• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

אודה לקבל משו"ת יביע אומר

סימן פ"ג אות כ"ז כ"ח.
נוגע לענין ספירת העומר בקטן שהגדיל בימי הספירה
אם כן, כוונתך לשו"ת יבי"א, חלק ג', חלק או"ח, סי' כ"ז וסי' כ"ח.
מיד בעז"ה אני אעתיק את לשונו. *מתוך שו"ת בר אילן*
(כל החיוכים, הכוונה כמובן לעמוד ב' וסגירת סוגריים... :) )
 
סי' כ"ז
ב"ה. פתח תקוה. יום טו"ב למ"ט - מונים. ב' אייר תשי"ח. לכבוד ידי"נ וחביבי הרב הגאון החו"ב כמוהר"ר שלום מזרחי שליט"א. חבר בית הדין תל אביב - יפו.
אחרי עתרת החיים והשלום וכט"ס. בדבר אשר שמע כת"ר שהוריתי לקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה שאינו יכול להמשיך לספור ספירת העומר בברכה, אף על פי שהיה סופר סה"ע מדי יום ביומו קודם שיגדיל. ובקשני כת"ר להסביר לו טעמי ונימוקי בזה ולמצוא מקור נאמן להוראה זו מילתא בטעמא. ולעשות רצון צדיק חפצתי, ואמרתי אציגה נא בזה מאשר כתבתי בענין זה עוד מימי חרפי, בתוספת נופך.
(א) בגמרא ר"ה (כח) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. כפאו מאן, אילימא כפאו שד, והתניא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. אר"א שכפאוהו עכו"ם. וז"ל הרמב"ם (פ"ו מה' חו"מ ה"ג), אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות. ע"כ. וכ"פ מרן בש"ע /בא"ח/ (סי' תעה ס"ה). ומוכח מהכא שהעושה מצוה בזמן פיטורו, ושוב נתחייב במצות אין מעשיו שעשה בזמן פיטורו מוצאים אותו ידי חובת המצוה. וחייב לחזור ולעשותה אם עדיין לא עבר זמנה. והרמב"ם (פ"ה מה' קרבן פסח ה"ז) כ' וז"ל, גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. וכ' ע"ז מרן הכ"מ, איכא למידק אטו קטן בר חיובא הוא. ותי' הר"י קורקוס ז"ל, דכיון דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנים אותו, נפטר הוא בכך מן השני. ע"כ. אלמא דאי לאו דרבייה רחמנא לקטן, אין המצוה שעשה הקטן פוטרתו לכשיגדיל, וכל זמן שלא עבר לגמרי זמן המצוה חייב לחזור לעשותה. וכ"כ הטורי אבן ר"ה (כח) ושם בקונט' אבני מילואים (ר"ה שם) הקשה ע"ד הרמב"ם ה' קרבן פסח הנ"ל, דאמאי פטור והרי לאו בר חיובא היה בראשון. והניח בקו'. (ולא הביא ד' הכ"מ.) אלמא דמפשט פשיטא ליה האי מילתא שלא לחלק בין שוטה לקטן בענין זה. (וע' בס' צפנת פענח מה"ת (דנ"ז ע"א) ראיה להרמב"ם מהירוש'), ואף על גב דאמרי' בגטין (פה) חוץ מקדושי קטן מהו, מי אמרי' השתא מיהא לאו בר הויה הוא, א"ד אתי לכלל הויה. ת"ש קטנה מתגרשת בקידושי אביה, אמאי הא בעינן ויצאה והיתה, אלא אתיא לכלל הויה ה"נ אתיא לכלל הויה. ע"כ. הא קמן דחשבינן לקטן בר הויה, כיון שסופו לבא לכלל זה. וה"נ נימא הכי. וכיו"ב בירוש' (רפ"ק דחגיגה). ע"ש. מ"מ הרי גם נכפה בעת שטותו סופו להתרפא, ואפ"ה לא מהני עשיית המצוה שעשה בעת שטותו, הואיל ובאותה שעה מיהא פטור היה. וה"ה לקטן. ומכ"ש לפמ"ש התוס' גיטין (כב:), וא"ת הא לאו בני כריתות נינהו. וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות. עכ"ל. אלמא דשוטה וקטן כחדא שריין. ומכיון דשוטה שקיים מצוה בעת שטותו לא יצא י"ח, אף על פי שהוא ראוי להתחייב לכשיתרפא, הואיל והשתא מיהא לאו בר חיובא הוא, וחייב לחזור ולעשות המצוה לאחר שנתרפא. ה"נ קטן. [וע' בשו"ת נוב"י תנינא (חאה"ע סי' סח). ובשו"ת יוסף אומץ (סי' ג). ובס' בית מאיר (סי' קלז ס"ב). ובשו"ת כת"ס (חאו"ח סי' צט). וע"ע בס' ציונים לתורה (כלל ח). ובס' העמק שאלה (סי' עו אות ד, וסי' קכד אות ד). ובס' קובץ הערות (סי' ה אות יב ויג). ע"ש]. וכן ראיתי להגאון מהר"ם בן חביב בקונט' יום תרועה (ר"ה כח) שכ', מכאן יש ללמוד דמי שנולד ביום ר"ה בחצות היום, ובשנת י"ג ויום א' שמע התקיעות קודם חצות, צריך לחזור ולתקוע אחר חצות, לדעת הפוסקים דס"ל י"ג שנים בעינן מעת לעת, משום שהתקיעות ששמע מקודם היו בזמן שהוא קטן ופטור ממצות. ע"כ. והגאון רעק"א בהגהותיו לשם כ', שאף לדעת הפוסקים דס"ל דא"צ מעת לעת, משכחת לה בהביא ב' שערות בחצות היום שצריך לחזור ולתקוע אח"כ. ע"כ. (וע' יבמות לג דאייתי ב' שערות בשבת וכו'). ותנא דמסייע להו מרן הכ"מ הל' קרבן פסח הנ"ל.
(ב) איברא דחזי הוית להגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (סי' יח), שכ' לתמוה ע"ד מרן הכ"מ הנ"ל, שתירוצו נסתר מכמה מקומות, שהרי מפורש ברמב"ם (פ"ב מהק"פ הי"א), שיתום ששחטו עליו אפוטרופוסים יאכל ממקום שהוא רוצה. ובגמ' פסחים (פט) פריך ע"ז, ש"מ יש ברירה, ומשני ר' זירא שה לבית מ"מ. וכ' התוס' שם, פי' משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא. והכי אית ליה לר' זירא גופיה בנדרים (לו) ע"כ. וכ"כ הר"ן נדרים שם, דשה לבית אבות לאו דאורייתא, שמן התורה אין צריכים הקטנים להמנות בשה עם בני חבורה, אלא אוכלים ממנו אף על פי שלא נמנו עליו, ואף על גב דאין פסח נאכל שלא למנויו, ה"מ בראויים להמנות, אבל קטנים דלאו בני הכי נינהו לית לן בה. ע"כ. אלמא דמה"ת אין הקטנים נמנים. וא"כ הדרא קו' לדוכתא על הרמב"ם שהיאך פסק שקטן שהגדיל בין ב' פסחים פטור מפסח שני, אם עשה בראשון, ועל כרחך לו' דקטן שאני משאר פיטורים, דמ"מ יש עליו מצות חינוך ומש"ה פטור אף לכשהגדיל. עכת"ד. ולפע"ד יש לתמוה על הגאון הנצי"ב שדוחה דברי מרן בשתי ידים, מבלי להזכיר מהגמרא גטין (כה), אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר וכו', וכ' התוס', אף על גב דבנדרים (לו) משמע דאיירי בלא אמנינהו, משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא, וא"צ שום מינוי, סוגיא דהכא איירי אי אמרינן שה לבית אבות דאורייתא. ע"כ. ובחי' הרמב"ן גטין שם כ' בזה"ל, ואי קשיא לוקמה בקטנים ואין האב מביא פסח בשביל בנו קטן אלא מדרבנן, דשה לבית אבות לאו דאורייתא. והכי מוקי לה בפסחים ובנדרים. ולית לה פתרי שזו מן השמועות המתחלפות בחילוף המסכתות היא, ואמוראי נינהו, ורב יהודה סבר דאורייתא, ואליבא דידיה קא מתרץ לה. ע"כ. (וע' תוס' מנחות נח סע"ב). וע"ע בקידושין (מב) איש לפי אכלו איש זוכה ולא הקטן זוכה. והקשו התוס', דל"ל קרא הא קי"ל אין יד לקטן. וי"ל דלגבי פסח אצטריך דס"ד הואיל ושייך באכילת פסחים, וצריך להמנות עליו, דכתיב שה לבית אפי' קטן, אימא אף לאחרים זוכה קמ"ל. ע"כ. וע"ע תוס' גיטין (סד:) דמספק"ל בהאי מילתא אי שה לבית אבות דאורייתא או לא. ע"ש. (אכן הרשב"א והריטב"א גטין (כה) לא כ"כ. וע"ע בתוס' פסחים (פט) ד"ה אלא) ומעתה י"ל דמרן הכ"מ ס"ל שדעת הרמב"ם לפסוק כמ"ד שה לבית אבות דאורייתא. וכפשטות הגמ' (פסחים פט וגיטין כה) דמוקי לה באמנינהו מעיקרא. וכדמוכח נמי בקידושין (מב) הנ"ל. וכן ראיתי להגאון קרן אורה (נדרים לו) שכ', מדברי הרמב"ם נראה דס"ל כסתמא דסוגיא דפסחים דקטן אינו אוכל אלא כשהוא מנוי מה"ת. וכדאוקי לה דאמנינהו מעיקרא. וכ"מ בקידושין (מב) איש זוכה ולא קטן וכו'. עכת"ד. (וכ"כ בפשיטות בשו"ת בית יעקב החדש סי' כז) ומצאתי להגאון חת"ס בחי' לנדרים (לו) שכ', דמ"ש התוס' שם דהוי כמו נשים רשות, ר"ל אינם מחוייבים אבל אם אוכלים מקיימים מצוה אלא שא"צ מינוי. וכן מוכח ממ"ש הר"י קורקוס בכ"מ (פ"ה מהק"פ ה"ז) שעכ"פ אכילתן דאורייתא, רק מנויין לאו דאורייתא. וכן מוכח במכילתא דמייתי הכ"מ (שם ה"ו). עכת"ד. וכ"ה בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' פג). וע"ע בשו"ת חת"ס ח"ו (ס"ס יג). וכ"כ בשו"ת ברכת יצחק (סי' ט). ושכ"כ הטיב גיטין. ע"ש. נמצינו למדים שדברי מרן הכ"מ בשם הר"י קורקוס יש להם ע"מ שיסמוכו. ודלא כהמשיב דבר דמדחי להו בגילא דחיטתא. ואמנם מצאתי לו חבר הוא הגאון מנחת חינוך (מצוה ה אות ב) שהעיר ג"כ על הכ"מ הללו, דהא שה לבית אבות לאו דאורייתא. ולכן הניח בצ"ע גם על הרמב"ם שפסק שאם עשה בראשון פטור, דהא דמי לשוטה שאכל מצה בעת שטותו דלא יצא כמ"ש בר"ה (כח) ושו"ר להט"א כנ"ל. ע"ש. אולם לפמש"כ לאו מילתא פסיקתא הוא כלל. ולדעת רמב"ם שפיר י"ל דשה לבית אבות דאורייתא. +/מלואים/ ע' בס' ראשית בכורים (דנ"ט ע"א). ובשו"ת דגל ראובן ח"ב (סי' כד).+
ולפ"ז ניחא מ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' ק"פ ה"ד), ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה, ולא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת. וכ' הכ"מ, כ"ה בסוכה (מב:) קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטים עליו את הפסח, שנא' איש לפי אכלו. ופרש"י, שממנים אותו על בני חבורה, ואי לא לא, דכתיב איש לפי אכלו תכוסו, הראוי לאכילה. ומ"ש רבינו לפי שאינן בני דעת, קשה לי דטפי הול"ל מדכתיב בפסח איש לפי אכלו. וי"ל דלא משמע ליה למעוטי קטן, דא"כ הוה מתמעט אף מלהמנות עם בני חבורה, ומדתניא שוחטים עליו את הפסח משמע דס"ל להש"ס דהאי איש לאו למעוטי קטן אתא. ומ"ש שאינם בני דעת, אפשר דר"ל דמש"ה אין הקדשן הקדש. ואפשר דהיינו דוקא בשלא הגיעו לעונת נדרים. ע"כ. הא קמן דס"ל להרמב"ם שממנים את הקטן על הפסח וחזי לאצטרופי עם בני חבורה, דשה לבית אבות דאורייתא ולא נתמעט מאיש לפי אכלו, הואיל ואשכחן קרא אחרינא במכסת נפשות, דאפי' קטן במשמע. כדאי' בסנהדרין (פד:). וכ"כ המנחת חינוך (מצוה ה). ע"ש. וכ"כ להדיא הגאון חקרי לב ח"ג מיו"ד (סי' קמה דק"ע ע"א) להוכיח מדברי מרן הכ"מ הללו דס"ל דחיוב קטנים הוי מדאורייתא. אלא שכ' להק' עליו מפסחים (פח) ונדרים (לו) דשה לבית אבות לאו דאו'. ע"ש. ולפמש"כ לק"מ דהרמב"ם ומרן סמכו להם על סוגיות אחרות המוכיחות דשה לבית אבות דאורייתא. ועפ"ז תתיישב קו' המנ"ח שם על הרמב"ם, שאינו מובן, ל"ל הטעם שאינם בני דעת תיפוק ליה שפטורים מכל המצות וכו'. ע"ש. ולפי האמור שאני פסח משאר מצות התורה. והרי הוא כמבואר. (ואפשר לתת טעם לזה, שהואיל ומצות והגדת לבנך אשר בה תלוי עיקר ושורש האמונה, תלויה ביותר בשחיטת הפסח. וכמ"ש והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ופרש"י (שמות יג ח) בעבור שאקיים מצותיו פסח מצה ומרור. וכמ"ש בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ובזמן בהמ"ק שהיו מביאין לפניו גופו של פסח (פסחים קיד), היתה התשובה מכוונת ביותר על הפסח, כשם שהשאלה של הבנים נאמרה ג"כ על הפסח, וכדכתיב מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא וכו'. וע' בתה"ד (סי' קכה). ע"כ צותה התורה שיהיה בר חיובא במצות קרבן פסח.) ומה שפסק הרמב"ם (פ"ב מהק"פ) דיתום ששחטו עליו אפוטרופוסים יאכל ממקום שירצה, אף על גב דאנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה. י"ל כי הנה בתוס' פסחים (פח) כ' בזה"ל: וא"ת כיון דשה לבית אבות לאו דאו' היאך מאכיל פסח שלא למנוייו, נהי דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ למספי ליה בידים אסור. כדאמרי' ביבמות (קיד) ואור"י דהתם ילפינן לה מלא תאכלום, ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבלות, אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי. עכ"ל. ולפ"ז י"ל דאף להרמב"ם כל שיש סרך מצוה בחינוך הקטן אין כאן איסור מה"ת דלא למספי ליה בידים מקרבן פסח שלא נמנה עליו, שאין הכרח מהכתוב גבי שרצים ודם וטומאה, לאסור במקום מצוה ג"כ. (ואף דלרמב"ם שה לבית אבות דאו', מ"מ בעיקר התי' של התוס' י"ל שאף רמב"ם יודה). ולכן אף אם אסור מיהא מדרבנן, מ"מ בדרבנן יש ברירה. ולכן יאכל במקום שירצה ובלא"ה י"ל דהרמב"ם לשטתיה אזיל, לפמש"כ הפמ"ג מש"ז (סי' שמג סק"א) שי"ל דס"ל להרמב"ם כהרא"ם דדוקא בשרצים ודם וטומאה דאיכא קראי אסור מה"ת למספי ליה בידים, משא"כ בכל האיסורים אינו אלא מדרבנן. וע"ש. וע"ע בשו"ת נוב"י מה"ת (חאו"ח סי' א). וא"כ בק"פ הוי רק מדרבנן. (ואפי' להב"י שם י"ל דבק"פ מיהא יודה.) ובדרבנן יש ברירה. (ולפי הטעם הנ"ל, י"ל דהואיל ומצות והגדת לבנך אינה מיוחדת רק לבנים, אלא גם תלמידים קרואים בנים, וכמ"ש בס' החינוך (מצוה כא). וע"ע במש"כ בס' חזון עובדיה (עמוד קיא ורסו). טוב שיאכל היתום אצל האפוטרופוס שהוא רוצה בו לקיים בו מצות הגדה כשהפסח מונח לפניו. כנ"ל).
(ג) ותבט עיני להגאון חקרי לב ח"ג מיו"ד (סי' קמה) הנ"ל, שהביא דברי הרמב"ם (פ"ה מהק"פ ה"ז) שאם שחטו עליו בראשון פטור. וכ' ע"ז, והדבר קשה דהיכי אתי חינוך דרבנן ומוציאו ידי חיוב תורה של מצות ק"פ. והא קי"ל בברכות (כ:) דלא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא. ומ"ש הכ"מ בשם מהר"י קורקוס, לכאו' הם דברי תימה, דהא שה לבית אבות דאורייתא. וא"כ הדק"ל. לכן י"ל דכיון דכתיב במכסת נפשות לתת רשות לקטנים לאכול מהק"פ דלא ליהוי איסור משום נאכל שלא למנוייו, להכי כששוחט על הקטן כשל תורה חשיב וע"כ פוטר מפסח שני. עכת"ד. ותמיהני על הגאון ז"ל דכל רז לא אניס ליה דאשתמטיתיה ד' התוס' (גיטין כה וקידושין מב) והרמב"ן (גטין כה). דהאי מילתא דשה לבית אבות אי דאורייתא או לא, לאו מילתא פסיקתא היא כלל. ומצאתי בס' קהלת יעקב אלגאזי (מע' ש אות שב) שהאריך הרחיב בזה כיד ה' הטובה עליו, והביא ד' התוס' והרמב"ן הנ"ל. ושכן הוא דעת הרמב"ם (פ"ה מהק"פ ה"ז) דקמן, וכמ"ש הכ"מ בשם מהר"י קורקוס. והוסיף גם מדברי הרמב"ם (פ"ה מהק"פ ה"ו) שכ', הקטן אין מילת עבדיו מעכבתו מלהמנות על הפסח, שנא' וכל עבד איש להוציא את הקטן. וכ' הכ"מ שמקורו במכילתא (לפי גירסת רמב"ם). ע"ש. והן הן דברי החת"ס בחי' לנדרים (לו) הנ"ל בשינוי קצת, כאשר יראה הרואה. גם בס' תורה תמימה (פר' בא), צידד דר"ז יחידאה הוא במה שסובר שה לבית אבות לאו דאורייתא, והוכיח כן מד' התוס' והרמב"ן. ע"ש. וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה ח"א (סי' קמט) בדעת מרן הכ"מ בשם הר"י קורקוס. ע"ש. וע"ע בשו"ת משיב דברים (חאו"ח סי' קח). ובשו"ת אהל משה צוויג (סי' לא אות ה). ע"ש. ועכ"פ לא נפלאת ולא רחוקה היא דרכו של מרן הכ"מ בשם מהר"י קורקוס הנ"ל. ואף לפי תירוצו של החק"ל שאני הכא דאיכא קרא במכסת נפשות דמשמע אפי' קטן. הלא"ה אין הפטור מה"ת פוטר עצמו לכשיתחייב. וקטן שהגדיל חייב לחזור ולעשות המצוה כשלא עבר זמן חיובה. וכן מצאתי הלום להגאון אור שמח (פ"ה מהק"פ ה"ז) שהביא דברי מרן הכ"מ בשם מהר"י קורקוס, וכ' שטעמו נכון. והעיר מהתוס' גיטין (כה) דשה לבית אבות דאו'. וכ"ה בפסחים (פט) ורבינו פוסק כהסוגיות הללו. ושם הביא ההיא דר"ה (כח) כפאו שד וכו'. ומדמה קטן לשוטה. ע"ש. וכן מתבאר עוד בחי' רבינו חיים הלוי מבריסק (פ"ה מהק"פ ה"ז). ע"ש. וכל זה שלא כדברי המשיב דבר שרוצה לחלק בין שוטה לקטן שיש עלין דין חינוך. ומחלק עוד בין כשהוא רוצה להוציא אחרים החייבים מה"ת, שאז אמרי' לא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא, לבין כשהוא רוצה להוציא את עצמו שאז יכול לעשות כן לפטור עצמו לכשיגדיל. שכל האחרונים הנ"ל עומדים כנגדו. וכן עיקר כדברי מרן והאחרונים שבכל אופן אינו מוציא. [וכעת שבתי לראות בדברי האור שמח הנ"ל, שבסוף דבריו הדר תבריה לגזיזיה, וס"ל דמצוה שעשה בקטנותו בקרב כל ישראל יצא בה י"ח, ולא חייבתו גדלותו לעשותה עוד פעם. כיון שיש עליו מצות חינוך. ע"ש. ואנן בדידן אין לנו אלא דברי מרן הכ"מ והאחרונים שעמו דס"ל דלא מהני אלא בדין ק"פ].
(ד) וכן בקדש חזיתיה להגרע"א בחי' לש"ע א"ח (סי' קפו ס"ב) שכ', קטן חייב בבהמ"ז מדרבנן, מסתפקנא בנער שאכל פת ביום האחרון של שנת י"ג סמוך לשקיעת החמה, ובתחלת הלילה כשנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון במעיו, אם מחוייב לברך בהמ"ז מה"ת, ואם נדון דהוי מה"ת, י"ל שאם בירך קודם שקיעה"ח צריך לחזור ולברך כשתחשך, שכיון דבעידן ברכה לא היה חייב מה"ת לברך אינו יכול לפטור חיובא דאורייתא. וע' מג"א (סי' רס"ז סק"א). וצ"ע. ע"כ. והנה המג"א שם הביא דברי המרדכי (פ"ב דמגילה) שכ', שאף למ"ד תוספת שבת דרבנן, אפ"ה יוצא י"ח בקידוש שקידש מבעו"י, כיון שיכול לבא אח"כ לידי חיוב דאורייתא. וכ' ע"ז המג"א, וצ"ע דהא קטן אינו מוציא הגדול י"ח, כמ"ש בש"ע /בא"ח/ (סי' קפו), אף על פי שיבא אח"כ לידי חיוב דאו'. והגרע"א שם הוסיף ע"ז, ומדברי הכ"מ (פ"ה מהק"פ ה"ז) מבואר ג"כ דלא כהמרדכי. עכ"ל. אולם בשו"ת משיב דבר (סי' יח) הנ"ל, אחר שהביא דברי המרדכי (פ"ב דמגילה), לסתור את דברי הכ"מ (פ"ה מהק"פ ה"ז) הנ"ל, כתב וז"ל, אבל באמת ראיה קלישתא היא, דהתם אין הטעם משום שמחוייב מדרבנן, אלא שאני התם דלמדין מדכתיב בחג השבועות וקראתם בעצם היום הזה, למעוטי מבעו"י, ש"מ דבכל שבת ויו"ט אפשר לקדש מבעו"י נמי ומתחיל החיוב מבעו"י. ע"כ. [ומה שהוסיף עוד שם, דלפ"ז א"ש גם לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאין דין תוספת לשבת ויו"ט כלל, ואפ"ה יוצא י"ח בקידוש שמבעו"י. הנה מבואר בב"י /בא"ח/ (סי' רסא), דלהרי"ף איכא תוספת שבת, וכדעת הרא"ש. ורק אליבא דהרמב"ם כתב שאין תוספת לשבת כלל. ושכ"ה דעת ה"ה בד' הרמב"ם. והרדב"ז בלשונות הרמב"ם ח"ג (סי' קיג), השיג על ה"ה שעושה את הרמב"ם כחולק על דעת הרי"ף וכל הפוסקים, והעלה שאף להרמב"ם איכא תוספת לשבת. וע"ע בשו"ת זרע אמת ח"א (חאו"ח סי' לג). ובס' בן יוחאי (שער ו דלת יג). ואכמ"ל]. ולפענ"ד יש להוכיח להיפך מד' המרדכי שהרי נשאל שם, איך סומא מוציא בני ביתו ממצות קידוש, הא לא מחייב אלא מדרבנן לר"י דס"ל סומא פטור מן המצות, והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. והשיב ה"ר טוביה מוינא, דאשכחן דכוותיה במצות קידוש גופיה בברכות (כז) מתפלל אדם של שבת בע"ש, ואומר קדושה על הכוס וכו'. ולר' ישמעאל תוספת שבת הוי מדרבנן וכו'. ואף על גב דבברכות (כ:) אמרינן דאי נשים פטורות מבהמ"ז מה"ת, אינן מוציאות את האנשים י"ח, שאני הכא שיכול לבא לידי חיוב דאורייתא אם יתפקח וכו'. ע"ש. הא קמן דמייתי ראיה מהא לסומא שיכול להוציא את בני ביתו י"ח קידוש, ואם איתא נימא דשאני התם דגלי קרא גבי חג השבועות בעצם היום הזה ולא מבעו"י, הא בעלמא שפיר דמי. ואין ראיה מזה לדין סומא. ואעיקרא כעת לא מצאתי מקור להדרשא שכ' וקראתם בעצם היום הזה, ולא מבעו"י, ואף המשאת בנימין (בחי' דינים שבסוף הספר חאו"ח סי' ד) שכ', שיש להמתין שלא לקדש בליל חג השבועות עד הלילה ממש, מפיק לה מדכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"ש. וכן הובא באחרונים /בא"ח/ (סי' תצד). ולא הזכירו המקרא דבעצם היום הזה. וע' שו"ת דגל מחנה אפרים (סי' ג) שחולק ע"ד המשאת בנימין, וס"ל שאף בחג השבועות מותר לקדש מבעו"י, ולא קפדינן משום תמימות תהיינה לענין זה. וע' תוס' פסחים (צט:) ד"ה עד שתחשך. ובמרדכי שם. וצ"ע. וי"ל. ולפי האמור תשובה מוצאת גם עמ"ש הבגדי ישע א"ח ליישב קו' המג"א על המרדכי, דשאני גבי בהמ"ז שהקטן לא יבא ביום זה לידי חיוב, משא"כ איש גדול שרוצה למשוך זה הקידוש שעושה מבעו"י על החיוב דאו' שיבא בו ביום, מאחר שאין הפסק חול בינתים. עכת"ד. [וכיו"ב ביומא (כט:) לילה אין מחוסר זמן, יום מחוסר זמן. וע"ש בפרש"י]. אולם לקושטא דמילתא ליתא להאי פירוקא בדעת המרדכי. שהרי המרדכי קא מייתי מהכא לענין סומא שיכול להוציא י"ח את ב"ב מפני שיכול לבא לידי חיוב אם יתפקח וחילק בין סומא לנשים כנ"ל. ופשיטא דקטן לא גרע מסומא, דהא זמן ממילא קא אתי. ואילו סומא אינו ודאי שיתפקח. ומצאתי בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' סד) שהשיג על הבגדי ישע כאמור. ע"ש. וע"ע בס' בית ישחק (ד"ט ע"ב). וע' להלן (אות ח) ביישוב ד' המרדכי ושגם הוא מודה להכ"מ הנ"ל.
והנה אף על פי שבעיקר ספקו של הגרע"א (סי' קפו) הנ"ל, מצינו להגאון אמרי בינה (חאו"ח סי' טו) ד"ה וראיתי, דפשיט"ל שאינו חייב לברך כשהגדיל, התם ה"ט משום דבעינן ואכלת ושבעת וברכת כולם בזמן חיוב, וליכא, כיון שאכילתו המביאתו לידי חיוב בהמ"ז היתה בקטנותו. וכיעו"ש. אבל בעלמא אה"נ שאינו מוציא גם את עצמו ידי חיוב דאורייתא. וע"ע בשו"ת אמרי בינה (דיני שבת סי' יא). ע"ש. וכן ראיתי להגאון חזון איש הל' ברכות (סי' כח אות ה), שכ', שגוי שאכל או קטן שאכל, ונתגייר הגוי והגדיל הקטן קודם עיכול, א"צ לברך בהמ"ז מה"ת, כיון שאכילתם היתה בזמן שלא היו בני חיוב. ע"ש. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' לא) שכ' ג"כ להסתפק בזה, אי בעינן שתהיה אכילתו ג"כ בזמן חיוב, או דסגי במה שהוא שבע בעת שבא לכלל חיוב. והניח בצ"ע. ע"ש. ולכאורה חשבתי להעיר מזה עמ"ש הפתחי תשובה יו"ד (סי' שמא סק"ה) בשם הגאון מליסא בדה"ח, שאם אכל כשהוא אונן ונקבר המת קודם עיכול, צריך לברך בהמ"ז. ושכ"כ החכ"א (כלל קנג). ע"ש. ואמאי לא נימא שכיון שאכילתו היתה בזמן פיטורו מכל המצות אין זה מברך. ובהשקפה הראשונה אמרתי שיש לדחות ולומר דאונן בר חיובא הוא מצד עצמו, אלא שנפטר מטעם העוסק במצוה פטור מן המצוה. וע' בתוס' (ר"פ מי שמתו) בשם הירוש', דה"ט או מפני כבוד המת או שישא משאו. ע"ש. ועכ"פ בר חיובא מקרי. (ועמש"כ לעיל ס"ס ו). וכן מתבאר בפמ"ג פתיחה כוללת (חלק השני אות כט), שכ', אונן שעשה מצוה והוציא רבים י"ח כגון שופר בר"ה. (ודעתו לקבור מתו ע"י עכו"ם ביום טוב הא', או ע"י ישראל ביום טוב הב'). אם מוציא הרבים י"ח דמחוייב בדבר קרינן ביה אלא שעוסק במצוה אחרת. ומוציא את אחרים בדיעבד. ואם אין אחר אלא הוא פשיטא שמוציא י"ח, ומצוה דרבים עדיף. ע"כ. וכן מצאתי כיו"ב בשואל ומשיב מה"ת (ח"ד סי' קעב), לענין סופר אונן שכתב תפלין, דפשיט"ל דמקרי שפיר בר קשירה והתפלין כשרים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת פרי השדה ח"ד (סי' לג). ונסתייע ממ"ש החת"ס בליקוטים (סי' לט) שהאונן רשאי להיות מוהל כשאין אחר, דחשיב שפיר בר חיובא מה"ת. ע"ש. וא"כ ה"נ לענין חיוב בהמ"ז בר חיובא מקרי, וכשנקבר מתו חייב לברך בהמ"ז. אולם בהרא"ש (סוף תענית) מבואר להדיא דאונן חשיב פטור בעצם. ומש"ה מדמי ליה לחיגר שנתפשט בשני וכו'. עש"ה. וכן מצאתי להגרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' רו), שהביא דברי הגאון מליסא בדה"ח הנ"ל, וחלק עליו, מכיון שבשעת חיובו בבהמ"ז כשאכל ושבע היה פטור מכל המצות. ודמי לחיגר ביום ראשון שנתפשט בשני דפטור. ע"ש. (ושם הביא דברי הפמ"ג בדין אונן בר"ה שתקע שופר אם מוציא י"ח. וע"ש.) וכן העיר בזה מהר"א פלאג'י בשו"ת ויען אברהם (חיו"ד סי' לח דל"ז ע"ד). ולכן העלה שיחזור לאכול כזית פת ואז יברך בהמ"ז בחיוב לכ"ע. ע"ש. וע"ע בפתח הדביר (סי' עא סק"ד) שמפקפק ע"ד הפמ"ג הנ"ל, וס"ל דאונן לא חשיב בר חיובא והוכיח כן מד' הרא"ש (ר"פ מי שמתו) גבי אונן בהבדלה, דמדמה לה לחיגר שנתפשט בשני דפטור. ע"ש. (ובהרא"ש סוף תענית מפורש הדבר יותר. כיעו"ש.) [אלא דמ"מ יש לדון בזה"ז שיש בכ"מ אנשי חברה קדישא המטפלים במת. דבכה"ג י"ל דאונן חשיב בר חיובא. וע' בשו"ת פמ"א ח"ב (סי' קנ), ובשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' קסד), שכתבו, דאונן שהבדיל במוצ"ש יצא י"ח בדיעבד. ועמ"ש בזה בברכ"י יו"ד (סי' שמא ס"ק יט). ובשלמי צבור (דף קפ ע"ג) ובשו"ת עין משפט (חיו"ד סימן א). ובשמחת יהודה (פ"י משמחות). ובשו"ת שפת אמת (סי' ב די"ט ע"א). ע"ש ואכמ"ל]. ומכאן תשובה מוצאת למ"ש בכף החיים (סי' עא ס"ק יא) בפשיטות, שאם נקבר המת קודם עיכול חייב לברך בהמ"ז. וכן אם עשה צרכיו ואח"כ נקבר מתו חייב לברך אשר יצר. ע"ש. ולפי האמור כיון שלא יצא הדבר מידי מחלוקת הדרינן אכללא דסב"ל =דספק ברכות להקל=, וכ"ש לגבי אשר יצר. וע' במג"א (סי' תרצו ס"ק טז) ובח"א (כלל קנה סי' ח). ע"ש. והן עתה ראיתי בשד"ח (מע' אנינות אות ג), שהכריע כד' הגאון מליסא והחכ"א שהובאו בפ"ת לחייבו בבהמ"ז כשנקבר מתו לפני העיכול. (והביא דברי הרב ויען אברהם ודחאו.) ומ"מ העלה השד"ח שם (אות טז), שאם בירך ברכות השחר באנינותו א"צ לחזור ולברך אחר קבורה אלא דלגבי ברכת התורה באנו למחלוקת אם היא מדאו' או מדרבנן. וסיים השד"ח, ונראה דשב ואל תעשה עדיף. [וע' להלן אות י - יא]. ע"כ. ולפע"ד גם בבהמ"ז יש מקום לפטרו, הואיל ואין חיובו מה"ת, כיון שבשעת פיטור אכל. וכמש"כ לעיל. וכמו כן יש להעיר קצת עמ"ש השד"ח שם בשם הפתה"ד (סי' עא סק"ב), שאם קרא ק"ש בברכותיה באנינותו, ונקבר מתו לפני עבור זמן ק"ש חייב לחזור ולקרוא ק"ש, הואיל והויא מדאו', ומברך גם ברכות ק"ש שכך נתקנה קריאתה. ע"ש. ולפע"ד יש לפקפק בדין הברכות של ק"ש, ושב ואל תעשה עדיף. וכן מצאתי בס' גשר החיים ח"א (עמוד קכט). ע"ש. וע"ע בשו"ת משה האיש (חיו"ד סי' מב - מג). ע"ש. [ומש"ש בדין ספירת העומר, ע' להלן סימן שאחר זה אות יד]. גם הלום ראיתי להשד"ח מע' ברכות (סי' ד אות י), שהביא דברי התוס' הנ"ל אי בעינן אכילה בזמן חיוב. והעיר מד' הפ"ת הנ"ל שחייב לאונן שנקבר מתו לפני העיכול לברך בהמ"ז. וכתב דה"ה לקטן שהגדיל לפני העיכול צריך לברך. ע"ש. ולא נחית לחילוק שכתבנו בין אונן לקטן. ועכ"פ דעת כמה אחרונים דבעינן אכילה בזמן חיוב. וע"ע בס' דבורי אמת (סי' שצו) ד"ה ועיין. ובשו"ת דמשק אליעזר (חאו"ח סי' א). וע' בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' שלז) בד"ה והנה רו"מ. ובשו"ת מתת ידו ח"א (סי' יא.) ע"ש.
(ה) פש גבן לברורי מ"ש הרמ"א בד"מ (סי' נג אות ג) בשם מהרי"ל, מי שנעשה בן י"ג שנים בשבת אינו יכול להיות ש"צ בערבית בליל שבת, לפי שאנו מוסיפין מחול על הקודש בע"ש, והוספה לא שייכא בשנות הנער, ומאחר דמתפללין מבעו"י לא יתפלל. וכ"פ הרמ"א בהגה /בא"ח/ (סי' נג ס"י). וע"ע בט"ז ומג"א שם. ומוכח מדבריו דדוקא להוציא אחרים אינו יכול, אבל הוא עצמו יכול להתפלל ערבית מבעו"י, אף על פי שעדיין לא נעשה בר מצוה עד הלילה ממש. וכבר הרגיש בזה בשו"ת משיב דבר (חאו"ח סי' יח), וכ' להוכיח מכאן היפך דברי הגרע"א (סי' קפו) הנ"ל, דפשיט"ל דהעושה את המצוה בקטנותו אינו פוטר את עצמו לכשיגדיל. ע"ש. וכן העיר בזה בשו"ת עני בן פחמא (חאו"ח סי' ל). ע"ש. אולם באמת אין מכאן כל הוכחה היפך דברי הגרע"א, דשאני הכא דהוי לענין תפלה דרבנן, ומכיון שהקטן ישנו במצות חינוך מדרבנן, מש"ה יכול להתפלל בסוף שנת י"ג מבעו"י כי טוב פטר את עצמו מתפלה דרבנן. אבל לענין ק"ש דאורייתא פשיטא שחוזר וקורא לאחר צאה"כ ככל שאר אינשי דעלמא. וכמ"ש באו"ח (סי' רלה). ואז הנהו גדול המצווה ועושה. ודברי הגרע"א הנה הנם לענין בהמ"ז דאורייתא. וכמו כן דברי מרן הכ"מ ודישרן סמיכין עלוהי, החקרי לב, והקהלת יעקב, והטורי אבן, והגר"ח מבריסק, ושאר אחרו', כולהו דינא קא משתעי בדין קרבן פסח שהוא דבר תורה. והנה ראיתי בשו"ת זכרון יוסף (חיו"ד סי' כו) בד"ה שאלני חכם אחד, שהביא מ"ש הרמב"ם (פי"א מבכורים ה"ב), שאם לא פדאו אביו חייב הוא לפדות את עצמו כשיגדיל. וכ"פ בטוש"ע יו"ד (סי' שה סט"ו). ודייק מזה דבעינן שיגדיל ויהיה בן י"ג שנה. אבל בקטנותו אינו יכול לפדות את עצמו. והקשה מדקי"ל בחו"מ (סי' רלה ס"א) הפעוטות מקחן מקח ומתנתם מתנה, וכיון שכאשר הגיע לחינוך חייב מדרבנן בכל המצות וצריך לברך עליהם, כדין ציצית ולולב וכיו"ב. ה"נ יפדה את עצמו במעות שירש מאביו בברכה. ותירץ דשאני מצות פדיון שאם יקיימנה עכשיו אינו יכול לקיימה שוב כשיגדיל, מש"ה לא אמרינן שיפדה עצמו עכשיו. וכעין מ"ש המפ' גבי אברהם אבינו שלא קיים מצות המילה עד שנצטווה. מפני שגדול המצווה ועושה. עכת"ד. ומשמע מדבריו דבדיעבד אם פדה את עצמו בקטנותו הרי הוא פדוי. ולפמש"כ לעיל יש מקום רב לומר שלא יצא י"ח. שהרי באותה שעה פטור היה מכל המצות. ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ויש לדמות זה להא דקי"ל ביו"ד (סי' שה סי"ג), הפודה בנו תוך שלשים וא"ל מעכשיו אין בנו פדוי. ע"ש. ומצאתי בדברי חמודות (פ"ח דבכורות אות יז) שכ', אם אין לו אב, כל תוך השנים עד שיגדיל הוי דינו כבתוך שלשים שאם פדאו אינו פדוי מגזרת הכתוב. וכמ"ש התוס' [ב"ק יא: ובכורות מט]. וה"נ כל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא ואינו פדוי. וה"נ אם נפדה בקטנותו ע"י ב"ד או אחרים ונתאכלו המעות קודם שיגדיל יש להחמיר להצריכו פדיון אחר. ולכן אין לב"ד וכ"ש גבר בעלמא לפדות קטן שאין לו אב כלל. ע"ש. (וכן הסכים לזה הקצוה"ח סי' רמג סוף סק"ז. ע"ש.) שש לבי שכיוונתי לדעתו ז"ל. ומכאן תמיהני על הגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חיו"ד ס"ס רסו) שכ', שנ"ל דדוקא כשאביו חי אסור לבן לפדות את עצמו, הואיל ומצותו על אביו, עד שיגדיל, ובכל יום ויום י"ל שעדיין יקיים אביו המצוה ויפדנו קודם שיגדיל, ואסור לבן לבטל המ"ע דאו' מאביו. אבל אם מת האב באמת גם קודם שיגדיל חייב לפדות את עצמו משיגיע לעונת הפעוטות. ע"ש. ולא זכר מד' הד"ח הנ"ל. וע' בט"ז (סי' שה ס"ק יא). ובשו"ת תפארת יוסף (חיו"ד סי' לא). ובשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' רמ). ע"ש. והלום ראיתי להגאון מנחת חינוך (מצוה שצב), שכ', ואני מסופק אם לא פדאו האב והוא עצמו פדה א"ע בקטנותו, אם יצא י"ח, וא"צ לפדות שוב א"ע לכשיגדיל. וכדאמרי' בעלמא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. וכאן ג"כ שהשעבוד מחמת המצוה א"כ אינו חייב כלום, ואפי' עבר ועשה המצוה בקטנותו לאו כלום הוא. וכמ"ש בר"ה (כח) גבי כפאו ואכל מצה וכו'. ע"ש. (ומה שנראה מדברי המהר"י אסאד הנ"ל שאין המצוה על האב אלא עד שיגדיל, ע' בס' החינוך (סוף מצוה שצב) שכ', ולפי הדומה שהאב חייב לפדות בנו אפי' אחר שיגדיל הבן, והמצוה מוטלת על האב. ע"ש. וע' בבדק הבית (סי' שה) בשם תשובת הרשב"א ודו"ק. וע' בשו"ת מצות כהונה (סי' סח או' ו). ובשו"ת מור ואהלות (אהל ברכות והודאות סי' כה). ע"ש. ואכמ"ל). והנה גם הלום ראיתי אחרי רואי להגאון מהר"י אשכנזי (בחיו"ד סי' מג ד"צ ע"ב), שהביא דבר זה בשם מעדני יום טוב בכורים (וט"ס הוא). וכ' ע"ז, ולא זכיתי להבין דבריו, דשאני תוך שלשים דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה. אבל כאן כשיגיע לכלל דעת י"ל דש"ד לפדות את עצמו, מדלא אשתמיט לשום פוסק שיכתוב שאינו יכול לפדות עצמו קודם שנעשה בר מצוה. עכת"ד. והרואה יראה דלק"מ. דאדרבה לשון הרמב"ם והטוש"ע שכתבו שפודה א"ע כשיגדיל מדוייק כד' הדברי חמודו'. וטעמו ונימוקו עמו כאמור, דלא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא. וע' בש"ך (סי' שה סוף ס"ק יא), שהביא דברי הדברי חמודות הנ"ל. וכ' עליו שאין דבריו מוכרחים. ע"ש. אולם בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' לו) הביא דברי הש"ך, וכ' ע"ז, ולפע"ד נראין דברי הד"ח בזה, כיון דקטן לאו בר מצות הוא, ואינו בר פדיון כלל. ודמי לתוך שלשים שאינו בר פדיון כלל, ואם נתאכלו המעות אינו פדוי. עכת"ד. וע"ע בשו"ת חמדת משה (חיו"ד סי' פו). ובשו"ת דרכי שלום (סי' ח). ובשו"ת בית דוד אשכנזי (סי' קסא) מ"ש בזה. ע"ש. וראיתי להגרי"ח בס' רב ברכות (מע' פ אות א, דקכ"ז ע"ב), שנשאל בדין בכור יתום שלא נפדה אם יכול לפדות א"ע קודם שיגדיל. והביא ראיה מד' מרן הכ"מ (פ"ה מהק"פ) הנ"ל, שאינו יכול לפדות את עצמו. ושוב כתב לדחות דממונא שיש בו איסורא (פדיון) מאיסורא גרידא (קרבן פסח) לא ילפינן. ע"ש. ולא העיר מכל האחרונים הנ"ל. ויש לפלפל בדברי קדשו ולא עת האסף.
והנה ראיתי עוד להגרי"ח בס' רב ברכות (מע' ב אות ה, דל"ד ע"א), בדין קטן שהגדיל ונעשה בר מצוה בליל ש"ק, שכ', שנ"ל להורות שלא יקדש עד שיהיה ודאי לילה, שאין הקידוש שמקדש מבעו"י כשעודנו קטן, מועיל להוציאו י"ח הקידוש שהוא מדאורייתא. והוכיח במישור דין זה מדברי מרן הכ"מ הנ"ל. ואף שהמרדכי ספ"ב דמגילה אינו סובר כן, מ"מ לענין דינא ודאי דלכתחלה יש להורות כאמור. ואף שדבר זה לא נמצא מבואר בשום מקום, נראה שהוא מוכרח מדברי מרן הכ"מ הנ"ל. ע"כ. וכ"כ בספרו בן איש חי ש"ב (פר' בראשית אות יג). וכיון בקדשו לדעת הגאון אמרי בינה (דיני שבת סי' יא) שג"כ העיר כן בדין קידוש. וע"ע בשו"ת עני בן פחמא (סי' ל) שנתעורר ג"כ בזה. וע' להלן אות ט. והנה ממה שלא העירו זאת גם לענין תפלת ערבית להצריכו להתפלל אחר צאה"כ משמע דבדרבנן מיהא לא קפדינן. וכנ"ל. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חאו"ח ס"ס לא) שכ', קטן שהגדיל יוצא י"ח במצוה דרבנן שעשה בקטנותו הואיל והיה בר חיובא משום חינוך, אבל במצוה דאו' לא יצא. דלא עדיף מלהוציא את אחרים דלא מהני להוציא את המחוייב מה"ת. עכת"ד. וע' בכנה"ג אה"ע (סי' לד הגה"ט אות ו) בדין קידושי קטן. ובס' חינא וחסדא ח"א (דק"ח ע"ג). ובשו"ת שמחת יום טוב אלגאזי (ס"ס ט). ע"ש. וי"ל. והנה ראיתי בס' עושה שלום (מע' מצות צ"כ, דנ"ט ע"ד), שהביא מ"ש מהר"ם בן חביב ביום תרועה (ר"ה כח) הנ"ל באות א', שקטן ששמע תקיעות בר"ה והגדיל בו ביום חייב לחזור לשמוע התקיעות. וכתב עליו, ולא זכיתי להבין דבריו, דשאני שוטה שפטור מכל המצות אפי' מדרבנן, משא"כ קטן שחייב במצות מדרבנן י"ל שא"צ שישמע התקיעות פעם אחרת. כנ"ל נכון. ע"כ. ואין דבריו מחוורים, שהרי אף על פי שחייב מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאו', כדאי' בברכות (כ:). וכ"כ מרן הכ"מ והאחרו' הנ"ל. וכן ראיתי בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' יא) שכ', בקטן שלא הגיע לי"ג שנה שחלה, והדירוהו אמו והאפטרופוס שלו לכתוב ס"ת לכשיתרפא, ונתרפא, שצריך להמתין עד שיהיה בר מנין ויגיע לכלל מצות, כדי שיוכל לקיים מ"ע של כתיבת ס"ת בחיוב כתקנתה, ולא קודם לכן שאינו בר חיובא. והביא ראיה מהמהר"ם בן חביב הנ"ל. (ורמז לד' העושה שלום). ע"ש. (וע' בשו"ת נחלת בנימין (סי' קיד אות ג). וי"ל ע"ד.) וע"ע בס' תולדות זאב (דס"ז ע"ב מהספר) שכ', דלדעת היראים והמרדכי שאם אכל ולא שתה אינו מחוייב בבהמ"ז מה"ת, לפ"ז אם אכל ובירך בהמ"ז קודם ששתה, אף על פי שחייב בבהמ"ז מדרבנן, אם אח"כ ישתה קודם שיעור עיכול צריך לחזור ולברך, כיון שאחר השתיה נתחייב מה"ת, ומה שבירך בעת שהיה מחוייב מדרבנן אינו פוטרו למה שנתחייב אח"כ מה"ת. וכמ"ש כה"ג הטו"א (ר"ה כח). עכת"ד. (ואף על פי שלדינא אנן בדידן לא קי"ל כהיראים בזה, וכמ"ש מרן הב"י (ס"ס קצז). ובעה"ש ובמאמ"ר (שם). מ"מ טוב לחוש לזה היכא דאפשר.) וע' בשו"ת עונג יום טוב (סי' מא) בדין חולה שיב"ס =שיש בו סכנה= שנצטווה מהרופאים שלא יאכל מצה בליל פסח, ועבר ואכל, ונתרפא, אם חייב לחזור ולאכול מצה, כיון שפטור היה באותה שעה. וכדין שוטה שנתרפא (ר"ה כח) והביא דברי הטו"א שם. ומסיק דכיון דחזינן שלא הוזק במצה שאכל, תלינן שטעה הרופא, ומצוה דעבד עבד. ע"ש. [ולכאורה י"ל דתלי אם האיסורין הותרו אצל פיקו"נ, א"כ י"ל דלא יצא, אבל אם דחויים הם שפיר יצא י"ח. וי"ל]. וע"ע בשו"ת יד אליהו מקאליש (חאו"ח ר"ס יב) בד"ה יש לי להסתפק. ושם (ס"ס יג). ע"ש. ודו"ק.
(ו) אולם לפע"ד נראה שאף במצוה דרבנן יש להורות שלא יעשנה הקטן אם יוכל לעשותה כשיגדיל לפני שיעבור זמנה, וכגון ברכת הלבנה שאם לא יברכנה בקטנותו יוכל להספיק לברך ברכה זו אחר הגיעו לעול מצות, טרם שיעבור זמן ברכתה, אז בודאי שראוי להמתין עד שיגדל ויברכנה בחיוב, ואין לו לברך ברכה זו בזמן פיטורו יחד עם הקהל במוצ"ש וכדומה. (כמנהגו מקדמת דנא מעת הגיעו לחינוך.) ואף על פי שהוא בר חיובא מדרבנן משום חינוך. הואיל ואין החינוך אלא מדרבנן, לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכדאשכחן בתוס' מגילה (יט:) שכ', דה"ט שאין הקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא את אחרים י"ח מגילה, מפני שהמגילה מצותה מדרבנן אפי' לגדולים, וקטן אינו מחוייב בשאר מצות אלא מדרבנן, והו"ל תרי דרבנן, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. ע"ש. וכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. וכמ"ש מרן הב"י /בא"ח/ (סי' תרפט). ע"ש. וכן פסק מרן בש"ע שם. אמנם מרן בש"ע הל' חנוכה /בא"ח/ (סי' תרעה ס"ג) כ', אם הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה כלום. ויש מי שאומר שבקטן שהגיע לחינוך מותר. (הר"ן בשם בעל העיטור). ע"כ. וכבר עמד בזה המג"א (סי' תרפט סק"ד), שמד' הש"ע (סי' תרעה) מוכח שפוסק כבעל העיטור שמכשיר בקטן, והכא סתם כד' האוסרים. ודוחק לחלק בזה בין מגילה לנ"ח. וגם בהר"ן שם משמע דדמי להדדי. ע"כ. והפר"ח (סי' תרעה) רוצה לחלק דבחנוכה דקילא טפי כ"ע יודו להקל. ומ"מ הסכים לדינא שאף בחנוכה אין להקל. ע"ש. ולכאו' י"ל דמרן פוסק אף בסי' תרע"ה כדעה א' שאין חילוק בין הגיע לחינוך או לא, ומש"ה סתם בתחלה, ושוב הביא דברי בעל העיטור בשם יש מי שאו', וכדקי"ל בכל דוכתא סתם ויש הלכה כסתם. אלא שי"ל שמכיון שלא הביא בתחלה רק דברי הגמ', ולא סתם להדיא להחמיר אף בקטן שהגיע לחינוך, לא הוי כשאר דוכתא דקי"ל הל' כסתם. וכמ"ש כן הפמ"ג א"א (סי' תרפט). וכן העיר לנכון העה"ש (ס"ס תרעה) עפ"ד הבית דוד (סי' תט) שכ' להאי כללא הנ"ל. ע"ש. וע' בשו"ת ציץ הקדש (ס"ס כח.) ובשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (ס"ס כב). וי"ל ע"ד. ע"ש. אולם הגאון יעב"ץ בס' מור וקציעה (סי' תרפט) כתב להשיג עמ"ש המג"א דמרן פסק כדעת בעל העיטור, שמיקל, דבמח"כ עדות מוכחשת היא זו שהרי לא כ' כן אלא בשם י"א. ואטו כי רוכלא ליכפול ולתני. אלא דאשמועינן גבי נ"ח דאיכא דס"ל הכי, וה"ה למקרא מגילה. אבל איהו גופיה לא ס"ל הכי. ע"ש. וכן הגאון מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' ק) כתב שדעת מרן לפסוק כסתם שיש להחמיר בזה. ע"ש. וכן נראה דעת החלקו של ידיד (דנ"ח ע"ב). ע"ש. ולפ"ז מ"ש מרן בש"ע /בא"ח/ (ס"ס קפו), קטן חייב (בבהמ"ז) מדרבנן כדי לחנכו. וההיא דבן מברך לאביו, כשלא אכל האב כדי שביעה שאינו חייב אלא מדרבנן. עכ"ל. נראה דר"ל דמיירי נמי שהקטן אכל כדי שביעה, שאז גם הקטן חייב מדרבנן כמו הגדול שלא שבע. אבל אם שניהם לא אכלו כדי שביעה לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכ"כ להדיא הלבוש והא"ר שם. וכן העלה בשו"ת שער אפרים (סי' יב). ובשו"ת בית יהודה עייאש (סי' כב). ע"ש. ואף על פי שהמג"א (סי' קפו) כ', שאפי' גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי תרי דרבנן, אפ"ה מוציא את הגדול. ודוקא במגילה לא מהני. ע"ש. מ"מ הרבה אחרונים חולקים על המג"א בזה. וכמ"ש הבית יהודה (שם). וכ"כ הגאון עה"ש (סי' נג סק"ג). והמאמר מרדכי (סי' קפו סק"ד). ע"ש. וגם המג"א לא כ' כן אלא בדין בהמ"ז, שיכול הקטן לאכול כדי שביעה ויתחייב בתור חד דרבנן. וכמ"ש המג"א עצמו (ר"ס תרפט) בשם הרא"ם. וכה"ג כ' התוס' ברכות (מח:). ע"ש. אבל בעלמא גם הוא יודה דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וע"ע בש"ע הגר"ז (סי' קפו ס"ג) שג"כ כ' להדיא דבמגילה והלל וברכות ק"ש ושאר מצות שעיקרן מד"ס אין הקטן מוציא את הגדול. ושאני בהמ"ז בענין זה שאפי' לא אכל הקטן כדי שביעה יוכל להוציא את הגדול. ונתן טעם לשבח לחלק בזה. ע"ש. וכן פסק בדרך החיים (דיני קידוש אות א), שקטן שהגיע לחינוך אף על פי שיכול להוציא י"ח קידוש את הגדול שהתפלל כבר, הואיל ויצא י"ח קידוש מה"ת בתפלתו, מ"מ אם גם הקטן התפלל, אינו יכול להוציא את הגדול דהו"ל תרי דרבנן ולא מפיק חד דרבנן. ע"ש. וע"ע בח"א (כלל ה סי' כב - כג) שג"כ חילק בין בהמ"ז שיכול הקטן לאכול כדי שביעה ולבא לידי חד דרבנן, להלל ומגילה וכיו"ב דהו"ל תרי דרבנן בכל גוונא. ע"ש. והמשנ"ב (סי' קפו סק"ז) מסיק שיש להחמיר אף לגבי בהמ"ז. וכ' בשעה"צ שכ"ה דעת התוס', והאו"ז בשם ר"י שירליאון. והר"ן במגילה כתב שכן עיקר. ע"ש. וע"ע בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' נ), שהעלה שאפי' בשעה"ד אין הקטן מוציא את הגדול ואפי' בדרבנן. ושכן הדבר ברור בדעת מרן, שאין הקטן מוציא את אחרים אף בחנוכה. ע"ש. גם בשו"ת גו"ר (כלל ב סי' כא) כ' דסוגיאן דעלמא כהתוס' דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכן פסק מרן /בא"ח/ (סי' תרפט). ע"כ. וע"ע בשו"ת סמא דחיי (חאו"ח סי' טז) ובשו"ת חקרי לב (סי' מה). ובשו"ת דגל מחנה אפרים (סי' א). ע"ש. כל קבל דנא מצאנו חברים להעיטור שמיקל בזה. וכמ"ש הב"י (סי' נג) בשם תשו' הרשב"א. ושכן דעת הראב"ד. ע"ש. וע"ע בשה"ג (מגילה יט:) בשם ריא"ז דהכי ס"ל להדיא. ובגו"ר שם הביא שכ"כ בה"ג. וע"ע בשו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' שא). וע' היטב בדגול מרבבה (סי' רעא). ובשו"ת הגרע"א (סי' ז). ובשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' יז). ובשו"ת אהל אברהם שאג (סי' ב). ובשו"ת חסל"א אלקלעי (סי' ז). ובשו"ת דברי שמואל ארדיטי (סי' ז). ובשו"ת ציץ הקדש הנ"ל. ע"ש. ואכמ"ל. מ"מ אנן בדידן נקטינן להחמיר כדברי מרן והאחרונים הנ"ל. וא"כ ראוי להורות לקטן להמתין מלברך ברכת הלבנה וכיו"ב עד שיגדיל, אם עדיין זמן המצוה נמשך אחר שיגדיל. דלא עדיף להוציא את עצמו לכשיגדיל מלהוציא את אחרים, וכמ"ש הכתב סופר (סי' לא). הנ"ל. וע"ע בצל"ח ברכות (יא:) בתד"ה שכבר נפטר. ע"ש.
אכן חל עלינו חובת ביאור דברי מהרי"ל והרמ"א /בא"ח/ (בסי' נג), לענין תפלת ערבית מבעו"י, דמוכח שיכול להוציא א"ע לכשיגדיל בדרבנן. אולם יש לדחות כמ"ש בב"י שם דה"ט שנהגו שקטן יורד לפני התיבה במוצאי שבת להתפלל ערבית, י"ל משום שלא הקפידו אלא כשצריך לחזור התפלה וכו'. ואפי' לפרש"י דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את אחרים י"ח (אף בדרבנן), איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא. עכ"ל. ומהרי"ל והרמ"א בד"מ לא ס"ל הכי להתיר לעשותו ש"צ להוציא את אחרים י"ח, משום דכ"ע שויוה עלייהו חובה. אבל לגבי דידיה דהקטן גופיה בסוף שנת י"ג, שעדיין לא קבעה חובה עליו בשום פעם, שהרי עד עתה קטן היה, ולילה זו היא תחלת חיובו במצות, מש"ה יכול להתפלל ערבית מבעו"י כיון דתפלת ערבית רשות. ושפיר מצי לאפוקי נפשיה לכשיגדיל. ואין להקשות מברכות ק"ש שאומרם מבעו"י והיאך יכול לפטור א"ע מהם לכשיגדיל. שי"ל שאף בברכות ק"ש לא החמירו יותר מהתפלה עצמה לענין זה. וכמו שמבואר ברמב"ם (פ"ג מה' תפלה ה"ז) וז"ל, המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא י"ח וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בע"ש קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצ"ש בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאה"כ =צאת הכוכבים=. ע"כ. (ובכ"מ שם, דל"ד הוא, אלא בכל יום מותר להקדים ערבית. וע' בלח"מ שם). ומוכח להדיא שאף ברכות ק"ש יכול לאמרם מבעו"י, ורק ק"ש חוזר וקורא אחר צאה"כ, אלמא שלא החמירו בהם יותר מתפלה. וכן מוכח מד' הב"י הנ"ל, שהרי כשיורד לפני התיבה בערבית מוצ"ש אינו מוציא את אחרים אלא י"ח ברכות ק"ש שאו' בקו"ר. (שאילו התפלה עצמה כולם מתפללים בלחש בלי חזרה.) וע' בשו"ת בית אב (חאו"ח סי' מו אות ו). וכן מצאתי להגאון הישועות יעקב (סי' נג סק"ח) שנ"ט להפו' דס"ל שאף אחר שחשיכה אין לבר מצוה להתפלל ש"צ, כיון דהאידנא קבעוה חובה, משא"כ זה שעד עתה קטן היה, וזוהי לילה ראשונה שמתפלל ערבית דרך חיוב, איך יוציא אחרים שכבר נתחייבו מאתמול שלשום ושויוה עלייהו חובה. ע"ש. ואף שדעת שאר אחרו' להתיר לבר מצוה להיות ש"צ אחר צאה"כ (בליל שהגדיל), וע"כ דה"ט דס"ל דלגבי ברכות ק"ש יוכל להוציא אחרים אף בפעם הא' דחשיבי כמו חיוב בפ"ע, ולא שייכי לתפלה. ולענין התפלה עצמה דהויא רשות הרי אינו מוציא בה את אחרים שכולם מתפללים בלחש, וברכת מעין ז' אינה אלא משום סכנה, כדאיתא בשבת (כד:). ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' כה). מ"מ מדברי הב"י והישועות יעקב מוכח דאף הברכות דק"ש יש עליהם דין דתפלת ערבית רשות, ולא עדיפי מהתפלה עצמה. ואפשר שכ"ה דעת מהרי"ל ורמ"א הנ"ל, וכדמוכח משתיקת הרמ"א בד"מ על טעמו של הב"י בזה. הן אמת שהיה מקום לדחות ולומר, שבהיות והעלה מרן הב"י /בא"ח/ (ס"ס נט), שאע"פ שמצד הדין אפי' בקי יוצא י"ח בשמיעה מפי הש"צ ברכות ק"ש. מ"מ כ' הרא"ש בתשובה שאנו נוהגים לאומרם עם הש"צ בנחת פן יפנה לבבו באמצע הברכות לדברים אחרים וכו'. ע"ש. וכ"פ בש"ע (שם ס"ד), ברכת יוצר וערבית אומר עם הש"צ בנחת. (והרמ"א בהגה הוסיף, ומיהו אם שמעם מהש"צ יצא אף על פי שהוא בקי.) א"כ כיון שכולם מברכים ק"ש בעצהם, /בעצמם/ אין הקטן הש"צ בא להוציאם אלא י"ח קדיש וברכו. ומש"ה בתפלת ערבית שהיא רשות לא החמירו כ"כ. וע' תוס' מגילה (כג) שהגאונים תקנו הקדיש שלפני תפלת י"ח של ערבית להודיע דתפלת ערבית רשות. ע"ש. וכ"כ במשנ"ב (סי' נג סק"ל), דמיירי שהקטן הש"צ אינו מוציא את הרבים י"ח רק שאו' ברכו וקדיש. ע"ש. אולם מסתמות דברי מרן משמע שאפי' ישנם כאלה שרוצים לצאת י"ח ברכת ק"ש מפי הש"צ. שפיר דמי. וכה"ג בש"ע /בא"ח/ (סי' קפג ס"ז) נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש (ברכת המזון) עם המברך. ע"כ. ובב"י שם למד כן מתשו' הרא"ש הנ"ל לגבי ברכות ק"ש. ושכ"כ הא"ח בשם ר"פ. ע"ש. ובש"ע /בא"ח/ (סי' רא ס"ג) מי שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצרים ימיו. וכ' האחרו' שם דהיינו דוקא כשהאורח מברך לבד, ושאר המסובים יוצאים י"ח בשמיעה, אבל עכשיו שכולם מברכים בלחש לעצמם לא שייך ד"ז. (ע' בחסד לאלפים שם. ובס' בן איש חי ס"פ שלח לך). אלמא דמשתעי אעיקר דינא. וה"נ סתמא דמילתא מיירי בכל גוונא, ומטעם הנ"ל דברכות ק"ש לא עדיפה מהתפלה דרשות היא. ודו"ק.
והנה אף את"ל שאין סברא זו מוכרחת להשוות דין ברכות ק"ש לתפלת ערבית, מ"מ י"ל דמהרי"ל ורמ"א מתחשבים בדעת הפו' דס"ל דתרי דרבנן מפיק חד דרבנן. ומכיון שיש מחלוקת בפוסקים אם י"ג שנים מעל"ע בעינן, ע' בש"ך חו"מ (ר"ס לה). ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' קצז). וע"ע בהעמק שאלה (סי' קטז אות ב) שכ"ה דעת השאלתות שם. ועש"ב. וע"ע בשו"ת בכורי שלמה מה"ת (חיו"ד סי' ל אות ז) מ"ש בזה. ע"ש. והואיל וע"פ הרוב אכתי לא מלו ליה י"ג שנים מעל"ע באורתא דתליסר נגהי ארביסר, לא הטריחוהו חכמים כ"כ להשאר בלי תפלת ערבית ולהמתין עד דנגה ליה טובא ויגיע מעל"ע. מש"ה חזי לאצטרופי עם סברת הפו' דס"ל דתרי דרבנן מפיק חד דרבנן, והתירו לו להתפלל להוציא את עצמו אף מבעו"י. ועוד דהא קי"ל באה"ע (סי' קנה סי"ח), שיעור אורך ב' שערות משיצמחו ויהיו ראויים להנטל בפי הזוג, או לקרוץ בצפורן, ואז חשובה גדולה למיאון. אבל אינה חשובה גדולה לחליצה עד שיהיה בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן. ע"כ. והא ודאי שא"א שיגיעו לשיעור כזה מיד עם צמיחתן בלילה הראשון של שנת י"ד. ואף די"ל דמשכחת לה כגון שהביא ב' שערות ביום האחרון של שנת י"ג דלא חשיבי שומא. וכמ"ש התוס' נדה (מט) ד"ה ואיב"א. ובהרא"ש שם. וכ"פ הרמ"א באה"ע (סי' קנה סי"ד). מ"מ לא מסתבר לו' שביום אחד יגיעו לשיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן. ומכ"ש דרובא דעלמא לא הוו הכי. ועוד שדעת מרן בש"ע שם כרמב"ם וסיעתו דלא מהני אלא כשהביא ב' שערות אחר שהשלים שנת י"ג. וכן מתבאר בס' המקנה קידושין (סג:) שכ', שא"א לומר דחזקה דרבא שבאותו יום מחזקינן ליה מיד בב' שערות גמורות כדינן, כדקי"ל לחומרא כדי לכוף ראשן לעיקרן וכו'. שבודאי שאין סברא לו' שבשעה אחת שהגיע בשנת י"ד באו הסימנים הללו עד כדי כך לכוף ראשן לעיקרן וכו'. ע"ש. וע' בתוס' קידושין (עט:) שהנערות רגילות להביא סימני בגרות בבוקר של אותו יום. ע"ש. ומסתברא לומר שגם הנערים מביאין הסימנים בבוקרו של יום. וע' בחי' הרמב"ן (יבמות לד) גבי בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לחיובי אינהו. ובחי' הרשב"א (שם.) ע"ש. ואיך שיהיה מכל הני טעמי אין הדבר מצוי כל כך שיביא ב' שערות גמורות כדינן מיד עם צאה"כ של שנת יד. ומה גם לשיטת הגאון שב שמעתתא (ש"ה פרק יא והלאה), דהא דאמר רבא (נדה מו) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה, חזקה הביאה סימנים, אין חזקה זו אלא לחומרא ולא נפקא מספיקא. ע"ש. וכן דעת הגאון המקנה (קידושין סג:). וכן העלה הגאון גליא מסכת (חאה"ע סי' יד דס"ה ע"א). ע"ש. ואף שרבו הפוסקים החולקים בזה, וס"ל דחזקה אלימתא היא, וע' בזה בשו"ת נוב"י מה"ת (חאו"ח סי' א). ובשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' ח). ובשו"ת זרע אמת ח"ג (חיו"ד סי' קמב). ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' א). ובשו"ת כתר כהונה (סי' א). ובשו"ת מנחת שמואל (סי' מב). ואכמ"ל. (ועמ"ש בשו"ת יד יצחק ח"א (סי' קעא) דהכא איכא ב' חזקות שאינו גדול. חזקת פיטור וחזקת קטנות. ע"ש. וע"ע בשו"ת בכורי שלמה ח"א (סי' ז) והלאה. ע"ש.) עכ"פ בצירוף כל הסברות הנ"ל יש פנים הנראים למ"ש מהרי"ל ורמ"א להקל בזה לגבי עצמו דוקא. וע' בא"ר ודג"מ (ר"ס רעא). ובחי' רעק"א א"ח (ר"ס לט). ודו"ק.
שוב ראיתי להגאון מהר"ם מווילנא בשו"ת בנין שלמה (דף ס"ו ע"ג), שישב על מדוכה זו ע"ד מהרי"ל ורמ"א הנ"ל, שאיך הקטן מוציא את עצמו י"ח ברכות ק"ש, הא הו"ל תרי דרבנן ולא מפיק חד דרבנן, וא"כ יתחייב לחזור לאומרם בלילה כשהגדיל. ותירץ דס"ל להרמ"א דתרי דרבנן מפיק חד דרבנן, ולא דמי למגילה דדברי קבלה היא וכד"ת דמיא. ומ"מ לאחרים אינו מוציא משום שאינו בכלל ערבות, וכל הטעם שאחד יכול להוציא את חבירו בתפלה משום צד ערבות הוא. ע"ש. והנה מאי דפשיט"ל דקטנים אינם בכלל ערבות, מצינו למהרי"ט בחי' לקידושין (עא) דפשיטא ליה כל בתר איפכא. וכ"כ הגאון רש"ק בס' קנאת סופרים (דע"ו ע"ג). ע"ש. אולם הגאון מהר"א יצחקי בשו"ת זרע אברהם ח"א (חאו"ח סי' יב די"ט סע"ג). תפס ע"ד מהרי"ט בזה. ע"ש. וכן מבואר להדיא במג"א (סי' קצט סק"ז) דקטנים ליתנהו בערבות. וכ"ה בא"ר (סי' רכה סק"ד). ובפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ג אות כח). ע"ש. ומ"מ מ"ש הבנין שלמה שא"א להוציא אחרים אלא מטעם ערבות, אינו מחוור לפע"ד, דלא בעינן טעמא דערבות אלא היכא שיצא ובא להוציא את אחרים, אז צריכים לטעמא דערבות, וכמ"ש רש"י ר"ה (כט) ותוס' ברכות (מ"ח:). והרא"ש ברכות (כ:). אבל כשעדיין לא יצא י"ח ומשקל החיוב שוה תרוייהו דאורייתא או תרוייהו מדרבנן א"צ לטעם ערבות, וכשם שמוציא את עצמו כך מוציא את אחרים עמו דשומע כעונה. וכן למ"ד תרי דרבנן מפיק חד דרבנן תרוייהו כחדא שריין, דחשיבי חייבים מדרבנן. והשומע יצא י"ח מדין שומא כעונה וא"צ לטעם ערבות כלל. ואחרי כתבי מצאתי כן להדיא בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' מח דפ"ג ע"א). ע"ש. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ג אות כח) הנ"ל. וכן מוכח בדגול מרבבה (ר"ס רעא). ובסידור דרך החיים (דיני קידוש ליל שבת אות א). וע"ע בשו"ת צפיחת בדבש (סי' ד). ובס' קנאת סופרים (דע"ו סע"ב). ע"ש. +/מלואים/ ע' דברי מרדכי כרמי (סי' נה סק"ב). ע"ש.+ וביחוד לפמ"ש בשו"ת זרע אברהם (חאו"ח סי' יב די"ט סע"ב), דהא דאמרי' כל ישראל ערבים זל"ז אינו אלא במידי דהוי מדאורייתא, אבל בדרבנן ליכא דין ערבות. וכדמוכח בסוטה (לז) ע"ש. וכ"כ הגאון הצל"ח ברכות (מח:) בתד"ה עד שיאכל. ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל בכ"ד דקטן מוציא הגדול שאכל כזית דרבנן, וכן לראב"ד ורשב"א דתרי דרבנן מפיק חד רבנן אף בקטן. וכמ"ש הב"י (סי' נג). על כרחך לאו משום טעמא דערבות הוא. אולם בפרש"י ר"ה (כט) מוכח דאף בדרבנן איכא ערבות. וכבר העירו בזה בשו"ת סמא דחיי (חאו"ח סי' יד) ד"ה חזרנו, וכן החיד"א בברכי יוסף (סי' קכד סק"ג) בד"ה ומאי דפשיט"ל, ע"ד הזר"א הנ"ל. וכ"כ הפמ"ג פתיחה כוללת (ח"ב אות טז). ע"ש. וע"ע מ"ש בשו"ת בנין שלמה בתיקונים והוספות שבסוף הספר (דט"ז ע"ג). וי"ל ע"ד. ודו"ק. [וע' בתשו' חקרי לב (דפ"ב ע"ג) שהעיר בדין ערבות, שהיו רק ס' ריבוא, והרי היו הרבה שפחותים מעשרים שנה. וע' בשו"ת חות יאיר (סי' קו) ובפמ"ג הנ"ל].
(ז) ולכאורה יש להעיר עוד ממ"ש הא"ר (ס"ס קפו), אליבא דהלבוש, שמכיון דקי"ל /בא"ח/ (בס"ס שמג) דבאיסור דרבנן אין מצווים להפרישו לכ"ע, משמע שאין קטן מחוייב במצות דרבנן כלל, ולא תיקנו חינוך בזה. ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת הרמ"ע מפאנו (ר"ס קיא) דהואיל וקי"ל כרבנן דר' יהודה (במגילה יט:) שאין חינוך בדרבנן, לכן אין הקטנים צריכים להתענות בד' צומות. ע"ש. [וצ"ע דהתם מיירי לענין להוציא את הגדול י"ח, אבל הקטן עצמו חייב. וכמבואר להדיא בירושלמי (פ"ב דמגילה ה"ה) ויובא להלן בסמוך. וכ"פ הרמב"ם (ריש הלכות מגילה) שמחנכין את הקטנים לקרותה. שו"ר להגר"ח ברלין בקונט' דברי חיים שבסו"ס תשובות לשואל (דפ"ו סע"ב), שתמה כן ע"ד הרמ"ע מפאנו. והביא דברי הרמב"ם הנ"ל. (ולא העיר מהירוש'.) וע"ש. ומ"מ לדינא יש להעמיד דברי הרמ"ע, וכן דברי הא"ר הנ"ל, דשאני מגילה דהויא מד"ק, וד"ק כד"ת דמי. וכמ"ש בעל המאור (ספ"ב דתענית). וע' בהר"ן תענית (שם). ובטורי אבן (מגילה ד). ואכמ"ל]. ולכאו' יש סמך לזה בחגיגה (ו), כל היכא דגדול מחייב מדאורייתא קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן, וכל היכא דגדול פטור מדאו', מדרבנן קטן נמי פטור. ע"ש. ולפ"ז כיון דקטן פטיר ועטיר ממצות דרבנן, ואפי' דין חינוך אין בו במצות דרבנן, מסתברא ודאי שאינו מוציא את עצמו לכשיגדיל. אולם יש לתמוה ע"ד הא"ר הנ"ל, דהא תנן (ברכות כ:) שקטנים חייבים בתפלה. והיינו אף לד' הסוברים דתפלה דרבנן. וכ"פ בש"ע /בא"ח/ (סי' קו ס"א) שחייבים לחנך הקטנים להתפלל. ואף על פי שאין ראיה כ"כ מהש"ע, שי"ל דאזיל לשטתיה דס"ל התם דתפלה הויא מדאורייתא. וכמ"ש הפר"ח שם בד' מרן. מ"מ מד' הלבוש שם נראה דהויא מדרבנן, וכ"כ בכה"ח שם בד' הלבוש, ועכ"ז פסק לחיובא. וכמתני' הנ"ל שאין מי שחולק עליה. ודוחק לחלק דשאני תפלה דרחמי היא. אף שכן משמעות לשון רש"י ברכות (כ רע"ב). והראיה שהביא הא"ר מההיא דקי"ל (בס"ס שמג) דבאיסור דרבנן אין מצווים להפרישו, יש לדחותה עפ"ד התוס' נזיר (כח:) ד"ה בנו אין. שהק' אהא דאמר ר"י בר חנינא דה"ט דהאב מדיר את בנו בנזיר, כדי לחנכו במצות. והא אמרי' בעלמא (יבמות קיד) קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו, והרי אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב. ותי' דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצות, אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך. ועוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב אבל באיניש אחרינא לא שייך. ע"כ. והשתא לפי תי' הא' שהחינוך הוא בקו"ע להזהירו לעשות ולקיים המצות. וכ"כ בחי' הרשב"א והמאירי (יבמות קיד). ע"ש. פשוט שאין ראיה מההיא דסי' שמ"ג. דשאני מצות דרבנן שהם בקו"ע לחנכו לקיימם אה"נ דחייב. וגם לפי התי' הב' של התוס', אה"נ דהאב חייב להפרישו אפי' מאיסורין דרבנן. ורק ב"ד א"צ להפרישו. וכ"כ להדיא המג"א (סי' שמג סק"ב), שאפי' מאיסורין דרבנן אביו מצווה להפרישו, וכדאיתא בסי' ק"ו לענין תפלה. אלא שאם לא הפרישו אין ב"ד מוחים בידו. אבל באיסור דאו' ב"ד מוחין ביד האב להפרישו (ב"י). ע"ש. ומבואר יוצא מד' המג"א דגם במצות דרבנן חייב אביו לחנכו. ומוכח לה מדין תפלה. ודלא כהא"ר. ולכאו' היה מקום ג"כ לתלות ד"ז במחלוקת הפו' אם מותר למספי ליה בידים איסור דרבנן, דלהרשב"א והר"ן שמתירים א"צ לחנכו במצות דרבנן. אבל להרמב"ם והש"ע (סי' שמג) שאוסרים חייב לחנכו. אף במצות דרבנן. אכן לפי האמור גם להרשב"א והר"ן י"ל שיודו לענין חינוך מצות בקו"ע שיש ללמדו לקיימם. ויש מקום לומר גם להיפך שאף להרמב"ם והש"ע א"צ לחנכו במצות דרבנן, ול"ד להמאכילו איסורין דרבנן בידים. וק"ל. ובאמת שיש עוד ראיה נגד הא"ר הנ"ל, ממ"ש בש"ע /בא"ח/ (סי' תרע"ה ס"ב) שקטן שהגיע לחינוך צריך להדליק חנוכה. וכ"פ הלבוש שם שקטן שהגיע לחינוך צריך לברך ולהדליק. הא קמן שגם במצוה דרבנן יש חובת חינוך לקטן. ומיהו אחר התבוננות י"ל דשאני חנוכה שאף הקטנים היו באותו הנס וכמ"ש (שבת כג) לענין נשים בנ"ח. וכדאשכחן כה"ג בירושלמי (פ"ב דמגילה ה"ה), בר קפרא או' צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף הן היו בספק. ריב"ל עבד כן מכנש בנוי ובני ביתיה וקרי לה קומיהן. וכ"ה בתוס' ערכין (ג) ובבה"ג הל' מגילה. ובטור /בא"ח/ (ס"ס תרפט). ע"ש. אולם בהר"ן מגילה (יט:) הביא דברי הרמב"ן דרבנן ור' יהודה קמיפלגי בהכי, דלרבנן כיון דהקטן לאו בר חיובא הוא ולאו מצוה דידיה היא אלא דאבוה אינו מוציא י"ח מגילה. ור"י עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה שכולם היו באותו הנס כו'. וכ' ע"ז הר"ן, דלא ניחא ליה בהכי דאי איהו לאו בר חיובא במצות כלל כי הוה באותו הנס מאי הוי, דה"ט לא שייך אלא במאן דהוי בר חיובא. ע"ש. וי"ל שאף הר"ן לא דחה כן אלא לשיטת הרמב"ן דקטן לאו בר חיובא הוא כלל. אבל לשאר פוסקים עדיין יש מקום לומר כאמור לעיל. וע' בשו"ת מהר"י ברונא (ס"ס קצח). ודו"ק.
וראיתי בברכ"י (סי' תרנז סק"ג) שנסתפק בדין חינוך לקטן בלולב דרבנן (בחוה"מ). והביא ג"כ ההיא דחגיגה (ו) הנ"ל. וכתב שיש לחלק בין זו לבהמ"ז וחנוכה ופורים. ע"כ. ולכאו' כוונתו לומר, דשאני גבי לולב שמברך עליו בראשון מיהא, ואין לו שום מקום פיטור ביום הא', משא"כ חנוכה ופורים שאם לא יחנכנו בהם, לא ידע הקטן לגמרי ממצות אלו. וכן בבהמ"ז יחשוב תמיד שכשאוכל פחות מכדי שביעה פטור לברך. ושו"ר בבכורי יעקב (סי' תרנז סק"ד) שהסביר כן בכוונת הברכ"י. ומ"מ דוחק לחלק בין בהמ"ז ללולב. וראיתי בס' עושה שלום בחי' למגילה (יט:, דקכ"ט ע"ב) שהסביר כוונת הברכ"י, דשאני חנוכה ופורים שאף הן היו באוה"נ, ודחהו עפ"ד הר"ן הנ"ל. ע"ש. ולא ידעתי למה השמיט מלשונו של הברכ"י את /תיבת את מיותרת/ את בהמ"ז, ששם בודאי לא שייך ה"ט. וכבר העיר בבכורי יעקב (שם) בשם הפמ"ג שגם בדרבנן צריך לחנכו. ושכן דעת הט"ז שם. ע"ש. וכן הסכים בערך השלחן (סי' תרנז). ע"ש. ושו"ר בתשו' חק"ל (חאו"ח סי' צט), שהאריך בענין זה, והוכיח ג"כ מד' הלבוש (סי' קפו) דקטן פטור מחינוך דרבנן. והעיר ממגילה וחנוכה, וחילק דשאני התם שהיו באוה"נ. (ולא העיר מהרמב"ן והר"ן מגילה יט: הנ"ל.) וה"ד הברכ"י הנ"ל, ודחה לנכון ראיתו מחגיגה (ו), שמ"ש שם כל היכא דלא מחייב הגדול מדאו', לאו דוקא הוא, דחיגר וסומא פטורים אף מדרבנן. וכדמוכח מד' הרמב"ם. ואיידי דנקט בתחלה כל היכא דגדול מחייב מדאו', קטן מחנכינן ליה מדרבנן, נקט נמי כהאי לישנא לגבי השלילה. [וכן העיר בבכורי יעקב שם. אבל בס' עושה שלום (דקכ"ט ע"ג), כ' לדחות ראיה זו (מחגיגה ו), שעיקר הבעיא שם בחיגר שיכול להתפשט וכו'. ופשיט אביי, שמאחר שחיגר זה יכול להתפשט קודם שיגדיל, וכשיגדיל חייב מדאו', ודאי שאפי' עכשיו שהוא חיגר חייב בחינוך. וכל היכא דגדול פטור מה"ת כגון חיגר (שא"י להתפשט) גם קטן פטור. וא"כ ליכא שום הוכחה להברכ"י מכאן. עכת"ד. ונוראות נפלאתי על הרב ז"ל, שלפי דבריו יוצא דפשיטותא דאביי היא לחייב קטן חיגר כשיכול להתפשט. וזה אינו. וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מה' חגיגה ה"ג), וז"ל, ואם היה הקטן חיגר או סומא כו' אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה, שאילו היה גדול והוא כך היה פטור. עכ"ל. וזה פשוט]. והחק"ל הוסיף להוכיח מדין תפלה למ"ד תפלה דרבנן. וכן תמה על ראית הרמ"ע מפאנו הנ"ל ממגילה, שמשם ראיה להיפך. וכן העיר מד' האחרונים ביו"ד (סי' שמ) אם קטן חייב באבלות. ע"ש. והניף ידו שנית בחקרי לב ח"ג מיו"ד (סי' קנב). עש"ב. וע"ע בערך השלחן (סי' תקנד סק"ב). ובפתח הדביר ח"א (סי' עא סק"ח). וח"ב (סי' ריט סק"ו). ובשיורי טהרה (מע' ח אות נג). ע"ש. וע' בשו"ת הרמ"ץ (חאו"ח סי' כב כג). ובס' יד דוד (חגיגה ו). ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (ר"ס ק) בד"ה אמנם. ובס' ויקרא יהושע ח"ב (די"ד ע"ב). ובס' תשובות לשואל (דפ"ו סע"ב). ובשו"ת חוט המשולש להגר"א יצחק מוואלוזין (סי' מה). ע"ש.
(ח) אולם יש לצרף עוד בזה שיטת רש"י ברכות (מח) שכ', שגדול שאכל כזית דגן יכול להוציא אחרים י"ח ואף על פי שכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, מ"מ כיון דמחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים י"ח. וא"ת הא בקטן שהגיע לחינוך לא אמרינן הכי בפ' מי שמתו (כ:). ההוא אפי' מדרבנן לא מחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחיוביה. ע"כ. וכיו"ב כ' הרמב"ן במלחמות פ"ג דברכות (כ:), שהקטן אינו מחוייב לא מדאו' ולא מדרבנן לקיים המצות שאין מצות חינוך אלא על האב. ע"ש. וכ"ה בחי' הרמב"ן (קידושין לא). ע"ש. וע' למרן הכ"מ (פ"ו מה' חמץ ומצה ה"י) שהביא דברי הרמב"ן מגילה (יט:) שכ' ג"כ כאמור, וכתב, שכן נראה דעת רבינו (הרמב"ם) שם, שכ', הכל חייבים באכילת מצה אפי' נשים ועבדים, וקטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות, ומאכילין אותו כזית מצה. ולא כתב הכל חייבין אפי' נשים ועבדים וקטנים, אלמא דבקטן החיוב על אביו לחנכו. עכת"ד. והנה התוס' ברכות (מח:) הקשו על פירש"י הנ"ל, דאם איתא לדבריו היאך אמרו (ברכות כ:) בן מברך לאביו, כשאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ע"ש. (ובמלחמות כתב דלא גרסי' הכי.) וראיתי בתוס' הרא"ם הל' מגילה (בס' מועדי ה' דצ"ב ע"א), שתי', דאע"ג דקטן לא מקרי מחוייב בדבר לגבי דאורייתא, לגבי מילי דרבנן מיהא מקרי מחוייב בדבר מכיון דשייך קצת במצות ע"י אביו, וגם סופו לבא לידי חיוב דאו', משא"כ אשה שא"א לה שתבא לעולם לחיוב דאו', כו'. ע"כ. [ובזה ניחא קו' הגרע"א בגליון הש"ס (ברכות מח). ומסתייעא מילתא מהמרדכי (ספ"ב דמגילה). ע"ש. וע' בשו"ת שאג"א (סי' ו) ובטורי אבן (ר"ה כט). ובצל"ח ברכות (מח) ובס' מרומי שדה שם (כ:). ובס' קול בן לוי (דף טו ע"א). ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' קמב). ודו"ק]. ולכאורה י"ל עוד דס"ל לרש"י כמ"ש התוס' (ר"ה לג) ד"ה הא, והאו"ז ח"ב (סי' רסו), שרצו להוכיח דסומא חייב במצות מדרבנן, מההיא דפסחים (קטז:) קסברי רב ששת ורב יוסף מצה בזה"ז דרבנן, ולכך היו יכולים להוציא אחרים כו', וסיימו, מיהו יש לדחות דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן שמברך לאביו. עכ"ל. וכ"כ הכת"ס (חאו"ח סי' צט) בדעת רש"י. ויותר נראה לומר דס"ל לרש"י כמ"ש התוס' ברכות (טו) בתי' הא', דהא דקטן אינו מוציא את אחרים י"ח בקריאת המגילה, אף על גב דבן מברך לאביו כשלא אכל אלא כזית דרבנן, י"ל דשאני בהמ"ז שהיא חומרא יתירתא יותר מדאורייתא, כדאמרי' התם והן מחמירין על עצמן בכזית ובכביצה. ומש"ה בקל נפטרים ממנה. ע"כ. וע"ע בחי' הרשב"א מגילה (יט:) שכ', ול"נ שכל מדרבנן כמגילה והלל חמיר ומצות חינוך קילא טפי והילכך לא מפיק. אבל בהמ"ז דעיקרה מדאו' אלא שהחמירו לכזית וכביצה והחמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו, אף קטן שהגיע לחינוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהיה רגיל במצות כשיגיע זמנו, וכמ"ש חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, הילכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו. עכ"ל. (וע"ע בס' גליא מסכת (דף צ רע"ד) בהסבר דברי התוס' בזה. ע"ש.). וכן י"ל בד' רש"י שמחלק בין בהמ"ז לשאר מצות דרבנן, הואיל ואין מצות החינוך אלא על אביו. וכן מצאתי בס' לשון לימודים (הל' בהמ"ז ס"ס קז). ובס' גט מקושר נבון (דקמ"ב ע"ג). ובס' ערך השלחן (סי' תקנד סק"ב) שתי' כן בד' רש"י עפ"ד הרשב"א הנ"ל. וע"ע בש"ע הגר"ז (סי' קפו סק"ג). ובשו"ת חכם צבי (סי' קסח). ע"ש. והכי עדיף טפי למעוטי בפלוגתא בין רש"י להרמב"ן דתרוייהו אית להו דמצות חינוך על האב בלבד, ומפורש במלחמות שם, דמה"ט קטן שהגיע לחינוך אינו מוציא את אחרים אפי' במצוה דרבנן, ומוכח לה מדתנן הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחש"ו. ע"ש. וה"נ אית לן למימר בדעת רש"י. וע' בס' ווי העמודים (סי' כד אות ה) ובשו"ת שאילת שמואל בקונט' כלילת שמואל (מע' ח אות קיג). ובס' ידיו של משה (דקכ"ט ע"ד). ע"ש.
והנה כדברי רש"י והרמב"ן הנ"ל דמצות חינוך אינו אלא על האב בלבד, כן מפורש גם בחי' הריטב"א והמאירי (מגילה יט:). וכן כתב הר"ן בקידושין (לא). (וכתבו שם דהא דבן מברך לאביו, בגדול מיירי, ולא קתני לה אלא משום סיפא תבא מארה כו', וס"ל דקטן אינו מוציא אפי' את הגדול שאכל כזית. ע"ש.) +/מלואים/ ע"ע בשו"ת הריטב"א הנד"מ (סי' צז) שהאריך בזה.+ וע"ע בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' מה דע"ח סע"ג) שגם הסמ"ג קאי בשיטת רש"י והרמב"ן הנ"ל. ע"ש. וכבר כתבנו לעיל בשם מרן הכ"מ, שכן הוא דעת הרמב"ם ג"כ. וכן מוכח מד' התה"ד בפסקים וכתבים (סי' סב). ע"ש. וכדבריהם מבואר בירושלמי (פ"ג דברכות ה"ג, וספ"ג דר"ה), ניחא אשה מברכת לבעלה, קטן לאביו לא כן אר"א כל שאמרו בקטן כדי לחנכו, תיפתר בעונה אחריהן וכו'. ופי' הקה"ע, דפריך מדר"א שאפי' חיובא מדרבנן ליכא בקטן. ע"ש. והעיר לנכון בגליון הש"ס שם שמכאן ראיה לשיטת רמב"ן הנ"ל. (ובמלחמות שם רמז לד' הירוש' דמוקי לה בעונה אחריהן. וכל יקר ראתה עינו). וכן בס' ברכת ראש (ברכות כ:) העיר ג"כ מד' הירוש' הנ"ל דס"ל דקטן לא חשיב בר חיובא כלל. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ג אות כח). וע"ע בשו"ת צפנת פענח (ס"ס קה). ובשו"ת חלקת יואב (חאו"ח סי' א). ובמש"כ לקמן בסימן שאח"ז (אות כ) בס"ד. (וע' בשו"ת חקרי לב (סי' מה דע"ח סע"א) ביישוב קו' התוס' (ברכות מח:) ע"ד רש"י הנ"ל.)
ולפ"ז א"ש קושית המג"א (סי' רסז), עמ"ש המרדכי (פ"ב דמגילה), שסומא מוציא את בני ביתו י"ח קידוש, הואיל וסופו לבא לידי חיוב דאו' אם יתפקח, והא קי"ל דקטן אינו מוציא את הגדול בבהמ"ז, אף על פי שסופו לבא לידי חיוב דאו' לכשיגדיל. וצ"ע. ע"כ. ולפי האמור ניחא, דס"ל להמרדכי כשיטת רש"י ורמב"ן וסיעתם הנ"ל, דקטן לא חשיב מחוייב אפי' מדרבנן, מכיון שכל מצות חינוך אינה אלא על אביו בלבד. משא"כ סומא שהוא חייב מדרבנן מצד עצמו. וכבר מצאתי כן להרבה אחרונים שתירצו כן קו' המג"א הנ"ל. הלא הם: הגאון ערך השלחן (סי' קפו סוף סק"ג), שתמה על המג"א הנ"ל דאשתמיטתי' דברי הרמב"ן הנ"ל. ושכן חילק כיו"ב בתשו' הרא"ש (סוף כלל ד) בין קטן לסומא במצות דרבנן. ע"ש. וכ"כ הגאון בית ישחק (פ"ה מהל' ברכות ד"ט סע"א). והגאון חקרי לב (חאו"ח סי' מה, דע"ו רע"ב). וכן תירץ הגאון ישועות יעקב (סי' רעג סק"א). וכן מצאתי עוד בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' רסט) ד"ה ונראה, ובשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' קעב) ד"ה אבל, ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' סד), ובשו"ת אמרי בינה (דיני שבת סי' יא), ובשו"ת נחלת בנימין (סי' נו) ד"ה ועל, ובשו"ת משנה שכיר (ס"ס צו), ובשו"ת דמשק אליעזר (חאו"ח סי' א), ובשו"ת מתת ידו ח"א (סי' י), שכולם תירצו כן קושית המג"א על המרדכי. וכן תירץ עוד הגאון מהר"י ענגיל בס' ציונים לתורה (די"ד ע"ב). והגאון מהר"ש מוילנא בשו"ת בנין שלמה (בהוספות שבסוה"ס דט"ז ע"ד). וכ"כ בקונט' שמן למנחה שבסו"ס מנחת חינוך (מצוה ש"ו). וכ"כ הרה"ג רב"צ ליכטמן בס' בני ציון (סי' קפו). ע"ש. וע"ע בשו"ת חסל"א אלקלעי (חאו"ח סי' ז ד"כ ע"ג). ומעתה אנן בדידן דבקטן קיימינן נראה שאף להמרדכי אינו יכול לפטור את עצמו אף ממצוה דרבנן לכשיגדיל, הואיל ועיקר מצות חינוכו על אביו בלבד, והמצות שעושה בקטנותו אינם בגדר מצות, וע"כ בודאי שיש להורות לקטן שלא יעשה המצוה עד שיגדל ויעשנה בחיוב, ואפי' אם היא מצוה דרבנן, כדי שיעשנה בתורת גדול המצווה ועושה. וע' בשו"ת חינא דחיי (סי' צב) מה שחילק עוד בין סומא לקטן. וע' בסימן שאחר זה (אות כא).
(ט) ומכאן תשובה מוצאת למ"ש הגאון מהרי"ח ז"ל בס' רב ברכות (מע' פ אות א, דקכ"ח ע"א), להביא ראיה מדברי המרדכי הנ"ל לנידונו, בדין יתום קטן שהוא בכור שלא נפדה, ורוצה לפדות את עצמו קודם שיהיה בר מצוה, אם מועיל הפדיון גם לאחר שיגדיל, ושפיר יוצא י"ח בפדיון זה, או לא. וכתב שמדברי המרדכי (פ"ב דמגילה) יש ראיה דמהני הפדיון גם לזמן שנעשה בר חיובא מה"ת. +/מלואים/ ע"ע שו"ת בית אב חמישאי (סי' שכב). ע"ש.+ (ושם העיר עוד במ"ש מרן בש"ע הל' מזוזה (סי' רצא ס"ג) שמחנכין הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהן, שלפ"ז לאחר שגדלו סומכים על מזוזה זו שנעשית בזמן פטור וכו'. והביא מ"ש החק"ל ח"ג מיו"ד (סי' קכח). שאיך תועיל קביעת מזוזה תוך שלשים שהוא זמן פיטור לאחר שיתחייב אחר ל'. וע"ש.) ובאמת לפי כל הנאמר בצדק מפי אמבוהא דספרי, יש לדחות שאף המרדכי יודה בקטן שאינו יכול לפטור את עצמו לכשיגדיל, הואיל ואינו חייב במצות לא מדאו' ולא מדרבנן, ומצות חינוך אינה אלא על האב. וע' בתוס' ישנים יומא (פב) ובשו"ת תה"ד (סי' צד) ובשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' מו), דקטן דלית ליה אב גרע טפי. ע"ש. (ועמש"כ לעיל אות ה.) וכמו כן יש להעיר עמ"ש הגרי"ח בס' רב ברכות (דל"ד ע"א), ובס' בן איש חי ש"ב (פ' בראשית אות יד), בנער שמשלים שנת י"ג בע"ש, שלא יקדש מבעו"י אלא ימתין לכתחלה עד שיהיה ודאי לילה, מכיון שאין בזה טרחא או הפסד וכו' ע"ש. ונראה שהוא דרך חומרא בעלמא מפני שהתחשב בסברת המרדכי שנראה כחולק על הכ"מ. אולם לפמש"כ שאף המרדכי יודה בזה נראה שמן הדין צריך להמתין עד צאה"כ. אף שי"ל שבזמן מועט כזה לא קפדינן כדין תוספת שבת לגדול, אבל זה אינו דשאני קטן דלאו בר חיובא הוא כלל. והן אמת כי בשו"ת עני בן פחמא (חאו"ח סי' ל) כ' ג"כ, שהנעשה בר מצוה בליל ש"ק טוב שימתין לכתחלה מלקדש עד שיהיה ודאי לילה, אולם מן הדין יכול להוציא את עצמו בקידוש שמבעו"י, וסמך ע"ד הרמ"א /בא"ח/ (סי' נג ס"י) הנ"ל. ע"ש. אך באמת אין שום ראיה מד' הרמ"א אלא לענין תפלה דרבנן. (ובתפלת ערבית דוקא דרשות היא). אבל בקידוש דאורייתא נראה שאין להקל כלל. והן אמת שי"ל דהואיל וקי"ל /בא"ח/ (בסי' רעא ס"ח) שאם לא קידש בלילה יש לו תשלומין למחר כל היום, וה"נ יש לפניו תפלת שחרית של שבת, וכן מוסף ומנחה, שחותם בהם מקדש השבת, ויוצא בהם י"ח קידוש מה"ת לכמה פו'. (ואף על פי שעכשיו הוא חייב לקדש מה"ת בלילה, חשיב שפיר כה"ג דרבנן, וע' בש"ע הגר"ז סי' תלט סוף ס"א.) מ"מ לא נפקא מפלוגתא, דהאיכא למימר שגם בדרבנן יש להחמיר בזה כנ"ל. ואף בדיעבד יש מקום לומר שחייב לחזור ולקדש. וכמו שראיתי כן להגאון אמרי בינה (דיני שבת סי' יא) בד"ה ועיין. ע"ש. עכ"פ לכתחלה בודאי שיש ליזהר מאד בזה שלא יקדש עד שיהיה ודאי לילה. ולענין ברכת הלבנה וכיו"ב דהויא מדרבנן, נראה שאף להאמרי בינה אין להצריכו לחזור ולברך כשיגדיל, שהרי דעת כמה פו' דבדרבנן לא איכפת לן אי הוי תרי דרבנן או חד דרבנן יכול להוציא י"ח. וגם דעת התוס' (ברכות מח:) מצות חינוך רמיא על הקטן גופיה, ולא רק על אביו. וכ"נ בתשו' הרשב"א שהובאה בב"י /בא"ח/ (סי' נג). ועוד שהתוס' (ר"ה לג) ס"ל דאפשר דאף רשות מוציא י"ח דרבנן. ויש עוד סניפים לפטור בדרבנן. וע"כ בדיעבד מיהא בודאי שאינו חוזר ומברך ברכת הלבנה כשהגדיל. ובקידוש נמי נראה דבדיעבד מיהא סב"ל =ספק ברכות להקל=. וטוב מאד שיחזור לשמוע בלילה מפי המחוייב כדי שיצא י"ח קידוש בלי פקפוק.
(י) והנה נתעוררתי במעשה שבא לידינו בבית הדין, בגר צדק אחד שנתגייר לש"ש הוא ובניו עמו (אשר חינכם אח"כ בישיבות), ובעת צאתו מבית הטבילה לאחר שטבל לשם גירות כדת, הצרכתיו לברך ברכת התורה לפני שיאמר שום פסוק של קדושה (אשר היו שגורים בפיו מן קדמת דנא). ולפ"ז אמרתי וכי פסח א' יש לנו כו', דניחזי אנן בכל קטן שנעשה בר מצוה, בליל התקדשו להכנס למצות, למה לא יצטרך לברך ברכת התורה כדי שיוכל ללמוד באותו ערב, ולא יבצר מללמוד ומלהזכיר פסוקים באותו לילה. שהרי ברכת התורה שבירך בעודו קטן בבוקרו של יום של סוף שנת הי"ג אינה פוטרתו לכשיגדיל לדעת כמה פוסקים הנ"ל. וביחוד לדעת הרמב"ן בס' המצות (סוף חלק עשין מצוה טו) שחשב את ברכה"ת למ"ע מן התורה והסכים עמו המגילת אסתר שם, וכ', ולא ידעתי למה לא מנאה הרמב"ם ז"ל, אם לא שחשב שדרשתם בברכות (כא) היא על דרך אסמכתא בלבד, אמנם עליו להביא ראיה. ע"כ. וכן דעת המאירי (ברכות כא) והתשב"ץ ח"ב (סי' קסג). והחינוך (מצוה תל), דברכה"ת הויא מדאו'. וכן הסכימו הפר"ח (סי' מז) והשאגת אריה (סי' כד). וכתבו שאם נסתפק אם בירך חוזר ומברך (לפחות ברכת אשר בחר בנו). ע"ש. (ומ"ש הקרית ספר (פי"ב מה' ברכות) דאף לרמב"ם הוי מה"ת, כל האחרו' חולקים עליו בדעת רמב"ם. וכן מוכח בב"י /בא"ח/ (סי' קפד וס"ס רט). ע"ש.) וכ"פ הרב נשמת אדם (כלל ט סי' א). והמשנה ברורה (ר"ס מז). וע"ע בשו"ת פאר עץ חיים (סי' א). ע"ש. ולפ"ז י"ל שאין הקטן החייב רק דרך חינוך מדרבנן יכול להוציא את עצמו מברכה"ת לכשיגדיל. ודא עקא כי אין עצה בזה לומר לקטן באותו יום, לבל יברך ברה"ת עד הערב, דלא אריך למעבד הכי, לגרום למופלא הסמוך לאיש שילמוד בלי ברכת התורה כל אותו היום. איברא דאשכחן לכמה מרבנן בתראי דפליגי ע"ד הפר"ח והשאג"א הנ"ל, ומחזיקים בדעת הרמב"ם דברכה"ת הויא רק מדרבנן. וכמ"ש הפני משה ח"א (סי' א) דרוה"פ ס"ל כהרמב"ם דברכה"ת דרבנן. ע"ש. (וכן מוכח בתר"י ברכות יא:) וכן מוכח ממ"ש מרן בש"ע /בא"ח/ (ס"ס רט) וז"ל, כל הברכות אם נסתפק אם בירך אינו חוזר ומברך חוץ מבהמ"ז מפני שהיא של תורה. ע"כ. וכ"כ המטה יהודה והמחזיק ברכה /בא"ח/ (ר"ס מז) להוכיח כן מד' מרן. וכן הסכים הגאון הנצי"ב בס' מרומי שדה (בר' כא). וכן דעת הכסא אליהו (שם). וע' להגאון מקרלין בשו"ת משכנות יעקב (סי' ס). שהוכיח מהירושלמי כד' הרמב"ם דברכה"ת ביחיד מדרבנן, אך ברכה"ת של קס"ת בציבור הויא מה"ת. ע"ש. וכ"כ בספרו קהלת יעקב בתשו' (סי' ג). וכן הובא בשמו בקונט' אחרון שבשו"ת שאג"א (סי' כד). ע"ש. [וכ"ה בס' באר שבע בחי' לסוטה (מא) ד"ה לפי. ע"ש]. אולם הערוך השלחן (סי' מז) דחה ראיתו (ומסיק דברכה"ת דאורייתא.) וע' בברכ"י (סי' מז סק"ח) שהעלה דקס"ת וברכותיה אינם אלא מדרבנן. וע' בחי' ריטב"א (מגילה יז:). ובשו"ת תורת רפאל (סי' א). וע"ע בשו"ת דברי יששכר (סי' א). ובשו"ת שאילת יעקב (סי' א). ובשו"ת כתב סופר (סי' כ). ואכמ"ל.
(יא) ואני אמרתי בחפשי בספרי האחרונים שדבר זה נפתח בגדולים דינא יתיב וספרין פתיחו. וזה יצא ראשונה: הגאון מהרש"ם ח"ג (סי' קכא), שנשאל בזה, אליבא דמ"ד ברכת התורה דאורייתא. ופתח לה פיתחא מדברי המרדכי (פ"ב דמגילה) שאפשר לקדש מבעו"י אף למ"ד תוספת שבת דרבנן. ומה שתמה המג"א מהא דקטן שאינו מוציא את הגדול. כבר תירץ הח"א (כלל ו סי' ג) על נכון, דדוקא להוציא אחרים שהם בני חיוב לא מהני, אבל כשהוא עצמו מברך בתוספת שבת ברכת הקידוש שפיר מהני לפטור את עצמו. ולפ"ז ה"נ בנ"ד דיצא. ואף שבשו"ת מהר"י אסאד (סי' סד) מיישב בדרך אחרת, ולפ"ז עוד יש לדון בנ"ד, מ"מ הרי נודע מחלוקת הפו' אי בעינן י"ג שנה מעל"ע או לא. ובשאלתות (סי' קטז) מפורש דס"ל דבעינן מעל"ע. וכ"ה דעת מהר"י ברונא (סי' קצז). וא"כ בלילה אם לא הגיע זמן מעל"ע הו"ל ס"ל (שמא הלכה כהמרדכי וכתי' הח"א שאת עצמו יכול לפטור גם לכשיגדיל. ושמא בעינן מעל"ע וזה עדיין קטן הוא.) לכן א"צ לברך שנית כשיגדיל. עכת"ד. ולפע"ד יש לתמוה על תי' הח"א, (שעליו סמך מהרש"ם סמיכה בכל כחו.) שהרי המרדכי מיירי בסומא הבא להוציא את בני ביתו, ודימהו לדין קידוש בתוספת שבת. ומוכח להדיא שאין שום חילוק בין להוציא את עצמו לכשיתחייב במצות, לבין כשבא להוציא את אחרים. ושוב מצאתי שכבר תפסו בזה על הח"א הנ"ל, בשו"ת אמרי בינה (דיני שבת סי' יא). ובשו"ת מתת ידו ח"א (ס"ס יוד). ע"ש. (והדמיון שהביא הח"א מסי' תרמ"א, לא דמי כלל. וע' פעולת אדם (דכ"ג ע"ג). ובשו"ת כרם שלמה קאטלער ח"ב (סי' יט). ע"ש.). וע' בשו"ת משנה שכיר (סי' צו) מ"ש ע"ד המרדכי. וי"ל ע"ד. וגם הלום ראיתי לידידי הרב הגאון רש"מ שבדרון שליט"א בהערותיו לתשו' מהרש"ם שבסו"ס דעת תורה א"ח (ח"א, סי' לד), שהעיר ג"כ מדנפשיה על הח"א ועל זקנו מהרש"ם בתשובה הנוכחית. וכנ"ל. וכיון לד' האחרו' הנ"ל. וע' בשו"ת חלק לוי (חאו"ח סי' פז). וי"ל ע"ד. ולפי האמור אין לנו ס"ס בזה. אלא שיותר היה לו להגאון מהרש"ם לעשות ס"ס בגוף הדין אם ברכה"ת דאורייתא או דרבנן, כיון דעכ"פ לא נפקא מפלוגתא דרבוותא וכנ"ל, ובדרבנן הרי פשטות ד' הרמ"א /בא"ח/ (סי' נג ס"י) דשפיר מוציא ידי חובה את עצמו. ואף שכתבנו לעיל לדחות ראיה זו. מ"מ אכתי יש להעיר מד' הראב"ד והרשב"א בתשו' (בב"י סי' נג) שסוברים דקטן מוציא אף את אחרים. אלמא דלא אמרי' דהוי תרי דרבנן ולא מפיק חד דרבנן. (וכדעת העיטור וריא"ז שמקילים ג"כ בזה). ואם לא הגיע מעל"ע יש עוד ספק אם צריך מעל"ע. והו"ל ס"ס. ועי"ל שמא עוד לא הביא ב' שערות בתחלת הלילה. וע' ברמב"ם (ספ"ב משביתת עשור). ובתה"ד (סי' קנה). ובס' נהר שלום (סי' רעא סק"ג). ובשו"ת דרכי שלום (סי' ח). ובשו"ת שבט סופר (חאו"ח סי' כט). ועכ"פ מד' המרדכי אין כל ראיה לפמש"כ בשם האחרונים שמודה הוא בקטן דלאו בר חיובא הוא. והנה ראיתי בשו"ת מתת ידו (סי' י) הנ"ל, שגם הוא נסתפק בדין ברכת התורה בליל הבר מצוה אם יש לו לחזור ולברך, והעלה ג"כ לדינא שא"צ לברך. ויש להשיב על דבריו. כאשר יראה הרואה.
ולכאורה יש עצה בזה לומר לקטן ביום האחרון של שנת י"ג בבוקר, שיכוין בעת ברכת התורה שאינו רוצה לפטור אלא מה שילמוד עד הערב, ואז יוכל לחזור ולברך בלילה לפני שילמוד. וכעין מ"ש מרן בש"ע /בא"ח/ (סי' קעד ס"ד) במה שנחלקו הפו' אם ברכת היין של הבדלה פוטרת היין שבסעודה, הילכך יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה. וכ' בערך השלחן שם, שמכאן ראיה דבמקום פלוגתא דרבוותא בספק ברכות, יכוין שלא לצאת בברכה הא', ואין כאן חשש ברכה שא"צ, כיון שעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ודלא כהרב שמלה חדשה (סי' יט). ע"כ. אמנם התב"ש (שם ס"ק יז) הרגיש מד' הש"ע /א"ח/ (סי' קעד) הנ"ל, וכ' לחלק דשאני התם שאין הכוסות מענין אחד, שזה בא למצוה וזה לשתיה, כמ"ש בב"י שם, ולהכי אפי' למ"ד שאינו הפסק, מ"מ כשמכוין להפסיקו מודה דחשיב הפסק. ע"ש. לפ"ז בנ"ד לא מהניא עצה זו. אולם בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' ה), נוטה להכריע כהעה"ש. ע"ש. וכן בשערי תשובה (סי' מז ס"ק יב) בשם הפמ"ג, מוכח דשפיר מהניא עצה זו לענין ברכת התורה. ע"ש. וע' במג"א (סי' תצד). ע"ש. ואף על פי שמד' המג"א (סי' תרלט ס"ק יז) לא משמע כן. וע' בשע"ת שם (ס"ק יח). ובהגהות רעק"א שם. ובשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' לב). ובשו"ת שם אריה (סי' טו). ובשו"ת קרן לדוד (סי' נט). ע"ש. יש לצרף מ"ש התוס' (ברכות יא:) דה"ט דברכה"ת פוטרת כל היום, ואין היסח הדעת מצריכו לחזור ולברך, משום דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה, והו"ל כיושב כל היום בלא הפסק. ע"ש. וכ"ה בהרא"ש ובתר"י שם. וע"ע בב"י /בא"ח/ (סי' מז). ע"ש. א"כ בקטן דליכא חיובא. ללמוד רק מצד חינוך, ולדעת כמה פו', רק אביו חייב לחנכו, והוא אינו בר חיובא כלל, שפיר מהני היסח הדעת לחייבו לברך ברכה"ת. וע"כ בצירוף מש"כ לכוין שלא יפטור עצמו עד הלילה, יוכל לחזור ולברך ברכה"ת בערב. ובפרט דאיכא בלא"ה ס"ס לחיובא, (כשהגיע זמן מעל"ע בלילה), שמא הלכה כמ"ד דברכה"ת מה"ת, וממילא לא אתי דרבנן ופטר לדאו', ושמא אפי' הוי מדרבנן אין הקטן פוטר א"ע לכשיגדיל הואיל ולאו בר חיובא הוא כלל. ויש לפלפל עוד בזה. וכעת עמד קנה במקומו. +/מלואים/ שוב בינותי שיש עצה לזה כי נראה דברכות ק"ש של ערבית ג"כ פוטרת מברכות התורה, כמו בשחרית. ולכן בברכת אהבת עולם שלפני ק"ש ערבית יכוין בה לצאת י"ח של ברכות התורה, ומיד אחר התפלה ישב וילמד דברי תורה לצאת י"ח הירוש' לשנות על אתר וכדקי"ל באו"ח (סי' מז). וע' בכף החיים (שם ס"ק מז) שאין התפלה הפסק. ע"ש. ואף על פי שהראב"ן (סי' קמב) פסק דברכת אהבה רבה אינו פוטרת מברכה"ת, כל הפוסקים חולקים עליו בזה. וכמ"ש בשו"ת דבר אברהם (סי' טז אות כג). ע"ש. וכן מצאתי כעת בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' טז) שעמד בחקירה זו, והעלה ארוכה לזה כנ"ל והביא שכ"כ רבינו יונה בברכות דברכות ק"ש של ערבית פוטרות מברכה"ת כמו בשחרית. ועפ"ז כ' שהבר מצוה לא יתפלל עכ"פ באותו יום לפני צאה"כ. אך לא יתאחר יותר מדי מפני שצריך ללמוד. ע"ש.+ [ואגב אעיר במה שהוקשה לי מדי עברי בתשו' מהרש"ם ח"ג (סי' קכא) הנ"ל, שכ', שאם כבר הגיע מעל"ע, הרי בירך ברכה"ת אחר י"ג שנים ורגע א' והוי ג"כ ספיקא וא"כ ממנ"פ א"צ לברך שנית. ע"כ. ואינו מובן לע"ד, דהא בלילה לא בירך כלל רק בבוקרו של יום שלפניו, ואילו בלילה עליה אנו דנין, וא"כ אם הגיע מעל"ע בלילה לא נשאר לשיטת מהרש"ם אלא ספק אחד של דעת המרדכי, ולמ"ד ברכה"ת דאו' היה צריך לברך. וצ"ע]. וע' שו"ת תשורת שי ח"א (סי' קלג).
 
סי' כ"ח
עוד בענין הנ"ל (יב) ומעתה הבא נבא לדין ספירת העומר. כי הנה ידועה מחלוקת הראשונים אם ספירת כל לילה ולילה מצוה בפ"ע היא, או כל הלילות כולם מצוה אחת הן כדכתיב תמימות תהיינה. שהבה"ג כ' שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר דבעינן תמימות. וכ"כ התוס' מגילה (כא:). אבל התוס' מנחות (סו) כ' ע"ד הבה"ג שהוא תימה גדולה ולא יתכן. ע"כ. וכ"ה דעת הרא"ש והמאירי (סוף פע"פ). וכ"כ הריטב"א (מגילה כא:) ושכן דעת רבותיו. וכ"כ האגודה (שם). ומהר"ם מרוטנברג ד"פ (סי' שב). וכ"כ שבולי הלקט (סי' רלד). ושכן דעת רבינו ישעיה. וכ"ה בס' המכריע (סי' כט). וע"ע בס' יראים (ס"ס קיד) בשם רב יהודאי גאון, שכ', היכא דאינשי ולא בריך סה"ע בחד יומא מברך בשאר יומי. וכ' עליו, ונראה הדבר. ע"ש. וע' בס' מאה שערים לרי"ץ גיאת (עמוד קח), שכ' בשם רב יהודאי גאון, ורב סעדיה גאון, שאם לא ספר בלילה הראשונה שוב אינו מברך בשאר לילות כלל, דתמימות בעינן וליכא. ורב כהן צדק חולק ואומר שמברך והולך בשאר לילות. ושכן דעת רה"ג שלא לחלק בין לילה הא' לשאר לילות. והרי"צ גיאת העלה כרב יהודאי שלא עלו בידו תמימות בכיו"ב, ומ"מ סיים, אבל להתעכב מלספור שאר לילות אינו מתעכב אלא סופר והולך. ע"כ. ומשמע דבברכה קאמר. ומיהו הא"ח (ה' סה"ע אות ה) הביא מחלוקת רב יהודאי גאון, ורב עמרם גאון, [דס"ל כרב יהודאי, ואפשר שכן היה גורס בס' מאה שערים רע"ג במקום רס"ג. וכן בעל העיטור ח"ב (דקל"ז ע"א) הביא כן בשם רע"ג. ע"ש]. עם רה"ג הנ"ל. וכ' ודעת הריא"ג כמו ר' יהודאי ור' עמרם ז"ל. ומסתברא כרה"ג לפי שסה"ע לדידן אינה מה"ת. וצע"ק. ודברי רה"ג נדפסו מתוך הגניזה בתשו' הגאונים (ירושלים תרפ"ט עמוד ריב). ע"ש. וכ"כ הטור /בא"ח/ (ס"ס תפט) בשם רה"ג. וע' בב"י שם. ומ"מ מצאתי לרבינו יהודה בר בנימין עניו (רבו של השבולי הלקט), בפי' על פסחים הנד"מ (בעמוד סח), שהסכים לשטת בה"ג, שאם לא ספר לילה אחת לא יברך כלל בלילות אחרות, מפני שאינן תמימות, ואפי' בזה"ז. וכתב לדחות דברי החולקים ע"ז. ע"ש. וכן האור זרוע ח"א (סי' שכט) כ', שהדעת מכרעת שאם שכח מלספור לילה אחת אינו מברך אח"כ. (ולכאורה כן מוכח עוד מד' הר"ן (סוף סוכה), לפי מה שהסביר בכוונתו בשו"ת מהרלנ"ח (סי' סב). ע"ש. ומה שדחק שם להעמידו אף לד' התוס', ע' בשו"ת פרי הארץ ח"ג (סי' א) מ"ש להשיג עליו. ע"ש. ודו"ק.) ועכ"פ רבו הגאונים דס"ל בשכח לספור לילה הא' שאינו סופר עוד בברכה. ומרן בש"ע /בא"ח/ (סי' תפט ס"ח) פסק בזה"ל: אם שכח לברך בא' מהימים בין מיום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"ש. ובודאי שאין לזוז מפסק הש"ע. אם כי מצאנו לאיזה אחרונים שנטו קו מד' הש"ע בזה. ע' בארחות חיים (סי' תפט ס"ק יד) בשם ס' אוצר חיים (מצוה שז), שאם שכח ולא מנה לילה אחד מונה שאר ימים בברכה, שאין ביד פוסק אחד להכריע נגד רוב מנין ורוב בנין, ושכן הנהיג א"א וכל הצדיקים להלכה פסוקה בלי גמגום. ע"כ. וכמה רב גובריה להכריע נגד מרן הש"ע בדבר שיש בו חשש ברכה לבטלה. ובאמת דקי"ל דלא אזלינן בספק ברכות בתר רובא. וכמש"כ בס"ד לעיל (סי' טז אות ז) בשם כמה אחרונים. ומ"ש שאין ביד פוסק אחד וכו', זה אינו, שהרי לפנינו דעת בה"ג, והתוס' מגילה, וריב"ב, ואו"ז, שסוברים כן, וחש מרן לד' בה"ג שדבריו דברי קבלה. ומכ"ש בלילה הא' שנוספו לנו דעת כמה גאונים הסוברים כן. וע"כ בודאי שאינו נכון כלל לפסוק נגד הש"ע. וכן העיר הא"ח שם, שלא נוכל להורות למעשה נגד הכרעת הש"ע. וע' בשו"ת מי נח (סי' יג) מ"ש ע"ד הגאון בית הלוי. ע"ש.
(יג) ולפ"ז הואיל ונתבאר לעיל שאין הקטן פוטר את עצמו לכשיגדיל, נראה שכל מה שספר עד שהגדיל אינו חשוב כלום, שהרי פטור היה באותה שעה, והימים הראשונים יפלו. והוי כדין דילג לילה אחת שאינו יכול לספור עוד בברכה, דהאי נמי לא קרינא ביה תמימות. ואף על פי שעכשיו הוא שנתחייב במצות, לא חייבתו תורה במצוה זו, כיון שאינו יכול לקיים תמימות, מאיזה טעם שיהיה. ואדרבה יש צד לומר דגרע טפי כה"ג כיון שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. הן אמת דבסוכה (כז:) אמרינן אליבא דר"א דס"ל דבעינן סוכה הראויה לשבעה, כדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, דהא דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, אתא לרבויי גר שנתגייר בינתים וקטן שנתגדל בינתים. ע"ש. וא"כ ה"נ נילף מהתם. אולם אי מהא לא איריא דאשכחנא להפרישה יו"ד (ס"ס שצו) שכ', דהא דקי"ל קטן שהגדיל תוך ז' ימי אבלות שאינו נוהג אבלות, ומאי שנא מהא דאמרי' קטן שהגדיל תוך ימי החג חייב בסוכה אף לר"א (סוכה כז:). י"ל דשאני סוכה שכל יום ויום מצוה בפ"ע הוא ואין אחד תלוי בחבירו. וגם כל יום ויום חשוב כרגל בפ"ע לענין דחלוקים בקרבנותיהם כמ"ש בערכין (י). ע"כ. ומ"ש בחילוק הא' שכל יום מצוה בפ"ע, אף על גב דלר"א בעינן סוכה הראויה לשבעה, צ"ל דגזרת הכתוב היא להצריך שתהא ראויה לשבעה, לכל מי שנתחייב לפני כן, (וכן שלא לצאת מסוכה לסוכה), אבל קטן שלא היה בר חיוב מעיקרא, עליו לקיים המצוה בשאר ימים הואיל וכל יום מצוה בפ"ע הוא. משא"כ לגבי סה"ע דחיישינן למ"ד דכולהו לילי מצוה אחת הן דבעינן תמימות, ממילא קטן שהגדיל אינו יכול לספור עוד בברכה. איברא דק"ל ע"ד הפרישה, מהגמ' חגיגה (ט) חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני א"ב, דלר' יוחנן כל ז' הימים תשלומין דראשון הן, וכיון דלא חזי בראשון פטור אף בשני. וכ"פ הרמב"ם (פ"ב מה' חגיגה ה"ה). ע"ש. אלמא דלא אמרינן גבי חג שכל יום ויום מצוה בפ"ע הוא. ואף אם נחלק (אליבא דתי' הא' של הפרישה) בין מצות סוכה לקרבן חגיגה. מ"מ תקשה לך על תי' השני של הפרישה דיהיב טעמא דחלוקין בקרבנותיהם, וכל יום חשוב כרגל בפ"ע. דאדרבה לגבי יחיד כל ז' הימים תשלומין דראשון נינהו, וכחד יומא חשיבי, לחשבן כמצוה אחת. ודוחק לומר דר"א ס"ל כר' אושעיא שכולם תשלומין זה לזה. וע' בחי' הרמב"ן סוכה (מח) ד"ה ועוד, דהא דאמרי' שמיני עצרת רגל בפ"ע הוא, הוי כההיא דפסחים (צג) גר שנתגייר בין ב' פסחים וכן קטן שהגדיל בין ב' פסחים, חייב לעשות פסח שני. דברי רבי. ר' נתן אומר כל הזקוק לראשון זקוק לשני כו'. במאי קמיפלגי ר' סבר שני רגל בפ"ע הוא, ור"נ סבר שני תשלומין דראשון הוא. וה"נ רגל דשמ"ע לענין זה הוזכר, לפי שעיקר חובת הרגלים ראיה וחגיגה, לפיכך אמרו רגל בפ"ע הוא שקטן שהגדיל וגר שנתגייר בינתים חייב בראיה ושמחה. ע"ש. וכ"כ בחי' הריטב"א שם. ולמדנו מכל זה דלא מחייבינן לקטן שהגדיל וגר שנתגייר בתוך ימי החג מדין חג הסוכות, ולא אמרינן שכל יום חשוב כרגל בפ"ע. ודלא כד' הפרישה הנ"ל. וצ"ע. ובאמת שראיתי להתפארת שמואל (סוף מ"ק) שעמד בקו' הפרישה והניח בקושיא. והדק"ל מההיא דסוכה (כז:) לנ"ד. וכן ראיתי בשער הזקנים (דף קעט ע"ג) שהביא ראיה זו מההיא דסוכה. ע"ש.
(יד) וחמותי ראיתי אור בשו"ת פרי הארץ ח"ג (חאו"ח סי' א), שנשאל בדין קטן שהגדיל בתוך ימי העומר, וכן גר שנתגייר בינתים, אם סופר מכאן ואילך בברכה. והביא ההיא דסוכה (כז:), וחילק לנכון שאין ללמוד משם לחיובא בנ"ד, דשאני הכא שהתורה חייבה לספור חמשים יום וכלהו יומי אגידי זה בזה, וא"כ קטן שהגדיל ביום חמישי לעומר, אינו יכול לספור היום ה' ימים לעומר, משום דלדידיה כבר חלפו ועברו ד' הימים הראשונים ואין להם תשלומין. ודמי למאי דקי"ל חיגר ביום א' ונתפשט בשני פטור משום דתשלומין דראשון הן. וה"נ הואיל ובזמן חיובו בימים שעברו פטור היה, להיותו קטן, גם מכאן ולהלן פטור. וה"ה לגר שנתגייר בינתים. וה"ה לאונן לילה ויום שלמים. אבל אם נקבר מתו ביום וספר בו ביום בלי ברכה חייב לספור בשאר ימים בברכה, דהו"ל כדין מי שלא מנה בלילה ומנה ביום. וה"ה לגר שנתגייר ביום ראשון, וכן קטן שהגדיל ביום ראשון, שסופר מכאן ולהבא בברכה אם ספר ביום הא'. אבל קטן שהגדיל וגר שנתגייר מיום ב' והלאה, וכן אונן לילה ויום שלמים, ה"ז דומה למי ששכח ולא מנה יום אחד שלם, שפסק מרן דמונה משם ואילך בלא ברכה. כ"ש כאן שהיו פטורים עד הזמן ההוא, ששוב לא יספרו בברכה כלל, דנ"ד עדיף לפטרם מכל טעמי תריצי דכתיבנא. עכת"ד. נמצא שהרב ז"ל הרגיש בהראיה מסוכה (כז:), ודחי לה בב' ידים בטעם לשבח. [וע' בס' ציונים לתורה להגר"י ענגיל (די"ד ע"ג) שהביא ראיה זו לחייב בנ"ד. ואינו מוכרח. וכנ"ל]. והנה גם בדין אונן לילה ויום, אפי' עבר וספר העומר, אינו סופר עוד בברכה, אם לא היה לו מי שיתעסק בצרכי המת. וכמ"ש כן להדיא מהר"א גאטיניו בס' אגורה באהלך (די"ט ע"ד). ואף שהנוב"י קמא (סי' כז) לא כתב כן. מ"מ המחב"ר (סי' תפט סק"ו) כ' עליו שאין דבריו מוכרחים. והביא ד' הפרי הארץ הנ"ל (בכת"י) שפסק שסופר בלי ברכה. וכן דעתו שם. וכן העלה הרב נהר שלום (סי' תפט סק"ה), שאין לספור עוד בברכה, דמה לי שכח למנות יום א' ומה לי שנפטר מלמנות, אידי ואידי לא מקיים תמימות. ע"ש. ואם כי ראיתי להגאון מהר"אז מרגליות בחידושים וביאורים מהל' אונן (אות לא) שפסק כהנוב"י ודלא כהמחב"ר. וכ' שאף לכתחלה המורה כהנוב"י למנות בו ביום בלי ברכה ואח"כ בברכה לא הפסיד. ע"כ. וכיו"ב כ' בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' קפא). ע"ש. וע"ע בס' גשר החיים (עמוד קכט). ובשו"ת פרי השדה ח"ב (סי' לז). ודודאי השדה (סי' לב). ע"ש. מ"מ הרבה אחרונים הביאו ד' המחב"ר להלכה. ע' שלמי צבור (דקפ"ב ע"ד). ומועד לכל חי (סי' ה אות ו). וכן העלה בשער הזקנים (דקע"ט ע"ד). ע"ש. וכ"כ הזל"א ובית עובד, הובאו בכה"ח (ס"ק פו). וע"ע בשו"ת בגדי יום טוב (חיו"ד סי' כ). ובשו"ת משה האיש (חיו"ד סי' מב - מג). ע"ש. וכללא דסב"ל =דספק ברכות להקל= קאי אאיסדן. ומינה נמי לקטן שהגדיל הואיל ופטור היה באותה שעה לא יספור עוד בברכה.
הן אמת שיש להעיר על ראית הפרי הארץ מחגיגה (ט) ר' יוחנן אמר (שאר ימי החג הם) תשלומין לראשון. ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה מאי בינייהו אר"ז חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני א"ב, לריו"ח כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ולר"א אף על גב דלא חזי בראשון חזי בשני. ופסק הרמב"ם כריו"ח דפטור. וה"נ קטן שהגדיל. לפע"ד אינה ראיה, דשאני קטן שהוא חייב בחינוך עכ"פ מדרבנן. משא"כ חיגר שפטור אף מדרבנן. אא"כ נוסיף הסברא שמבחוץ דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. וכן בדרבנן לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. אולם עדיין יש להעיר לפמ"ש הגמ"י (פ"ד מה' אבל אות ה), בדין אונן במוצ"ש, שי"א שאינו מבדיל אחר קבורה ביום ראשון, מידי דהוה אחיגר ביום א' ונתפשט בשני. ויש לחלק בין דאורייתא לדרבנן. סמ"ק. ע"כ. ומשמע דר"ל דבהבדלה דרבנן חוזר ומתחייב כשיגיע לכלל חיוב. וע' בס' יצחק ירנן (פ"ב מה' חגיגה ה"ה, דקט"ו סע"א). וא"כ ה"נ י"ל בסה"ע דרבנן. ויש לדחות שאין סה"ע בזה"ז אלא משום זכר למקדש. וכל שאילו בזמן הבית פטור, ה"נ דלא הוי אלא זכר למקדש פטור דלא עדיף מעיקר המצוה. משא"כ הבדלה שהיא מצוה עצמית מדרבנן. וע' בהרא"ש (סוף מ"ק. ובר"פ מי שמתו.) וביו"ד (סי' שמא). ואכמ"ל. ובאמת שראיתי להגאון אור שמח (פ"ה מה' קרבן פסח) שכ' להוכיח מהך סוגיא כל בתר איפכא, דאמאי לא נקט בחגיגה קטן שהגדיל במועד איכא בינייהו, דשכיח טפי מחיגר. א"ו דשאני קטן שמחוייב עכ"פ מד"ס בראיה וכו'. ע"ש. ולפע"ד אין ראיה זו מכרעת, די"ל דנקט חיגר לרבותא דר' אושעיא דמחייבו, אף על גב דלא חזי בראשון אף מדרבנן, מ"מ חזי בשני. כיון שכולם תשלומין זה לזה. ואף על גב דכחא דהיתרא עדיף, לא נקט קטן לרבותא דריו"ח שפוטרו אף שחייב בחינוך מד"ס, דאדרבה ניח"ל לומר רבותא דר"א דחייב אף בחיגר ולא חיישינן לאיסור חולין בעזרה. והוי נמי כחא דהיתרא. ומכ"ש לדעת הרבה מן הראשונים הנ"ל בסימן הקודם דס"ל דקטן לאו בר חיובא כלל, ומצות חינוך לא רמיא אלא על האב, הדר הו"ל קטן כחיגר. וע' בשו"ת פרי השדה ח"ב (סי' לז). ודו"ק.
(טו) וראיתי להחיד"א בברכי יוסף (סי' תפט סק"כ) שכ', קטן שהגדיל תוך ימי העומר, וכן גר שנתגייר תוך ימי העומר, וכן אונן לילה ויום שלם, כל אלו מונים שאר ימים בלא ברכה. הרב מהר"ם מזרחי בשו"ת פרי הארץ כת"י סי' ז. ע"כ. [והן הן הדברים שנאמרו לעיל בשם פרי הארץ ח"ג, שנדפס אח"כ בירושלים תרס"ה]. והשערי תשובה (סק"כ) כ' ע"ד הברכ"י הללו, ומ"ש בדין קטן, אין זה לדידן, שהקטנים שהגיעו לחינוך סופרים ג"כ. ומכ"ש מופלא הסמוך לאיש. ואם לא ספר עד שהגדיל וכבר עברו קצת מימי העומר פשיטא שאינו מברך. עכ"ל. והועתק לדינא בכה"ח (ס"ק צד). וכן פסק בערוך השלחן (ס"ק טו) עפ"ד השע"ת. ולפע"ד אין זו כוונת הפרי הארץ הנ"ל. ואני בעניי לא ידעתי מה הלשון אומרת, אין זה לדידן, שהרי חיובא רמיא על הגדולים לחנך בניהם למצות. וכל שהקטן יכול לספור ולברך מדי יום ביומו, כולי עלמא הכי עבידי לחנכו במצות. וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לחנך הקטנים אף כבר שית כבר שבע וכו' כל חד וחד לפום חורפיה. ומכ"ש מופלא הסמוך לאיש, ובפרט כשימים ספורים נשארו לו עד שיגדיל, שעיני האב צופיות לספור עמו בכל לילה. ואם איתא לדברי השע"ת דהפרי הארץ מיירי דוקא באופן שלא ספר בקטנותו, כל כי האי איבעי ליה לפרושי, דהא סתמא דמילתא כ"ע מחנכי לקטנים לספור מדי יום ביומו. וגם לד' השע"ת עצמו מילתא דפשיטא היא שאם לא ספר בקטנותו, אינו סופר בברכה כשהגדיל, וא"כ מה לו להפרי הארץ להאריך כ"כ בראיות ודמיונות לחגר שנתפשט בשני וכו'. הרי לד' השע"ת, בודאי דלא עדיף מאיש גדול בר חיובא שלא ספר יום א'. (אלא דלקושטא דמילתא יש צד לומר דקטן עדיף טפי, הואיל ורק עכשיו נתחייב במצוה. אלא דהשע"ת לא שמיעא ליה האי סברא). ולכן נראה לע"ד שהעיקר הוא בכוונת הפרה"א כמש"כ לעיל, שהואיל ופטור היה באותה שעה שהיה סופר בקטנותו, אינו יכול לספור בברכה משהגדיל. וה"ט כמש"כ לעיל בארוכה שאין הקטן פוטר עצמו מהמצוה לכשיגדיל. ולכן השוה הפרה"א דין קטן שהגדיל לגר שנתגייר בינתים, ולא חילק ביניהם בדין אם ספרו העומר קודם חיובם במצות, שהגר בודאי אינו מברך מכאן ולהבא, ואילו קטן כיון שבר חינוך הוא יכול לספור בברכה כשיגדיל, לד' השע"ת, אלא כל אפייא שוין שאינו סופר עוד בברכה. וכדין אונן לילה ויום, שהבין המחב"ר בדעת הפרה"א שאפי' ספר אינו יכול לספור בברכה, הואיל ופטור היה באותה שעה. ה"נ קטן שהגדיל. ומש"ה נמי לא מצא הפרה"א אופן לחייב קטן שהגדיל אא"כ הגדיל ביום הראשון לספירה שאז סופר בו ביום בלא ברכה, ומכאן ואילך בברכה. ודחק עצמו אליבא דמ"ד דמעת לעת בעינן לעשותו גדול. ובאמת הלכה רווחת היא ומנהג פשוט בכל הקהלות, שהקטן מיד כשימלאו לו י"ג שנים, תיכף בכניסת הלילה הא' של י"ד, נעשה בר מצוה ונתחייב במצות, וכמ"ש בשו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' קד). ובשו"ת שבות יעקב ח"ב (סי' קכט). ובשו"ת נוב"י תנינא (חאו"ח סי' ו) ועוד הרבה אחרונים. [וזאת היתה לו להברכ"י כאן (סי' תפט ס"ק כא) שכ', גר שנתגייר ביום הראשון לעומר מונה בו ביום בל"ב ואח"כ בברכה, מהר"ם מזרחי הנ"ל. והשמיט קטן שהגדיל ביום הא' לעומר, שהוזכר בפרה"א שם. דלטעמיה אזיל בברכ"י (סי' נה סק"ז) בשם האחרונים, שא"צ מעל"ע. ע"ש]. ולא מצא דרך אחרת שיוכל הקטן שהגדיל לספור בברכה, ולדברי השע"ת טפי היל"ל כשספר בקטנותו. א"ו שגם בזה אינו סופר בברכה כיון שספירתו הראשונה היתה בפיטור. וכמש"כ לעיל בשם מרן הכ"מ (פ"ה מהק"פ) ולהקת האחרונים דנקטי בשיפולי גלימי דמרן ז"ל. וע' בס' שלמי ציבור (דף רצח ע"ג). ובס' חכמה ומוסר (הל' פסח אות קמט). ובס' מועד לכל חי (סי' ה אות ח) שהביאו ד' הברכ"י בשם פרה"א להלכה. והכי נקטינן. וכרגע נ"ל שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז (סי' קיב), וראיתי אליו שכ' בשם הגאון חידושי הרי"מ, שקטן שהיה סופר סה"ע בקטנותו והגדיל לא יספור עוד בברכה, שמה שספר קודם שהגדיל נעשה בזמן פיטור ושוב לא חשיב תמימות. ע"כ. וכן ראיתי עוד להגאון מהר"י ענגיל בס' ציונים לתורה (די"ד ע"א) שכ', שמעתי בשם הגאון הקדוש הרי"מ מגור זצוק"ל, שפקפק על אותם שנעשים בני מצוה בתוך ימי הספירה, ואינם פוסקים לספור בברכה, דהא לדברי האומ' דתמימות בעינן, ואם לא ספר יום א' א"א לו לקיים עוד המצוה, א"כ גם בהיה קטן אין ספירתו של אז פוטרתו מחיוב ספירת מ"ט יום תמימות שחלו עליו בגדלו. וכדין אכל מצה כשהוא שוטה שאין האכילה פוטרתו לכשיתרפא, שעשיית המצוה בזמן הפיטור אינה פוטרתו לזמן חיובו. וה"נ הכא יש לספור בלי ברכה. (ועמש"כ עוד לקמן בדברי הציונים לתורה). ע"כ. וזהו כמש"כ לעיל. ותאזרני שמחה. וכבר כתבנו שזוהי באמת כוונת הגאון פרי הארץ והברכ"י ושאר אחרו' שהביאו זאת להלכה. ודלא כהשע"ת. וכן מצאתי במנחת חינוך קונט' שמן למנחה (סי' שו) שפירש כן בד' הברכ"י, ודחה ביאור השע"ת. ע"ש.
(טז) והנה בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז (סי' קיב) הנ"ל, כ' לדחות ד' החידושי הרי"מ בזה, והביא ראיה מההיא דסוכה (כז:) שקטן שהגדיל תוך ימי החג חייב בסוכה, אף על פי שאיש שהוא בר חיובא וקודם החג שלא עשה סוכה, אינו עושה בחוה"מ, דסוכה הראויה לשבעה בעינן וליכא. אבל קטן שהגדיל במועד לדידיה מתחיל החיוב רק משעה שהגדיל, וחשיב כמקיים כל המצוה. וה"נ הכא לענין סה"ע, אפי' לא ספר מקודם, כיון שהגדיל חל עליו חובת ספירה, ואם יספור כסדר מיום שהגדיל יחשב לו כאילו קיים כל המצוה. וז"ב. ע"כ. והנה כבר הבאנו לעיל דברי הפרי הארץ שדחה ראיה זו בדברים של טעם. וע' בשו"ת צפנת פענח (ס"ס רסד). ע"ש. ויש להוסיף עוד, דשאני התם גבי סוכה דרבייה קרא לקטן שהגדיל, מפני שיש איסור באכילה ובשינה שמחוץ לסוכה, וא"א בלא אכילה ושינה. (וע' בכורי יעקב סי' תרמ ס"ק יט. וי"ל ע"ד.) ובפרט לפמ"ש המנחת חינוך (מצוה שכה אות ט), שבכל ימי החג חוץ מלילה הא' אין שום מצוה חיובית בדבר, שהרי אפשר שלא יאכל ולא יצטרך לסוכה. וכל המצוה היא רק שלא יאכל חוץ לסוכה. ע"ש. ואף דר"א דאליביה דידיה קיימי' ס"ל די"ד סעודות חייב לאכול בסוכה, הא מסקינן (סוכה כז) שחזר בו ר"א. וע' בפרש"י ותוס' שם. והואיל וכל המצוה היא שלילית משום האיסור לאכול חוץ לסוכה שפיר מרבינן קטן שהגדיל בחג. משא"כ מצוה חיובית כספירת העומר אין ללמוד משם. איברא דחזיתיה להגר"י ענגיל בס' אתוון דאורייתא (סוף כלל יא), שכ' לדחות דברי המנ"ח הנ"ל דמצות סוכה היא גם מצוה חיובית לדור בסוכה בחג תשבו כעין תדורו. ע"ש. וכ"כ ידידי הגרש"י זווין בס' המועדים בהלכה (עמוד צח). וע"ע בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' מו). וכן מוכח מד' הפו' שהבאתי בחזון עובדיה (סי' לב). ע"ש. +/מלואים/ כעת ראיתי שגם החמדת ישראל (ד"ח ע"א) כ' שאין דברי המנ"ח מחוורין בזה. ע"ש.+ עכ"פ הואיל ופתיך ביה איסורא שלא לאכול קבע חוץ לסוכה, וכן שינה, מש"ה אין ללמוד סה"ע מסוכה. ומה שסיים מהר"ש ענגיל, שאפי' לא ספר מקודם, אם יספור כסדר מיום שהגדיל חשיב כמקיים כל המצוה. אינו מחוור לפע"ד, שאע"פ שעיקר החיוב בא לו באמצע ימי הספירה, הואיל והצריכה התורה שיהיו תמימות, אינו יכול לספור בברכה. ואפי' נחשוב מה שלא ספר קודם שהגדיל לאונס גמור, שמפני קטנותו ליביה אנסיה, מ"מ אינו יכול לספור עוד בברכה. (וכמש"כ לעיל בדין אונן, בשם הרבה אחרונים.) וכבר מצינו מחלוקת ריו"ח ור"ל בירוש' (פ"ז דגיטין ה"ו) אי אונסא כמאן דעביד דמי או לא. וקי"ל כריו"ח דאונסא כמאן דלא עביד. וכמ"ש בנקודות הכסף יו"ד (ס"ס רלו). וע' בש"ך חו"מ (סי' כא סק"ג) ובקצוה"ח וברכ"י שם. וה"נ כיון דאונסא כמאן דלא עביד אין לו לספור בברכה משיגדיל. ומצאתי להגאון בעל דרכי תשובה בשו"ת צבי תפארת (סי' נו) שכ' בנ"ד, דאפי' לר"ל דס"ל אונסא כמאן דעביד דמי, שאני הכא שמעולם לא נכנס הקטן בגדר חיוב קודם שהגדיל, ולא הוי כאונס גרידא. ועוד דקטן אינו במחשבה. ולא קרינן ביה מ"ש (ברכות ו), ולחושבי שמו, חשב לקיים מצוה כו' כאילו עשאה. ע"ש. ולכן בודאי שאין לסמוך ע"ז להכנס בחשש ברכות לבטלה. ואפי' ספר קודם שהגדיל נ"ל עיקר כדעת הפרי הארץ הנ"ל שאינו סופר עוד בברכה משהגדיל. והרי הוא כמבואר.
(יז) אלא שעדיין יש מקום לבעל דין לחלוק בעצם הדין שכתבנו, ולומר, שהואיל ועיקר דין זה שאם שכח ולא ספר יום אחד לא יספור עוד בברכה, שנוי במחלוקת הפוסקים, והואיל ולדעת רוה"פ ספירת העומר בזה"ז מדרבנן, הו"ל ספק ספיקא, שמא הלכה כמ"ד שאם לא ספר יום א' סופר בשאר ימים בברכה, שכל לילה מצוה בפ"ע הוא. ואת"ל הלכה כהחולקים שאין זה מברך, שמא בדרבנן יוכל הקטן לפטור את עצמו לכשיגדיל, וכדעת הפוסקים דס"ל דבדרבנן קטן מוציא את הגדול י"ח, (ולא ס"ל דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכמבואר בב"י /בא"ח/ (סי' נג) בשם הראב"ד והרשב"א. וכ"ה דעת בעל העיטור והריא"ז.) הא למה זה דומה למ"ש מרן בש"ע /בא"ח/ (סי' תפט ס"ח), שאם הוא מסופק אם דילג יום א' ולא ספר יספור שאר ימים בברכה. ע"כ. וה"ט משום דהוי ס"ס שמא לא דילג, ואת"ל דילג שמא הלכה כהפו' דס"ל כל לילה מצוה בפ"ע. וכמ"ש בב"י בשם תה"ד (סי' לז) וה"נ נימא בנ"ד. אולם כי דייקינן פורתא חזינן דהא ליתא. שהרי נודע בשערים מה שהעלו האחרונים דלא מהני ס"ס בברכות. וכמ"ש הגאון לחם חמודות (ריש הל' ציצית אות א) שאף בס"ס לא יצאנו מידי ספק ברכות להקל. וכ"כ בספרו מלבושי יום טוב (סי' יז). וכן העלה הגר"ד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חאו"ח סי' ג) והאריך למעניתו בראיות נכוחות לבסס כלל זה. עש"ב. וכן דעת מרן החיד"א במחב"ר (סי' ז). ובס' יעיר אזן (מע' ס אות לג). וכן פסק בס' יד אבישלום (סי' ז). ובס' שלמי צבור (דמ"ה ע"ג). ובס' בירך את אברהם (סי' רכה אות יב). ובס' זכור לאברהם ח"ג (ד"ה ע"ב). ובס' חיי אדם (כלל ה סי' ו). וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (חאו"ח סי' א) ד"ה וע"פ. ובשו"ת אור לי (סי' ק). ושכ"פ הרב בית השואבה (דיני דברים הפוסלים באתרוג אות י"ב ופ"א). וכ"כ הגר"א מני בזכרונות אליהו (מע' ס אות ב). וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה מהאחרו' הסוברים כן. אלא דמה נענה ביום שידובר בנו דברי מרן /בא"ח/ (סי' תפט ס"ח) הנ"ל המוכיחים דמהני ס"ס בברכות. אולם כבר דחה לנכון במכתם לדוד (שם), דשאני התם שדעת הרמב"ם וראבי"ה דספירת העומר בזה"ז דאורייתא, (וכ"ה דעת האו"ז (סי' שכט), והחנוך (סי' שו). והשה"ל (ר"ס רלד). ועוד.) מש"ה שפיר סמכינן לברך בס"ס. ואף על גב דהברכה אינה אלא מדרבנן, הואיל ומחייבינן ליה בגוף הספירה מכח ספקא דאו' לחומרא, אית לן לחיובי גם בברכתה. וכעין מ"ש בש"ע /בא"ח/ (סי' סז) ספק קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. וכו'. ע"ש. וכן מתבאר בתה"ד (סי' לז). וכ"כ בשו"ת תורת חסד מלובלין (סי' ז אות ד). ע"ש. ולפ"ז בנ"ד ממ"נ ל"מ הס"ס הנ"ל, דאי אזלינן בתר סברת הפו' דסה"ע בזה"ז מדרבנן, הא לא מהני ס"ס בברכות, ואי סמכינן ע"ד הפו' דסה"ע בזה"ז דאורייתא, שוב אין הקטן מוציא את עצמו לכשיגדיל, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. מש"ה לא יועיל ולא יציל הס"ס הנ"ל.
אמנם עדיין יש לעשות ס"ס באופן אחר, והוא עפ"ד המרדכי הנ"ל דס"ל שבתוספת שבת דרבנן יכול לפטור א"ע י"ח קידוש מה"ת. וכן הסומא מוציא את בניו וב"ב. ולדעת המשיב דבר והחיי אדם אליבא דהמרדכי ה"ה לקטן שיכול להוציא את עצמו. וא"כ הוי ס"ס, שמא הלכה כהפו' הנ"ל דמהניא ספירת הקטן לכשיגדיל, ושמא הלכה כמ"ד כל לילה מצוה בפ"ע הוא. ובצירוף ד' האומרים דסה"ע דאו' עבדינן ס"ס גם לגבי הברכה. וכנ"ל. וכדין ספק אם דילג לילה אחת. וכבר ראיתי להמנחת חינוך (מצוה שו) שנסתפק בנ"ד ממש, והביא ראיה לומר שסופר בברכה מהמרדכי הנ"ל דשפיר מהני להוציא א"ע לכשיגדיל. ע"ש. והגם שמצינו למרן הכ"מ והאחרו' דפליגי על המרדכי, עכ"פ יועיל מיהא לס"ס. ברם קושטא קאי דהמרדכי לא יחלוק על גמ' מפורשת (ברכות כ:) שקטן לא חשיב בר חיובא להוציא הגדול י"ח. וה"ה שאינו פוטר עצמו לכשיגדיל. וכדמוכח במרדכי שם שאין חילוק בזה בין עצמו לאחרים. וע"כ דמודה הוא בקטן שאינו בר חיובא כלל. וכשיטת רש"י ורמב"ן וסיעתם. וכמש"כ באורך לעיל (אות ח) בשם להקת האחרונים, רבים ועצומים. ע"ש. וא"כ ה"נ לא חשיב ס"ס כלל לנ"ד ואין לו לספור בברכה משהגדיל. וכן ראיתי להגאון מהר"ם שיק (חאו"ח סי' רסט) שתמה כן ע"ד המנחת חינוך בהסתמכו ע"ד המרדכי הנ"ל. והניח בצע"ג. (וע"ע להלן בהמשך ד' המהר"ם שיק הנ"ל). וכן הגר"י ענגיל בציונים לתורה (די"ד סע"א), אחר שחשב לקיים מנהג הסופרים בברכה אחר שגדלו עפ"ד המרדכי, שוב תבריה לגזיזיה והדר הוא לכל חסידיו, שזה לא ניתן להאמר כלל. כיון שמבואר בברכות (כ:) להיפך. וע"כ דס"ל להמרדכי דשאני קטן דלאו בר חיובא הוא כלל. וא"כ ה"נ דבקטן קיימינן, נראה שאינו יכול לספור בברכה משיגדיל. ע"ש. ועי"ל לפ"ד הכנה"ג (סי' סז), דהא דבספק קרא ק"ש חוזר וקורא בברכות, ואילו טומטום ואנדרוגינוס חייבים בציצית אבל לא יברכו (סי' יז ס"ב). התם ספק אם הוא בר חיובא כלל אבל כאן עכ"פ הוא בר חיובא. ע"ש. (וכ"ה בדרישה שם). וכבר הבאנו לעיל ד' המכתם לדוד שהסתמך על דין זה שיוכל לברך על העומר בס"ס. וכ"כ בס' קובץ על יד (פ"א מק"ש ה"א) ד"ה ובזה, דבמסופק אם ספר העומר מברך מכח ס"ס, הואיל וגברא בר חיובא. משא"כ בטומטום ואנדרוגינוס בציצית (שיש ס"ס, שמא איש הוא, ושמא אף נשים יכולות לברך על מ"ע שהז"ג.) שהספק הוא בעיקר האדם. ע"ש. וה"נ בנ"ד שקטן היה מקודם, וספק אם בכלל נתחייב במצות סה"ע משהגדיל, הואיל ואינו יכול לקיים תמימות תהיינה, אוקמי בחזקת פיטור, ואינו סופר עוד בברכה. ול"ד למסופק דגברא בר חיובא הוא. ויש לפלפל עוד בזה. דשאני הכא דהשתא מיהא בר חיובא הוא. וי"ל.
ובר מן דין יש מקום לדחות הס"ס הנ"ל, לפמ"ש הגאון בעל שד"ח במכתב לחזקיהו בתשו' (סימן א דף ז ע"ג), דדוקא בספק דילג יום א' סמך מרן לפסוק לברך מטעם ס"ס, משום דהוי ספק אחד במציאות, וספק א' במחלוקת הפו' (אי בעינן תמימות לעיכובא.) אבל כשיש ב' ספיקות בפלוגתא דרבוותא, לא מהני ס"ס כה"ג לברך, כיון שיש כמה פו' דס"ל דכל כה"ג לא חשיב ס"ס, דשם פלוגתא דרבוותא אחת היא. ע"ש. לפ"ז ה"נ דהוי ס"ס תרוייהו בפלוגתא דרבוותא וליכא שום ספק במציאות לא מהני הס"ס לענין ברכות. אולם לכאו' דבר זה ג"כ נסתר ממה שפסק מרן /בא"ח/ (בסי' תפט ס"ז), שאם שכח ולא ספר בלילה יספור ביום בלא ברכה (ואח"כ סופר בברכה). והסביר הפר"ח שם, משום דאיכא פלוגתא, ואיכא מ"ד דס"ל שיש לו תשלומין ביום, והו"ל כמסופק אם דילג יום א' שפסק המחבר לקמן שסופר בברכה. וכו'. ע"ש. הא קמן דמדמה ספקא דדינא דתליא בפלוגתא דרבוותא, לספק במציאות שמסופק אם דילג יום א' או לא. אלמא דפסקינן לברך בס"ס דפלוגתא דרבוותא. אלא דהפר"ח שם מסיק באמת לדינא שסופר גם בשאר ימים בלי ברכה, ולא דמי למסופק אם דילג יום אחד, דשאני התם דאיכא ס"ס, משא"כ הכא דהו"ל חד ספקא לשאר יומי. וסב"ל =וספק ברכות להקל=. ע"כ. [וע' בשו"ת ריח שדה סי' ה]. והמאמר מרדכי (שם סק"ט) כ' עליו, ואני שמעתי ולא אבין דה"נ איכא ס"ס, שמא הלכה כמ"ד ספירה של יום חשיבא ספירה, ושמא הלכה כמ"ד כל לילה מצוה בפ"ע היא. ע"ש. וכן מבואר בשו"ת בית דוד (סי' רסח). ע"ש. ולפמש"כ י"ל שזוהי כוונת הפר"ח לחלק בין כששני הספקות בפלוגתא דרבוותא, דאז חשיב כס"ס משם אחד, דחשיב כספק אחד. וכמ"ש הכנה"ג אה"ע (סי' סח, הגה"ט אות כב), בשם גדולי האחרונים, הלא הם: מהריב"ל, ומהר"א די בוטון, ומהר"א גאליקו. ע"ש. וע"ע בשו"ת חקרי לב מהדורא בתרא (חיו"ד סי' א). לס"ס שיש בו ספק במציאות. (ועמ"ש הכנה"ג שם בשם מהר"א גאליקו.) והמאמר מרדכי והב"ד ס"ל כדעת שאר פוסקים דמהני ס"ס בפלוגתא דרבוותא, וכמ"ש הכנה"ג שם בשם כמה גדולי אחרונים, ושגם מהריב"ל תבריה לגזיזיה. ע"ש. וכן העד העיד בנו הגט פשוט (סי' קכט סוף ס"ק יג) דסוגיאן דעלמא להתיר בס"ס דפלוגתא דרבוותא אף באיסור א"א לעלמא. ע"ש. וע"ע בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קיז). ובשו"ת בן אברהם (סי' לב). ובשו"ת משפטי עוזיאל חאה"ע (סי' נה אות ג). ע"ש. שוב ראיתי להפמ"ג (סי' תפט א"א ס"ק יג) שהסביר כן בד' הפר"ח. ע"ש. וכיו"ב מצאתי למהר"י עייאש במטה יהודה (סי' תפט), שהביא דברי המקראי קדש שתמה על הפר"ח כנ"ל דה"נ איכא ס"ס. ותירץ דשאני הכא ששני הספיקות הם ספק בדין דכולי האי לא מקרי ספקא. והפר"ח אזיל לטעמיה ביו"ד (סי' קי) דס"ל דספיקא דדינא לא מקרי ספק. משא"כ במסופק אם דילג יום א', דאיכא ספק א' במציאות. ושוב כ' כוונה אחרת בד' הפר"ח. וסיים שמ"מ אין לנו לזוז מד' מרן הש"ע. ושכן המנהג. ע"ש. אולם לפמ"ש עוד המאמר מרדכי שם, דממ"נ סופר בשאר ימים בברכה, שהרי לבה"ג וסיעתו דס"ל שאם דילג יום א' לא הוי תמימות, הרי ס"ל שאם שכח לספור בלילה סופר ביום ואפי' בברכה, וכ"ש בשאר לילות שסופר בברכה. ולדברי הרא"ש וסיעתו דס"ל שאינו יכול לספור ביום (בברכה), הרי ס"ל שכל לילה מצוה בפ"ע היא. ע"ש. וכן הסביר ביתר ביאור בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א (סי' קנה). וכן בשו"ת חתן סופר (סי' פ). ע"ש. לפ"ז עדיין י"ל דס"ס בפלוגתא דרבוותא לא מהני בכה"ג, וכמ"ש המכתב לחזקיהו הנ"ל ושאני כששכח בלילה וספר ביום דממ"נ סופר בשאר לילות בברכה, וכאמור. והנה יש להעיר ממה שפסק מרן /בא"ח/ (סי' תפט ס"ד), מי ששאלו חבירו בבין השמשות כמה הלילה לסה"ע, יאמר לו אתמול היה כו"כ שאם יאמר לו היום כו"כ אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. אבל קודם ביה"ש אין בכך כלום כיון שאינו זמן ספירה. והסביר המג"א, שאע"פ שלא כיון לצאת וקי"ל מצות צריכות כוונה, אפ"ה אינו יכול למנות עוד בברכה כיון שי"א מצות א"צ כוונה. (וע"ע בפר"ח ובביאורי הגר"א וח"י ומאמ"ר.) והרי ה"נ איכא ס"ס, שמא ביה"ש יום הוא ועדיין אין זמן ספירה, ואת"ל לילה הוא שמא הלכה כמ"ד מצות צריכות כוונה, וכמו שבאמת כן הלכה (בש"ע /בא"ח/ סי' ס). ומצאתי בשו"ת מהרי"א הלוי (ס"ס קנה) שהעיר בזה. וע"ש וצ"ל דהספק אם צריך כוונה אינו שקול, כיון שי"א דסה"ע מדרבנן, ובדרבנן א"צ כוונה. כמ"ש המג"א (סי' ס) בשם רדב"ז. וכ"כ החק יוסף (סי' תפט סק"כ). והעה"ש (סי' תפט סק"ו). וע"ע בא"ר (שם ס"ק יב). ובשו"ת עמודי אש (סי' ד כלל ד). ובשו"ת קול גדול (סי' מה). ובמש"כ לקמן (אות כד). ע"ש. ואולי י"ל עוד דל"מ ס"ס אלא במסופק אם דילג יום אחד. דרובא דרבוותא ס"ל דלא כבה"ג שמצריך תמימות לעיכוב. ולכן כשנוסף עוד ספק סופר בברכה. משא"כ בשאר ספיקות אף בדין ספירת העומר גופא לא מהני ס"ס. וכן מתבאר בס' מאורי אור (עוד למועד דל"ב ע"א). ע"ש. וכ"כ להדיא בשו"ת חתן סופר (סי' פ). ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת בית שלמה, בדין מי ששכח לספור ונזכר למחרת בביה"ש, שיש לספור בלי ברכה, ואח"כ בלילה יספור בברכה. שהואיל ורוה"פ ס"ל דא"צ תמימות, בצירוף ספק כל דהו שפיר סמכינן לספור בברכה. ע"ש. (והובא בס' ראשי בשמים (ס"ס שסג). ע"ש.) אלא שיש לפקפק ע"ז, דמסתמות ד' מרן משמע שאפי' מסופק אם ספר ביום הא', סופר בברכה. ובזה ד' הרבה גאונים דלאו הוי תמימות. וע' בשואל ומשיב רביעאה (ח"ג סי' קכז). ובשו"ת בית דוד (סי' רסח). ובברכי יוסף (סי' תפט ס"ק טוב) ובעה"ש (שם סק"ח). ובשו"ת זרע אמת ח"א (ס"ס סו). ובשו"ת מהרי"א הלוי הנ"ל. ולהמשנ"ב בשער הציון (ס"ק מה). ואכמ"ל.
והנה יש לפקפק עוד בס"ס הנ"ל, ששני הספיקות הם נגד מרן שקבלנו הוראותיו, הספק הא' שמא כהמרדכי פ"ב דמגילה, הרי מרן הכ"מ (פ"ה מהק"פ) ס"ל דלא כהמרדכי. וכמ"ש הגרע"א (בסי' רעא). והספק השני שמא לא בעינן תמימות, הרי פסק מרן /בא"ח/ (בסי' תפט) שאם דילג יום אחד אינו מברך עוד בשאר לילות. ודעת הרבה אחרונים דלא עבדינן ס"ס נגד מרן כששני הספיקות נגדו. ע' בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד ס"ס ז). ובשו"ת מילי דעזרא (חיו"ד סי' ט). ע"ש. ואף דלא נפקא מפלוגתא, ואיכא דס"ל דשפיר עבדינן ס"ס נגד מרן אפי' כששני הספיקות נגדו, כיון ששני הספקות חברו יחדיו חזו לאצטרופי. וכמ"ש בס' שיורי טהרה (מע' ס אות ז). ובשו"ת בן אברהם (סי' לב). ובשו"ת פני יצחק אבולעפייא (חאה"ע סי' יג דע"ד ע"ב). וע"ע בשד"ח (מע' ס כלל יח). ע"ש. מ"מ הדרינן לכללא דספק ברכות להקל. ומיהו יש לדחות דע"כ לא אמרינן הכי אלא כשהספקות נגד מרן בש"ע, משא"כ הכא שדברי מרן נגד המרדכי נאמרו בכ"מ, וי"א שלא קבלנו הוראות מרן אלא מ"ש בש"ע, ולא מ"ש בב"י ובתשובה, וכ"ש מ"ש בכ"מ. ומה גם שדבריו כאן נאמרו דרך שקו"ט לפרש ד' רמב"ם, ולא דרך פסק הלכה, י"ל דאה"נ דעבדינן ס"ס נגדו. אלא שגם בספק אחד נגד מרן לא נפקא מפלוגתא. וכמ"ש מהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (סי' יא). והחק"ל מהדו' בתרא (חיו"ד סי' א). וע"ע בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קנח). ובאזן אהרן (מע' ס אות יד). ובזכרונות אליהו (מע' ס אות ג). ובשד"ח שם. ובשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' פ אות ה). ולענין ספק ברכות אפשר שיש להתחשב בסברא זו בכה"ג. וכמו כן יש להשיב על הס"ס הנ"ל (אות טז). ויש לפלפל עוד בזה. ועכ"פ מכח כל הפקפוקים הנ"ל בס"ס הללו. הדרינן לכללא דספק בר' להקל.
(יח) ברם חזי הוית להגר"י ענגיל בציונים לתורה (די"ד ע"א), שכ' ליישב מנהג הממשיכים לספור בברכה אף שהגדילו תוך ימי הספירה, עפמ"ש הר"ן (סוף פסחים) בד"ה והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמינטרא וכו', ואפשר דכשאמר הרי"ף כורך מצה ומרור, מההיא דלא מינטרא קאמר, שכיון שהכריכה אינה אלא זכר למקדש בעלמא, מסתייה דעביד ליה אפי' ממצה דלא מינטרא. ע"כ. ונראה דה"ט שכיון שאין החסרון בגוף המצה שאוכל, שאין בה שום שינוי ממצה דמינטרא, והחסרון הוא רק במחשבת האדם שלא חשב עליה לשם מצוה, ע"כ שפיר חשיב זכר למקדש בכה"ג. וה"נ כיון דספירה בזה"ז מדרבנן זכר למקדש, ע"כ כשלא ספר יום אחד דהו"ל פיסול בגוף ספירת המ"ט יום, שוב אינו סופר בברכה, כיון שאין ספירתו כמו שספרו בזמן הבית מ"ט יום תמימות. אבל הכא שספר באמת מ"ט יום אלא שנעשה גדול בינתים, ואין החסרון בגוף הספירה, הוי שפיר זכר למקדש, ומש"ה סופר בברכה. ע"כ. ולפע"ד במחכתה"ר הא לא דמיא כי אוכלא לדנא, דשאני התם דהואיל ומעיקר דינא אף להלל אם אכל מצה ומרור כל אחד בפ"ע יצא י"ח בדיעבד. וכמ"ש התוס' פסחים (קטו) ד"ה אלא. וכן דעת הרי"ף עצמו וכמ"ש הגאון בעל זרע אמת בס' שבח פסח (דיני כורך אות א). ועמש"כ בזה בס' חזון עובדיה (סי' מא). ע"ש. ומכיון שהאיש הזה אין לו אלא כזית א' ממצה שמורה, שפיר מצי עביד כריכה ממצה דלא מינטרא, כיון שאינה אלא זכר למקדש בעלמא, ואין כאן שום חשש ברכה לבטלה, מצי עביד זכר למקדש בכה"ג, היכא דלא אפשר. וכדאמרינן כה"ג (פסחים קב:) אין לו שאני. אבל ספירת העומר שמברך עליה, ואם יבא לברך לאחר שהגדיל והוא אינו חייב לספור מטעם דלא הוו תמימות, הו"ל ברכה לבטלה, לדעת כמה פוסקים, היכי ניקום ונסמוך אשנויי כה"ג. ומאן לימא לן דספירת קטן אית בה מששא, שיחשב כאילו אין פיסולו בגופו. הא אשתני גופא ואשתני דינא, ופנים חדשות באו לכאן. ועוד שבזמן הבית קטן שהגדיל תוך ימי הספירה, אף למהר"י ענגיל אינו יכול להמשיך לספור בברכה, דתמימות בעינן וליכא. וא"כ היכי הוי זכר למקדש בכה"ג להמשיך לספור בברכה בזה"ז. בה בשעה דאיהו גופיה אי הוי בזמן הבית היה צריך להפסיק מלספור בברכה. והשתא י"ל בזמן שהחיוב של סה"ע הוי מה"ת לא היה יכול להמשיך לספור בברכה, עכשיו שאינו אלא זכר למקדש לא כ"ש. ושו"ר קצת סיוע לדברינו בפי' רבינו יהודה בר בנימין עניו (סוף פסחים עמוד סט) שכ', ויש גאונים שאומרים הואיל וסה"ע בזה"ז דרבנן אין להקפיד אם שכח לספור לילה אחת, ואינו נראה לי, דבזמן שהיה בהמ"ק קיים פטור, והיאך יברך עכשיו, ויהא טפל חמור מן העיקר. ע"כ. סוף דבר הדבר ברור שאין כל דמיון לנ"ד מההיא דהרי"ף והר"ן. ופשיטא שאין לסמוך ע"ז במקום חשש ברכה לבטלה.
ומ"ש עוד מהר"י ענגיל בציונים לתורה (די"ד ע"ג), שיש ל"ר מתשו' רדב"ז ח"ב (סי' תתח), שנשאל עמ"ש הטור /בא"ח/ (סי' תרפט), בדין מגילה, מי שחציו עבד וחציו ב"ח וטומטום אפי' מינו אינו מוציא. ומאי שנא מתקיעת שופר דקי"ל מי שחציו עבד וחב"ח אפי' עצמו אינו מוציא. וכתב, ראיתי כתוב בשם א' מהגדולים בתירוץ קו' זו וכו', עוד תירצו דמגילה הויא מדרבנן לפיכך מוציא את עצמו, אבל שופר הוא מה"ת לפיכך אינו מוציא אפי' את עצמו. ע"כ. וא"כ לתי' הנ"ל ה"נ סה"ע דרבנן כיון שהוא באדם עצמו שפיר מוציא את עצמו, מזמן פיטור לחיוב. ע"כ. ובאמת שהרדב"ז שם דחה תי' זה בזה"ל, וכבר כתבתי בתשו' אחרת שג"ז התירוץ אינו, דהיכי אתי צד פיטור שבו ומפיק צד חיוב שלו. ואפילו אין חיובו אלא מדרבנן. וכי תימא הם אמרו שיתחייבו במקרא מגילה והם אמרו שמי שחציו עבד וחב"ח מוציא את עצמו, הא ודאי ליתא, כיון שלא נתפרש כן בתלמוד ולא בדברי הפוסקים וכו'. והנכון הוא דכי היכי דלגבי שופר אינו מוציא עצמו ה"נ במגילה, ומפני שכתב טומטום אינו מוציא את מינו כלל עמו חציו עבד וחב"ח וכו'. ולא הוצרך לפרש שכבר פירש למעלה בהל' שופר. עכ"ל. וכ"כ מרן הב"י. וע"ש. וכ"כ הרמ"א בהגה שם. ועוד יש לפלפל בזה לפמ"ש הפר"ח (סי' תקפט), ובשו"ת שדה הארץ ח"ג (חיו"ד סי' טו) דלמשנה אחרונה צד עבדות שבו חייב מדרבנן, מש"ה במגילה דרבנן לא החמירו שלא יוציא צד עבדות לצד חירות. (וכ"ש לפמ"ש השאג"א (סי' ו), דמ"ש בשופר אפי' עצמו אינו מוציא, אינו אלא חומרא מדרבנן. ע"ש. דא"ש גבי מגילה.) משא"כ קטן שאינו בר דעת. וכמ"ש התוס' מגילה (כד) בדין סומא דמפיק לאחריני בדרבנן, אף על גב דהוי תרי דרבנן, כיון שהוא גדול ובר דעת, עדיף טפי מקטן. ע"ש. (וכ"ש לדברי הפוסקים דס"ל דקטן לא חשיב בר חיובא כלל.) ואכמ"ל. ומ"ש הגר"י ענגיל בציונים לתורה שם, ושמעתי שבס' ברכי יוסף דיבר ג"כ מזה, וכ' הטעם שיכול לספור לפי שגם מתחלה היה מחוייב מדרבנן מדין חינוך. והנה אין ספרו בידי לעיין בו, ואפשר שכוונתו לפ"מ דקי"ל סה"ע בזה"ז דרבנן, וא"כ גם מתחלה וכו'. אולם ג"ז קשה בעיני, דזמן הפיטור אינו מועיל לפטור זמן החיוב וכו'. ע"ש. הנה באמת הברכ"י הביא רק דברי הפרי הארץ שאינו סופר עוד בברכה. אלא שהשע"ת שהביא ד' הברכ"י בשם פרה"א מוקי לה בשינוי דחיקי דהיינו דוקא אם לא ספר העומר בקטנותו. אבל לקושטא דמילתא צדק הרב ציונים לתורה בטענתו בזה, שאף אם ספר מתחלה, אין זמן הפיטור מועיל לפטור זמן החיוב. ואם כי הציונים לתורה מסיק לבסוף באופן אחר, אני הצעיר על משמרתי אעמודה.
(יט) וראיתי להמהר"ם שיק (חאו"ח סי' רסט), שהביא דברי המרדכי (פ"ב דמגילה), שהמחוייב במצוה מדרבנן כגון סומא, יכול להוציא י"ח את המחוייב מה"ת. וכ' שיש להסביר טעמו דס"ל כד' הרמב"ם (ריש הל' ממרים) שכל עניני מצות דרבנן הם בכלל לאו דלא תסור, והעובר עליהם עובר על מצות לא תסור. והרמב"ן חולק עליו. ונראה דתליא בפלוגתא דהגמ' (סוכה מו), דלמ"ד אין מברכין על הלולב כל שבעה, ס"ל כרמב"ן. ומ"ד דמברכים משום לא תסור ס"ל כרמב"ם. ולפ"ז י"ל קו' המג"א (סי' רסז) על המרדכי, דהגמ' (ברכות כ:) דס"ל דקטן אינו מוציא את הגדול, אזלא כמ"ד אין מברכין על הלולב כל ז', ואין כאן אלא דרבנן גרידא. ולהכי אינו פוטר את הגדול שחייב מה"ת. והמרדכי אזיל לפי מה דקי"ל דמברכין, וכד' הרמב"ם הנ"ל, דאיכא לא תסור במצוה דרבנן, והויא כאילו מה"ת היא. ומש"ה שפיר מוציא את הגדול י"ח. ולפ"ז א"ש דברי המנחת חינוך שכ' דקטן שהגדיל סופר בברכה, והביא ראיה מהמרדכי. משום דקי"ל כהרמב"ם דמחוייב דרבנן הוי מחוייב מה"ת, וקטן נמי מוציא הגדול. עכת"ד. ולפע"ד איכא למשדי נרגא בדברי המהר"ם שיק הללו. חדא שכבר המבי"ט בקרית ספר (שם), שגם הרמב"ם מודה לד' הרמב"ן שאפי' יעבור במזיד על איסור דרבנן, אינו עובר על לאו דלא תסור, כיון שאינו חולק לומר שמה שצוו חכמים אינו אמת, אלא להנאתו עושה כן. ולא אמר הרמב"ם כן אלא לענין זקן ממרא. עכת"ד. והסכים עמו הלח"מ שם. וקצת סיוע לזה מדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות ד - ה). ע"ש. אמנם מדברי התשב"ץ ח"א (סי' קמא) לא משמע כן. (ולכן הכריע שם כדעת הרמב"ן שחולק על הרמב"ם.) וכן מוכח בתשו' רדב"ז ח"ד (סי' קמה). (ושם פוסק להלכה כד' רמב"ם. וע"ע בכה"ח (סי' תנג ס"ק יא) בשם מהרי"ל.) וע' בש"ך יו"ד (סי' רלט ס"ק כ). ע"ש. אולם ראיתי להחיד"א בברכ"י (סי' קכד סק"ג) ד"ה וכבר, ובספרו יעיר אזן (עין זוכר, מע' ח אות יט) שהעיר באמת ע"ד התשב"ץ, שכבר נודע מ"ש האחרונים, ומהם הרב לב שמח והרב קנאת סופרים, שאף הרמב"ם הכי ס"ל כהרמב"ן, ולא אמרה אלא לענין זקן ממרא. ע"ש. וכ"כ הגאון דברי אמת בקונטריס ו' (דנ"א ע"ג), שהיטיב אשר דבר הרב לב שמח בזה, שלא כיון הרמב"ם אלא על הממרה על ב"ד הגדול, ולא על העובר על איסור דרבנן בדרך איסור. והאמת אתו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' עה, דקמ"ד סע"ב). ושכ"כ גדולי האחרונים. ע"ש. וע' בס' מצות המלך (הידור מצוה, דקנ"א ע"ב), שהוסיף ע"ד האחרונים הנ"ל, שכ"כ הגאון הרא"ם בחי' לסמ"ג הל' מגילה. והאריך שם לחזק דבריהם, ודלא כהלח"י (ריש הל' ממרים). ע"ש. וע' בס' ציונים לתורה (כלל יוד). ובס' קובץ הערות (סי' טז אות ט). ע"ש. ועמ"ש בשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ד סי' מח) בזה. ובמ"ש על דבריו השד"ח (מע' ל אות ו). ואכמ"ל. וא"כ גם לענין זה מודה הרמב"ם שאין המחוייב מדרבנן יכול להוציא י"ח למחוייב מה"ת. ולפחות י"ל שכ"ה דעת חכמים (כמו שהקילו בספקא דרבנן.) וכן מבואר בדברי הרמב"ם עצמו (בפ"ה מה' ברכות הט"ו והט"ז), שמה שאמרו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה היינו דוקא שאכלו ולא שבעו שאין חיובן בבהמ"ז אלא מד"ס, אבל אכלו ושבעו שחיובן מן התורה אין אשה וקטן מוציאין אותם, שכל החייב בדבר מה"ת אין מוציאין אותו י"ח אלא החייב באותו דבר מה"ת כמותו. ע"ש. הא קמן שאף להרמב"ם דמצות דרבנן הוו בכלל לא תסור, אין האשה והקטן מוציאין איש גדול המחוייב מה"ת. וכן מצאתי להפמ"ג בפתיחה כוללת (חלק הג' סוף אות כט), דלהרמב"ם דכל מידי דרבנן הוו מה"ת מלאו דלא תסור, שאני ההיא דברכות (כ:) דלא אתי דרבנן ומפיק דאו', דהכי אתנו. ע"כ. והוא מבואר ג"כ ברמב"ם הנ"ל. ואין לומר דאה"נ דהמרדכי ס"ל כהרמב"ם בעיקר מ"ש דאיסורי דרבנן בכלל לא תסור, אך עדיפא מניה קאמר דמשוי ליה כשל תורה ממש לפטור אף את המחוייב מה"ת. שהרי מבואר גם במרדכי (פ' החובל), דקטן שהגיע לחינוך אינו מוצא את הגדול משום דתרי דרבנן לא מפיק חד דרבנן. וה"נ בדין סה"ע דלרוה"פ הוי מדרבנן, אין הקטן דהוי תרי דרבנן יכול להוציא חד דרבנן. וע"ע במרדכי (ברכות מח) ובפרט לפמ"ש בשו"ת צור יעקב (סי' קפא) בשם הפמ"ג, שאף לד' הרמב"ם דאיסורין דרבנן בכלל לא תסור, מ"מ בתרי דרבנן לא הוי בכלל לא תסור. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' קמב). והסביר בזה מ"ש הבית שמואל (סי' כח ס"ק נב), דלרמב"ם המקדש בתרי דרבנן הו"ל כאין לו עיקר בתורה ומקודשת, משא"כ בחד דרבנן. ע"ש. ולפ"ז ה"נ בקטן דחיובו מכח תרי דרבנן אינו יכול להוציא את החייבים חד דרבנן, וה"ה שאינו יכול לפטור א"ע לכשיגדיל.
ותו קשיא לי ע"ד המהר"ם שיק הנ"ל, שהרי המרדכי בפ"ב דמגילה הנ"ל סיים בזה"ל, ואף על גב דבפ' מי שמתו גבי נשים בבהמ"ז פריך, אלא אי אמרת דרבנן היכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. י"ל דשאני נשים שלא יבאו לידי חיוב לעולם. אבל הסומא יכול לבא לידי חיוב דאו' אם יתפקח, לכן יכול להוציא אחרים ידי חובתן אף על פי שהוא מדרבנן והם מדאורייתא. עכ"ל. [ויש לציין כי בישועות יעקב (סי' רעג סק"א) הביא תחלת דברי המרדכי. (שהובאו גם בב"י שם בקצרה). והקשה מדנפשיה מההיא דנשים בבהמ"ז, ותי' ג"כ כדברי המרדכי. ולפלא דלא סיימוה קמיה לשון המרדכי הנ"ל]. ואם איתא דס"ל להמרדכי דההיא סוגיא דברכות (כ:) דס"ל דקטן אינו מוציא את הגדול, אזלא דלא כהלכתא, וכמ"ד בסוכה (מו) שאין מברכין על הלולב כל שבעה, ומשום דס"ל שהעובר על מצות חכמים אינו עובר על לא תסור, ואנן לא קי"ל הכי. א"כ מאי קשיתיה להמרדכי מההיא סוגיא דפריך הכי גבי נשים, עד שהוצרך לחלק בין אם יבאו אח"כ לידי חיוב דאו' או לא. ותיפוק ליה דההיא סוגיא אזלא לבר מהלכתא, ונשים נמי הואיל ועוברות על לא תסור במניעת בהמ"ז, שפיר מוציאות את האנשים י"ח. וכפשט הברייתא דבן מברך לאביו ואשה לבעלה. א"ו דלא ניחא ליה להמרדכי לומר דכולה הך שמעתא אזלא דלא כהלכתא. וכמ"ש כיו"ב התוס' יבמות (קטז) והרא"ש (סוף נדרים) דמדפריך הגמ' בפשיטות וליהמנה מדרב המנונא, ש"מ דקי"ל כוותיה דר"ה. וכ"ה בתוס' ע"ז (סו) ד"ה ורבא. ובכ"ד. אם כי ישנם מקומות יוצאים מן הכלל דפריך בגמ' אליבא דמ"ד דלא קי"ל כוותיה. וכמ"ש התוס' ב"מ (קיג) ד"ה ומחזיר. וע' מ"ש מהר"א ישראל בתשו' שבס' יד מלאכי (כלל תי) ד"ה ומעתה הנה אנכי בא וכו', בהסברת דבריהם. ע"ש. וע' תוס' כתובות (טז סע"א) ובתו"י שם. ובבעל המאור והמלחמות שם. ע"ש. והא ודאי דהמרדכי גריס כגירסתינו ולטעמיך קטן בר חיובא הוא ודלא כגירסת הרמב"ן במלחמות דל"ג הכי. וממילא גם פירכא זו הויא כהלכתא, ואזלא גם למאי דקי"ל בשבת (כג) וסוכה (מו) דברוכי מברכינן גם על מצות דרבנן. ומכ"ש לפמ"ש בירושלמי (סוכה פ"ג ה"ד) הכל מודים ביום טוב הא' שהוא או' על נטילת לולב, מה פליגין בשאר הימים, ריו"ח אמר על נטילת לולב וריב"ל או' על מצות זקנים. ולפ"ז יל"פ גם את המחלוקת בבבלי (סוכה מו) בין ריו"ח לריב"ל בהכי. ודלא כפרש"י שם. וכבר פי' כן השיירי קרבן בירוש' שם. וכ"כ בחי' הרש"ש בהגהותיו למד"ר (במדבר פי"ד אות טו) שמחלוקת ריו"ח וריב"ל במטבע הברכה. וכמבואר להדיא גם במדרש שם. וברור שכ"ה פי' מחלוקתן בבבלי. ע"ש. וכ"כ בשו"ת תורת רפאל (סי' קיז). ובס' כבוד מלכים (דף יד ע"ב). ע"ש. ולפ"ז ליכא מ"ד שאין מברכין כלל אדרבנן, שנעמידהו כשיטת רמב"ן דליכא לא תסור בדרבנן, ולא קי"ל הכי. ויש עוד לפלפל בההיא דסוכה. ואכמ"ל.
(כ) עוד קשה לי ע"ד המהר"ם שיק הנ"ל, דאף אי נימא דהעובר על איסור דרבנן חשיב כעובר על לא תסור, מ"מ הני מילי בגדול המצווה על אזהרות התורה, אבל קטן שאינו בגדר בר חיובא המוזהר על איסורי תורה, לא שייך ביה לאו דלא תסור כלל. ומכ"ש שאינו עובר על איסורין דרבנן על לאו דלא תסור. וכיו"ב כ' הטורי אבן (מגילה כד), דממ"ש התוס' דסומא חייב במצות מדרבנן, משמע דסומא חייב במצות ל"ת, דהא כל מילי דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור, והא לא שייך אלא למאן דחייב במצות מה"ת. ע"ש. וכ"כ בשו"ת לב ים (חיו"ד סי' יט). ע"ש. [וכן מצאתי להדיא בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' קעב), שאף לרמב"ם דאיסורין דרבנן בכלל לא תסור, קטן אינו בכלל זה. וכ"כ בקובץ הערות (סי' ח אות טו). ע"ש]. ולא מבעיא להרשב"א והר"ן דס"ל דמותר למספי בידים לקטן איסורין דרבנן, דמוכח דליכא לא תסור בדרבנן לגבי קטן, אלא אף להחולקים ואוסרים למספי ליה בידים אפי' איסורין דרבנן, והכי קי"ל, אין זה אלא משום דלא ליתי למסרך בתרייהו. וכמ"ש התה"ד בפסקים וכתבים (סי' סב), דקטן שהגיע לחינוך, ואפי' שעה אחת קודם שיביא ב' שערות לאו בר אזהרה הוא כלל ועיקר. כדמוכח ביבמות (לג) ואפי' עונש כל דהו אין עליו. וכדקי"ל (יבמות קיד) קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו, ואי הוי עליה עונש כל דהו, אמאי לא מחייבינן להפרישו מן העונש. והא דאייתי קראי לאסור למספי ליה בידים, י"ל דה"ט דקפיד רחמנא כדי שלא ירגילוהו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו. (וע"פ זה העלה שם להלכה, שקטן שעשה עבירה בילדותו א"צ לקבל תשובה לכשיגדיל. אלא שסיים, שכיון שמשמע בש"ס בכ"ד שסימן רע הוא לקטן שיצאה תקלה מתחת ידו, לכן טוב שיקבל עליו איזה כפרה.) ע"ש. וכיו"ב כ' הריטב"א בחי' למגילה (יט:) ע"ש. וע"ע בס' מנחת חינוך (מצוה רסג אות יד). ע"ש. הן אמת דבסנהדרין (נה:) בסוגיא דתקלה וקלון. ת"ש בת ג' שנים ויום א' וכו', ואם בא עליה א' מכל העריות שבתורה מומתין על ידה והיא פטורה. קתני מיהת א' מכל עריות ואפי' בהמה, והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא וקתני מומתין על ידה. ודחי, התם כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה כו'. ומוכח להדיא דגבי קטן איכא איסורא ותקלה, אלא שהכתוב פטרו מעונש. וזה היפך התה"ד שמוכיח מיבמות (לג) דלאו בר אזהרה הוא כלל. (והוא מדאמרי' התם, דאייתי ב' שערות בשבת דהו"ל זרות ושבת בהדי הדדי. ופרש"י, שלא חל שום איסור עליו עד היום.) וכבר עמדו בסתירה זו גדולים חקרי לב. הלא הם: המשכנות יעקב מקרלין (חאה"ע סי' מג). וכ', שאולי הדבר תלוי במחלוקת בקטן אוכל נבלות אם ב"ד מצווים להפרישו או לא, והסוגיא דסנהדרין אזלא אליבא דמ"ד שמצווים להפרישו, שכיון שהוא מוזהר מה"ת אלא דלפטריה רחמנא מן העונש למה לא יהיו מצווים להפרישו וכו'. ע"ש. (וזה כהתה"ד הנ"ל.) וכן האור שמח (פ"ג מאיסורי ביאה) הביא קושיא זו. וכ' לתרץ ע"פ מ"ש החת"ס [חיו"ד סי' שיז], ששיעור שנים בקטן הוא מן השיעורין דהוו הלכה למשה מסיני, וכמ"ש בתשו' הרא"ש (ריש כלל טז). ובבני נח לא נאמרו שיעורים, ולא ניתנו שיעורים לב"נ, ולכן כל שהוא בר דעת לאו קטן מקרי, וגדול הוי לענין שבע מצות דידהו. ומש"ה אמרי' בסנהדרין דלקטן נמי איכא תקלה ואיסורא רמי עליה, כיון דמיירי במצות שב"נ מוזהר עליהם. משא"כ בכלהו איסורי תורה, כזר ששימש בשבת וכו', שאין ב"נ מצווה עליהם, לכן גם על קטן ישראל ליכא שום דררא דאיסורא. וא"ש טובא. ונכון בס"ד עכת"ד. וכ"כ הגאון ר"י אלחנן בנחל יצחק (סי' ז ענף ב). ע"ש. אולם בשו"ת חלקת יואב (חאו"ח סימן א) עמד ג"כ בקושיא זו ורצה לתרץ עפ"ד החת"ס, ושוב כתב לדחות תי' זה. ע"ש. ועי' בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' תלז), שהביא קושית האחרונים הנ"ל, וכ' לתרץ דה"ט דקטן פטור מכל האיסורים מפני שאין לו מחשבה וכמתעסק בעלמא חשיב כמ"ש בחולין (יג) ולכן אין עליו שום איסור. משא"כ בסנהדרין דמיירי גבי עריות, וקי"ל (כריתות יט:) המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ומכיון שגם מתעסק חייב, קטן נמי הוי בכלל האיסור אלא דרחמנא חס עליה לענין העונש. עכת"ד. ע"ש. (וע' בתשו' רעק"א (סי' ח) אם מתעסק חשוב עבירה אלא שלא חייבתו התורה חטאת, או לא הוי בכלל עבירה כלל. ע"ש.) וע"ע בשו"ת דברי יששכר (חאו"ח סי' יט). והנה בשו"ת משכנות יעקב (חאה"ע סי' מג) הנ"ל, הביא דברי הרמב"ם שפסק קטנה שזינתה אסורה לבעלה, והק' עליו הראב"ד דהא פתוי קטנה אונס הוא. וכ' לתרץ ד' הרמב"ם, שסמך על ההיא דסנהדרין דאמרינן, כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה וכו'. ע"ש. וכ"כ הבית מאיר אה"ע (סי' קעח ס"ג). ובשו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב (סי' קעח). ובשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' רמז). וכ"כ הגאון מנחת חינוך בקומץ מנחה (מצוה רסג). ע"ש. וכ"כ מדנפשיה בס' ידי משה שבסו"ס הפרנס (דפ"ד ע"ד). ולא זכר מכל האחרונים הנ"ל. איברא דהגר"א באליהו רבה נדה (פ"ה מ"ה) כתב, דהאי שינויא דאיתא בסנהדרין נה: הנ"ל, דיחויא בעלמא הוא דהא פתוי קטנה אונס הוא וכו'. ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת הגרע"א מה"ת (סי' קלד). ובס' לפלגות ראובן ח"ג (בהערה לפתח דבר שבראש הספר). ובשו"ת עין אליעזר (חאה"ע סי' ה). ע"ש.
וראיתי בהגהות וחי' הרש"ש (סנהדרין נה:) שכ', שמהסוגיא שם דחשיב תקלה לקטן, נראה דהא דפסקינן בחו"מ (סי' צו ס"ג), שקטן שהזיק וחבל פטור מלשלם אפי' לאחר שהגדיל. מ"מ לצאת ידי שמים חייב. ע"כ. וכ"ה במג"א (ס"ס שמג), עמ"ש הרמ"א שם שקטן שהכה אביו או עבר על שאר עבירות, אף על פי שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה וכפרה. (תה"ד הנ"ל). וכ' המג"א, דהכי אמרי' בסנהדרין נה: דבקטן איכא תקלה. ע"ש. ולפמ"ש האור שמח הנ"ל יש לדחות דהיינו דוקא בעבירות שב"נ מצווים עליהם, משא"כ שאר עבירות. ולמטוניה דהמג"א ק', דהא בסנהדרין מוכח דהוי תקלה מדאו', ואילו הרמ"א לאו מדינא קאמר. (ומד' הרש"ש משמע דדינא קא משתעי, ול"ז מהרמ"א הנ"ל.) ואף דבתשו' הרדב"ז ח"ה (סי' ב' אלפים שיד) מחלק בזה בין דברים שבין אדם לחבירו דחמירי טפי, לדברים שבין אדם למקום. ע"ש. מד' הרמ"א שכ"כ גם לענין מכה אביו, ל"מ כן. וע' בב"ח וט"ז וא"ר ופמ"ג. ובשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ג סי' מד). איברא דהשבו"י ח"א (סי' קעז) כ', דאף דקי"ל בחו"מ (סי' שמט ס"ג) קטן שגנב ואינו בעין פטור אפי' כשיגדיל, אם רצה לצאת יד"ש חייב לשלם, וכדאי' באו"ח (ס"ס שמג). ע"ש. אלמא שמפרש בד' הרמ"א שחייב לצאת יד"ש. (וכד' הרש"ש הנ"ל.) וצ"ע. וע' ברמב"ם (ספ"ג מהא"ב), קטן בן ט' שנים ויום א' שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן. וכ' הראב"ד בהשגות, זה שיבוש, שלא מצינו קטן בר עונשין, וקרבן זה מן העונשין הוא. וגם היא פטורה דמקשינן להו אהדדי. ע"ש. ובס' תורת חיים (סנהדרין סט) תמה על הראב"ד מהתו"כ שהובאה בגמ' שם, ואיש כי ישכב כו' שפחה נחרפת. אין לי אלא איש, בן ט' שנים ויום א' שראוי לביאה מנין ת"ל ואיש. הרי דילפינן להדיא מקרא לחייב הקטן בקרבן. וכן הקשה הערוך לנר שם והצ"ע. ובאמת שהתוס' כריתות (יא) ס"ל דקרא דואיש אתי לרבויי חיוב מלקות באשה, אבל הקטן אה"נ דפטור מקרבן. ולא מקשינן להו כ"כ. ע"ש. וע"ע בלח"מ (פ"ט מה' שגגות ה"ג). וברמב"ם שם כ', ויראה לי שאינו מביא קרבן עד שיגדיל ויהיה בן דעת. ע"ש. וע' בתשו' רדב"ז ח"ה (סי' ב' אלפים צד), שד' הרמב"ם דמכיון שאין הקרבן אלא לכפרה, קטן נמי כפרה בעי. ע"ש. ותמוה מד' הגמ' ב"ק (מ) כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו. וכ"ה ברמב"ם (פ"י מנזקי ממון ה"ו). וכבר עמד בזה בס' גזע ישי (סי' שיד). וע' תוס' פסחים (צא:). וז"ל התוס' ערכין (ג) ד"ה למעוטי קטן מכרת, יש לתמוה ל"ל קרא לפטרו כיון דלא מצינו קטן נענש וכו'. ושמא דסד"א הואיל ונתרבה לטומאה יתחייב כרת קמ"ל. ע"כ. וע' בתוס' רא"ש דקמ"ל אפי' קטן שנטמא והגדיל. ע"ש. וע' בשטמ"ק שם. ובשו"ת זרע אברהם לופטביר (סי' טו אות יט) מ"ש בזה. וע' נדה (מו סע"א) ובשו"ת צפנת פענח (סי' קלג). ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שעה). ובשו"ת צפיחת בדבש (סי' ד). ובשו"ת חינא דחיי (סי' א). ובשד"ח (מע' ק כלל נב). ע"ש.
והנה בתשו' חת"ס (חאו"ח ר"ס פג) הביא דברי מהרא"י הנ"ל דה"ט דאסור למספי ליה בידים כדי שלא ירגילנו, וכשיגדיל יבקש לימודו, וכ' ע"ז ומשמע דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר למספי ליה בידים. ומ"מ זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמא דקרא. וכן מוכח ביבמות (קיד:) דבעי למיפשט דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווים להפרישו מדין חרש וחרשת, וקשה דהא אפי' נימא הכי בקטן, מ"מ חרש וחרשת הא לא אתו לכלל דעת. א"ו שאין חילוק בזה. ע"כ. ולכאו' י"ל דלעולם אף מהרא"י יודה בחרש ושוטה דאסור למספי להו בידים, ומשום דאינהו נמי אתו לכלל דעת אם יתפקח החרש ויתרפא השוטה, וכמ"ש כה"ג התוס' (גיטין כב:). וכיו"ב כ' העה"ש (סי' תקפט סק"ה). ע"ש. ושו"ר כן בשו"ת אמרי בינה (דיני שבת ס"ס ט). ע"ש. והא דאמרי' בשבת (קנג:) חרש וקטן מאי, לחרש יהבינן דקטן אתי לכלל דעת, א"ד לקטן יהבינן דחרש אתי לאחלופי בגדול פקח וכו'. אלמא דחרש לא חשיב אתי לכלל דעת. י"ל דה"ק, קטן אתי לכלל דעת בודאי דזמן ממילא קאתי, (ולא חיישינן למיתה לגבי קטן). משא"כ חרש שאינו באופן ודאי, דשמא לא יתפקח. וע' בשו"ת זרע אמת ח"ג (סי' מ) שכ', ואי לאו דמסתפינא הו"א דע"כ לא אסרו למספי לקטן בידים, אלא משום דהקטן בר דעת ואתי לכלל חיוב במצות. משא"כ שוטה דלאו בר דעת הוא כלל ולא אתי לכלל מצות, מותר למספי ליה בידים. ע"ש. ולפ"ז ה"ה חרש שאינו בר דעת ולא אתי לכלל מצות. ולא משמע כן ביבמות (קיד:) ובגיטין (נה) ובחי' הרשב"א (שם). ודוחק לחלק בזה בין שוטה לחרש כמ"ש בשבת (קנג). וע' בשו"ת מהרי"ל (סי' קצו) שאם הוליד בן חרש או שוטה קיים פו"ר, ואי משום דבעינן שיכלו הנשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו, ובר מצות הוא ופקחים מוזהרים עליו דמש"ה שחיטתו כשרה כשאחרים עומדים ע"ג. ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת עמודי אש (סי' ד כלל ו) שהביא מ"ש רבינו ירוחם, שדין שוטה וחרש כדין קטן שאסור למספי להו בידים. ושכ"כ הרמ"ה. והשיג עמ"ש השיבת ציון (סי' ד) להקל בזה. ע"ש. וכ"כ השדי חמד (מע' ח כלל קטו) בשם הפתה"ד והחק"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (חיו"ד ס"ס ס). ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' ק). ובשו"ת התעוררות תשובה ח"א (סי' קלה). ע"ש. וכ"ש לפמ"ש הכנסת יחזקאל (סי' עח) בד"ה סוף דבר, שאפי' למ"ד פתוי קטנה אונס הוא, מאן יימא לן דשוטה נמי דין קטנה יש לה. מה שלא נזכר בפוסקים. וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להקל. ולכן אין להתירה לבעלה. ע"ש. אלמא דשוטה חשיבא בר דעת טפי מקטנה. אולם אין דבריו מוכרחים. וכן מבואר בשו"ת דבר משה (סי' פ) דאף בשוטה אמרינן דפיתויה אונס הוא. והוב"ד באוצר הפוסקים ח"א (דכ"ח ע"ב). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' רמז). ע"ש. ומ"ש החת"ס הנ"ל שטעמו של מהרא"י אינו עיקר, משום דלא דרשינן טעמא דקרא. הנה כן כתבו גם בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קסג) בד"ה וכיון. ובשו"ת בן יהודה (סי' כו) ד"ה ונראה. ובשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' לה) אולם מלבד שיש הרבה פוסקים דנקטי כדעת ר"ש דדרשינן טעמא דקרא, עוד בה, כי בס' מלא הרועים (מע' קטן אוכל נבלות אות כב) כתב, דהכא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא. ע"ש. וכדברי מהרא"י משמע גם ברמב"ם (פי"ב מה' שבועות ה"ז). וכ"ה להדיא בחי' הר"ן (שבת קכא) ד"ה בקטן. ע"ש. והא דאמרינן בסנהדרין (נה:) תקלה איכא בקטן ורחמנא הוא דחס עליה. כבר כתבנו לעיל לחלק בזה בין ז' מצות דב"נ או עריות לשאר איסורים. וע' בתבואות שור (סי' א ס"ק מט) שהעיר מההיא דסנהדרין. וע"ש. וע"ע בשו"ת אמרי בינה (דיני שבת סי' ח). ובשו"ת הרב"ז (סי' נא). מ"ש ג"כ בזה. ע"ש. וע' בשו"ת מנחת שמואל (סי' מא). ובשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' ט וצט). ע"ש: [וכן ראיתי להגאון מהר"ץ חיות בתשובה (סי' נח) דנקיט מדנפשיה כד' מהרא"י הנ"ל]. ועכ"פ נראה לחלק בין מצות ל"ת דרמי רחמנא איסורא אף לגבי קטן, לבין מצות עשה שאינם אלא לחנכו ולהרגילו לכשיגדיל. וכמ"ש להדיא רש"י ותוס' חגיגה (ו). ע"ש. וכן מוכח מד' הרמב"ן והריטב"א והמאירי והר"ן, דס"ל שאין כל חיוב של המצות על הקטן עצמו, אלא האב מחוייב לחנכו. וכיו"ב ראיתי בשו"ת דברי יעקב (סימן כו) שהביא קו' האחרונים בהא דקי"ל בגיטין (מה:) ובאו"ח (סי' לט) תפלין שכתבן קטן אפי' הגיע לחינוך פסולים, משום דכתיב וקשרתם וכתבתם, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. אלמא דקטן לא קרינן ביה בר קשירה. ואילו לגבי שחיטה קרינא ביה בר זביחה, ומש"ה קטן ששחט ואחרים רואים אותו שחיטתו כשרה. (סוכה מב: וחולין ב וביו"ד סי' א). וע"ז כ' לתרץ דשאני מ"ע כסוכה ולולב ותפלין דרמיא אקרקפתא דגברי, וקטנים דלאו בני דעה לא נצטוו עליהם כלל. משא"כ באיסורי תורה כגון אכילת נבלה וכיו"ב שאיסורי חפצא הם נאסרו גם לקטן כמו שנאסרו לגדול. ורק לענין העונש פטור הקטן. ומש"ה הקטן מקרי בר זביחה כיון שגוף האיסור של נבלה נאסר לקטן כמו לגדול. משא"כ לענין שיחשב בר קשירה לא אמרינן הכי. ע"ש. הא קמן דמפלגינן בין מ"ע למל"ת. [ולא אכחד שיש מקום להעיר בזה, לפמ"ש הרשב"א והמאירי ביבמות (קיד:) שאדרבה עיקר מצות חינוך הוא על מ"ע משא"כ על ל"ת. וכ"כ התוס' ישנים יומא (פב) בשם הר"א ממיץ. ע"ש. וע' בשו"ת נוב"ת (חאו"ח סי' א) שהרגיש בזה. (ושם עמד גם על ההבדל מדין תפלין לשחיטה, ורמזו בדברי יעקב שם.) ומצאתי להגר"ש קוועטש בשו"ת הר המור (סי' א), שהביא דברי הרה"ג השואל שחילק ג"כ בזה בין מ"ע למל"ת, ליישב הקו' מההיא דתפלין לשחיטה. ודחהו כאמור. ע"ש. אולם בתוס' שבת (קכא) כ', דבתינוק שהגיע לחינוך כיון שמצוה לחנכו כ"ש שצריך להפרישו. ע"ש. מוכח דלא ס"ל כהרשב"א]. וע' בעיקר הקושיא הנ"ל, בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' שג). ובשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' לא, וחיו"ד סי' יב). ובשו"ת רב טובך (סי' סח - סט). ובשו"ת יד יצחק ח"ב (סי' קפז אות ג וסי' ריח). ובשו"ת שם אריה (או"ח סי' ג). ובספרו ערוגת הבושם (סי' א ס"ק יד). ובס' ציונים לתורה (די"ב ע"א). ע"ש. ועכ"פ עיקר החילוק בין מ"ע למל"ת ניתן ליאמר /להאמר/. והלום מצאתי להפמ"ג בפתיחה כוללת (חלק הב' אות ג) שכ', באו"ח (סל"ט) קטן פסול לכתיבת תפלין שאינו בכלל וקשרתם, ואפ"ה כשר בזביחה כשאחרים רואים אותו. וצ"ל דמ"ע שהיא בקום ועשה פטריה רחמנא לגמרי לקטן, משא"כ ל"ת קטן חייב אלא דלאו בן דעה הוא. ואת"ל פטור מ"מ אחרים אסורים ליתן לו, מש"ה הו"ל בר זביחה. עכת"ד. והוא תנא דמסייע ליה להדברי יעקב הנ"ל. וכ"כ עוד בס' ידי משה שבסו"ס הפרנס (דפ"ז ע"א). ע"ש. וכן מצאתי כיו"ב בס' תורת חיים (סי' לט סק"ג), בשם מו"א המחנה חיים (חאה"ע סי' לד), שאין על הקטן שום חיוב מצות עשה, ואין לו שום עונש ע"ז, ורק אביו מחוייב. ע"ש. ומעתה בודאי דליכא בקטן איסור לא תסור לגבי מ"ע. וכן מצאתי בס' ערך שי או"ח (סי' קפו). שכתב כן. וכמבואר בתחלת דברינו (ריש אות ז). וע' היטב להפמ"ג בפתיחה כוללת (סוף חלק הג'). ובקונט' אחרון להשאג"א (סי' ו). ודו"ק. וכל זה לשיטת הרמב"ם. אבל לרוב המפרשים שחולקים על הרמב"ם בזה, וכמ"ש בשו"ת זרע אמת ח"ג (חאו"ח ס"ס לב). בלא"ה אין צורך לכל זה.
(כא) איברא דעיקר סברת המרדכי (פ"ב דמגילה) צריכה רבה. שאיך יוכל הסומא החייב רק מדרבנן לעת עתה, ומה"ת אינו בר חיובא כלל, להוציא את בני ביתו החייבים בקידוש מה"ת. והרי כ' הרמב"ן במלחמות פ' מי שמתו (כ:) שכלל גדול הוא בידינו שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את אחרים י"ח. והאי כללא לאו חומרא דרבנן הוא, אלא מלתא בטעמא היא, ומדאורייתא היא. שאין מוציאין מן החיוב על הפיטור. ע"כ. ולכאו' נ"ל ראיה לזה מהברייתא (ר"ה כט) אנדרוגינוס מוציא מינו, טומטום אפי' מינו אינו מוציא. ואם איתא שכלל זה אינו אלא מדרבנן, אמאי החמירו אף בספק, הא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. א"ו דמה"ת הוא והו"ל סד"א ולחומרא. אלא דלפ"ז יש להק' על התוספתא (מגילה פ"ב), הובאה בתוס' (מגילה ד) ד"ה נשים חייבות במקרא מגילה. אנדרוגינוס מוציא מינו, טומטום אפי' מינו אינו מוציא. והא מגילה מדרבנן, ואפ"ה החמירו בספק. ואף על גב דמקרא מגילה של יום י"ל דחשיבא מצוה מד"ק וד"ק כד"ת דמי. מ"מ במגילה של לילה כ' הרבה אחרונים דהויא מדרבנן דוקא. וכמ"ש הנוב"י קמא (חא"ח ס"ס מא). והטורי אבן (מגילה ד) ע"ש. והתוספתא סתמא תניא אפי' בשל לילה. ומצאתי בתוס' הרא"ם הל' מגילה (בס' מועדי ה' דצ"ג ע"ב), שהקשה כן, ותי' דאף דמגילה תקנתא דרבנן היא כל דתקון רבנן כעין דאו' תקון. ע"כ. ולפי תי' זה שפיר יש להוכיח מההיא דר"ה (כט) דהאי כללא דאו' הוא, דאי לא"ה אמאי אינו מוציא בספק. (ול"ד למגילה דכעין תורה (מצות שופר) תקינו, והיינו נמי אי הוי עיקר הכלל דבר תורה.) אולם עוד תי' הרא"ם שם א"נ הא דאמרי' סד"ר לקולא ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא. ע"כ. ולפ"ז אזלא ההוכחה מר"ה (כט) דהתם נמי לכתחלה הוא. וע' במועדי ה' שם ובשו"ת שם משמעון מנשה (דס"ד ע"ג). ובמש"כ בס' חזון עובדיה (ס"ס יוד). ואכמ"ל. וגם הלום ראיתי להטורי אבן (ר"ה כט) שכ' להוכיח כדברינו דהאי כללא מה"ת. אולם כ' דלפרש"י (ברכות מח) צ"ל דס"ל דהאי כללא אינו אלא מדרבנן, אבל מה"ת שפיר מהני להוציאם י"ח. ע"ש. (וע"ע בשו"ת שאגת אריה סי' ו) וכן נראה להדיא מד' מהרש"ל ביש"ש ב"ק הובא במג"א (סי' קצט סק"ז). ובא"ר (סי' רכה סק"ד). וע"ש. וא"כ י"ל דה"נ ס"ל להמרדכי הנ"ל. (ועמש"כ בסי' הקודם (אות ח) דהמרדכי קאי כעיקר סברת רש"י (בר' מח). ע"ש.) ומש"ה כל שאפשר שיבא לידי חיוב מה"ת, כגון סומא אם יתפקח, לא גזרו רבנן שלא יוכל להוציא אחרים. אולם כל זה לא יגהה מזור בדין תוספת שבת, שמה"ת הוא חול גמור. ובשבת עצמו אינו מקדש וגם אינו שומע הקידוש כלל. ומה שמקבל עליו שבת מבעו"י אינו מועיל כלל מה"ת. וכדמוכח להדיא במרדכי. וכ"כ המ"מ (פ"ד מה' חנוכה הי"ג). וע"ע בס' ימי שלמה (דף קכז ע"ב). וא"כ איך יועיל הקידוש שנעשה מבעו"י. אם לא שנאמר כד' הרמב"ם (פכ"ט מה' שבת הי"א), שמצות זכירה (של הקידוש) בין בשעת כניסתו בין קודם לשעה זו כמעט. ע"כ. משמע שכ"ה עיקר מצות קידוש לזכרו בדברים סמוך לשעת כניסתו. (וזהו אף לד' ה"ה (פ"א משביתת עשור) שלד' רמב"ם אין מצוה של תוספת מחול על הקדש אפי' מדרבנן, וכמ"ש מרן הב"י /בא"ח/ (סי' רסא) בכוונת ה"ה.) וכ"כ בס' רב ברכות (דקכ"ז ע"ב). ע"ש. וע"ע בשו"ת בנין עולם (סי' ז). ע"ש. וע' בשו"ת נחלת בנימין (סי' קיד אות ב). ולפי האמור י"ל ע"ד. אבל אין נראה להעמיס כן בד' המרדכי עצמו, שא"כ מה הביא ראיה מזה לדין סומא. ואף שראיתי להרב ערוך השלחן (סי' רסז סק"ה) שרוצה לפרש כיו"ב בד' המרדכי. וכ"כ בשו"ת פני מבין (חאו"ח סי' מג) ד"ה לכך. ע"ש. לפע"ד לא משמע כן מד' המרדכי. והרי הוא כמבואר. וצ"ע. וע' בשואל ומשיב רביעאה ח"א (סי' רא). ובשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (חאו"ח סי' ז, ד"כ ע"א). ובס' בית ישחק (ד"ט ע"ב). ובס' נימוקי א"ח (סי' רסז סק"ב). ובשו"ת חלק לוי (סי' פז). וי"ל ע"ד. ודו"ק.
(כב) עכ"פ אף אי יהיבנא ליה להמהר"ם שיק הנ"ל כל דיליה בדעת המרדכי, שקטן ג"כ מוציא את הגדול י"ח. הרי כל הפוסקים חולקים עליו בזה וס"ל שאין הקטן מוציא את הגדול י"ח. ומהם רש"י ותוס' (ברכות מח). והרמב"ם והראב"ד בהשגות (פ"ה מברכות). והרמב"ן במלחמות והרא"ש פ"ג דברכות (כ:). והריטב"א והמאירי והר"ן סוכה (לח) והטוש"ע /בא"ח/ (ס"ס קפו). ועוד. ממילא אף אם המרדכי יסבור שקטן מוציא את הגדול, משום דאף מצות חינוך דרבנן הויא בכלל לאו דלא תסור דאורייתא, מה זו סמיכה על דבריו בזה, הואיל ויחידאה הוא וכל הפוסקים חולקים עליו. וכ"ש דלקושטא דמילתא אין צורך לפרש כן בד' המרדכי, אלא אף הוא מודה בקטן שאינו מוציא את הגדול, הואיל ואין שום חיוב על הקטן עצמו, שמצות חינוך אינה אלא על האב. וכפרש"י (ברכות מח). וכמש"כ לעיל (אות ח) בשם להקת האחרונים שפי' כן בכוונת המרדכי. וכ"כ להדיא גם הפמ"ג (מש"ז ס"ס רעג). ע"ש. ומעתה מה שתמך המהר"ם שיק יסודותיו לדינא ע"ד המרדכי הללו, להתיר לקטן שהגדיל תוך ימי הספירה להמשיך לספור בברכה, אין דבריו מוכרחים כלל. ובודאי שאין לעשות מהם עיקר להלכה ולמעשה במקום חשש ברכה לבטלה. ומצאתי במנחת חינוך (מצוה ו אות ג) שכ', דקטן שהגדיל בליל פסח ולאחר שאכל מהפסח הביא ב' שערות, אף שאפ' להקל בזה לפ"ד המרדכי (פ"ב דמגילה), אך באמת אין דבריו מוכרחים, וצריך לאכול עוד כזית דהוי כמי שאכל בפיטור. ע"ש. וע' במהר"ם שיק על המצות (סי' שז). ודו"ק.
(כג) וחזיתיה להמהר"ם שיק שם, שכ' עוד לתלות דבר זה, בהא דס"ל לר"ת וסיעתו, דהנשים אף על פי שאינן מצוות על מ"ע שהז"ג, רשאות לברך על עשייתן. וכ"פ הרמ"א /בא"ח/ (סי' יז ותקפט). וה"ט משום שאף שהתורה חסה עליהן ופטרתן, מ"מ מצוה קעבדי אלא שאינן כמצווה ועושה. וה"נ קטן שהוא בר דעת אף שהתורה חסה עליו ופטרתו כיון שאין שכלו חזק כ"כ עד שיגדיל, מ"מ כשמקיים המצוה, היא חשובה מצוה, אלא שאינו כמצווה ועושה. מש"ה שפיר חשיב תמימות כשספר העומר לפני שיגדיל. וחייב לספור הלאה ולברך. ע"כ. והנה לפע"ד לא מבעיא לדידן דנקטינן להלכה כד' מרן בש"ע (סי' יז ותקפט) שאין הנשים רשאות לברך על מ"ע שהז"ג, משום ספק ברכה לבטלה, וכבר הארכתי בזה בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"א (סי' לט - מ - מא - מב). כיעו"ש. נמצא דלא חשיבא מצוה, ואינן יכולות לומר וצונו. ולפ"ז ה"נ קטן כיון דחס רחמנא עליה, וכמ"ש כיו"ב בסנהדרין (נה:), אין כל ערך של מצוה למעשהו ממנו יהיה בקטנותו, וממילא אינו רשאי להמשיך לספור בברכה בגדלו. אלא אף לד' הרמ"א דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג, מ"מ שאני קטן שאין בו דעת לכוין במצות וקי"ל מצות צריכות כוונה (ש"ע א"ח סי' ס ס"ד). א"נ כמש"כ לעיל דמצות חינוך אינה על הקטן אלא על אביו. ולכן אין מצותו מצוה לגבי דידיה לכשיגדיל. וכמו שמצינו בסוכה (מו:) מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן. קטנים אין, גדולים לא. ופרש"י, שמידן של התינוקות מותר לגדולים לשמוט את לולביהן ולאכול את אתרוגיהן, בשביעי עצמו, וכדאמרי' במדרש וכו', מפני שלא הוקצה האתרוג למצוה גמורה. אבל של גדולים אסורים כל היום. ע"ש. (וע' בתוס' שם (מה) ד"ה מיד. ע"ש.) ומוכח שאין מצות אתרוג דידהו חשובה מצוה מעלייתא, ומש"ה לא נאסר בהנאה כל שבעה. (וע' בס' בית השואבה (דפ"ט ע"א) שכ' להסתפק בסוכה של אשה אם נאסרה בהנאה כל שבעה. ולא העיר מהנ"ל, מוכח דשאני קטן דלאו בר דעת הוא.) וע' בשו"ת הר המור, בחכמת שלמה (סי' א) בד"ה ובדרך חידוד. וי"ל ע"ד. וביותר יש להעיר מד' התוס' חולין (יב:) ד"ה קטן יש לו מחשבה או אין לו, דאף דזבחים סתמן לשמה קיימי, סתמא דקטן גרע טפי שאין לו דעת להבין והו"ל מתעסק ופסול. ואפי' אומר הקטן יודע אני שהן קדשים ולשמן אני מתכוין מבעיא לן אם כוונתו כוונה וכו'. ע"ש. וע' ברמב"ם (פ"א מפסולי המוקדשים ה"ו) שאפי' גדול עומד ע"ג הקטן כששחט הבהמה של קדש, פסולה, ואפי' היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. ע"ש. וכבר העיר מזה הטורי אבן ר"ה (כח) ד"ה אילימא כפאו שד. והניף ידו שנית שם (כט) ד"ה חש"ו אין מוציאין וכו'. וע"ש. וע"ע בטורי אבן חגיגה (ו) ד"ה פיסקא איזהו קטן וכו'. ובשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' רמז). ובשו"ת הרי"מ (חאו"ח סי' ג). ובשו"ת פרי יצחק ח"ב (ס"ס יג). ע"ש. ומעתה קטן זה שספר העומר נידון כמתעסק בעלמא, ואינו סופר עוד בברכה לאחר שיגדיל. כיון דלאו מצוה קעביד. וע' בס' טהרת המים (מע' ק אות כח) ובשיורי טהרה (מע' ח אות נג).
(כד) וכן בקדש חזיתיה להגאון אבני נזר ח"ב (סי' תקלט), שנשאל בנ"ד, וכתב, שבהיות ששמע שאחד מן הגדולים אשר לפנינו הורה בקטן שהגדיל תוך ימי הספירה, שסופר מכאן ולהבא בלא ברכה. [כנראה שנתכוון להגה"ק הרי"מ מגור ז"ל. וכמש"כ בשמו לעיל סוף אות טו]. אך אין הדבר ברור כ"כ שהורה כן, ע"כ נחזי אנן, והביא ד' הש"ס ופוסקים בדין אכל מצה בעת שטותו ונתרפא שחייב לחזור ולאכול, וכתב, ומוכח שמצוה שעשה בעת פיטורו מן המצות לא הויא מצוה כלל. וה"נ הספירה שספר בקטנותו אינה נחשבת ספירה. וא"כ לד' הפו' שאם דילג יום אחד סופר בלי ברכה ה"ה לקטן. וסיים עוד, וראיתי להטו"א (ר"ה כח) שכ' טעם אחר שמעשיו של שוטה או קטן הוי כמתעסק כו', וה"נ י"ל כן בספירת העומר. ואף שי"ל דשאני שוחט לשם קרבן שהמעשה והדבור הם ב' דברים, וכיון שאין המעשה מוכיח בעצמותו לא מהניא מחשבתו ודיבורו, אבל הכא שהספירה עצמה היא המעשה, וספירתו מוכיחה מה הוא סופר, י"ל דדמי למאי דקי"ל יש לו מעשה. אך אכתי למאי דקי"ל מצות צריכות כוונה, אינו מוכיח שסופר לשם מצוה, ושוב יש לדמותו לאומר ששחט לשם קדשים דלא מהני. ע"כ. הא קמן דמסיק הרב ז"ל כדברינו לעיל דחשיב כמתעסק בעלמא, ולפחות כמצוה בלא כוונה דלא מהני. וע' להגאון אור שמח (פ"ד מהל' סוטה ה"ט), דמ"ש הרמב"ם שם שאם כתב כהן קטן את פרשת סוטה פסולה, ה"ט ודאי משום דבעינן כתיבה לשמה ובקטן הוי ככותב סתמא. ע"כ. וכ"כ הפר"ח שם. וע"ע בשו"ת מעשה אברהם (חיו"ד סי' כא) בד"ה אך את זה ראיתי וכו'. ע"ש. אלא שהאור שמח שם כ' עפ"ד הירוש' בתוס' חולין (יג) דבגט כיון שלא נגמר ענין הכריתות בכתיבה הוי רק מחשבה, ולא מוכיח מעשה על מחשבתו, והוי סתמא ופסול. ע"ש. ולפ"ז בספירה שהכל נגמר בספירתו י"ל דמהני, וכמו שחילק כיו"ב האבני נזר הנ"ל, ומ"מ הדר תבריה לגזיזיה כיון דקי"ל מצות צריכות כוונה. ולא אכחד שיש להשיב על טע"ז לפמ"ש המג"א (סי' ס סק"ג), דבמצוה דרבנן אין מצות צריכות כוונה. ושכ"כ רדב"ז (סי' כ). וסה"ע =וספירת העומר= בזה"ז מדרבנן להרבה פוסקים. אולם לא נמצא דבר זה בדברי הרדב"ז שם. וראיתי שכבר העיר בזה הגאון מגן גבורים בשה"ג שם. ובסו"ד כ' שאין לדבר זה שורש. ע"ש. וכן העיר לנכון בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג (סי' לד). ע"ש. ומ"ש התורת חיים (סי' ס סק"ו) שאף שלא נמצא כן ברדב"ז (סי' כ). אולי צ"ל רדב"ז (סי' לד). ע"כ. וכ"כ בשו"ת עמודי אש (סי' ד אות ד) להעיר כן מד' הרדב"ז (סי' לד). [ומש"ש שדברי רדב"ז אלו נעלמו מעיני המחנה חיים, מי יגלה עפר מעינו לראות שהביאם מר בריה בתורת חיים הנ"ל. וע"ש]. אולם לפע"ד אין כל הוכחה לזה. שהרי אחר שכ' שם דפלוגתא דרב וריו"ח (חולין לא) בנדה שנאנסה וטבלה, לא שייכא בדין מצ"כ, דשאני טבילה ושחיטה דלאו מצות נינהו אלא מכשירין ושכ"כ הרמב"ן ז"ל. [כן הוא בחי' הרמב"ן בחולין (לא:). וכ"ה בחי' הר"ן שם. וע' במלחמות (ספ"ג דר"ה). ודו"ק]. ושוב הביא ד' הפו' שפסקו כרב דטהורה לביתה. ושכ"פ ר"י, ופסק עוד ר"י דמי שקנה כלים חדשים ונפלו לו במים עלתה להם טבילה, וכ' ע"ז, ומילתא דפשיטא היא, וי"ל שאפי' ריו"ח מודה בהא, שכיון דטבילת כלים חדשים לאו דאורייתא היא, מודה הוא דלא בעו כוונה. ע"כ. הרי דמיירי במכשירי מצוה דוקא. אבל במצוה גופא אף מדרבנן י"ל שצריכה כוונה. וז"ב. וע' בברכ"י (סי' תפט ס"ק יג) בשם המקראי קודש דמרן ס"ל דאף בדרבנן צריך כוונה. וע"ש. וכ"ה ד' הפר"ח שם. וע"ע בבאה"ל (שם ס"ד) ד"ה שאם. גם בשו"ת הרמ"ץ (חאו"ח סי' י אות יג) כ' סברא להיפך דבדרבנן שאין החיוב חזק כ"כ בעינן כוונה גמורה לשם מצוה. והביא סמוכין לזה. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (ס"ס טז). ע"ש. גם י"ל עוד כמ"ש בשו"ת נהרי אפרסמון (חאו"ח ס"ס כב) ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ג (סי' לד) דבמצוה שבדיבור לכ"ע בעינן כוונה אף במצוה דרבנן. ע"ש. וכן צידד בזה בס' דברי צבי (סי' ס). ע"ש. ועמש"כ לעיל (סי' ח אות ט). ולפ"ז יש לקיים דברי הגאון אבני נזר הנ"ל. ולא אכחד שהיה מקום להעיר עוד לפמ"ש הלח"מ (פ"ב מה' שופר ה"ה), להקשות על הנוסחא ברמב"ם שאם אכל מצה בלא כוונה לא יצא, שא"כ למה הוצרך הרמב"ם לומר שהאוכל מצה בעת שטותו לא יצא מפני שאכל בשעה שהיה פטור מכל המצות, תיפוק ליה מפני שאכל בלא כוונה. ותי' הלח"מ, דכי מצרכינן כוונה היינו למאן דמצי מכוין, אבל השוטה שאינו יכול לכוין דעתו ודאי שהיה יוצא בכך, לכן הוכרח לתת טעם שבאותה שעה היה פטור מכל המצות. והוא פשוט. ע"כ. ולפ"ז גם בקטן י"ל דכיון דלא מצי מכוין יצא י"ח. אולם ראיתי בשו"ת לחם שערים (סי' יג) בד"ה ומה, שכ' על הלח"מ, ולדעתי אין זה פשוט. ואדרבה מסתבר דודאי אינו יוצא כיון שאינו בר כוונה אז ואינו ראוי לבילה. (וע"ש מ"ש לתרץ קו' הלח"מ). ע"כ. ובאמת שכן מוכח מהטורי אבן (חגיגה ו) הנ"ל. ונראה דלא מבעיא להסוברים דהא דמצות צריכות כוונה הוי מדאורייתא והוכיחו כן מפי' רשב"ם (בפסחים קיד:). וכ"כ המשנ"ב בבאה"ל (סי' ס) בשם האחרונים. וא"כ ודאי שאין לחלק בזה בין היכא דמצי לכוין או לא. אלא אף להחולקים וס"ל דהוי מדרבנן, (עמש"כ בחזון עובדיה סי' כט) ונראה שכן סובר הלח"מ הנ"ל, מ"מ נלע"ד שאין לחלק בזה אם יכול לכוין או לא. והכי תקינו שאינו יוצא י"ח בלי כוונה. (וע"ע בס' שביבי אש א"ח (עמוד צב) מ"ש לתרץ בפשיטות קו' הלח"מ. ע"ש.) עכ"פ לפי דרכנו למדנו שגם הגאון אבני נזר מסכים הולך מתרי טעמי תריצי שבנ"ד אין לספור עוד בברכה לאחר שיגדיל.
(כה) ותבט עיני בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' צט) שנשאל בנ"ד, ואחר שפלפל בחכמה בההיא דר"ה (כח) שאם אכל מצה בפיטור ובא לכלל חיוב חייב לחזור ולאכול, והאריך בד' הטור וב"י /בא"ח/ (סי' תעה) כיד ה' הטובה עליו, כתב לפשוט ספק זה ממ"ש הט"ז יו"ד (סי' שמ ס"ק טו) בשם הדרישה, שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבלות. וקשה, דהא נחלקו מהר"ם והרא"ש (סוף מ"ק), בקטן שהגדיל תוך שלשים אם צריך להתאבל או לא, ותיפוק להו שכבר נהג אבילות בקטנותו מכח מצות חינוך, וכבר יצא י"ח בזה. דהא קי"ל דאבלות אפי' דיום ראשון מדרבנן. וע"כ שלא יצא במה שנהג אבלות בעודו קטן. ובאמת שהש"ך בנקה"כ שם חולק על הט"ז, ומביא ראיה מהרא"ש הנ"ל. וכוונתו שכבר יצא י"ח במה שנהג אבלות בקטנותו. (וחזר הכת"ס שם (ד"ה ולדינא) לכתוב, שכבר הביא ראיה מהנקה"כ דס"ל בפשיטות שנפטר כשהגדיל במה שעשה בקטנותו מדין חינוך.) ע"כ. ועמו הסליחה, כי אין ראיה כלל מד' הנקה"כ, כי זה לשון הנקה"כ, ולפענ"ד דהא כ' הרא"ש (סוף מ"ק) מחלוקת רבו מהר"ם וסברתו, אם נעשה בן י"ג שנה בתוך שבעת ימי אבלות, אם צריך לנהוג ז' ימי אבלות. אלמא דבעודו קטן פשיטא דא"צ לנהוג אבלות. וכ"מ בטוש"ע /יו"ד/ לקמן סי' שצו. [וז"ל הש"ע: קטן שמת אביו ואמו אפי' הגדיל תוך שבעה, בטל ממנו כל דין אבלות ואינו חייב בו]. ע"כ. הא קמן דראית הנקה"כ היא מקטן שהגדיל תוך שבעה, שאילו היה חייב באבלות מדין חינוך, ודאי שגם כשהגדיל לא היה ראוי שיפסיק אבלותו. דאטו יצא מקדושה חמורה לקדושה קלה? (יבמות כב) אבל מקטן שהגדיל תוך שלשים לא הוכיח הנקה"כ כלום, וא"כ גם הוא מודה להט"ז שאין הקטן מוציא את עצמו י"ח המצוה לכשיגדיל. וע' בדגול מרבבה וחי' רז"ה ושיורי ברכה יו"ד (סי' שמ ס"ק טז) שג"כ הביאו ראיה מהש"ע /יו"ד/ (סי' שצו) בדין קטן שהגדיל תוך שבעה, שאין דין חינוך לקטן באבלות. ע"ש. (וע' במו"ק (יד רע"ב) ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא נמצאת אבילות נוהגת בקטן, והתניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש. (פרש"י, ולא מפני שהוא אבל.) וכ' ע"ז המרדכי שם (סי' תתע), מכאן יש להוכיח שאין אבילות בקטן. ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלן מלימודן. ע"כ. וע' בש"ך /יו"ד/ (ס"ס שפד). ודו"ק.) ולהט"ז צ"ל דס"ל דאף דבקטנותו נהג אבילות מדין חינוך, כשהגדיל בטל ממנו משם והלאה, דפקע תורת חינוך ממנו. ושו"ר מ"ש בתשו' שפת אמת למהר"ם תאומים (סי' ב, די"ח ע"ב). ע"ש. איברא דקשה לי, כי בדברי הרא"ש (סוף מ"ק) במחלוקתו עם רבו מהר"ם לא נזכר רק קטן שהגדיל תוך שלשים, ולא דיבר כלל על קטן שהגדיל תוך שבעה, וכ"ה במרדכי (סוף מ"ק). ורק הטור /יו"ד/ (סי' שצו) הוסיף: אפי' הגדיל תוך שבעה. ושו"ר שכבר העיר בזה התפארת למשה (סי' שצו) ע"ד הטוש"ע. וכ' דצ"ל דס"ל דחכמים לא תקנו אלא למי שיוכל לשבת שבעה ימים. ובמ"ק (כ) אסמכוהו אקרא, והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבלות שבעה. וכל שאינו יכול לנהוג ז' ימים פטור מכלום. דשבעה תיקנו ולא פחות. ע"כ. (ושם הקשה ג"כ על הט"ז סי' שמ הנ"ל, שמחייב לקטן באבלות מדין חינוך. ע"ש. וע' בס' חדרי דעה (סי' שמ) לתרץ דברי הט"ז, דס"ל שמכיון שהגדיל ואינו בן חינוך פטור מאבלות. וזה כעין מש"כ לעיל.) וע' בשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' צג). ודו"ק.
(כו) ומ"ש עוד הכתב סופר, דבאמת לא ידענא טעמא דהש"ך וסיעתו, דמאי שנא מצוה זו משארי מצות דרבנן דקי"ל שחייבים לחנכו. ע"כ. הנה ראיתי בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' צט) שכ', ונ"ל טעם גדול שלא תיקנו חינוך באבלות, שהרי פשוט שטעם תקנת החינוך היא להרגילו במצות לכשיגדיל. [וכ"ה בפרש"י ותוס' חגיגה ו] וא"כ אם באנו לתקן חינוך בדין אבלות, אין זה אלא אתחלתא דפורענותא וסימן רע ח"ו שיבא לקטן לכשיגדיל, שהרי אפשר שלא יצטרך לדיני אבלות עד סוף ימי חייו, שאז הוא רגיל ומכיר בכל המצות. ולכן ראו שלא לתקן חינוך באבלות, הואיל ואין זה דרכי נועם. ע"כ. וכיו"ב כ' המנחת חינוך (סי' רסד אות ט) ששמע בשם חכם א', דה"ט שלא תיקנו חינוך באבלות, שלא חייבו חינוך אלא במצוה החיובית כציצית ותפלין שהוא צריך לזה לכשיגדיל. ולכן מחנכין אותו בהן להרגילו לעשותם בגדלו. אבל אבילות אפשר שלא תזדמן לו כלל לכשיגדיל. וכ' ע"ז שהוא דוחק. וע"ש. וע"ע בשו"ת נחלת בנימין (סי' נח) ד"ה ועוד. [שו"ר שטעם זה ממש כתבו הגאון כתב סופר (חיו"ד סי' קעב). וכ"כ עוד בשו"ת מהר"ץ חיות (סי' נח) ד"ה ועפ"ז. וע"ש]. ומ"ש עוד הכת"ס, שהדגול מרבבה נתן טעם לזה משום שמתבטל הקטן מד"ת, ובמח"כ אינו טעם לשבח, שהרי אפשר שילמד בדברים הרעים. ע"כ. הנה ג"ז ל"ק כ"כ, שהרי הוא לומד בצוותא יחד עם כל חבריו, וא"א ליחד להם ללמוד רק בדברים הרעים. ועוד שיש כמה תינוקות שהגיעו לחינוך שאין הבנתם גדולה עד שלא תהיה להם שמחה מלימודם בדברים הרעים. ולגבי דידהו אין הפרש כלל בין לימודם בדברים הרעים למקום אחר. וכן מצאתי שתי' כן בס' דיבורי אמת (ס"ס שצו). ובזה ניחא הא דקי"ל באו"ח (סי' תקנד) דתינוקות של בית רבן בטלים בו. (בט' באב). ולא התירו ללמדם בדברים הרעים. וראיתי שעמדו ע"ז המטה יהודה עייאש (סי' תקנד). והגבורות ארי (תענית ל) ד"ה ותשב"ר. ותירצו שהאיסור הוא משום רבם שיש לו שמחה וסיפוק כשמלמדם להועיל. ע"ש. ולפי האמור י"ל דמשום התינוקות עצמם הוא שבאים לידי שמחה גם בלימוד כזה. וכן מוכח מד' השיורי כנה"ג שם (הגה"ט אות א) שכ', ודוקא בתינוקות שאינם מבינים מה שמוציאים בפיהם, אבל אם הגיעו למדה זו שמבינים לימודם, מותר ללמדן בדברים הרעים. ע"כ. אלמא דמשום דידהו הוי. ול"ק קו' המט"י שם עליו. ובאבלות ממש לא רצו לחלק בין אם מבין או לא מהטעם הראשון הנ"ל. וע' באמרי ברוך בהגהותיו על הדג"מ יו"ד (סי' שמ). ובשו"ת שיבת ציון (סי' סא). ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' כז אות ב). ע"ש.
(כז) עוד ראיתי להכתב סופר שם, שהביא דברי המרדכי בהלק"ט (הל' תפילין) שכ', דקטן שהגיע לחינוך פסול לכתוב תפלין, שאינו בכלל וקשרתם מה"ת. ומוכח דאף שחייב משום חינוך אינו בכלל וקשרתם. ולפ"ז ה"נ אם אכל מצה בליל פסח והגדיל (למ"ד מעל"ע בעינן, או שהביא ב' שערות), לא יצא בזה י"ח המצוה מה"ת, וצריך לחזור ולאכול. מיהו י"ל דהמרדכי ס"ל כשיטת רש"י (ברכות מח) דמשום חינוך לא מקרי בר חיובא, הואיל ומצות האב היא. אבל לפי' התוס' שם דמחוייב בדבר קרינן ביה, אפשר דהוה מהני גם להוציא י"ח מצוה דאו'. אלא דלהתוס' המחוייב בדבר מדרבנן אינו מוציא את המחוייב מה"ת. כההיא דבן מברך לאביו דמוקמינן ליה דוקא בשאכל האב שיעור דרבנן. ולדינא בודאי דנקטינן כהתוס', שרוב ככל הראשונים ס"ל כהתוס'. וממילא הכא בסה"ע =בספירת העומר= בזה"ז דהוי דרבנן שפיר יצא י"ח בספירה שבקטנותו מדין חינוך, וכשיגדל סופר בברכה. עכת"ד. והנה מ"ש בד' המרדכי דס"ל כרש"י, טפי הול"ל דהמרדכי לשטתיה בפ"ב דמגילה דמוכח דס"ל דקטן לא חשיב בר חיובא, שעיקר מצות חינוך על האב. וכמ"ש הכתב סופר עצמו (בחיו"ד סי' קעב). ע"ש. וע' במרדכי (מגילה יט:). ודו"ק. אולם מ"ש דשיטת רש"י היא נגד רוב ככל הראשונים, באמת שרבים ועצומים מרבותינו הראשונים עומדים בשיטה זו. הלא הם רש"י והסמ"ג והרמב"ן והריטב"א והמאירי והמרדכי. ולפמ"ש מרן הכ"מ (פ"ו מהחו"מ) גם הרמב"ם סובר כן. וכמבואר לעיל (בסי' הקודם אות ח) ד"ה והנה. ושכ"ה דעת התה"ד. וכ"כ גם הר"ן (קידושין לא). אלא שהר"ן עצמו במגילה (יט:) לא כ' כן. וכבר עמדו בסתירה זו כמה אחרונים. ומהם החקרי לב (חוא"ח ס"ס ע). והאמרי בינה (דיני שבת סי' יא). ובס' ציץ הקדש ח"א. ועכ"פ כאן נמצא וכאן היה כמה גדולים הסוברים כן, ואינה שיטה דחויה כפי מה שנראה מד' הכתב סופר. ובשו"ת חקרי לב (חאו"ח ר"ס מו) כותב בפשיטות שזוהי דעת רוב הפוסקים. (וכ"ז מלבד דעת הרבה פוסקים דס"ל דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד מדרבנן.) ומכ"ש לגבי מצות סה"ע דאיכא ס"ס לחומרא, שמא הלכה כרש"י וסיעתו דהקטן אינו בר חיובא כלל. וממילא אינו פוטר עצמו לכשיגדיל. ואת"ל כד' התוס', שמא הלכה כדעת הפו' דס"ל דסה"ע בזה"ז מדאורייתא. (הלא הם: הרמב"ם. וראבי"ה. והחנוך. והאו"ז. ושה"ל. ור' ישעיה הא'. ורבינו ירוחם.) ולא אתי קטן דרבנן ומפיק לנפשיה י"ח סה"ע דאורייתא לכשיגדיל. וכיון דאיכא ס"ס להחמיר מי שם פה להכניס עצמו בחשש ברכה לבטלה ובאיסור לא תשא. וכבר הבאנו לעיל דברי מרן בכ"מ (פ"ה מהק"פ) וכל קדושים עמו, דקטן שעשה מצוה מה"ת והגדיל חייב לחזור ולעשותה ולא יצא י"ח עשייתה בזמן פיטורו. וה"נ איבעי לן למיחש טובא לסברא זו אליבא דמ"ד סה"ע מה"ת, ואפי' למ"ד דרבנן הואיל וי"ל קטן לאו בר חיובא הוא כלל כנ"ל אינו מוציא עצמו לכשיגדיל וסופר מכאן ולהבא בלא ברכה. ודלא כמו שהעלה הכת"ס שם שקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה, סופר בברכה, אם לא דילג אפי' יום א' בקטנותו. ע"ש. דלפע"ד העיקר בזה כמש"כ שסופר מכאן ואילך בלא ברכה. והרי הוא כמבואר. וע"ע בשו"ת צבי תפארת (סי' נו) מ"ש ע"ד הכתב סופר בזה. ע"ש.
(כח) ואשור ברהטים בס' תורה תמימה פר' אמור (פכ"ג אות נד) שכ', שאף להפוסקים דס"ל שאם דילג יום אחד סופר בלא ברכה מ"מ בקטן שהגדיל י"ל דמצטרף מה שספר בפיטור לענין תמימות. וראיה לזה מיבמות (סב) היו לו בנים בגיותו ונתגייר פטור מפו"ר =מפריה ורביה= ואף על פי שבשעה שהיה עכו"ם לא היה מצווה על פו"ר, דב"נ פטורים ממצות פו"ר, אפ"ה קיים המצוה. וה"נ בנ"ד. עכת"ד. ואשתמיטיתיה דברי הטורי אבן ר"ה (כח:), בההיא דאמרי' התם שאם אכל מצה כשהוא נכפה ונתרפא חייב לחזור ולאכול. והקשה ע"ז מההיא דיבמות (סב) היו לו בנים בגיותו ונתגייר, ריו"ח אומר קיים פו"ר. ואף על גב דבני נח לא בני פו"ר נינהו. [וע' תוס' חגיגה ב: ובמהרש"א שם]. וי"ל דשאני התם דשבת בעינן והא איכא. עכת"ד. והגאון הרגאצ'ובי בשו"ת צפנת פענח (סי' קפה) כתב וז"ל, במה שהקשה דלמה בנתגייר והיו לו בנים בגיותו קיים פו"ר, הא בגיותו אינו מכוין לשם מצוה. הנה גדר פו"ר גבי גר שנתגייר, אין הכוונה בגמ' שקיים המצוה, רק כך דעיקר גדר פו"ר לדידן לא הלידה אלא שיהא לו בנים, דהא פסקינן התם (יבמות סב) שאם מתו לא קיים. וא"כ הכא כיון שיש לו בנים לא שייך עוד לקיים. ומה יועיל שיקח אשה ויהיו לו בנים הא כבר יש לו. וכמו בנימול תוך שמנה דלהרבה שיטות לא שקיים המצוה רק שאין לו מה לימול. עכת"ד. וע"ע בס' אתוון דאורייתא (דל"ה סע"ד). ע"ש. וע"ע בשו"ת שדה יצחק חיות (סי' א) שכ' ליישב קו' המנחת חיונך /חינוך/ (סי' א), עמ"ש בירוש' (פ"ב דיבמות) שאף בבן ממזר קיים מצות פו"ר. והא הו"ל מצוה הבאה בעבירה. ותירץ דשאני מצות פו"ר שא"צ כוונה כלל לקיימה, ואפי' אם כיון בפירוש שלא לשם מצוה יצא י"ח פו"ר וכדמוכח מההיא דהיו לו לעכו"ם בנים בגיותו ונתגייר. מש"ה לא שייך ג"כ דין מהב"ע. ע"ש. ומוכח דמה"ט נמי לא קפדינן שתהיה מצוה זו בזמן חיובו. וכן מתבאר בשו"ת גנזי יוסף (סי' פג אות ב) והבאתיו בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאה"ע סי' א אות יא). ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת נחלת בנימין (סי' קיד אות ב). ע"ש. וזה שלא כמ"ש המהר"ם שיק (מצוה א אות ג) בשם הרדב"ז. ע"ש. וע' במנחת חינוך (מצוה שו). ודו"ק. (ולכאו' מוכח מדברי הטו"א שאף אם לא נתגיירו הבנים קיים פו"ר, הואיל ובהכי נמי איכא מצות שבת. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' קצו). ע"ש. אולם הרמב"ם (פט"ו מאישות ה"ו) כ' דבעינן שבניו נתגיירו עמו. והסכים לזה ה"ה שם. וכ"פ באה"ע (סי' א ס"ז). אכן בביאורי הגר"א שם כ' שכל הפוסקים ס"ל דלא כרמב"ם. ע"ש. ואכמ"ל.) גם הלום ראיתי להגאון מלבי"ם בס' ארץ חמדה (פר' אמור) שכ', שיש שאלה על קטן שהגדיל תוך ימי סה"ע, מי נימא כיון דחיובו מתחלה רק מדרבנן מדין חינוך, ואחר שהגדיל נתחייב מדאו' לספור, וספירה דאו' הא לא ספר. ולא מיבעיא להרא"ש דס"ל קטן שהגדיל תוך ל' לאבלות א"צ לנהוג אבלות, דשייך דיחוי אצל גברא. אלא אף אם נאמר דלא שייך דיחוי (רק) אצל מצות, מ"מ זה לאו מדין דיחוי אתי, אלא שא"א לו להתחייב בספירה אא"כ ספר תחלה. משא"כ אבלות שאין הימים האחרונים תלויים בראשונים. עכת"ד. ומשמע שכן נוטה לומר שאינו יכול לספור בברכה משהגדיל. ולו יהא אלא ספק הא קי"ל סב"ל. וכ"ש לפמש"כ לעיל מילתא בטעמא בס"ד שאין זה מברך.
(כט) אמנם ראיתי אחרי רואי בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג (סי' ס), שהביא מ"ש האבני נזר (הנ"ל), שקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה, אינו יכול לברך עוד על סה"ע. וכ' עליו, שהיא הוראה תמוהה, שהואיל וסה"ע בזה"ז מדרבנן, וגם מקודם היה חייב מדרבנן, אטו קנסוהו חכמים שלא יברך עוד מפני שקיים דבריהם גם כשהיה קטן. ע"כ. ועמו הסליחה שלא זכר שר מכל הני מעלייתא דכתיבנא לעיל בס"ד, שאין הקטן יכול לפטור א"ע ממצוה לכשיגדיל, כיון דקטן לא חשיב בר חיובא כלל אפי' מדרבנן, ומצות חינוך אינה אלא על האב. ואפי' להחולקים והאומרים דמצות חינוך על הקטן עצמו, לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. ומכ"ש שרבו הפוסקים דס"ל דמצות סה"ע בזה"ז מדאורייתא, וע' להמשנ"ב בבאה"ל (ר"ס תפט) שכ"ה דעת הגאונים. ע"ש. וא"כ הדרינן לכללא דסב"ל =דספק ברכות להקל=. וכל מעיין ישפוט בצדק שדברי גאון ישראל האבני נזר חיים וקיימים בדברים קצרים, מועט המחזיק את המרובה. ומה שסיים עוד המנחת אלעזר הנ"ל, וראיתי בברכ"י סי' תפט בשם הרב פרי הארץ כת"י שהעלה שאין לברך. ולא ידעתי טעמו. שוב נדפס ספר פרי הארץ ח"ג וראיתי מש"ש (סי' א) בד"ז. ולא מצאתי עדיין טעם שלא יברך. ע"כ. ובמחכ"ת אגב שיטפיה לא דק שפיר בראיות הפוסקים הנ"ל, ולפום חורפיה לא נתן לבו ליישב דעת קדושים. וכל כי הני מעלייתא לימרו משמייהו דהרב פרי הארץ והרב אבני נזר ז"ל. וכבר ארכו לנו הדברים בכמה דוגמאות מענין לענין באותו ענין. ולמדנו להועיל מדברי הרבה מרבותינו האחרונים דחיישי להאי מילתא טובא. ודלא כהמנחת אלעזר דדחי לה בגילתא דחיטתא. והכי נקיט ואזיל מר אביו של המנח"א בשו"ת צבי תפארת (סי' נו) ע"ש בדבריו. ועכ"פ נקוט מיהא שגם המנחת אלעזר הבין בדברי פרי הארץ דמיירי אף בקטן שספר העומר מדי יום ביומו טרם שיגדיל, ושלא כמו שפי' דבריו השע"ת דמיירי באופן שלא ספר בקטנותו. וע"ע בשו"ת מתת ידו ח"א (סי' יוד) שנמשך ג"כ אחר דברי השע"ת. (וחשב עוד שהכל מדברי הברכ"י. וליתא.) וכבר הבאנו לעיל שגם בקונט' שמן למנחה (שבסוף המנחת חינוך) דחה פי' השע"ת, והסביר דברי הפרה"א והברכ"י כמש"כ. וע"ע בשו"ת משה האיש (חיו"ד סי' מב - מג) מ"ש בזה. ודו"ק.
(ל) ואשקוטה ואביטה בשו"ת שערי דעה ח"א (סי' כד) שכ', בענין קטן שהגדיל תוך ימי הספירה, ראיתי בס' עקרי הד"ט שמסתפק אם בשאר הימים חיובו מה"ת, ונ"מ אם יכול להוציא את הגדול החייב מה"ת. ולפע"ד פשוט דכיון דכתיב תמימות איך יתחייב במקצת מזה. וסמוכין לזה בסוכה (נג:) ורבנן מ"ט דכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, ואי ס"ד תקיעה ותרועה (מצוה) אחת הן, מי אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה ופלגא לא תעביד? ומזה ג"כ סמך להברכ"י דס"ל לענין מ"ע שאם יש לו רק חצי שיעור, פטור מלקיים המצוה. ומיהו אינו מוכרח. ע"כ. והנה סגנון החקירה אינו מדוייק כ"כ, שהרי בזה"ז סה"ע מדרבנן לרוה"פ. ויותר יש לשאול חקירה זו לגבי הקטן גופיה אם ימשיך לספור בברכה אחר שיגדיל. (ומ"ש חקירה זו בשם עקרי הד"ט, אנן לא חזינא כהאי סימנא התם.) ולפי מה שהעלה שכיון שכתוב תמימות א"א שיתחייב בחלק מן המצוה, מוכח שפיר שגם הקטן עצמו לא יוכל לברך אחר שהגדיל, דהא תמימות בעינן וליכא. ואף על פי שיש להשיב על ראיתו מההיא דסוכה (נג), וכמו שהרגיש בעצמו אח"כ שאין מזה ראיה לדברי הברכ"י (סי' תפב סק"ד) דס"ל דליכא מצוה בח"ש דמ"ע. (וכ"ה במחב"ר שם.) ואדרבה בשו"ת רב פעלים ח"ג (סי' לב) הביא ראיה מההיא דסוכה דקרי לה פלגא דמצוה, אלמא דאיכא קצת מצוה בח"ש. (ומיהו ג"ז אינה ראיה.) ועמש"כ בזה בשו"ת חזון עובדיה (סי' כח). ע"ש. עכ"פ נראה לפע"ד שלפי מסקנת השערי דעה דבעינן תמימות לעיכובא, אין הקטן יכול לספור בברכה כשהגדיל. ודע שאף להברכ"י וסיעתו דס"ל שאין שום מצוה בח"ש, אין להקשות למ"ד גבי סה"ע כל הלילות כולם מצוה אחת היא, א"כ אם שכח לילה אחת, הו"ל כל ברכותיו לבטלה למפרע. ואיך לא חששו חכמים ע"ז ותקנו ברכה על מצוה זו. וכמו שעמד בזה בשו"ת רב פעלים הנ"ל, והוכיח מזה שיש מצוה בח"ש. אולם כבר דחינו ראיה זו בשו"ת חזון עובדיה שם (עמוד קנה), עפמ"ש הריטב"א (חולין קו:), שהנוטל ידיו לאכילה ובירך ענט"י ואח"כ נמלך ולא אכל, אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך, וההיא שעתא דעתו לאכול היה. וכן דנתי לפני מורי נר"ו והודה לדברי. עכ"ל. וה"נ הכא שהיה בדעתו לספור כל לילה, וכל לילה גמר מצותו וחלה עליו הברכה. ולא גרע מנט"י שלא נתקנה אלא אם רוצה לאכול פת. וק"ל. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' כא). ע"ש. ולאפוקי ממ"ש בשו"ת ויחי יעקב (חאו"ח ס"ס יוד), שעמד ג"כ בזה, ותי' דשאני סה"ע דכל לילה מצוה בפ"ע הוא. ע"ש. ומה יענה למאי דקי"ל שאם לא ספר לילה א' שוב אינו סופר בברכה. אלמא דכלהו מצוה אחת מהן /הן/. ומחוורתא כמש"כ לעיל. וע' בס' קנאת סופרים (ד"פ ע"ב). ובשו"ת מור ואהלות (אהל ברכות והודאות סי' מ). ומ"ש בשו"ת רב פעלים שם להוכיח שיש מצוה בח"ש, מדקי"ל שאם לא ספר לילה א' סופר בשאר הלילות בלי ברכה, והרי כיון ששכח לילה א' לא הוי תמימות, ומה תועלת לספור אח"כ. אינה ראיה, שאין זה אלא מפני שרבו הפוסקים החולקים על בה"ג וסיעתו וס"ל כל לילה מצוה בפ"ע היא, ואנן חיישינן להו ומש"ה איבעי ליה לספור בכל לילה גם אחר ששכח. וברכות אין מעכבות. אבל לבה"ג עצמו אה"נ שאינו סופר עוד. ועכ"פ אף להגרי"ח ברב פעלים שיש ח"ש במ"ע, אין לחייב הקטן שהגדיל להמשיך לספור בברכה מדין ח"ש, שהרי מבואר מתוך דברי הרב פעלים שאין לברך על זה. וכנ"ל. ואנן נמי הכי אמרינן שיספור מכאן ולהבא בלי ברכה כדין שכח ולא ספר לילה אחת. ועוד שיש לחלק דשאני מקיים תחלת המצוה, שאפשר שיוכל להגיע לסופה, ותמימות תהיינה. וכן כשאוכל חצי שיעור אפשר שיזדמן לו עוד חצי שיעור, והאלקים אנה לידו, וחזי לאצטרופי. אבל כשמקיים סוף מצוה בלא תחלתה כקטן שהגדיל וגר שנתגייר דלא חזי לאצטרופי לכ"ע אין שום מצוה בחצי שיעור כזה. וממילא פשוט שאינו יכול לברך.
(לא) המורם מכל האמור בהא סליקנא ובהא נחיתנא שקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה, אפילו ספר העומר בקטנותו מדי יום ביומו, אינו יכול לספור עוד בברכה לאחר שהגדיל, שיש בזה חשש ברכה לבטלה. וע"כ יפסיק מלברך עוד ויספור בלי ברכה. +/מלואים/ כעת נדפס קול תורה (אייר תשי"ט), ושם העלה הגרצ"פ פראנק שליט"א כל בתר איפכא. וכ"ה בסוף טור א"ח בקונט' הר צבי (סי' תפט). ע"ש. (וע"ע בקונט' הר צבי חו"מ ח"ב (ד"כ ע"ב). ע"ש.) גם בס' מועדים וזמנים הנד"מ פלפל בזה. והנלע"ד כתבתי.+ ופירות הנושרין מכלל דברינו שכל קטן המתקרב לזמן הכנסו לעול מצות, יזהר לבלתי יעשה בקטנותו מצוה שנמשך זמנה עד לאחר שיגדיל, כגון ברכת הלבנה וכיו"ב, שיש להניחה לאחר שיהיה בר מצוה ויעשנה בחיוב, בתור גדול המצווה ועושה. ומכ"ש מצוה דאורייתא, כגון בכור יתום שלא נפדה שחייב לפדות את עצמו, שיניח המצוה לאחר שיגדיל ויביא ב' שערות, ואז יפדה את עצמו בחיוב גמור. ופשיטא דלא שייך בזה מ"ש (יבמות לט) שיהויי מצוה לא משהינן, דהכא לאו בר חיובא הוא. וכן נער שהגדיל בליל שבת קודש לא יקדש מבעו"י ככל המוסיפין מחול על הקודש, אלא ימתין עד צאת הכוכבים. ואז יקדש קידוש היום בחיוב. ומיהו אם עבר וקידש מבעו"י, אף על פי שי"א שלא יצא י"ח וחייב לחזור ולקדש, אנן בדידן דחיישינן טובא לספק ברכות. מורינן דשב ואל תעשה עדיף ולא יחזור לקדש. ואם אפשר שישמע מאחרים המקדשים אחר צאה"כ שפיר דמי (ויאכל שם כזית ממיני דגן). הנלע"ד כתבתי. והיעב"א. ידידו הדוש"ת באה"ר עובדיה יוסף ס"ט
 
חזור
חלק עליון