תוצאות חיפוש

הספק בדעת מרן אם הכוונה דוקא לחולי ממש או לאו דוקא אלא "חולי" פי' רצון עז דהיינו צער כלומר שיצטער הרבה (ראה בן איש חי) וכן הוא במקרא "חליתי פניך בכל לב" והוא ענין געגועים ולא חולי ממש אם כן אין גילוי אם כוונת מרן דוקא או לאו דוקא.

חזק וברוך. אני חשבתי קצת אחרת דודאי רש"י אוסר באוחז אא"כ יש געגועים והוא הסתם במרן (וצודק כבודו כמובן דאין עושים ספק ספיקא נגד המפורש במרן) אלא שיש ספק מהו געגועים אם הוא חולי ממש או צער בלבד לכן באוחז שיש את דעת הרמב"ן הקיל להחשיב צער כגעגועים ושלא צריך חולי ממש (ולכן אין זה נגד הסתם במרן דתפס...

יפה אמרת! אשריך! וראיתי מה שכתב הרב החשוב הרה"ג ר' שמעון ללוש שליט"א לשנות הגירסא בחזון עובדיה מ"אבן" ל"דינר" להתיר באוחז האב ביד התינוק ודינר ביד התינוק ויש געגועים דהוה תרתי לטיבותא ולענ"ד אין צריך לזה ואדרבא דעת מרן זצ"ל כפי שכתב בתחילת ההערה בחזו"ע דקיימא לן כסתם מרן לאסור אף בגעגועין ואוחז...

שלום וברכה! ישר כח על הקושיא. נראה לענ"ד שיעור דברי מרן השלחן ערוך בסי' ש"ט כך "נוטל אדם את בנו והאבן בידו, ולא חשיב מטלטל לאבן והוא שיש לו געגועין (פי' שיש לו עצבון כשאינו עם אביו) עליו, שאם לא יטלנו, יחלה אבל אם אין לו געגועין עליו לא" פירושו כשאין לו געגועין אסור באבן בכל ענין בין מגביה את...

דוקא נראה יותר לענ"ד כצד השני שכתבת מדהשמיט הדין בעל המחיה שהוא חידוש יותר גדול דאכן סבר דדברי החזון עובדיה לא נאמרו אלא באומר על הארץ ועל הפירות. ועכ"פ אין ראיה מדבריו לכאן ולכאן וסוגיא דשמעתא בראשונים ואחרונים יכריע שלא מצינו סוברים להקל אלא בעל הפירות ולא בעל המחיה וגם בעל הפירות נחלקו...

ראיתי שהקשה הרה"ג ר' יוסף דהן שליט"א על דברי העמודי הוראה חלק ב' סי' רח בביאור הוראה (עמ' 402) במה שהעלנו שמרן זצ"ל חזר בו מדבריו הראשונים עיין שם. ומה שהשיב לו הרה"ג ר' שמעון ללוש שליט"א בזה. ואענה חלקי בזה בס"ד כדרכה של תורה. א' בראשונים לא מצינו מי שבהדיא יאמר סב"ל בבירך על המחיה לפטור פרי...

אני מבין (והבנתי כבר מתחילה) שזה החשבון של הקושיא שאתם מקשים ואכן גם אני סברתי כך בתחילה ולכן היה לי אותו הקושיא על פי החשבון הפשוט שביארת. אני אומר סברא לתרץ ולהסביר בטוב טעם ודעת מדוע חשבון זה אינו מוכרח ואינו מוצדק לדחות דברי החזון עובדיה כי (בדוגמא שהבאת) מה שהרמב"ם נכסס וממולא הם המוציא...

תורת לחם מאן דכר שמיה? אנו דנים על קביעות סעודה וסברא ישרה שאין בבייגלע או עוגה דרך קביעות סעודה אפילו לאידך מאן דאמרי (ולכן צריך לאכול הרבה כדי לקבוע עליהם ואכן אז מברך המוציא) וכי משום שברכתו המוציא נהפך דרך העולם להיות דעתם לקבוע על זה סעודה.

כל דבריו לומר שאין שיטה הסוברת שזה פת גמור אלא דאפילו הכי מברך המוציא [לאותם הדעות שלא הגדירוהו כפת] ודין המוציא אינו מורה להיותו פת גמור ולא מורה על קביעות סעודה שהם שני דינים נפרדים. אתם חושבים שכיון שהם סוברים לברך המוציא על כרחך סברי דהוה פת גמור ואין זה נכון אלא דאף שאינו פת גמור מברך...

תראה שזה כל הספק של האחרונים שהביא בחזון עובדיה עמ' פא ועמ' רצג שגם על כזית פת היה להם ספק היכא דלא קבע ושם בודאי מברך המוציא וברכת המזון ואם כן מוכרח שהיה להם סברא שאפילו פת גמור אם אוכל שלא במטרת קביעות יש צד שיברך על שאר אוכלים ואינם נפטרים בברכת הפת ואם כן אף דשם אנו נוקטים דפוטר מכל מקום...

לענ"ד זהו עיקר הוכחתו של החזון עובדיה מהריטב"א דעל פחות מכזית אינו פוטר שאר דברים כי לא "שם המוציא פוטר" אלא הקביעות פוטרת והכי נמי לא שם המוציא פוטר בפת כסנין [אשר יהיה לו תנאי אחד ולהדעה שעדיין הוא המוציא] אלא הקביעות ולכל פת כסנין לפי שום גדר ולכל המאן דאמרי ליכא קביעות בפת כנסין (כי זה...

ידידי היקר. זה כל ההבנה! שגם אם נאמר שצריך לברך המוציא אפילו הכי אינו קביעות רק שלאלו הדעות לא יצא מגדר פת לברך עליו מזונות אבל מכל מקום אין משום קביעות לפטור השאר שאינו "פת גמור". זהו עיקר הסברא! וכדאמר לעיל.

אבל זה דבר פשוט ולא חידוש שלא יעשו חכמים חילוקים בפת גמור בין קובע ובין שלא קובע (ובלבד שיהא כזית) שאם לא כן נתת דבריך לשיעורים וכל שיעורי חכמים כך הוא ומה דוחק יש בזה רק בפת כסנין שאינו כלחם גמור וממילא אינו בכלל הגדרת פת גמור הלכו אחר חסרון קביעות שלא יפטור שאר דברים (שאינו בכלל הלא פלוג). וזה...

ואכן לא בא המחבר להוסיף כלום על תירוץ החזון עובדיה אלא שביאר שזה עצם כוונת החזון עובדיה כמבואר שם בעמ' רצג ואם כן מה שכתבת 'שלא מסתבר' עיקר התלונה על החזון עובדיה ח"ו ואין זה דרכנו לדחות בקל דברי מרן זצ"ל שבפירוש מתייחס לקושיא שהקשת ותירץ על דרך הנזכרת דלא קבעי.

לא ראיתי שום דוחק בתירוץ זה והוא ישר בעיני דעיקר דין דפת פוטר משום קביעותו וברור שעל פת כסנין אף באחד מן הגדרים בלבד ליכא קביעות ואם כן ממילא לכל הדעות במציאות לא קבעי על כל סוג פת כסנין ואיך יפטור שתיה או אף מאכל וכל מה שנחלקו הראשונים בגדרים על כרחך כדביאר שם מה יצא מהגדרת פת וכי סלקא דעתך...

דעת החזון עובדיה מתבארת במה שכתב בעמודי הוראה חלק ב' סי' קסח בביאור הוראה שבסוף הספר שהעתקתי כאן

מתוך ספר עמודי הוראה חלק ג' סימן רס"ה (בביאור הוראה שבסוף הספר) וראיתי בילקוט יוסף (מהדו"ב עמ' שסה) שהתעורר בקושיא זו ויישב בכמה אופנים: א' דמה שהצריך בחזון עובדיה ליתן מאכל היתר בכלי לטלטלו אגב ההיתר היינו משום דאיירי לענין טלטול הצלחת לאחר מכן ולכן כתב שיתן חתיכת פת לצלחת ואז יוכל לטלטל הצלחת...

שאני תפילה דאיתא בנדבה והוה כקרבן דאזלינן בתר מחשבה. ובעיקר דבריך "מנין לך וכו'" נראה כי לרוב הפוסקים מצות ג' סעודות עיקרם מדרבנן וכל שכן הזכרת מעין המאורע דהוה דרבנן לכולי עלמא ולכן שפיר שייך שכן יסבור מרן זצ"ל להקל כל שהיתה הזכרת כהוגן באחת מהם אע"פ שבדעתו היתה שסעודה ראשונה עיקר ואדרבא כבודו...

אכן אם יעשה עוד סעודה בלילה [שזהו עיקר זמנה] ודאי שלא יצטרך לחזור על פי שיטת מרן הרב עובדיה זצ"ל ואף אם תמצא לומר דכי האי גוונא אינו מועיל אפילו הכי יש לחלק בין רגיל ללא רגיל ואין הכי נמי אם רגיל לעשות ב' סעודות בלילה ודאי שאין חסרון במה שחיסר בראשון והכי נמי לא שנא אליבא דהתוס' רי"ד.