חידוש דין מעניין שנתקלתי בדרך לימודי:
בשלחן ערוך פסק שבדיעבד ניתן לברך הגומל בכל זמן שירצה [ולא רק תוך שלשה ימים].
בטעם הדבר כתב בספר צידה לדרך [הקדמון] שהוא כמו קרבן תודה שניתן להביאו בכל זמן.
בספר לווית חן [הקדום] כתב שלפי זה ניתן לברך רק עד שלושה רגלים, כדין מי שהתחייב קרבן שאסור לו לאחר מלהביאו יותר משלשה רגלים.
וכתב מרן זיע"א [ח"ג או"ח סי' ט"ז) שלפי זה לכתחילה יש להקדים לברך לפני שיעבור רגל אחד. שאמנם איסור לאו אינו אלא במי שמאחר שלושה רגלים, אך ביטול עשה יש כבר כשעבר רגל אחד.
חידוש זה ממרן זיע"א לא מצאתי לו חבר במי מהפוסקים.
נפקא מינה מצויה לזה, במי שהתחייב בברכה בערב חג שבועות שיש לו להזדרז לברך בחג שבועות [בניגוד לפסח וסוכות הנמשכים שבוע ימים, שבקל ניתן למצוא לברך במשך שבוע שלם של חג].
בשלחן ערוך פסק שבדיעבד ניתן לברך הגומל בכל זמן שירצה [ולא רק תוך שלשה ימים].
בטעם הדבר כתב בספר צידה לדרך [הקדמון] שהוא כמו קרבן תודה שניתן להביאו בכל זמן.
בספר לווית חן [הקדום] כתב שלפי זה ניתן לברך רק עד שלושה רגלים, כדין מי שהתחייב קרבן שאסור לו לאחר מלהביאו יותר משלשה רגלים.
וכתב מרן זיע"א [ח"ג או"ח סי' ט"ז) שלפי זה לכתחילה יש להקדים לברך לפני שיעבור רגל אחד. שאמנם איסור לאו אינו אלא במי שמאחר שלושה רגלים, אך ביטול עשה יש כבר כשעבר רגל אחד.
חידוש זה ממרן זיע"א לא מצאתי לו חבר במי מהפוסקים.
נפקא מינה מצויה לזה, במי שהתחייב בברכה בערב חג שבועות שיש לו להזדרז לברך בחג שבועות [בניגוד לפסח וסוכות הנמשכים שבוע ימים, שבקל ניתן למצוא לברך במשך שבוע שלם של חג].
