מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואכלו את הבשר בלילה הזה (יב ח)
בפסחים דף צו. איתא, שבפסח מצרים לא היה מזבח להקטרת האימורים, אלא שויסקי עבדינהו. ופירש רבינו חננאל שצלו את האימורים ואכלו אותם. אמנם המאירי כתב שצלאום בשפוד ושרפום לגבוה. ודבריו צריכים ביאור, אם דינם היה בשריפה, בשביל מה צלאום תחילה.
ולכאורה נראה, דהטעם הוא משום שהרי הפסח צריך לצלותו שלם כמבואר בפסחים עד. וילפינן לה מדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו, אלא דבפסח דורות שהיה דין אימורים היה צריך לקרוע אותו ולהוציא את אימוריו עוד קודם הצליה בשביל להקטירם, ועוד כדי שלא יאסרו את כל הבשר עי' ראב"ד הלכות קרבן פסח פ"י הי"א, אבל בפסח מצרים שלא היה דין אימורים, ולא היה איסור אכילת חלב, ממילא עבדינהו שויסקי וצלאום יחד עם כל הפסח מדין צלית הפסח שלם, ואע"פ שאח"כ שרפינהו.
אמנם יש להעיר על ביאור זה, דהנה דעת הרמב"ם שם שאין מנקרים את גיד הנשה ואת השומן קודם הצליה, ופירש המאירי בפסחים עד. שהטעם שאין מנקרים את שומנו של גיד, אע"פ שאי אפשר לאוכלו כיון שנהגו בו איסור, מ"מ כיון שמדאורייתא מותר א"כ בשר הוא ובעינן לצלות את הפסח כולו שלם. מדקדוק לשונו מבואר, דרק משום שהוא בשר צריך לצלותו עם הפסח, אבל דבר שאינו בשר ואין בו דין צליה אינו מעכב על דין צלית הפסח שלם, ולפי"ז עצמות אין איסור להוציאם קודם הצליה. ומעתה האימורים של פסח מצרים לפי דברי המאירי שלא היה בהם דין אכילה אלא שרפום, לכאורה ג"כ היה ראוי שלא יעכבו בדין צלית הפסח שלם, וצ"ע.
[ואולי אין כוונת המאירי שצלאום ואחר כך שרפום, אלא דס"ל למאירי שבאמת הקטירום, וזהו מש"כ "שרפום לגבוה", אלא שלא היה צריך לזה מזבח. ודרך השריפה היא שמקודם נצלה הבשר ואחר כך נשרף לגמרי, והמאירי בא לפרש לשון הגמ' "שויסקי" דהיינו לשון צלי, ובגמ' קרי לזה כך כיון ששריפת בשר שלא במזבח נראית כמו צלי, וצ"ע].
ואכלו את הבשר בלילה הזה (יב ח)
בפסחים דף צו. איתא, שבפסח מצרים לא היה מזבח להקטרת האימורים, אלא שויסקי עבדינהו. ופירש רבינו חננאל שצלו את האימורים ואכלו אותם. אמנם המאירי כתב שצלאום בשפוד ושרפום לגבוה. ודבריו צריכים ביאור, אם דינם היה בשריפה, בשביל מה צלאום תחילה.
ולכאורה נראה, דהטעם הוא משום שהרי הפסח צריך לצלותו שלם כמבואר בפסחים עד. וילפינן לה מדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו, אלא דבפסח דורות שהיה דין אימורים היה צריך לקרוע אותו ולהוציא את אימוריו עוד קודם הצליה בשביל להקטירם, ועוד כדי שלא יאסרו את כל הבשר עי' ראב"ד הלכות קרבן פסח פ"י הי"א, אבל בפסח מצרים שלא היה דין אימורים, ולא היה איסור אכילת חלב, ממילא עבדינהו שויסקי וצלאום יחד עם כל הפסח מדין צלית הפסח שלם, ואע"פ שאח"כ שרפינהו.
אמנם יש להעיר על ביאור זה, דהנה דעת הרמב"ם שם שאין מנקרים את גיד הנשה ואת השומן קודם הצליה, ופירש המאירי בפסחים עד. שהטעם שאין מנקרים את שומנו של גיד, אע"פ שאי אפשר לאוכלו כיון שנהגו בו איסור, מ"מ כיון שמדאורייתא מותר א"כ בשר הוא ובעינן לצלות את הפסח כולו שלם. מדקדוק לשונו מבואר, דרק משום שהוא בשר צריך לצלותו עם הפסח, אבל דבר שאינו בשר ואין בו דין צליה אינו מעכב על דין צלית הפסח שלם, ולפי"ז עצמות אין איסור להוציאם קודם הצליה. ומעתה האימורים של פסח מצרים לפי דברי המאירי שלא היה בהם דין אכילה אלא שרפום, לכאורה ג"כ היה ראוי שלא יעכבו בדין צלית הפסח שלם, וצ"ע.
[ואולי אין כוונת המאירי שצלאום ואחר כך שרפום, אלא דס"ל למאירי שבאמת הקטירום, וזהו מש"כ "שרפום לגבוה", אלא שלא היה צריך לזה מזבח. ודרך השריפה היא שמקודם נצלה הבשר ואחר כך נשרף לגמרי, והמאירי בא לפרש לשון הגמ' "שויסקי" דהיינו לשון צלי, ובגמ' קרי לזה כך כיון ששריפת בשר שלא במזבח נראית כמו צלי, וצ"ע].
