מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וישבו לאכל לחם (לז כה)
במדרש תנחומא פרשת כי תשא אות ב' "השליכוהו לבור אמרו נאכל ונשתה ואח"כ נעלהו ונהרגהו, אכלו ושתו באו לברך אמר להם יהודה אנו מבקשין להרוג נפש ונברך לאלהינו, אין אנו מברכין אלא מנאצין, על זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה'", ע"כ. ובספר נחלת עזריאל לרבי עזריאל אשכנזי זצ"ל ובספר ספור החיים לרבי חיים אנג'יל זצ"ל הקשו, מה השייכות בין העבירה שעשו במכירת יוסף, לבין הברכה על האכילה, וכי גזלן לא יברך על שום אוכל שאוכל, הרי רק אם האכילה היתה באיסור הרי זה מנאץ.
ויש לבאר דאכילה זו היתה דבר איסור, משום "לא תאכלו על הדם", דסנהדרין שהרגו את הנפש אסורים באכילה, ועי' בריטב"א מו"ק יד: דמשמע שמשעת גמר הדין אסורים באכילה, אע"פ שעדיין לא הרגוהו, וא"כ כיון שכבר גמרו את דינו של יוסף למיתה, הוי באיסור לא תאכלו על הדם, וממילא ברכה על אכילת דבר איסור אין זה מברך אלא מנאץ.
אמנם עי' ב"ח או"ח סי' ר"ד שכתב דדוקא על אכילת איסור בחפצא אין מברכין, אבל על אכילת דבר היתר בזמן איסור כגון ביום הכיפורים שפיר מברכין, וכן כתב בסי' קצ"ו דהאוכל לחם גזול אפילו בלא שינוי כיון דאין זה איסור בעצמותו צריך לברך ברכה אחרונה. ולפי זה גם דיין שאכל ועבר על לא תאכלו על הדם, צריך לברך ואין זה נחשב מנאץ, כיון שהאכילה בעצמה אינה איסור ורק הוי זמן איסור, וצ"ע. אבל הפוסקים לא חילקו האם הוא דבר האסור או דבר היתר בזמן איסור, ועי' בחק יעקב סי' תע"ב סק"ו דאפילו האוכל מצה בערב פסח דאסור משום דהוי כבועל ארוסתו בבית חמיו ג"כ אינו מברך המוציא על אכילתו [ועי"ש דמ"מ הנוטל ידיו לאכילת מצה בערב הפסח מברך על נטילת ידים, דהנוטל ידיו לאכילת לחם אסור לא חשיב מנאץ, כיון דבנטילה עצמה אין עבירה, וצ"ע].
וישבו לאכל לחם (לז כה)
במדרש תנחומא פרשת כי תשא אות ב' "השליכוהו לבור אמרו נאכל ונשתה ואח"כ נעלהו ונהרגהו, אכלו ושתו באו לברך אמר להם יהודה אנו מבקשין להרוג נפש ונברך לאלהינו, אין אנו מברכין אלא מנאצין, על זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה'", ע"כ. ובספר נחלת עזריאל לרבי עזריאל אשכנזי זצ"ל ובספר ספור החיים לרבי חיים אנג'יל זצ"ל הקשו, מה השייכות בין העבירה שעשו במכירת יוסף, לבין הברכה על האכילה, וכי גזלן לא יברך על שום אוכל שאוכל, הרי רק אם האכילה היתה באיסור הרי זה מנאץ.
ויש לבאר דאכילה זו היתה דבר איסור, משום "לא תאכלו על הדם", דסנהדרין שהרגו את הנפש אסורים באכילה, ועי' בריטב"א מו"ק יד: דמשמע שמשעת גמר הדין אסורים באכילה, אע"פ שעדיין לא הרגוהו, וא"כ כיון שכבר גמרו את דינו של יוסף למיתה, הוי באיסור לא תאכלו על הדם, וממילא ברכה על אכילת דבר איסור אין זה מברך אלא מנאץ.
אמנם עי' ב"ח או"ח סי' ר"ד שכתב דדוקא על אכילת איסור בחפצא אין מברכין, אבל על אכילת דבר היתר בזמן איסור כגון ביום הכיפורים שפיר מברכין, וכן כתב בסי' קצ"ו דהאוכל לחם גזול אפילו בלא שינוי כיון דאין זה איסור בעצמותו צריך לברך ברכה אחרונה. ולפי זה גם דיין שאכל ועבר על לא תאכלו על הדם, צריך לברך ואין זה נחשב מנאץ, כיון שהאכילה בעצמה אינה איסור ורק הוי זמן איסור, וצ"ע. אבל הפוסקים לא חילקו האם הוא דבר האסור או דבר היתר בזמן איסור, ועי' בחק יעקב סי' תע"ב סק"ו דאפילו האוכל מצה בערב פסח דאסור משום דהוי כבועל ארוסתו בבית חמיו ג"כ אינו מברך המוציא על אכילתו [ועי"ש דמ"מ הנוטל ידיו לאכילת מצה בערב הפסח מברך על נטילת ידים, דהנוטל ידיו לאכילת לחם אסור לא חשיב מנאץ, כיון דבנטילה עצמה אין עבירה, וצ"ע].
◆ ◆ ◆
לגבי ברכת הנהנין נחלקו הראשונים האם מברכים על אכילת איסור או לאו, דהרמב"ם ברכות פ"א הי"ט כתב דאין מברכין על אכילת איסור ברכת הנהנין תחילה וסוף, אמנם הראב"ד שם כתב דצריך לברך, וכ"כ הרא"ש ברכות פ"ז סי' ב' דלא אמרו שלא יברך אלא דברכתו היא ניאוץ. ויש לעיין לגבי ברכת שהחיינו על כלים חדשים, בגזלן שקנה ביאוש או בשינוי, האם יברך שהחיינו, ונראה פשוט דלכו"ע אינו מברך, חדא דדוקא בברכת הנהנין שהיא חיוב, חייב לברך על ההנאה, ולשון ספר המכתם ברכות מז: וכי מפני שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום וריחו נודף, היינו שאין לבטל חובת ברהמ"ז מפני זה ואע"פ שהוא מנאץ חייב לברך, אבל ברכת שהחיינו על כלים חדשים דהוי רק רשות, כיון דהוי ניאוץ ממילא אין לברך. ועוד דאיך יברך "שהחיינו" על כך שהגיע לזמן שבו גזל, ואין סברא כלל שיברך על זה, וק"ל.