תוצאות חיפוש

נציין את מה שאירע אתמול כאשר בליל ז׳ ברכות האחרון של החתונה שביקשו מהראשל״צ הגרש״מ עמאר לדבר, תיקן מרן הראשל״צ הגר״י יוסף ואמר ׳מרן הראשל״צ׳ על עמיתו הגרשמ״ע. ודפח״ח.

לא נכון, הוא כותב מפרש נימוק למה הוא לא מברך מעין ג׳ לפי שלא היה כזית בכדי אכילת פרס, ״אך מברך בנ״ר בשביל יתר המינים המעורבים בתבשיל זה״

המשנ״ב (ס״ק מח) נקט שהשו״ע מדבר באכל כזית מיתר המינים המעורבים שם. ולא שאכל בצמצום כזית. ולפ״ז אזלה ראיית האול״צ.

זה בכלל לא יובן. שמכיון שתיקנו לברך כל יום, בהכרח שהברכה היא על חלק מהמצווה. וא״כ לא יעלה על הדעת לומר שיש בזה ברכה לבטלה למפרע. וז״פ.

האם ידוע למישהו שבילקו״י הזכיר את הכלל של הריטב״א גם באופן שאין מצוה ותנאי ? והאם יש מקום שהעיר ע״ד מרן אביו זצ״ל שבכמה מקומות נקט את דעת הריטב״א ככלל פשוט לכל האופנים ?

בשיעור השבועי של הראשל״צ אמר לדחות להדיא את שיטת החינא וחסדא שהשווה את דין הריטב״א לכגון דא שלא רצה לאכול מחמת שהודיעו לו שהמאכל חמוץ וכדו׳, שאין בזה ברכה לבטלה. ודחה דבריו.

עדיין היה נראה לי שזוהי כוונתו. שמכיון שכוונתו היתה לסעוד סעודת קבע, א״כ חל עליו חובת ברכת לישב בסוכה, היות ונוצר מצב שמחוייב בברכה מפאת ישיבתו. ושוב כיון שבאותו העת והרגע רצונו כך היה, אי״ז נחשב ברכה לבטלה. אני לא אומר שזוהי כוונת מרן מלכא, אלא רק שאליבא דהלכתא, אפשר בודאי להחשיב שלא בירך ברכה...

שמך מוכי״ח אותך, שאתה ׳מתלמידי הראש״ל׳, ולאן נעלם התואר ׳מרן׳ ?

כאשר קראתי את דברי מרן בחזו״ע שציינת גם תמהתי, איך הוא משווה את זה. וחשבתי שאולי אפשר ליישב שלעולם אין הברכה היא על האכילה, אלא על עצם הישיבה, ורק שישנו תנאי שיאכל בכדי שיבטא באופן מוחלט את ׳מעשה הישיבה׳ שבא לקיים. וא״כ כאשר התיישב ורוצה לאכול, אף שלמעשה לא אכל, הרי סוף סוף עיקר הישיבה קיימת...

וגם אם לא צריך, ונאמר שזה חל ממילא, אין הבדל מאחר שיש חיוב לקבל תוספת שבת. וכמ״ש הגר״ז בקונטרס אחרון (סי׳ רסא אות ג) שהוא מוכרח מסיני לקבל תוספת שבת. והביאו מרן ביב״א ח״ז (סי׳ לד בהערה).

מצויין. ומה אתה רואה שהוא מותר עדיין לעשות בו מלאכות ? בודאי שאם הוא פורש ממלאכות, הכוונה שצריך להתנהג כמו שחל שבת

שלשתם נראה לי… תוכל להסביר את דבריך, את ההשוואה שלך, ולאן אתה חותר ?

לא הבנתי. במחילה.

במה זה הוספה מחול על הקודש אם ככה. אין בו שום תוכן דיני אם פורש ממלאכה אבל הוא עדיין מותר בהם. מה שמועיל להתפלל מנחה אינו קשור כלל וכלל לעצם הקושי הקיים בדין זה של תוספת שבת שמתנגד לדין ספק חשיכה. ובכלל, לא מובן מה שהביא הראש״ל סמך וסעד לדבריו שיש להתיר להתפלל מנחה מפאת ספק ספיקא מדברי מרן...

במה זה תוספת שבת אם הוא לא אסור במלאכה, ואם לא נחשב שקיבל ע״ע את התוספת ושוב לא היו ספק שבת אצלו

ראיתי בילקוט יוסף (שבת ח"א כרך א, עמ' תשצ והלאה) שדן במי שרוצה להתפלל מנחה לאחר שקיעת החמה בע"ש, שיש בזה לכאו' משום תרתי דסתרי שאינו יכול להתפלל תפליה של חול בשבת, כיון שכבר קיבל שבת. ואף דבכל השנה יכול אדם להתפלל מנחה בביה"ש, בע"ש שאני משום שיש מצות תוספת שבת. וא"כ קיבל ע"ע שבת, ושוב לא יוכל...

אני מצטרף לתמיהה הנ"ל מאוד מוזר שיוסיפו דבר כזה, אם לא שהיה ענין להוסיף במיוחד על האדמו"ר מגור

לא הבנתי, א. אתה משווה סטודנט לגדול הדור ? הם יודעים כמו שהרבה יודעים הלכות שבת ב. גם אם נניח שהרבה יודעים את לימודיהם, אך הרי זה מוגדר מאוד, הם לא יודעים משהו מעבר לתחום שלהם. להיות גדול, צריך בהכרח להיות בקיא בכל רחבי התלמוד, וז"פ. וזה לא פלא שהדבר מסובך, קשה, ודורש המון עמל. ודברי חז"ל...

אותו שיעור שמעתי בשם הרב שך עם תלמידיו שרצו ללכת ללמוד בישיבת בריסק וללמוד שם קדשים... שני נביאים התנבאו בסגנון אחד (?...)

מאוד מעניין, אבל חבל שקיצר במקום שהיה צריך להאריך קצת. יש למישהו הסבר ?