ב"ה
שלום וברכה
ראיתי להעתיק כאן תשובה שכתבתי בנידון, שממנו יתד ופינה בדעת מרן רבנו הגדול זיע"א בנידון זה, בביאור ההיתר שכתב בזה בשו"ת יחוה דעת, ולאחר מכן אכתוב המורם מן הדברים לגבי שאילת השואל:
ב"ה. סיון תשע"ה
סעודת מצוה בבית הכנסת
(ישוב טענות על מרן זיע"א)
נשאלתי ע"י חכם אחד, על דברות מרן זיע"א בדין סעודת מצוה בבית הכנסת. ותורף דבריו, דהנה ביבי"א חלק י (סי יד ד"ה והלום) משיג על הרב קו"א (ח"א סי' ו), ומסיק דשרי לקיים סעודת ג' בשבת בביכ"נ מחמת ז' ראשונים שלא ראה המג"א. וצ"ע, דהלא ט' ראשונים חולקים על הני ז' ראשונים והם הרמב"ם והרא"ש ותוס' ומאירי ורשב"א ונימוקי יוסף שהביא ביבי"א שם, וכ"ד הרי"ף (במגילה כח.), ויפה סתימתן שאסרו כל סעודה ללמוד מדבריהם דאף לא סעודת מצוה, ומסתמא משום דשכיח שכרות וקלות ע"י ההמון. ושאני מנהג סעודה ג' שהוא כמו עת לעשות לה' וכו' שמשפיעין יר"ש וכדו'. ובאמת שהמחבר קו"א האריך בזה להוכיח במו"מ מהראשונים ואחרונים ז"ל, ולא נמצא מענה ביבי"א על כל דבריו כדבעי. וכ"פ לאסור בשו"ת הר צבי (או"ח סי' עג). ועוד הוסיף לטעון המחבר קו"א בהקדמת סידורו (עמ' 19 אות ז) מהעה"ש שכ"ד הר"ן ומרדכי וראב"ד ורשב"ש לאסור בזה, הרי י"ג ראשונים שאוסרים. וע"ע בס' שובע שמחות (דבליצקי, עמ' קטז ס"ח), ובשו"ת שבט הלוי חי"א (סי' מא), ובתשו"ה (ח"א סי' קנח, וח"ב סי' תרמח, וח"ד סי' מו). ע"כ.
תשובה: הנה כל מה שהעמיס הרב קול אליהו בביאור דעת ראשונים רבים שכאילו דעתם ברורה לאסור סעודת שבת בבהכ"נ, ועפ"ז עמד למנין וערכם מול המתירים, ונמשך אחריו כת"ר, ומזה נמשכה לו כל הערתו ותמיהתו על מרן רבנו הגדול זיע"א, הנה כל זה הוא טעות מיסודה. שהרי אף אחד מאותם ראשונים לא כתב שאסור לעשות סעודת שבת בבהכ"נ. (זולת מה שיוצא מדברי רבנו פרץ בהגהותיו לסמ"ק, שצמצם היתר אכילה של מצוה לכגון סעודה קלה שאין בה אלא פת וקטנית, והביאו המ"א.)
דלא מבעיא הרי"ף והרמב"ם ודכוותייהו שסה"כ הביאו דברי הגמרא במגילה (כח.) לאסור אכילה בבהכ"נ, וכמו כן הביאו גם דברי הגמרא בפסחים (קא.) שהאורחים אוכלים בבהכ"נ, דברים כהויתן כמו שהם בגמרא, שהם נראים כסתירה, ומה שתפרש בגמרא אליבא דהראשונים המתירים, תפרש בדבריהם. אלא שגם שאר הראשונים דאזלי בשיטת התוספות פסחים (קא. ד"ה דאכלו), לגבי הא דאמר שמואל שלא יוצאים ידי חובת קידוש בבהכ"נ, שאינו מקום סעודה, ואינו מיועד אלא לאורחים דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא, וכתבו התוס' לתמוה, שהרי במגילה (כח.) ת"ר בתי כנסיות אין אוכלים בהם וכו'. ואף דאכילה ושתיה של מצוה מותר כדאיתא בירושלמי לגבי סעודת קידוש החודש, וכן נוהגים לגבי כוס הבדלה ומילה, מ"מ שאינה של מצוה, ושינה, אסור, ע"כ. ותירצו דאותם אורחים לאו בבהכ"נ ממש היו אוכלים וישנים, אלא בחדרים הסמוכים לו, ונקראים בהכ"נ על שמו, ומשם היו שומעים הקידוש. ואף דהוי שינוי ממקום למקום, כיון שהוא באותו בית ודעתם לאכול שם שפיר דמי. ע"כ. ועפ"ז כתב הרב קול אליהו הנ"ל, דמדלא קמשני בפשיטות דהא איירי בסעודת שבת והיא סעודת מצוה, מוכח שלדעתם אסור לאכול סעודת שבת בבהכ"נ. ומה שכתבו בדבריהם דאכילה ושתיה של מצוה מותר, צ"ל דהיינו דוקא מצוה שצריכים לעשותה בבהכ"נ, כגון קידוש החודש מילה והבדלה, משא"כ סעודת שבת שאינה שייכת לבהכ"נ. ע"כ. אולם אנא דאמרי דלא מיניה ולא מקצתיה, שהרי קושיית התוס' ושאר ראשונים אינה אלא על המתבאר מן הגמרא שבאופן קבוע האורחים אוכלים שותים וישנים בבהכ"נ, בין בחול בין בשבת, מה גם דלגבי שינה אף בשבת קשה לומר שהיא בגדר 'שינת מצוה' (אף שאם מכוין לכבוד שבת מרויח 'גם' מצות עונג שבת), ולזה מה יושיענו שסעודת שבת הויא אכילה של מצוה ומותרת, ופשוט. וכבר כתב מעין זה מרן זיע"א ביביע אומר ח"י (חאו"ח סי' יד ד"ה ועינא דשפיר) בשם הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק, בביאור דברי התוס', שעיקר קושייתם ממה שכ' בגמ' "וגנו", שזה אינו של מצוה. ושלגירסת הרי"ף והרמב"ם דלא גרסי "וגנו" אתי שפיר, שההיתר משום סעודת שבת דהויא אכילה של מצוה, ע"ש. (ואף לפמ"ש הר"ן והמ"מ לבאר דברי הרי"ף והרמב"ם כתירוץ התוס' הנ"ל, דאיירי בחדרים הסמוכים, שבכך לא יסתרו דברי עצמם, אולם להאמור אין בתירוץ זה שום פקפוק להיתר סעודת שבת, וכמש"כ בביאור ד' התוס'. אולם בלא"ה נראה ברור דלא כתבו הר"ן והמ"מ אלא את הנראה לפי רוחב דעתם בביאור הגמרא, ושממילא כך יבא הביאור בדברי הרי"ף והרמב"ם, אבל לא להכריח היאך פירשו הרי"ף והרמב"ם את הגמרא כנגד פירושים אחרים שכתבו ראשונים אחרים, שהרי כאמור אין בדברי הרי"ף והרמב"ם יותר מהבאת דברי הגמרא כהויתן. ופשוט.)
ושו"ר דאף הרב קול אליהו גופיה, אחר שבתחילה הקשה דברי התוס' אהדדי, דמחד שרו אכילה של מצוה ומאידך מקשים היאך קאכלי אורחים, והקשה דאטו סעודת שבת לאו מצוה היא. שוב הביא בשם חכ"א לפרש כאמור בדעת התוס', דמשום ימות החול קא קשיא להו, ואה"נ סעודת שבת מותרת. וסיים הקו"א ענין זה "דאה"נ מעיקר הדין י"ל דשרי לאכול סעודת שבת בבהכ"נ דהוי סעודת מצוה, ואין לנו הוכחה גמורה מדברי התוס', שיד הדוחה נטויה לומר דעיקר כוונתם על ימות החול", ע"כ. ודבריו עד כאן נכוחים למבין.
אלא ששוב הניא דעת כל הראשונים דאזלי בשיטת התוס' כאילו הם אוסרים, שכתב, שאחרי כ"ז האיר ה' את עיניו וראה למג"א סי' רסט (סק"ב), שעל מ"ש בש"ע (שם) דמקדשים בבהכ"נ עבור האורחים שאוכלים שם, כתב המ"א בשם התוס' דלאו דוקא אלא בחדרים הסמוכים. הרי שהבין המ"א דלהתוס' אסור לאכול בבהכ"נ אפילו סעודת שבת. ושוב ראה להמ"מ שפירש כן דברי הרמב"ם אהא דמקדשין בבהכ"נ בשביל האורחים שאוכלים שם, דל"ד אלא בחדרים הסמוכים. ע"כ. וסיים, נמצא דדעת התוס' והמ"מ ושאר הראשונים שתירצו כן, ס"ל לאסור איסר לאכול סעודת שבת בבהכ"נ, והדרא קושיא לדוכתא למה סעודת העיבור וכוס של מילה והבדלה קרו לה מצוה ואילו סעודת שבת קרו לה שאינה של מצוה. ונראה לי בכוונת התוס', דמאי דשרינן לאכול בבהכ"נ הוא כשעושים דבר שיש מצוה לעשותו בבהכ"נ, כגון מילה שבודאי מצוה בבהכ"נ ברוב עם, וכן הבדלה שודאי מצוה בבהכ"נ להוציא הרבים י"ח, שבזמנם לא היו מבדילים כי אם בבהכ"נ, וכן בזמנינו רוב העם יוצאים י"ח בבהכ"נ, ועצם ההבדלה מצוה, וכן עיבור החודש דמצוה לעבר ובודאי יעברו אותו בבהכ"נ, ולכן גם אוכלים הסעודה שם, אבל סעודת שבת וכדומה, אף שיש מצוה לאכול, כיון שאין מצוה לעשותה בבהכ"נ ילך ויאכל בביתו לא בבהכ"נ, דמה ענין סעודת מצוה לבהכ"נ. ונמצא דבזה פליגי הראשונים, דלהתוס' ודעמייהו אף שסעודת שבת מצוה מ"מ אינה ענין לבהכ"נ ולכן אסורה בבהכ"נ, ואילו לשאר הראשונים כיון שסעודת שבת הויא מצוה שרי בבהכ"נ, וה"ה לכל סעודת מצוה. עכת"ד.
ודבריו מרפסין איגרי, וראשית, אף למטוניה שהבין דהמ"א למד בדעת התוס' דאסור לאכול סעודת שבת בבהכ"נ, ולכן פירש על פיהם דברי הש"ע (בסי' רסט) דל"ד אלא בחדרים הסמוכים, אולם אין בזה שום חידוש, דאף אנו נאמר שהמ"א לשיטתו בסי' קנא (ס"ק ה), שהבי"ד רבנו פרץ בהג' סמ"ק שאין להתיר אלא סעודה של פת וקטנית, והרי סעודת שבת מבואר בכ"ד שהיתה סעודה חשובה ואף היו קובעים אותה על היין (כמ"ש להוכיח ביבי"א), ולפ"ז פשוט שכן י"ל בד' התוס'. אבל אחר דבריהם המפורשים של רבים מגדולי הראשונים כמלאכים דשרו לאכול סעודת שבת בבהכ"נ, ומוכח מדבריהם דלא ס"ל כרבנו פרץ, ממילא הדרינן לפשט דברי התוס' ודעמייהו דשרו כל אכילה של מצוה ללא חילוק, ויפה סתימתן של ראשונים, ולפ"ז לא נמצא מי שאוסר סעודת שבת בבהכ"נ זולת הר"פ בהג' סמ"ק, וכפי שהובא במ"א. ואדרבא נמצא שדעת התוס' ודעמייהו שהתירו "אכילת מצוה" ללא חילוק, מצטרפת לדעת גדולי הראשונים שפירשו להתיר סעודת שבת, ומעולם לא אסרו התוס' אלא סעודה "שאינה של מצוה", כלשונם הטהור.
זאת ועוד דאעיקרא דמלתא כל מה שחשב שהביא לנו מן החדש, לא ידענא מה מציאה מצא בדברי המ"א והמ"מ יותר מדברי התוס' עצמם, ומה שפירש בדברי התוס' בשם חכ"א, שהוא בודאי נראה הפירוש האמיתי והפשוט בדבריהם ללא שום דוחק, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים, הוא הפירוש בעצמו שיש לפרש בפשיטות בדברי המ"א והמ"מ שמצא, שהרי לא כתב המ"מ אלא לבאר את דברי הרמב"ם שכתב שמקדשים בבהכ"נ "מפני האורחים שאוכלים ושותים שם", וכן המ"א לא כתב אלא לבאר דברי הש"ע שכ' דמעיקרא לא נתקן הקידוש בבהכ"נ "אלא בשביל האורחים דאכלי ושתי בבי כנשתא", ע"כ. ומשמע להדיא מדברי הרמב"ם והש"ע דהוו שכיחי אורחים בבהכ"נ ואוכלים שם בסתמא, ול"ד בשבת, אלא שתקנו עבורם קידוש בשבת במקום מושבם, והיה אפשר לטעות מכאן ולהתיר לאורחים לאכול בבהכ"נ, בין בחול בין בשבת. ולזה כתבו המ"מ והמ"א לבאר וללמד שאין כזה היתר לאורחים, אלא ר"ל בחדרים הסמוכים, וכמ"ש התוס' לבאר כן בגמרא. ושלא תקשה א"כ בשבת היאך יי"ח בקידוש שבבהכ"נ, והרי אינו מקום סעודה, לזה הוסיפו לפרש שהיו יושבים באותם חדרים ושומעים הקידוש משם, וכמבואר בסי' רעג (ס"ו). ותל"מ. (וע"ד שהעירו התוס', ותירצו לפי דרכם דהוי ממקום למקום באותו בית ע"ד לאכול שם. ולך נא ראה במחצית השקל על אתר שציין להט"ז בסי' קנא סק"א שכתב בשם רמב"ן דאורחים מותרים לאכול בבהכ"נ, ומבואר שפי' ד' המ"א אף בחול, ודו"ק.)
[1]
[1] ואף אם נפשך ללמוד מדברי רבנו ניסים גאון (שהובא ביבי"א), שכ' ליישב הגמ' דאכלי בבי כנישתא בב' אופנים, פי' ראשון דאיירי בחדר סמוך, ופי' שני דסעודת שבת מכיון שסעודת מצוה היא שריא בבהכ"נ, דלפירוש א' מוכח שאין להתיר סעודת שבת, וא"כ שאר ראשונים שפי' כפי' א', דהיינו התוס' וסיע', מוכח דס"ל לאסור. (ומעין מה שציין אלי כבודו בהערת שוליים, ודחה בזה מ"ש מש"כ בהלכה ברורה ח"ז עמ' עמ' שמח ד"ה ולכאורה.) אולם מלבד שהרב קול אליהו לא זכר בכל דבריו מדברי ר"נ גאון הנ"ל, ומוכח שלא ידע מהם כלל, ואף מרן זיע"א הביאם לראשונה רק בתשובה שיבי"א. וממילא א"א ליישב דברי הקו"א עפ"ז. אולם אעיקרא דמלתא לא זו הדרך ללמוד כן בדברי ר"נ גאון, ודבריו פשוטים ומבוארים שנתקשה היאך אוכלים בבי כנישתא, וכתב ליישב בב' אופנים שונים לחלוטין זמ"ז, האחד שלא אכלו אלא בחדר סמוך, ואף בשבת, ולפ"ז קושיא מעיקרא ליתא, והשני שלא היה בכלל חדר סמוך עבור אורחים, אלא שמנהגם היה שבשבתות וי"ט שמצויים אורחים (כגון דאקלעו בדרך) מתקבצים כולם לסעודת שבת וי"ט בבהכ"נ, ומכיון דהויא אכילה של מצוה שפיר דמי כמבואר בירושלמי. (וע"ד שכ' הרמב"ן והר"ן שמוטל על בני העיר לדאוג לאורחים שנקלעים שם.) ולכן אין שום קשר בין התירוצים, ואינם מלמדים זה על זה כלל ועיקר. ואדרבא מוכח להדיא, דאף שידע מהירושלמי שאכילה של מצוה מותר, ודעתו ללמוד מזה לסעודת שבת בפשיטות וללא רפרוף, ואפילו הכי הקשה בתחילה היאך אכלי בבי כנישתא, והוצרך להגיע לתירוץ שאכלו בחדר הסמוך. ועל כרחין למימר שהבין פשט דברי הגמ' שהאורחים תמיד אכלו שם ואף בחול, והרחיק לפרש דבי כנישתא ל"ד אלא ר"ל בחדר הסמוך, שזהו יותר קרוב לפשט דברי הגמרא. ורק אח"כ הוסיף לפרש באופן אחר שהוא יותר פשטי ופחות מחודש, דלעולם איירי בבהכ"נ ממש, ומכיון דסוגיאן איירי בשבת, י"ל דכל מנהגם להאכיל האורחים בבהכ"נ לא היה אלא על שבתות וי"ט דמקלעו אורחים מבעו"י, ולפ"ז אתי שפיר ללא שום חידוש דהרי אכילה של מצוה מותרת כדאיתא בירושלמי. ותל"מ.
ולפי כל האמור בין תבין, מדוע לא התחשב מרן זיע"א בכל האריכות היתירה שכתב הרב קול אליהו, ולא השיב אלא על נקודה אחת שהעיר עליו בתחילת הדברים. (ובדרך אגב השמיענו בזה שראה השגותיו על דבריו ואעפ"כ משנה ראשונה לא זזה ממקומה.)
והיינו דמרן זיע"א הרגיש וידע שכל דברי הרב קול אליהו בדעות הראשונים לאסור איסר הם לפי דעתו כמגדל הפורח באויר, וכנ"ל, ולכן אפילו לא נחית להיטפל אליהם, אלא שכן ראה בתחילת דבריו טענה אחת שהיא לפו"ר נראית אמיתית, וראה חשיבות להשיב עליה. שהעיר, שלדעתו "אין דברי היחוה דעת נכונים בזה לחלוק על הכרעת המג"א שהכריע כדעת הגהת סמ"ק, חדא דמי יוכל לחלוק על הכרעת המג"א שהכריע כדעת הגהת סמ"ק, ובפרט שכל האחרונים הסכימו עמו, דבשלמא אם היה מחלוקת בין גדולי האחרונים בזה היה בידינו הכח להכריע ביניהם, אבל בנ"ד שכל גדולי האחרונים הסכימו למג"א שפסק כדעת הגהת הסמ"ק, היאך נוכל לחלוק עליו, דמי נתן לנו הכח והרשות לסתור דברי כל גדולי האחרונים, ודי בזה. ועוד בה, שאדרבה רוב הראשונים שהובאו ביחוו"ד שם נראה בעליל דס"ל לאסור סעודת מצוה בבהכ"נ" וכו'. ע"כ. ונמצא שחלילה מרן זיע"א זנח הכרעתו של המ"א והסכמת כל האחרונים בכדי, והוא היפך הכללים שבידינו מרבותינו, לחיות אך ורק מפיהם של רבותינו הפוסקים ולהיות משועבדים לדעתם הקדושה. וע"ז ראה ביביע אומר להעמיד האמת בקרן אורה, והשיב אף לפי דרכו של הרב קול אליהו שהבין בד' רוב הראשונים לאיסורא, דסו"ס מה טענה יש כאן, אחר דאיירי בקדושת בהכ"נ, שלימדונו גדולי רבותינו דמפני שאינה של התורה ראוי להקל בכל ספק שיסתפק לנו בקדושתו. וכ"ש כאן שאינו ספק בסברא שלנו, אלא מחלוקת ראשונים מערכה לקראת מערכה (ולהמבואר לעיל גם זה אינו, והר"פ דאסר בהג' סמ"ק לכאורה כיחידאה). ובהיות ונמצאו כאן ז' מגדולי הראשונים שמתירים להדיא, והמ"א לא הזכירם כלל, ואולי אם היה רואה דבריהם הוה אזיל ומודה להתיר, (וכמבואר בש"ע חו"מ סי' כה ס"ב.) א"כ אדרבא היאך נזניח את כללי הפסיקה שהנחילונו רבותינו, ואיתם עימם דעת ז' מגדולי הראשונים, בשביל הכרעת הרב מגן אברהם עפ"ד הג' סמ"ק, שהנכון יותר לומר שלא ידע מדברי כל אותם ראשונים העומדים מנגד להתיר להדיא, שהרי אם ידע היאך יכריע כיחידאה.
ומאותם ראשונים שלעומת אלו, לא ברירא לן איסורא אלא מכללא ומדיוקא, ולכל קושיא אפשר למצא תירוץ, (וכ"ש אחר הביאור הפשוט בדבריהם כמבואר לעיל), וכמ"ש מעין זה בתרומת הדשן (סי' רסא) לגבי ספק בפלוגתא דרבוותא, דהתם נמי ספק הוא כמאן קי"ל, "אך מאי דאשכחן בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור, ולא אשכחנא בפסקי גאון אחד בהדיא להתיר, אלא דדייקין מיניה בהוכחה דהכי סבר, קשה לסתור בזה דברים המפורשים להדיא", ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין.
והנה אף אם המתירים היו באמת המיעוט, הרי במלתא דרבנן מעיקר הדין שפיר דמי לסמוך על המיעוט, ובמקום צורך הוא אף לכתחילה, ובפרט שהוא לצורך מצוה דרבים, וכמ"ש בשו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח סי' לב א"א), ע"ש. וכן העלה מו"ר הגאון הראש"ל בספרו הבהיר עין יצחק ח"ב (עמ' ריט) בהרחבה, ע"ש. ומלבד זאת היכא דהמחלוקת היא ז' ראשונים כנגד ט' ראשונים מעלה מטה, הרי לאו רבותא למחשב גברי, (ב"ב לו: וראה בדף על הדף בשם ס' זריחת השני שם, וביבי"א ח"ד הנז'), ונלפע"ד ברור דלא אזלינן בתר רוב פוסקים כה"ג אלא ברוב ניכר וברור, א"נ ברוב שאינו ניכר עם צירוף טעמים נוספים. וכ"ש בדרבנן ולצורך מצוה דרבים, וכאמור. וע"ע בעין יצחק שם (עמ' תריב), ע"ש. וזה מה שנראה בכוונתו אף במ"ש במאור ישראל ח"ג (עמ' מט) להשיב ע"ד הגרצפ"פ בשו"ת הר צבי, ע"ש. וכ"כ בגליון היבי"א ח"י (שם הערה 3), אחר שכ' לסמוך אהני רבוותא, וכתב, ודלא כשו"ת הר צבי חאו"ח (ס"ס עג) שהחמיר. ע"כ. וכבר הזכיר דעתו של ההר צבי קודם לכן עם דעתו של השד"ח (ריש ד"ה וראיתי), וחזר להשיב עליהם מדברי האחרונים, ע"ש. והרי הוא כמבוא'ר.
ועוד הוסיף ביבי"א להרחיק ממין הטענה הנזכרת, דסו"ס בנוסף לטעם העיקרי הנ"ל יש כאן עוד כמה צירופים נוספים להקל, עפ"ד הראשונים והאחרונים שהתירו להדיא כיו"ב בהני דיני, וכמבואר ביבי"א שם, וכפי שהוזכרו ברובם כבר בשו"ת יחו"ד.
והוסיף לציין שם דבר חשוב ויסודי, שהמציאות שעליה נשאל ובה הוא דן, בדין ציבור שסועדים בשבת סעודה ג' לאחר מנחה באופן שאומרים שם ד"ת, שהיא מציאות מוכרת ומפורסמת במקומות רבים וטובים, הנה למעשה אין שם סעודה גדולה ורחבה וק"ו לא שיכרות, רק פת לחם עם איזה סרדינים וכיו"ב, ללפת את הפת של מצוה, עם איזה משקאות קלים, ותיכף קם החכם לדרוש בד"ת ולזכות את הרבים, לקרב את ישראל לצור מחצבתם. (ואף אנן בעניותין בכמה וכמה מקומות שראינו מנהג זה, כך היו פני הדברים, ובדר"כ הוא במקומות שאינם נמנים על ציבור החרדים לדבר ה', ואדרבא כל עיקרם דרוכים להתקדם באכילה קלילה זו בציפיה לשמוע את החכם.) ורצונו לומר, שמחמת כן אין שום סיבה להחליט איסור כללי, ואף לא להמנע מלפרסם ההיתר והמצוה בזה על דרך כלל. ואדרבא יש לחזק מנהגם זה שהוא דבר חשוב על דרך כלל. ובודאי הא לא צריכא למימר שאכן החכם במקומו צריך להיות עירני לעמוד בפרץ ולגדור גדר כאשר רואה איזה רפיון או חולשה בקרב הציבור שאותו הוא זוכה להנהיג, ול"ד בענין זה, אלא בכל דבר שרואה בו רפיון או חולשה אצל שער מקומו. אבל לגבי נ"ד כבר ביאר לנו כאמור שהמציאות הכללית היא שאין חשש קרוב. (וזה מלבד מה שציין שם דלפי המציאות הנ"ל אף להמ"א שפ' כהג' סמ"ק שפיר דמי, דמה לי פת וקטנית מ"ל פת וסרדין. ע"ש.)
והנה ממוצא דבר אתה למד בדעתו של מרן זיע"א, שיש אופנים דאף לפי דעת מרן רבנו הגדול זיע"א אין להתיר סעודת מצוה בבית הכנסת. וכגון "מסיבת חנוכה", סעודת "שבע ברכות", או "סעודת פורים", שבדרך כלל עושים אותם בסעודה גדולה ורחבה, ואף מצוי בה שכרות, הלכך בודאי דלא דמיא לסעודה ג' של שבת. ולכן אין לומר בזה היתר כללי, אף שהיא סעודה של מצוה, ואף באופן שמתכוונים לומר שם דברי תורה.
אולם נראה, שאם עיקר המגמה בסעודה זו היא לשם כינוס בדברי תורה, וחיזוק בשאר דברים שבקדושה, ועושים שם פעילות עיקרית שהיא גולת הכותרת של אותו כינוס, וכגון שחפצים לערוך "חידון הלכתי" של חנוכה או פורים וכיו"ב, או שרוצים להזמין אחד מחכמי ישראל, ועיקר מטרת הכינוס נעשה לנצל המעמד לשמוע ממנו שיעור בהלכה ודברי התעוררות לחיזוק התורה ולומדיה, "והארוחה שם אינה אלא קלה וצנועה, וללא שכרות ממש", רק לקיים עיקר המצוה בסעודה קל'ה כמות שהיא, שפיר דמי להורות היתר בדבר, והכל לפי ראות עיני המורה, בעינא פקיחא, והיה ה' עם השופט.
הכותב לכבודה של תורה
שמעון ללוש ס"ט
עד כאן.
והנה לאור האמר נמצינו למדים תשובה לשאילת השואל, לגבי שמחת תורה וכדומה, שאם העיקר הוא השמחת תורה, וכל האכילה ומעט שתיה חריפה אינם אלא טפלים ובטלים לעיקר והמהות, וחכם הקהל רואה שאין חשש קלות ראש בבית הכנסת, אה"נ המיקלים בזה במקום שרואים צורך יש להם על מה שיסמוכו. אולם אם אין כ"כ שליטה על המציאות, באופן שהאכילה ובעיקר השתיה נהפכים להיות חלק מהותי וניכר, וקרוב מאוד לקלות ראש בבית מקדש מעט, בזה מוטל על חכם הקהל לעמוד כחומה בצורה לשמור על קדושת בית מקדש מעט, וכן מוטל על הגבאים לעמוד על המשמר שהציבור יעשה אך ורק ע"פ הכוונתו והנהגתו של החכם.
ולפי מה שמכירים מן המציאות, נראה שבדרך כלל השתיה החריפה נעשית לחלק שאינו מבוטל, ולכן על דרך כלל יש לומר שההוראה צריכה להיות בזה לחומרא, שלא להקל בסעודת חג של שמחת תורה בבית הכנסת לשתות שתיה חריפה, ושב ואל תעשה עדיף. ורק במקום שהם בני תורה, והכל נעשה בשליטה מלאה בדעה נכונה ובטעם טוב, וההנהגה שם בריאה, והדבר באמת אכן נצרך ומועיל לתוספת שמחה יתירה לכבוד התורה והחג, בזה רשאי חכם הקהל להקל ולהיות בעינא פקיחא שהכל נעשה כשורה כדת וכדין.
והנלע"ד כתבתי בס"ד
בברכה רבה