שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן י
ד) ואנכי הרואה להגאון החסיד רבי אליהו מני בספר שיח יצחק (דף כה ע"ב) שהביא להלכה דברי החיד"א בקשר גודל, שאם לא היה מנין בבהכנ"ס ולא אמרו הקדיש שלפני הודו, ובא מנין בתוך פסד"ז, יכולים לומר הקדיש בתוך פסד"ז. וסיים אח"כ (באות יג), ונראה לי שאותם יחידים שאומרים קדיש לעלוי נשמת קרוביהם, ופעמים הם עומדים בפסד"ז, ומפסיקים לומר הקדיש, לא יפה הם עושים שמפסיקים בפסד"ז לומר קדיש, מאחר שהקהל אינם צריכים להם, והאומר הקדיש אין לו הבדל אם יאמר בעצמו הקדיש או אם ישמע מהקהל. וכ"ש שאינם יכולים להפסיק בברכות ק"ש של ערבית לומר הקדיש שקודם העמידה של ערבית. ע"כ. ולכאורה כיון שפסק כהחיד"א, שרשאים לומר הקדיש בפסד"ז, כשלא היה מנין קודם ברוך שאמר, הרי שלא חילקנו באמירת הקדיש בין אלה שעומדים באמצע פסד"ז, לאלה שנכנסו עתה שרשאים הם גם להפסיק לכל דבר, ומוכח שאף שאפשר לצאת י"ח הקדיש על ידי אמירתו מאחד הנכנסים (לאחר אמירת ר' חנניה בן עקשיה), מ"מ רשאים העומדים באמצע פסד"ז להפסיק לומר הקדיש, וא"כ גם היחידים העומדים בפסד"ז יהיו רשאים להפסיק לומר הקדיש לעלוי נשמת הוריהם. ובפרט דהוי כשואל מפני היראה והכבוד, וכמ"ש האחרונים הנ"ל. (אלא שרואה אני שהרב שיח יצחק הדר תבריה לגזיזיה, כי להלן דף קט סע"א צדיק עתק דברי הרב בית עובד שחלק על החיד"א, ואסר לומר הקדיש בתוך פסד"ז כשלא היה להם מנין קודם ברוך שאמר. וכן רוב ככל הדינים שם מועתקים מספר בית עובד, כאשר יראה הרואה. ודו"ק) והנה גם הרה"ג ר' יעקב סופר בכף החיים (סימן נג אות יג, וסימן נה ס"ק כב) כ' שאין ליתומים העוסקים בפסד"ז להפסיק לומר הקדיש שאחר ישתבח, אלא שנתן טעם לזה מפני שעיקר הקדיש המועיל למנוחת הנפטרים הוא דוקא קדיש בתרא שאומרים קודם עלינו לשבח, וכמ"ש בשער הכוונות, ולכן אין להם להפסיק לומר הקדיש שאחר ישתבח, כשהם עוסקים עדיין בפסד"ז. ונתן טעם לזה ע"ד הסוד. ולפ"ז י"ל שגם הוא מודה שמותר להפסיק בפסד"ז לומר קדיש יתום כשהגיעו הצבור לפני עלינו לשבח. וכן יש לומר בדעת הגאון ר' אליהו מני הנ"ל. ואפי' נאמר שאין הקדיש יתום אלא ממנהג, מ"מ כיון שיסודתו בהררי קודש במדרשי חז"ל, כבר שויוה עלייהו חובה, וכמ"ש כיו"ב הגאון חיד"א בספר טוב עין (סימן יא) בד"ה ונראה. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"א (סימן ב אות ז). ע"ש. ודו"ק.
ה) מסקנא דדינא שהעומד בפסד"ז רשאי להפסיק לומר קדיש יתום שלפני עלינו לשבח, לעלוי נשמת אביו או אמו, דהוה ליה כשואל מפני הכבוד, וכמו שאמרו חז"ל מכבדו בחייו ומכבדו במותו, וההפסקה תהיה בין מזמור למזמור. וכמו שכתב הגרי"ח בשו"ת רב פעלים הנ"ל. והנלע"ד כתבתי.
אני זוכר שבמ"ב אור המזרח דיברו בזה ואמ"א