מתוך ה'מגדלות מרקחים':
היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה (לח כה)
בתרגום יונתן איתא שאבדו ממנה המטה והחותמת והפתילים, והתפללה להקב"ה "ענה אותי בעת צרתי, ואני מקיימת לך מחלצי שלשה קדושים שמקדשים שמך ויורדים לכבשן האש בבקעת דורא", דהיינו חנניה מישאל ועזריה, ומיד רמז הקב"ה למיכאל והאיר עיניה ומצאתם, עכ"ד. ולכאורה צריך ביאור מה שאמרה אני מעמידה לך מחלצי ג' קדושים וכו', וכי בידיה הדבר.
ונראה לומר בפשיטות דהנה ידוע מש"כ המפרשים [עי' בדברי הגר"ח מוואלאז'ין זצ"ל ברוח חיים אבות פ"ה מ"ג] דהמסירות נפש של עם ישראל בכל הדורות הוא מכח מה שמסר אברהם אבינו את נפשו, ובזה הטביע בכל דורותיו אחריו את הכח של מסירות נפש. והנה אברהם אבינו השריש בכל דורותיו למסור נפש על עבודה זרה שהוא חייב במסירות נפש מן הדין.
ותמר אמרה, כי כשתמצא את המטה החותמת והפתילים לא תלבין פני יהודה ברבים, אלא תאמר לו רק בלשון רמז ואם ירצה יכיר, וכמו שאמרו חז"ל וכן בתרגום יונתן כאן, וזה הוא מסירות נפש להפיל עצמה לכבשן האש על דבר שהוא לפנים משורת הדין, כי מעיקר הדין הרי אין זה מג' עבירות חמורות. ובזה השרישה תמר את הכח לבניה חנניה מישאל ועזריה על דבר חדש, והוא להפיל עצמם לכבשן האש ולמסור עצמן על קדושת השם בדבר שהוא לפנים משורת הדין, וכמו שכתבו התוס' כתובות לג: דאותו הצלם לא היה עבודת כוכבים ממש, וחנניה מישאל ועזריה עשו לפנים משורת הדין.
ובזה יבואר דברי המדרש רבה שיר השירים עה"פ "זאת קומתך", אלו חנניה מישאל ועזריה שלא כרעו לעבודה זרה [ועי' תו"כ אחרי מות פרק י"ג, והביאור כמו שאמרו בערכין יט. דהאומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף, דהיינו שרביט עבה שאין יכול לכופפו, ד"קומתי" משמע זקוף ואינו נכפף], "דמתה לתמר", מה תמר השליכוה לכבשן האש ולא נשרפה, אף אלו השליכום לכבשן האש ולא נשרפו. ונתקשו המפרשים שם, מה בא ללמד בזה. ולהנ"ל א"ש, שבא לומר שמעשיהם היו מכח שנדמו למעשה אמם תמר, שהשרישה בהם כח זה של מסירות נפש.
ויש ללמוד מזה כח האב להשריש בדורותיו אחריו, אף לאחר הרבה דורות.
היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה (לח כה)
בתרגום יונתן איתא שאבדו ממנה המטה והחותמת והפתילים, והתפללה להקב"ה "ענה אותי בעת צרתי, ואני מקיימת לך מחלצי שלשה קדושים שמקדשים שמך ויורדים לכבשן האש בבקעת דורא", דהיינו חנניה מישאל ועזריה, ומיד רמז הקב"ה למיכאל והאיר עיניה ומצאתם, עכ"ד. ולכאורה צריך ביאור מה שאמרה אני מעמידה לך מחלצי ג' קדושים וכו', וכי בידיה הדבר.
ונראה לומר בפשיטות דהנה ידוע מש"כ המפרשים [עי' בדברי הגר"ח מוואלאז'ין זצ"ל ברוח חיים אבות פ"ה מ"ג] דהמסירות נפש של עם ישראל בכל הדורות הוא מכח מה שמסר אברהם אבינו את נפשו, ובזה הטביע בכל דורותיו אחריו את הכח של מסירות נפש. והנה אברהם אבינו השריש בכל דורותיו למסור נפש על עבודה זרה שהוא חייב במסירות נפש מן הדין.
ותמר אמרה, כי כשתמצא את המטה החותמת והפתילים לא תלבין פני יהודה ברבים, אלא תאמר לו רק בלשון רמז ואם ירצה יכיר, וכמו שאמרו חז"ל וכן בתרגום יונתן כאן, וזה הוא מסירות נפש להפיל עצמה לכבשן האש על דבר שהוא לפנים משורת הדין, כי מעיקר הדין הרי אין זה מג' עבירות חמורות. ובזה השרישה תמר את הכח לבניה חנניה מישאל ועזריה על דבר חדש, והוא להפיל עצמם לכבשן האש ולמסור עצמן על קדושת השם בדבר שהוא לפנים משורת הדין, וכמו שכתבו התוס' כתובות לג: דאותו הצלם לא היה עבודת כוכבים ממש, וחנניה מישאל ועזריה עשו לפנים משורת הדין.
ובזה יבואר דברי המדרש רבה שיר השירים עה"פ "זאת קומתך", אלו חנניה מישאל ועזריה שלא כרעו לעבודה זרה [ועי' תו"כ אחרי מות פרק י"ג, והביאור כמו שאמרו בערכין יט. דהאומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף, דהיינו שרביט עבה שאין יכול לכופפו, ד"קומתי" משמע זקוף ואינו נכפף], "דמתה לתמר", מה תמר השליכוה לכבשן האש ולא נשרפה, אף אלו השליכום לכבשן האש ולא נשרפו. ונתקשו המפרשים שם, מה בא ללמד בזה. ולהנ"ל א"ש, שבא לומר שמעשיהם היו מכח שנדמו למעשה אמם תמר, שהשרישה בהם כח זה של מסירות נפש.
ויש ללמוד מזה כח האב להשריש בדורותיו אחריו, אף לאחר הרבה דורות.