במשנה ברורה שם סק"ד וכה"ח אות ו ושכן דעת כל הפוסקים
וכן יש להוכיח ממה שחידשו באג"מ (יו"ד ד מח, ה) והחוט שני (שבת ח"ב עמ' ש, והו"ד בהליכו"ב רי"ב י) שרק באופן שהטפל לא ניכר כלל כגון סוכר לתה ומלח למאכל וחלב לקפה שבזה לא מברך, אבל בשאר דברים הניכרים אפילו שנמרחים וכדו' פשוט שיברך, ודוק היטב.
כמו שאוכל קרקר ולא חשב לאכול עם טונה או גבינה ושוב נמלך שצריך לברך עליהן שהכל אפילו שמורח כי אין עיקר וטפל בלי כוונה או רגילות כמפורש בדברי הפוסקים בסימן ריב
פשוט, לא הבנתי, זה בדיוק דין היס"ד
יכול להיות שעל כוס מים אחד תברך על כל חצי ברכה חדשה כי היה היס"ד
והוא הדין אם לא עלה בדעתו שיפתיעו אותו עם לחם אחר שיברך שוב המוציא, וזה פשוט בפוסקים
דיברתי בלי רגילות
ושוב בינותי שאפילו לשיטתך שלא מברכים על שוקולד בסעודה הני מילי שטפל ללחם אבל כיוון שהוא היס"ד גמור שוב אינו טפל אפילו ללחם ולכולי עלמא מברך, כן נ"ל פשוט.
אחה"מ לענ"ד אינו עניין, כבודו מדמה נכון רק לעניין ברכה אחרונה שלא נלעס, אך לעניין תוך הסעודה גלידה לא מברכים רק בגלל שהיא נוזל וכמשקה, וכי כל דבר שלא מוצק הוא משקה?!
מה שהיה בזמן מרן זיע"א היה ציבור אחר וסגנון אחר, היום הציבור זה בני תורה בחורי ישיבות ואברכים, ואני שומע שלהרבה אנשים זה ממש צורם (גם לי...), אולי לשיר רק 'ימים' ומקסימום לומר 'ירבו ימיך' וכו', ובכלל שלא לדבר על התמהונים שצווחים שם "הריעו לו ויהי רצון" איפה אנחנו חיים???? ואלו שתמיד חייבים לצעוק...
לצורך הכנת שיעור בנושא זה אשמח לקבל דוגמאות מצויות ומקורות שדיברו בזה
כגון האוכל לחם ופתאום השכן דופק בהפתעה ומביא לו ממרח שוקולד ומורח על הלחם שצריך לברך שהכל, וכן על זה הדרך...
ומסתעף גם לדין נמלך, כגון חשב שההסעה הגיעה וגמר בדעתו לסיים לאכול ושוב נתברר שזה לא היא, חוזר לברך...
אשמח לעזרה בזה...