מריחת משחה בשבת (התייחסות למה שנכתב בקיצור חזון עובדיה)

[דבק בתורת מרן]

אפי' על וזלין שהיא משחה ממש עבה דעת מרן הראשל"צ להתיר באופן שכוונתו להספיגה. (עיין בחוברת "בהלכה ובאגדה על שבת" שהביא מעשה כן שהתיר מרן שליט"א בוזלין)
ועיין בשו"ת הראשון לציון שהביא כמה וכמה פעמים את הלשון שתלוי בכוונתו -
"אין איסור ממרח שבדעתו שהמשחה תבלע"
"כל שכוונתו להבליע המשחה אין בכך איסור"
ועע"ש. (אם כת"ר מצא מקום שמרן שליט"א כתב שזה תלוי במשחה עצמה ולא בכוונת המורח אשמח אם יכתוב לי)

היא גופא.
מייצר המשחה הכין אותה בשימוש ע"י בליעה, או ע"י ממשות על העור

ולכן הדבר שתלוי בדעתו, היינו ע"פ צורת השימוש

 

[חכם באשי]

זה לא סותר 2 הגדרים הנ''ל
משחה שהיא יחסית נוזלית כמו שמן ריחני ברור שאין בה ממרח
ומשחה עבה מתלא תליי וקאי בכוונת המורח
לענ''ד רוב המשחות הרפואיות פועלות בכך שהם נבלעות בעור ולא מעל העור
משחות לתפרחת טיטולים יש מהם שהם ממש סמיכות ומיועדות בין הייתר ליצור שכבת הגנה על העור
וכך מצאתי על משחת בייבי פסטה
יוצרת שכבת הגנה – המשחה מכילה חומרים כמו תחמוצת אבץ (Zinc Oxide) היוצרים שכבה מבודדת על העור ומונעים מגע ישיר עם לחות, שתן וצואה, שהם הגורמים העיקריים לגירוי

 

[אור יעקב]

היא גופא.
מייצר המשחה הכין אותה בשימוש ע"י בליעה, או ע"י ממשות על העור

ולכן הדבר שתלוי בדעתו, היינו ע"פ צורת השימוש

כת"ר לא הביא לי עדין מקור שהדבר תלוי בסוג המשחה.
אחר המחילה אין שום סברא שנלך אחר כוונות היצרן ולא אחר כוונתו של האדם. (והדבר פשוט לכל מי שנכנס קצת לנושא שרואה שלשונות כל הפוסקים ומכללם מרן שליט"א שהדבר תלוי בכוונת הנותן

 

[אור יעקב]

זה לא סותר 2 הגדרים הנ''ל
משחה שהיא יחסית נוזלית כמו שמן ריחני ברור שאין בה ממרח
ומשחה עבה מתלא תליי וקאי בכוונת המורח
לענ''ד רוב המשחות הרפואיות פועלות בכך שהם נבלעות בעור ולא מעל העור
משחות לתפרחת טיטולים יש מהם שהם ממש סמיכות ומיועדות בין הייתר ליצור שכבת הגנה על העור
וכך מצאתי על משחת בייבי פסטה
יוצרת שכבת הגנה – המשחה מכילה חומרים כמו תחמוצת אבץ (Zinc Oxide) היוצרים שכבה מבודדת על העור ומונעים מגע ישיר עם לחות, שתן וצואה, שהם הגורמים העיקריים לגירוי

גם משחה שפועלת בכך שהיא מעל העור, מ"מ אם כוונת הנותן שתיספג בעור ועושה מעשים בשביל כך וודאי דשרי.

 

[אור יעקב]

@דבק בתורת מרן
בכל מקרה אני ישמח אם כת"ר או מישהו אחר יודע אם מאן דהו התייחס למה שכתבו בקיצור חזו"ע (שלענ"ד כלל לא נכון כמש"כ לעיל) שדעת מרן זצוק"ל להתיר רק לחולה שאב"ס

 

[זיל בתר טעמא]

גם משחה שפועלת בכך שהיא מעל העור, מ"מ אם כוונת הנותן שתיספג בעור ועושה מעשים בשביל כך וודאי דשרי.

אע"פ שלא נבלעה בפועל? אשמח למקור לחידוש הנ"ל.

 

[ממרן עד מרן]

לרב החשוב @אור12

ולשאר הרבנים החשובים שבפורום

אשמח אם מישהו יוכל לפתור לי את העניין

כי מה שמאוד תמוה וקשה בעיני הוא הדמיון שדימו האחרונים מההיתר של המגן אברהם גבי רוק, לשאר מיני משחות.

כי כל ההיתר של המגן אברהם הוא דווקא על רוק שאין לי בו שום כוונה של מירוח אלא רק צורך הבלעה בלבד

ולדוגמא- לו יצוייר שהרוק היה נבלע מאיליו בקרקע בלא שום מירוח, לא היה לי עם זה שום בעיה ולהיפך זה יותר טוב לי שהרוק יבלע בלא שום צורך מירוח.

משא"כ- במשחה יש שני שלבים, שלב א. שכשאני שם אותה על היד, יש לי רצון למרח אותה כדי שהמשחה תימרח ותגיע לכל היד, כי אם אני לא ימרח אותה היא לא תגיע לכל היד, שלב ב. אחרי שהמשחה הגיעה לכל היד עתה יש לי רצון שהיא תיבלע.

ובשלמא- על השלב השני אפשר להתיר ע"פ המגן אברהם ודעימיה גבי רוק שאין לי שום רצון במירוח אלא רק בהבלעה, גם כאן בשלב השני של המשחה יהיה אותו היתר שאין רצוני במירוח אלא בהבלעה גרידא.

אך על השלב הראשון- הרי כן יש לי רצון למרוח כדי שתגיע המשחה לכל היד, ואת השלב הזה אינו דומה כלל וכלל להיתר של רוק, דשם ברוק אין לי שום רצון למרוח את הרוק על כל האיזור.



אשמח מאוד- למי שיוכל ליישב הדברים [כוונתי ליישב בריווח, ולא לדחוק כמחט לתוך...].

 

[מבקר]

לרב החשוב @אור12

ולשאר הרבנים החשובים שבפורום

אשמח אם מישהו יוכל לפתור לי את העניין

כי מה שמאוד תמוה וקשה בעיני הוא הדמיון שדימו האחרונים מההיתר של המגן אברהם גבי רוק, לשאר מיני משחות.

כי כל ההיתר של המגן אברהם הוא דווקא על רוק שאין לי בו שום כוונה של מירוח אלא רק צורך הבלעה בלבד

ולדוגמא- לו יצוייר שהרוק היה נבלע מאיליו בקרקע בלא שום מירוח, לא היה לי עם זה שום בעיה ולהיפך זה יותר טוב לי שהרוק יבלע בלא שום צורך מירוח.

משא"כ- במשחה יש שני שלבים, שלב א. שכשאני שם אותה על היד, יש לי רצון למרח אותה כדי שהמשחה תימרח ותגיע לכל היד, כי אם אני לא ימרח אותה היא לא תגיע לכל היד, שלב ב. אחרי שהמשחה הגיעה לכל היד עתה יש לי רצון שהיא תיבלע.

ובשלמא- על השלב השני אפשר להתיר ע"פ המגן אברהם ודעימיה גבי רוק שאין לי שום רצון במירוח אלא רק בהבלעה, גם כאן בשלב השני של המשחה יהיה אותו היתר שאין רצוני במירוח אלא בהבלעה גרידא.

אך על השלב הראשון- הרי כן יש לי רצון למרוח כדי שתגיע המשחה לכל היד, ואת השלב הזה אינו דומה כלל וכלל להיתר של רוק, דשם ברוק אין לי שום רצון למרוח את הרוק על כל האיזור.



אשמח מאוד- למי שיוכל ליישב הדברים [כוונתי ליישב בריווח, ולא לדחוק כמחט לתוך...].

לגבי שלב א הגם שהוא רוצה שהמשחה תגיע לכל היד מ"מ אין לפעולה זו שם ממרח כיון שמבליע את המשחה מיד ולכן זה מותר.

 

[ממרן עד מרן]

לגבי שלב א הגם שהוא רוצה שהמשחה תגיע לכל היד מ"מ אין לפעולה זו שם ממרח כיון שמבליע את המשחה מיד ולכן זה מותר.

לזה צריך מקור וראייה וביסוס
ולא סברת הכרס

תאמין לי שעם משאלת לב בלבד הייתי יכול להתיר חצי מהדברים האסורים
זה לא עובד ככה, צריך ראיות וביסוס ולא סתם בשלוף

 

[אור יעקב]

אע"פ שלא נבלעה בפועל? אשמח למקור לחידוש הנ"ל.

וודאי שלא, דיברתי על משחות שאפי' כך הדרך שלהם לא להבלע, מ"מ אם שם מעט והמשחה נבלעת שרי.

 

[אור יעקב]

לרב החשוב @אור12

ולשאר הרבנים החשובים שבפורום

אשמח אם מישהו יוכל לפתור לי את העניין

כי מה שמאוד תמוה וקשה בעיני הוא הדמיון שדימו האחרונים מההיתר של המגן אברהם גבי רוק, לשאר מיני משחות.

כי כל ההיתר של המגן אברהם הוא דווקא על רוק שאין לי בו שום כוונה של מירוח אלא רק צורך הבלעה בלבד

ולדוגמא- לו יצוייר שהרוק היה נבלע מאיליו בקרקע בלא שום מירוח, לא היה לי עם זה שום בעיה ולהיפך זה יותר טוב לי שהרוק יבלע בלא שום צורך מירוח.

משא"כ- במשחה יש שני שלבים, שלב א. שכשאני שם אותה על היד, יש לי רצון למרח אותה כדי שהמשחה תימרח ותגיע לכל היד, כי אם אני לא ימרח אותה היא לא תגיע לכל היד, שלב ב. אחרי שהמשחה הגיעה לכל היד עתה יש לי רצון שהיא תיבלע.

ובשלמא- על השלב השני אפשר להתיר ע"פ המגן אברהם ודעימיה גבי רוק שאין לי שום רצון במירוח אלא רק בהבלעה, גם כאן בשלב השני של המשחה יהיה אותו היתר שאין רצוני במירוח אלא בהבלעה גרידא.

אך על השלב הראשון- הרי כן יש לי רצון למרוח כדי שתגיע המשחה לכל היד, ואת השלב הזה אינו דומה כלל וכלל להיתר של רוק, דשם ברוק אין לי שום רצון למרוח את הרוק על כל האיזור.



אשמח מאוד- למי שיוכל ליישב הדברים [כוונתי ליישב בריווח, ולא לדחוק כמחט לתוך...].

עיין במהרש"ם ובמנחת שבת ושאר אחרונים שהביא מרן זצוק"ל ביבי"א (ח"ד סי' כח) שדיברו על משחה לעיניים ודימו זאת לנידון המג"א. והדבר פשוט הוא שהגדר הוא שמירוח שאינו רוצה שיתקיים שרי. ולכן אפי' שכן רצונו שהמירוח יגיע לכל היד מ"מ אינו רוצה שיתקיים - ופשוט.

 

[אור יעקב]

וודאי שלא, דיברתי על משחות שאפי' כך הדרך שלהם לא להבלע, מ"מ אם שם מעט והמשחה נבלעת שרי.

ולצורך חולה כגון תינוק שמצטער הרבה נראה שמותר למרוח בשינוי. עיין בחזו"ע במקורות שהובאו לעיל שדעתו שמירוח משחה באופנים האסורים הינו מדרבנן - (ובמירוח משחה יש תרי דרבנן ויש מקרים שמירוח משחה זה תלתא דרבנן ואכמ"ל) ולכן בשינוי וודאי שיש להקל לתינוק שמצטער.

 

[מבקר]

לזה צריך מקור וראייה וביסוס
ולא סברת הכרס

תאמין לי שעם משאלת לב בלבד הייתי יכול להתיר חצי מהדברים האסורים
זה לא עובד ככה, צריך ראיות וביסוס ולא סתם בשלוף

זו לא סברת כרס אלא היא גופא סברת המ"א והאחרונים המסתמכים עליו שכל שמבליע אין בזה מלאכה.מלאכת ממרח היא בכגון שעווה לסתום החבית שאינו נבלע אלא מרוח על החבית וכן כל כיו"ב. זה שהוא מעביר המשחה על כל היד אין בזה כלום.

 

[ממרן עד מרן]

עיין במהרש"ם ובמנחת שבת ושאר אחרונים שהביא מרן זצוק"ל ביבי"א (ח"ד סי' כח) שדיברו על משחה לעיניים ודימו זאת לנידון המג"א. והדבר פשוט הוא שהגדר הוא שמירוח שאינו רוצה שיתקיים שרי. ולכן אפי' שכן רצונו שהמירוח יגיע לכל היד מ"מ אינו רוצה שיתקיים - ופשוט.

הוא אשר הקשתי, איך דימו האחרונים את דין המ"א לנדו"ד
דכל מה שהתיר המ"א זה רק במקרה שאין שום רצון במירוח כלל אלא רק בהבלעה בלבד
אך כאן שיש שני רצונות המ"א כלל לא התיר וא"א לדמותו לעניינינו

ועוד י"ל- דהאחרונים שציטטת [המהרש"ם] כלל וכלל לא דיברו על דבר שיש לי בו רצון למרח אותו על כולו, כי דיברו על מכה נקודתית לשים עליה משחה ועתה ממרח בשביל שיבלע, וכגון- מכה על העיין שזה מקום קטן ונקודתי ושם יש רק את מטרת ההבלעה
אך על מקרה שיש בו שלב של מירוח שיגיע לכל המקום וכגון בכף היד או מכה גדולה שיש שם רצון למרח על כל המכה, לא דיברו על זה ולא התירו, כי גם המ"א לא התיר את זה

 

[ממרן עד מרן]

זו לא סברת כרס אלא היא גופא סברת המ"א

ממש ממש לא
זה לא סברת המ"א
המ"א דיבר אך ורק על דבר שאין בו שום רצון של מירוח אלא רק להבליע בלבד בכה"ג בלבד התיר
ואתה לוקח עפי"ז וממציא שגם על דבר כזה שיש בו עוד רצון מלבד ההבלעה ג"כ שרי
לזה אמרתי ולזה כיוונתי דצריך להביא ראיה, ולא להמציא סברא מנטיית הלב [או הכרס]

 

[אור יעקב]

ממש ממש לא
זה לא סברת המ"א
המ"א דיבר אך ורק על דבר שאין בו שום רצון של מירוח אלא רק להבליע בלבד בכה"ג בלבד התיר
ואתה לוקח עפי"ז וממציא שגם על דבר כזה שיש בו עוד רצון מלבד ההבלעה ג"כ שרי
לזה אמרתי ולזה כיוונתי דצריך להביא ראיה, ולא להמציא סברא מנטיית הלב [או הכרס]

(מחילה על העיכוב פשוט האתר לא פעל לי בימים האחרונים...)
קודם כל הלשון שכתבת לא כ"כ נכונה - זה לא שאנחנו המצאנו את החידוש הזה, כי כמו שכבר כתבתי דעת המהרש"ם והמנחת שבת ושאר אחרונים שדין משחה דומה לנידון המג"א. והדימוי פשוט כמש"כ שהעיקר בכך שכוונת האדם שהמשחה לא תשאר לקיום ואפי' שרצונו שהמשחה תגיע לו לכל היד אין זה גדר ממרח כיון שאין רצונו שיתקיים.
וכלשון המג"א "דלא שייך ממרח אלא שכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו" (אבל אם רצונו שיבלע שרי)

ומה שכתב כת"ר שהאחרונים דיברו על משחה נקודתית ולא על מכה וכדו' - מלבד מה שדבר זה מאוד דחוק, הנה מלשון המהרש"ם משמע שגם דיבר על משחה שממרח אותה על מכה וכדו' ולא דבר נקודתי כמבואר, (ורק המנחת שבת דיבר על מכה בעין)

מהרש"ם (דעת תורה סי' שכח סעי' כו) - "נשאלתי אם מותר לשפשף על מכה וניפוח במשיחה עבה עד שנימוח ונבלע" (ולא חילק בין מכה גדולה לקטנה)

וכן כל אחרוני זמנינו שדנו בנושא המשחה (לתינוק וכדו') דימו זאת לדברי המג"א, והדבר פשוט כמש"כ.


נ.ב - יישר כח לכת"ר שבזכותו הנושא הנ"ל יותר ויותר מתחדד לי ומוסיף לי הרבה לתשובה שאני כותב בנושא.

 

[ממרן עד מרן]

שדין משחה דומה לנידון המג"א.

כל ההיתר של האחרונים ע"פ המגן אברהם, הוא נסתר מסוגייא להדיא ע"פ הראשונים והב"י.

והוא' בסוגייא דשבת יח. גבי איסור קילור ע"ג העין בשבת.

יעויין בריטב"א שבת יח.- גבי הסוגייא של קילור ע"ג העין, דמעמיד דהאיסור הוא משום ממרח, ועוד מעמיד שם דמה שכתוב בסוגייא ע"ג העין היינו ל- תוך העין.

להדיא- דיש איסור ממרח אע"פ שיש לו כוונה להבליע את זה לתוך העין.

וכן הוא בב"י שכ"ח- גבי קילור ג"כ מעמיד ע"פ הרא"ש והר"ן דהאיסור הוא גם משום ממרח דאז אסור, אך כשהיא רכה אין איסור ממרח ושרי, אך גם מה ששרי ברכה הוא בתנאי שאינו עמיץ ופתח דאז זה לתוך העין ולכן אסור.

וכלשונו- "דכל היכא דעמיץ ופתח, תוך העין מקרי".

דלמדנו מכאן- דוודאי עיקר מה ששם הקילור הוא כדי להבליע לתוך העין, ולכן יש איסור לעשות את זה בשבת משום רפואה אפי' שהוא צלול, אלא שבעבה יש עוד איסור של ממרח.

והיינו- דכל ההיתר בסוגייא רק ע"ג העין בלבד ולא לתוכו, וכל זה רק ברכה שאין איסור ממרח, אך בעבה, אסור משום ממרח אע"פ שרצונו להבליע לתוך העין.



דעל כרחך- המגן אברהם כל מה שהתיר, הוא אך ורק גבי רוק בלבד, וא"א להקיש מהיתרו ברוק, למשחה וכד'.

והחילוק פשוט- דרק ברוק שאין בו שום תועלת ושום רצון למרחו, אלא איפכא מואס בו וכל מה שעושה כן הוא רק כדי להבליע אותו כי אינו רוצה אותו, רק בכה"ג התיר.

אך בדבר- שכל מטרת הבלעתו הוא לתועלת כי צריך אותו ורוצה אותו, ודאי שיש בו איסור ממרח, ולא התיר בזה אף המגן אברהם.

והאחרונים שרצו להתיר ע"פ המגן אברהם, מאוד דחוקים להבנה, ומאוד תמוה מה שדימו בין היתר של רוק ולבין שאר משחות וכד', כי אין קשר בין הדברים.

[וכ"ש דכ"ש, שלקחו את היתר המגן אברהם שדיבר רק על רצון אחד של הבלעה, והרחיבו אותו אף לדבר שיש בו עוד רצון של מירוח לכל המקום טרם בליעתו, וכדכתבתי כבר לעיל בתגובות הקודמות.

דכאן זה הרבה יותר גרוע בתרתי- א. גם התועלת במירוח והרצון במשחה, שלא דיבר מזה מאום המ"א ולא התיר בכה"ג, ב. גם הרצון של המירוח עד שיבלע שגם מזה לא התיר המ"א מאום.

וממילא התמיהה היא כפולה ומכופלת, והתרחקה ממני (ההבנה) עוד יותר].

 

[אור יעקב]

כל ההיתר של האחרונים ע"פ המגן אברהם, הוא נסתר מסוגייא להדיא ע"פ הראשונים והב"י.

והוא' בסוגייא דשבת יח. גבי איסור קילור ע"ג העין בשבת.

יעויין בריטב"א שבת יח.- גבי הסוגייא של קילור ע"ג העין, דמעמיד דהאיסור הוא משום ממרח, ועוד מעמיד שם דמה שכתוב בסוגייא ע"ג העין היינו ל- תוך העין.

להדיא- דיש איסור ממרח אע"פ שיש לו כוונה להבליע את זה לתוך העין.

וכן הוא בב"י שכ"ח- גבי קילור ג"כ מעמיד ע"פ הרא"ש והר"ן דהאיסור הוא גם משום ממרח דאז אסור, אך כשהיא רכה אין איסור ממרח ושרי, אך גם מה ששרי ברכה הוא בתנאי שאינו עמיץ ופתח דאז זה לתוך העין ולכן אסור.

וכלשונו- "דכל היכא דעמיץ ופתח, תוך העין מקרי".

דלמדנו מכאן- דוודאי עיקר מה ששם הקילור הוא כדי להבליע לתוך העין, ולכן יש איסור לעשות את זה בשבת משום רפואה אפי' שהוא צלול, אלא שבעבה יש עוד איסור של ממרח.

והיינו- דכל ההיתר בסוגייא רק ע"ג העין בלבד ולא לתוכו, וכל זה רק ברכה שאין איסור ממרח, אך בעבה, אסור משום ממרח אע"פ שרצונו להבליע לתוך העין.



דעל כרחך- המגן אברהם כל מה שהתיר, הוא אך ורק גבי רוק בלבד, וא"א להקיש מהיתרו ברוק, למשחה וכד'.

והחילוק פשוט- דרק ברוק שאין בו שום תועלת ושום רצון למרחו, אלא איפכא מואס בו וכל מה שעושה כן הוא רק כדי להבליע אותו כי אינו רוצה אותו, רק בכה"ג התיר.

אך בדבר- שכל מטרת הבלעתו הוא לתועלת כי צריך אותו ורוצה אותו, ודאי שיש בו איסור ממרח, ולא התיר בזה אף המגן אברהם.

והאחרונים שרצו להתיר ע"פ המגן אברהם, מאוד דחוקים להבנה, ומאוד תמוה מה שדימו בין היתר של רוק ולבין שאר משחות וכד', כי אין קשר בין הדברים.

[וכ"ש דכ"ש, שלקחו את היתר המגן אברהם שדיבר רק על רצון אחד של הבלעה, והרחיבו אותו אף לדבר שיש בו עוד רצון של מירוח לכל המקום טרם בליעתו, וכדכתבתי כבר לעיל בתגובות הקודמות.

דכאן זה הרבה יותר גרוע בתרתי- א. גם התועלת במירוח והרצון במשחה, שלא דיבר מזה מאום המ"א ולא התיר בכה"ג, ב. גם הרצון של המירוח עד שיבלע שגם מזה לא התיר המ"א מאום.

וממילא התמיהה היא כפולה ומכופלת, והתרחקה ממני (ההבנה) עוד יותר].

יישר כח לכת"ר על הדברים הנ"ל.

קודם כל אני חושב שאם האחרונים ורבים מגדולי ישראל דימו את נידון המג"א למשחה, וודאי שכך הוא ולא נעלם מהם הראשונים על הגמ' בשבת.

ולגופם של דברים, לענ"ד אין ראיה ממה שהביא כת"ר, דזה ששם את המשחה בתוך העין זה לא אומר שמבליע אותה, אלא רק שבמקום להשים את המשחה על גב העין מבחוץ שם אותה בפנים, אבל וודאי שלא מורח אותה בפנים ומבליע אותה.

ואחזור על הדברים הנ"ל שאפי' שרצונו של האדם שהמשחה תגיע לכל היד וגם שהמשחה תבלע, אבל כל עוד לא רוצה שהמשחה תשאר לקיום אין זה איסור אפי' מדרבנן!

ועוד יש לי להוסיף דגם אם נחשיב זאת בתור ספק איסור, לכל הפחות זה יהיה מדרבנן ויש לנו כמה דרבנן כאן (משחה שאינה עבה, ועוד י"א שאין ממרח מהתורה בגוף האדם, ועוד שאין רצונו שיתקיים) ובספק דרבנן ועוד תרי דרבנן יש כאן להקל וודאי. (ובפרט שההיתר שנבלע בגוף זה נראה היתר גמור ולא רק "ספק")

 

[ממרן עד מרן]

קודם כל אני חושב שאם האחרונים ורבים מגדולי ישראל דימו את נידון המג"א למשחה

מ"מ לענ"ד
הדברים קשים ודחוקים מאד
וקשה לסמוך ע"ז לעניין דינא, מחמת שני ההבדלים דאיכא בין היתר ומקרה של המ"א לנדו"ד [וכפי שכבר העלתי לעיל].

 

[אור יעקב]

מ"מ לענ"ד
הדברים קשים ודחוקים מאד
וקשה לסמוך ע"ז לעניין דינא, מחמת שני ההבדלים דאיכא בין היתר ומקרה של המ"א לנדו"ד [וכפי שכבר העלתי לעיל].

הדברים לא קשים ולא דחוקים, ואנחנו סומכים על כך לדינא לכתחילה וכפסק מרן שליט"א.

ודרך אגב עיין גם מה שכתב בזה מרן הראשל"צ שליט"א בילקו"י החדש (שבת כרך ב' עמ' רב) שהוסיף עוד נופך על העניין.