מה שהיה בזמן מרן זיע"א היה ציבור אחר וסגנון אחר, היום הציבור זה בני תורה בחורי ישיבות ואברכים, ואני שומע שלהרבה אנשים זה ממש צורם (גם לי...), אולי לשיר רק 'ימים' ומקסימום לומר 'ירבו ימיך' וכו', ובכלל שלא לדבר על התמהונים שצווחים שם "הריעו לו ויהי רצון" איפה אנחנו חיים???? ואלו שתמיד חייבים לצעוק...
לצורך הכנת שיעור בנושא זה אשמח לקבל דוגמאות מצויות ומקורות שדיברו בזה
כגון האוכל לחם ופתאום השכן דופק בהפתעה ומביא לו ממרח שוקולד ומורח על הלחם שצריך לברך שהכל, וכן על זה הדרך...
ומסתעף גם לדין נמלך, כגון חשב שההסעה הגיעה וגמר בדעתו לסיים לאכול ושוב נתברר שזה לא היא, חוזר לברך...
אשמח לעזרה בזה...