מוכח מהגמרא ברכות (ברכות יג:) שאין להאריך במילה יותר מדאי שאז מאבד משמעות המילה. דאיתא התם- כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, ובלבד בדלי"ת. ופרש"י שם- ולא בחי"ת, דכל כמה דאמר אח בלא דל"ת לא משתמע מידי, ומה בצע בהארכתו, אבל בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה. עכ"ל. וכך כתבו עוד ראשונים התוס' ברכות מז (ד"ה כל) ותוס' רא"ש שם. מרדכי (ס' קעח). ספר הפרדס (שער תקון הברכות) שכל המאריך הרבה בשום תיבה אין משמעות התיבה נשמע היטב. ספר ברכות למהר"ם מרוטנבורג (סימן כו) ובהאגודה (ברכות פ"ז אות קעא) ועוד.
וכן מוכח מהאחרונים בברכת כהנים ס' קכח באליה ס"ק פח, משנ"ב ס"ק קסט וכה"ח ס"ק רעז.
וכ"כ ביב"א (ח"ז ס"ס י) וחזו"ע סוכות עמ' שנה שאם מאריך 'הרבה' נמצא מאבד את משמעות המילה.
א"כ נשאלת השאלה על מה סומכים החזנים שמאריכים הרבה בניגון הן בתפילה והן בקריאת התורה. וביחוד מצוי בברכת כהנים בימים נוראים (בנוסח ירושלמי) שהחזן מאריך הרבה בתיבות, וזה מצוי גם בפני ת"ח?
וכן מוכח מהאחרונים בברכת כהנים ס' קכח באליה ס"ק פח, משנ"ב ס"ק קסט וכה"ח ס"ק רעז.
וכ"כ ביב"א (ח"ז ס"ס י) וחזו"ע סוכות עמ' שנה שאם מאריך 'הרבה' נמצא מאבד את משמעות המילה.
א"כ נשאלת השאלה על מה סומכים החזנים שמאריכים הרבה בניגון הן בתפילה והן בקריאת התורה. וביחוד מצוי בברכת כהנים בימים נוראים (בנוסח ירושלמי) שהחזן מאריך הרבה בתיבות, וזה מצוי גם בפני ת"ח?