דרשו סימן תלד הערה 3:
ובטעם הדבר שאומר 'דאיתיה ברשותי', שמשמע שמבטל רק את החמץ שבתוך רשותו, כתב השו"ע הרב (סי' תמ קו"א ס"ק א), לפי שמן התורה אין אדם עובר על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא' אלא אם כן החמץ נמצא ברשותו, או שהפקידו ביד אחר, ואם אכן הפקיד את החמץ ברשות אחר, הרי זה בכלל רשותו וכלול בלשון 'דאיתיה ברשותי', אבל אם הניח את חמצו ברשות אחר בלא ידיעת בעל הרשות, אין בעל החמץ עובר על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'.
[ואף על פי שמדרבנן עובר על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא' גם על חמץ שאינו ברשותו, ואם כן היה לו לבטל גם חמץ זה, כתב בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' כג) שהואיל ומדאורייתא אין צורך לבטל חמץ זה, ומדרבנן אין די בביטולו אלא צריך לבערו דוקא, לפיכך אין מבטלים אותו.]
וראה בשו"ע הרב שם שכתב, שדבריו הם שלא כדעת הט"ז שם (ס"ק ד) שסובר שאף אם הניח את החמץ ברשותו של אחר שלא בידיעת בעל הרשות עובר בעל החמץ ב'בל יראה' ו'בל ימצא'. וראה ביה"ל לקמן (סי' תמ ס"ד ד"ה עובר) שהסתפק בדין זה.
טעם אחר מדוע אומר 'דאיתיה ברשותי', כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' מב), לפי שמדאורייתא די בבדיקה ובביעור החמץ הידוע, והחיוב לבטל הוא תקנת חז"ל שחששו שמא ימצא גלוסקא יפה [וכפי שכתב המשנ"ב (בס"ק ו)], וחשש זה קיים רק בחמץ הנמצא ברשותו, אבל בחמץ שנמצא ברשות אחר, לא חששו שימצאנו בפסח, ולפיכך אין צריך לבטלו.
ביאור אחר כתב בשו"ת מנחת יצחק (שם), שהלשון 'ברשותי' אין משמעותה בתוך רשותי, כלומר בתוך ביתי ושאר המקומות השייכים לי, אלא משמעותה חמץ השייך לי, ובכלל זה חמץ שלי הנמצא ברשות אחר.
ועי' במנחת יצחק שמברר היטב ממקור הלשון בירושלמי "בביתא הדין".
ובטעם הדבר שאומר 'דאיתיה ברשותי', שמשמע שמבטל רק את החמץ שבתוך רשותו, כתב השו"ע הרב (סי' תמ קו"א ס"ק א), לפי שמן התורה אין אדם עובר על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא' אלא אם כן החמץ נמצא ברשותו, או שהפקידו ביד אחר, ואם אכן הפקיד את החמץ ברשות אחר, הרי זה בכלל רשותו וכלול בלשון 'דאיתיה ברשותי', אבל אם הניח את חמצו ברשות אחר בלא ידיעת בעל הרשות, אין בעל החמץ עובר על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'.
[ואף על פי שמדרבנן עובר על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא' גם על חמץ שאינו ברשותו, ואם כן היה לו לבטל גם חמץ זה, כתב בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' כג) שהואיל ומדאורייתא אין צורך לבטל חמץ זה, ומדרבנן אין די בביטולו אלא צריך לבערו דוקא, לפיכך אין מבטלים אותו.]
וראה בשו"ע הרב שם שכתב, שדבריו הם שלא כדעת הט"ז שם (ס"ק ד) שסובר שאף אם הניח את החמץ ברשותו של אחר שלא בידיעת בעל הרשות עובר בעל החמץ ב'בל יראה' ו'בל ימצא'. וראה ביה"ל לקמן (סי' תמ ס"ד ד"ה עובר) שהסתפק בדין זה.
טעם אחר מדוע אומר 'דאיתיה ברשותי', כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' מב), לפי שמדאורייתא די בבדיקה ובביעור החמץ הידוע, והחיוב לבטל הוא תקנת חז"ל שחששו שמא ימצא גלוסקא יפה [וכפי שכתב המשנ"ב (בס"ק ו)], וחשש זה קיים רק בחמץ הנמצא ברשותו, אבל בחמץ שנמצא ברשות אחר, לא חששו שימצאנו בפסח, ולפיכך אין צריך לבטלו.
ביאור אחר כתב בשו"ת מנחת יצחק (שם), שהלשון 'ברשותי' אין משמעותה בתוך רשותי, כלומר בתוך ביתי ושאר המקומות השייכים לי, אלא משמעותה חמץ השייך לי, ובכלל זה חמץ שלי הנמצא ברשות אחר.
ועי' במנחת יצחק שמברר היטב ממקור הלשון בירושלמי "בביתא הדין".
