בעניין אחזוקי איסורא לא מחזיקנן

[גרינפלד]

בשו"ע (סי' תנג ס"ד) כתב שבשעת הדחק מותר לקחת קמח מן השוק,
וכתב הביאור הלכה (ד"ה מן השוק) שמשמע שאפי' מן העכו"ם מותר, "דלא מחזקינן איסורא",
ורק צריך לנפות שמא יש פירור חמץ,
ועיי"ש זו מחלוקת ראשונים.

וכלל זה שלא מחזקינן איסורא - היה מקום לומר שזה מדין חזקת היתר שלא החמיץ [ואולי גם חזקת הגוף],
ובשו"ע (סי' תס"ז ס"ג) כתב שחיטים שבאו בספינה אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן אחזוקי איסורא לא מחזקינן,
וכתב הגר"א מקור לכך שאף ששכיח שיתרטב לא חוששים - מגיטין ל' א' שסומכים על חזקת חיים של העני לעניין לקיחת המעשר עני אפי' שמיתה שכיחא,
ומשמע מדבריו שזה מדין חזקה.

אמנם בשאר אחרונים נראה שזה גדר אחר [כמדומה שכן משמע בשו"ע הרב, שמביא לזה דימוי מטריפות],
ובשערי תשובה (סוף סי' ת"ס) הביא הנידון שיש שאינם אוכלים מצה שרויה בפסח שמא יש בה קמח שלא נילוש וכעת במגע עם המים יחמיץ,
וכתב שהרבה מקילים, כי אחזוקי איסורא לא מחזקינן.

וכאן לכאורה אין חזקה שנילוש [מיהו אולי נדחוק שכששורה במים - יש חזקה שלא החמיץ עכשיו],
ויל"ד שהוא בגדר מהיכי תיתי, ועי' ע"ז דף י"ב א' ברש"י ד"ה משום בשר נבילה, וד"ה הכא נמי,
ועי' רמב"ן עבודה זרה שכשקונים פת מגוי - אין חוששים שנאפתה בעצי איסור, כי אחזוקי איסורא לא מחזקינן.

 

[גרינפלד]

ועי' רמב"ן עבודה זרה שכשקונים פת מגוי - אין חוששים שנאפתה בעצי איסור, כי אחזוקי איסורא לא מחזקינן.​

רמב"ן עבודה זרה דף סה עמוד ב:
ולזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל. שמעתי שר"ח כתב כאן שאף מפני זה אסור פת של עכו"ם שמא נתערב בו יין נסך ותמהני עליו שא"כ חטים לא נקח שמא נפל בו יין נסך פת לא נאכל שמא אפאו בעצי אשרה ויש שבח עצים בפת קדרות נמי לא נקח שמא הסיקן באשרה וערלה וכלאי הכרם עצים ופירות שלהן נמי שמא כלאי הכרם או ערלה בארץ או של אשרה הם אלא אחזוקי איסורי לא מחזקינן.​

 

[גרינפלד]

והראוני בש"ך (יורה דעה סימן פג סעיף קטן יא):
אין להחמיר ולפשפש כו'. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו היכא דאיכא לברורי שם ול"ד למ"ש לעיל ריש סי' א' בהג"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הן בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לבררו (והוא ג"כ מהאור זרוע) דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרי' מהיכי תיתי יהא כאן איסור:
ועי' ביאור הגר"א (שם ס"ק י"א) שכתב "אחזוקי איסורא לא מחזקינן", כחולין נ"ו ב',
ושם לשון הגמ' "אחזוקי ריעותא לא מחזקינן".​

 

[גרינפלד]

רבינו מנוח הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ז:
כתב הרב אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ ממקום למקום שאין מכניסין בו חמץ. אמר המפרש אחר שבדק בליל י"ד מסתמא אין חוששין שמא גררה חולדה מן המקום שמכניסין בו חמץ וצריך בדיקה למקום שאין מכניסין בו חמץ שאינו צריך בדיקה דאם נחוש מבית לבית נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף ולא תימא דדוקא כשהצניע חמצו אין חוששין אלא אפי' לא הצניעו ולא ידע כמה הניח אין חוששין כלל ואפי' בטול לא צריך דתרי ספיקי נינהו ועוד דלא מחזקינן ריעותא היכא דלא אשתכח:

רבינו מנוח הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ה:
והראב"ד הסכים עמו בתשובת שאלה וז"ל בשר מליח שאני אוסר לאו מחשש שמא נפל עליו חמץ או חטה נתערבה במלח אני אוסרו שאם כן אף היין של כל השנה הוא אסור שמא כשמריקים אותו מכלי לכלי נפל עליו חמץ או בסלים שמסננין בהם היתה חטה אחת או מעט חמץ וכן שמן ודבש של כל השנה אפילו עושין אותו בביתו של ישראל אם לא נזהרו בשימוריהן יהיו אסורין או מי יוכל להשמר בהם כל השנה כולה במסתפק מהן אלא שאין אנו חוששין לספקות הללו כדי להחזיק איסור. אבל בשר מליח שאני אוסר כגון שהיה מסתפק ממנו וחותך ממנו לפרקים בסכין שאינו מוכשר לפסח או שנמלח בסל שנשתמש בו בצק או אפילו בפתיתין של פת שא"א שלא ישאר שם מן החמץ כגון זה אני אוסר ואפילו הייתי יודע שנמחה שם אותו חמץ עדין לא הייתי אוסרו שכבר נתבטל קודם שיבא לזמן שאיסורו במשהו ושוב אינו ניעור אלא הריני אוסרו שמא אותו משהו בעין הוא ולא נודע מקומו לפיכך אני אוסרו. וליכא ספיקא שהסלים שנתנו בהם בשר מליח בימות השנה מותר לתת בהם בשר בפסח שהרי אפי' הבשר שנתנו עליהם כבר מותר לאכול ומהאי טעמא נמי מותרין עופות שהיו מלוחין קודם הפסח ובתוך הפסח מצא בהם חטה או שעורה דכיון דמתחלה לא הי' שם טעם החמץ בבשר דיותר מששים הוה השתא בפסח אינו חוזר ונעור ומשליך החטה והשעורה והעופות מותרין. ובשמן ודבש הלקוח מן הגוים יש מחמירין על עצמן שלא לאכלן בפסח ורוב העולם נוהגין היתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כדכתבינן.​