ח"ט אין אוכלין אותה בר"ה. ע"ש.
ובחשוקי חמד (נדרים יא ד"ה עוד יש) פירש ע"פ מש"כ הפוקדת אלעזר, שכמו שמקפידים בימים נוראים לומר זוכרנו לחיים בשוא תחת הל', ולא בפתח שלא ישמע לא חיים חלילה, וכתב המשנ"ב (תקפב ס"ק טז) שבימים אלו שהם ימי דין צריך לדקדק ולפרט היטב תפלתו אבל בשאר ימות השנה אנו אומרים והעמידנו מלכנו לחיים בפת"ח תחת הלמ"ד ואין אנו חוששין לפי שאחר כונת הלב הן הדברים. ואם כן יש לומר שאף לענין האגוז יש לחשוש יותר בר"ה שלא ישתמש בשום צורה שהיא האפשרות של חט"א. ע"ש.
וכן ראיתי בספר שופר בציון (עמ' קמא) שכך פירש דברי הגר"א שכן אמר לו אביו הגאון המקובל ר' סלמן מוצפי זצ"ל. והוסיף שיש נוהגים שלא לאכול כל פרי שחור מלבד תמרים שהוזכרו בתלמוד. אך אין צריך להקפיד בזה רק מי שאבותיו הקפידו.
וצ"ע מה בכך לאכול דבר שחור. ולפי כל מה שכתבנו לעיל בס"ד אין לחוש לשום סימן רע כאלה וכיוצא בהם. מלבד שהביאו (במילואים שבמעשה רב) בשם החזו"א שפקפק בשמועה זו בשם הגר"א. אך הגר"א לא התכוון שמאכילת דבר שחור יגרם רע לעם ישראל חלילה.
וה' הטוב יאיר ענינו בתורה ויחדש עלינו שנה טובה ומבורכת
הנה הראשון שכתב זאת הוא בתשובות הגאונים (מוסאפיה ס"ח) וז"ל - בערב ר"ה לוקחין בשר או ראשים ומבשלין אותו בטיסני (שכותש חיטים עד שנחלקים לארבעה חלקים. גמ' מועד קטן דף יג: ורש"י ביצה יד) או בדבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ. ואומרים כך נאכל מיני מתיקה כל השנה. ובשר שמן כדי שתהא שנה כלה מתוקה וערבה ולא יהיה בה דבר רע ודבר צרה. עכ"ל. הרי להדיא שאין איסור לאכול דבר חמוץ ואם יאכלנו יהיה לו שנה לא טובה חלילה, אלא יש להמנע ממאכלים חמוצים בכדי שיאכל דברים מתוקים שהם לסימן טוב.
וכן הוא בשבלי הלקט (סדר ראש השנה סימן רפג) כתב - בערב ראש השנה לוקחין בשר שמן או ראשי של צאן ומבשלין אותה בטיסני או בדבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ כל עיקר ואומרין נאכל מתיקה ובישול שמן כדי שתהא כל השנה מתוקה וטובה ועריבה עלינו ולא יהיה דבר רע.
והאבודרהם (סדר ר"ה) אחר שביאר את כל הסימנים כתב שאין מבשלים בחומץ. אך לא ביאר יותר מזה. וכן החיד"א מורה באצבע (אות רנד) כתב יש מי שנהג שלא לאכול בר"ה שום דבר חמוץ אפילו לימונוס. ע"ש.
וכ"ה בספרו טוב עין (ס' יח אות צא) שאחר שכתב את דבריו שבמורה באצבע הוסיף - ועתה ראיתי בתשובות הגאונים כ"י סימן קי"ד שכתב שבר"ה עושים דבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ עכ"ל הא למדת דמנהג זה קדום מזמן הגאונים. ע"כ. והביאו הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי (ס' יח, כג).
וכ"כ בקצרה במגן אברהם (תחילת סימן תקפג). והסביר הפמ"ג שיש נמנעים לבשל מיני חומץ בארש"ט וכדומה מהאי טעמא שתתחדש שנה מתוקה. ע"ש. כלומר שאין זה סימן שאם יאכל תתחדש שנה לא טובה חלילה, אלא נמנעים מחמוץ כדי לאכול מתוק שתהיה שנה מתוקה. וכ"כ באליה רבה (תקפג אות ב). והחיי אדם (ח"ב כלל קלט סעיף ו) כתב - ואין אוכלין דברים המבושלין בחומץ. ואוכלין בשר שמן וכל מיני מתיקה, כדכתיב [נחמיה ח' י'] לכו אכלו משמנים כו', והכל לסימן טוב. ולכן פשיטא שיזהר מאוד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב, רק יהיה שמח לבו ונכון לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים. עכ"ל. והמשנ"ב (סק"ה) הטיב להגדיר העניין וז"ל - שנה מתוקה - וע"כ יש נמנעים לבשל בר"ה מיני חומץ בארש"ט וכדומה וע"כ האוכלים דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים אין מבשלין אותן בחומץ. והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעש"ט. עכ"ל.
מקור הדברים מהגמרא
הגמרא בהוריות (דף יב) כתבה כמה דברים שיכול לעשות כדי לדעת את עתידו. והאחרון הוא כשרוצה לדעת אם לצאת לדרך או לא. יעמוד בבית חשוך, אי חזי בבואה דבבואה, אם יראה את הצל של הצל שלו, לידע דהדר ואתי לביתא. ולא מילתא היא. דלמא חלשה דעתיה מיתרע מזליה. ביאר רש"י שלפעמים גם אם לא יראה בבואה דבבואה יחזור, ואם לא יראה יחלש דעתו וירע מזלו ולא יחזור. ועל זה אמר אביי - השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא אדם רגיל למיכל בריש שתא - קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי. (ע' במהרש"א, באר שבע ושער יוסף בשם הרמ"ה על מה קאי אביי).כתב המהרש"א (אגדות ד"ה יהא רגיל) דכל אותם הסימנים הם לטובה. אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש. עכ"ל. וכוונתו למה שכתב לעיל (ד"ה מאן) שהנהגת העולם שהטוב בא מה' יתברך אך הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב"ה מעצמו כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם. ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב"ה בהחלט. אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה. ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב"ה. אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה. וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ"ד מיתות (סנהדרין סה ע"ב דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו. עכת"ד ע"ש בכל דבריו הנפלאים. יוצא מדבריו ז"ל, שאין איסור ניחוש בסימן טוב שה' יתברך יביא לו הדבר הטוב. אך אם עושה סימן לדבר רע והאדם בוטח בזה הסימן שיהיה לו רע בגלל אותו סימן, הוי ניחוש שהתורה אסרה, דמי יודע שזה ודאי יקרה. דאפשר שישתנה ע"י תשובה ומעשים טובים. אמנם הגאון קרן אורה חלק על דבריו והוכיח מכמה מקומות בש"ס שאף סימן לטובה הוי ניחוש. אלא הטעם שמותר כאן, שלעשות סימן לטובה מעין אותו דבר אינו בכלל ניחוש. ומ"מ דברי המהרש"א ז"ל נכונים דלרע ח"ו אין לחוש לשום סימן. עכת"ד ע"ש.
אכן רבינו המאירי ביאר דמה שאמרו בגמרא לאו מילתא היא, קאי על כל הסימן המובאים בגמ' שם. וכיון שיש איסור משום ניחוש, אין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה. אלא כל מה שאמרו הוא רק בדרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה. וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וכו'. וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם. עכת"ד. ולפי זה אין הבדל בין סימן לטוב או סימן לרע, הכל בכלל האיסור.
בביאור איסור ניחוש
בגמרא חולין (צה ע"ב איתא – כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם (על מציאת אישה ליצחק אבינו) וכיונתן בן שאול (שמואל א פרק יד שעשה ניסיון אם להילחם בפלישתים) אינו נחש. וביאר רש"י שאינו סומך עליו ממש. וכן ביארו התוס' שאליעזר ויונתן לא סמכו על הניחוש ממש לכן היה להם מותר.הרמב"ם (ע"ז פרק יא, ד) פסק - אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה. ע"כ. אמנם הראב"ד חלק עליו בחריפות, שחלילה שצדיקים כאלה חטאו בניחוש, אלא שמה שעשו אליעזר ויונתן היה מותר גמור, ומה שאמרו בגמרא אינו ניחוש הכוונה שאינו ראוי לסמוך עליו. ע"ש.
אכן הר"ן בחידושיו תמה על הראב"ד שמפורש בגמ' שלאיסור קאמר. אך בכל זאת צריך ביאור איך עשו כן אליעזר ויונתן. לכן כתב הר"ן יסוד גדול באיסור ניחוש. שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות, שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי. אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם. שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם. וכו' וכי מייתינן לה בגמר' לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברי' שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים. עכ"ל. ויוצא מדבריו, שכל דבר שאין בו סברא נכונה שניחוש זה יועיל או יזיק, אסור מן התורה. אך דבר שיש בו סברא שיועיל או יזיק אין בו איסור של ניחוש, אלא זהו מנהגו של עולם.
א"כ דעת לנבון נקל, שאם אדם נמנע מלאכול דבר מסויים בראש השנה משום שחושב בדעתו שיקרה לו דבר רע או שיגזור עליו ה' יתברך גזירה רעה ח"ו, והוא מאמין ובוטח בזה, עובר על איסור תורה של לא תנחשו. (ומה גם שאין שום היגיון לומר שאם יש לאדם תורה ומצוות ומעשים טובים לרוב, ומלא ככמה וכמה רימונים, יענש משום שאכל מאכל חמוץ. מחשבה זו הבל היא והבל יפצה פי האומר כן. וחלילה לחשוב שה' יתברך מתנהג עם ברואיו בניו אהוביו בעין רעה ובמידה משונה שכזו. וזה ברור לכל בר דעת). אך אם אינו מאמין בזה ממש אין בו איסור.
אך בכל זאת, כל רבותינו הפוסקים לא כתבו שיש איסור לאכול דבר חמוץ או חריף, מפני שיש בזה איזה חשש דבר רע. אלא רק כתבו שנוהגים לא לאכול חמוץ כדי לאכול מאכלים מתוקים שבהם יש סימן טוב לשנה טובה ומתוקה.
אכילת אגוז
בספר מנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג (סדר תקיעת שופר) איתא שאמר שיש נוהגים שלא לאכול שומין ובצולי' וכן כה"ג שטעמן מר. גם לא לאכול אגוזים בר"ה. מפני שמשמעת קול ומעידה על בעלה' וכתיב (חבקוק ב, יא) וכפיס מעץ יעננה (צ"ע מה כוונתו ואולי התכוון למש"כ המהרי"ל דלקמן). ועוד א"גו"ז בגימטריא חט"א. עכ"ל.והמהרי"ל במנהגים (הלכות שופר) כתוב שמהרי"ל הזהיר שלא להקיא (כנראה להשתעל) בשעת התקיעה למען ישמעו את הקול שלם ולא יפסיק כמלא נימא. ואיכא בזה דיעות אם תחילת הקול עיקר או סופה. ע"כ כל דבר המביא לידי כיחה וניעה אסור לאכול בר"ה, ומטעם זה יש נזהרין מלאכול אגוזים בר"ה קודם התקיעה, משום דמרבים ליחות. עכ"ל.
אמנם בספר תשב"ץ קטן (סימן קיח) כתב שמהר"ם אינו נזהר מלאכול שומים ובצלים ולא אגוזים ולא שום דבר. וכדברים האלו כתבו בארחות חיים (ח"א סדר ר"ה אות ה) וכלבו (ס' סד). וכנראה שאף שכתב שיש נוהגים שלא לאכול, אך אינו מנהג כלל ישראל ולכן הוא אינו היה נמנע מלאכול.
ובדרכי משה (תקפג סק"א) אחר שהעתיק לשון הכל בו כתב - ולא כמקצת שנזהרים לאכול אגוזים בראש השנה ואומרים דאגוז בגימטריא חטא. ע"ש. אך ברמ"א (תקפג סעיף ב) - יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה (מהרי"ל). ע"ש. ותמוה שבדרכ"מ שלל דעה זו ואיך כתב בספר המפה שיש מדקדקים בזה.
הלבוש שם תיקן מעט הדבר והסביר שמה שיש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, מפני שהם מרבים בפיו כיח וניע וגורמין לבטל התפלה, וסימן לדבר אגוז בגמטריא חטא, כלומר שלא יאכל חטא בראש השנה יום שנידון על חטא. עכ"ל.
ובהגה' חתם סופר על הש"ע שם איתא וז"ל - נ"ב, ולפענ"ד הטעם דאמרו חז"ל [שיר השירים רבה פרשה ו אות יז] אל גנת אגוז [שם, יא], למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז אף על פי שמתגלגל במקום טנופת אין תוכו נמאס, אף ישראל אף על פי שמתגלגלים באומות העולם אין תוכן נמאס, ע"ש. וכיון שרומז על גליות, לא מסמנא מלתא לאכול בראש השנה. ועוד, אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, ראשי תיבות אגז אף גם זאת. עכ"ל. ועל אף מה שכתבנו לעיל בביאור איסור לא תנחשו, אפשר לומר דס"ל שכאן אינו עושה איזו ניחוש, אלא מבחינה רוחנית יש באכילת אגוז השפעה לא טובה על האדם. ויל"ע.
אך על הטעם שכתב שאגוז גימטריא חטא צ"ע ומה בכך. ועוד יותר קשה שאגוז גימטריא טוב (17) וחטא עולה למספר 18. שאלות אלו שאלם מרן החיד"א בספרו ברית עולם על ספר חסידים (ס' תתשנג) אחר שכתב ספר חסידים שעץ האגוז מזיקין שרויים עליו. פירש החיד"א שאפשר לרמז שאגוז בגימטריא חט, ושתי אותיות אלו מבואר בזוהר בכמה דוכתי שהם מהסט"א, ולכך שרויים המזיקים שם. והוסיף שבזה ניחא מש"כ הרמ"א (שם) שיש מדקדקים שלא לאכול אגוז בר"ה שהוא גימטריא חטא. ובילדותי לא הייתי מבין כי אגוז בגימטריא טוב, ועם הכולל גימטריא חטא, ולמה נבא חשבון עם הכולל שהוא גימטריא חטא, ולא נאמר בפשיטות שהוא גימטריא טוב. ואחר שנים נתיישב לי כי אותיות ח"ט מהסט"א וב' אותיות אלו ח"ט גימטריא אגוז. ועתה בראותי דברי רבינו נתיישב יותר דשם שורין המזיקין והכל מתוקן. עכ"ל.
גם בשו"ת התעוררות תשובה (סוף ח"ד הערות על הש"ע ס' תקפג) כתב שאגוז גימטריא חט בלי א' עיין מה שהסביר בזה. וכן בספר דעת תורה (ס"ס תקפג) פירש שאף שאגוז גימטריא טוב, מ"מ איתא בזוהר על הפסוק 'ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו', שאף שיש בו טוב כיון שיש בו גם רע לא יאכל ממנו. ולכן אף שאגוז גימט' טו"ב הואיל ויש בה קליפה גימט' ח"ט אין אוכלין אותה בר"ה. ע"ש.
ובחשוקי חמד (נדרים יא ד"ה עוד יש) פירש ע"פ מש"כ הפוקדת אלעזר, שכמו שמקפידים בימים נוראים לומר זוכרנו לחיים בשוא תחת הל', ולא בפתח שלא ישמע לא חיים חלילה, וכתב המשנ"ב (תקפב ס"ק טז) שבימים אלו שהם ימי דין צריך לדקדק ולפרט היטב תפלתו אבל בשאר ימות השנה אנו אומרים והעמידנו מלכנו לחיים בפת"ח תחת הלמ"ד ואין אנו חוששין לפי שאחר כונת הלב הן הדברים. ואם כן יש לומר שאף לענין האגוז יש לחשוש יותר בר"ה שלא ישתמש בשום צורה שהיא האפשרות של חט"א. ע"ש.
ענבים בראש השנה
הגר"א בספר מעשה רב (סימן רי) אמר שאין לאכול ענבים בר"ה, והטעם ע"פ הסוד. וביאר בספר אמרי שמואל (המובא במעשה רב החדש) שזה ע"פ מה שכתוב בזוהר שעץ הדעת היה ענבים. ואדם הראשון נולד בר"ה ואכל באותו היום מעץ הדעת. הלכך אין לאכול ענבים באותו היום כדי לתקן החטא של אדם הראשון. ע"ש. ובתוספת מעשה רב ציין לגמרא בברכות (דף נו ע"ב הרואה ענבים בחלום, לבנות בין בזמנן בין שלא בזמנן יפות, שחורות בזמנן יפות, שלא בזמנן לא יפות. לפי זה יוצא שרק ענבים שחורות יש קפידא.וכן ראיתי בספר שופר בציון (עמ' קמא) שכך פירש דברי הגר"א שכן אמר לו אביו הגאון המקובל ר' סלמן מוצפי זצ"ל. והוסיף שיש נוהגים שלא לאכול כל פרי שחור מלבד תמרים שהוזכרו בתלמוד. אך אין צריך להקפיד בזה רק מי שאבותיו הקפידו.
וצ"ע מה בכך לאכול דבר שחור. ולפי כל מה שכתבנו לעיל בס"ד אין לחוש לשום סימן רע כאלה וכיוצא בהם. מלבד שהביאו (במילואים שבמעשה רב) בשם החזו"א שפקפק בשמועה זו בשם הגר"א. אך הגר"א לא התכוון שמאכילת דבר שחור יגרם רע לעם ישראל חלילה.
וה' הטוב יאיר ענינו בתורה ויחדש עלינו שנה טובה ומבורכת
נערך לאחרונה: