בפסחים ו: אמרינן שהבודק צריך שיבטל את החמץ, שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה. ופירש רש"י שיחוס עליה רגע אחד, והתוס' והרמב"ן פירשו דבריו שירצה שתתקיים. והקשה הרמב"ן שא"כ לא יועיל שיבטל מראש, שאפילו אי נימא דהוי הפקר, ברגע שרוצה להשהותה חצירו של אדם קונה לו דבר תורה, עיי"ש, ועי' בפנ"י.
והגרד"ל שליט"א הקשה שהרי לכאורה אינו רוצה לזכות בה אלא להשהות אותה, ואין זו כוונת קנין. והגרמ"מ לובין שליט"א אמר שכיון שרוצה להשתמש בה כשלו, הוי כמו כוונת קנין [והגרד"ל לא הסכים].
ולכאורה דברי הרמב"ן תלויים במחלוקת הראשונים בב"מ (קב, ב) שמבואר שם שכיון שאסור לזכות בביצים [המחוייבים בשילוח הקן] קודם שילוח האם, גם חצירו אינה קונה לו. ויש מהראשונים שכתבו שזה דוקא כשאין דעתו מפורש לזכות, שבסתמא החצר אינה זוכה, אבל יש ראשונים שכתבו שאפילו אם רוצה לזכות אינו זוכה. ונמצא לכאורה דדברי הרמב"ן כאן כשיטה הראשונה.
ויש לדון לדחות שהרי הרמב"ן בהמשך דבריו כותב שלכאורה אין זכייה באיסורי הנאה, והוכיח לא כן מע"ז (נב, א) שישראל שהגביה ע"ז נחשב ע"ז של ישראל ואין לה ביטול עולמית, ובלשון הרשב"א ועוד יש לשון שאיסורי הנאה יש בהם זכייה להוסיף בהם איסור. וביאר מו"ר הגרי"ג אדלשטיין זללה"ה שזה מדין עשאו הכתוב כאילו ברשותו, שכל ע"ז של ישראל בעצם אינה שלו, אלא שהתורה דנה כאילו זה שלו, ואין ביטול[1], ואפילו במקום שלא היה שלו, ורק זכה בזה, דנים כאילו זה שלו. ולפי זה יש לדחות שכאן לגבי בל יראה בחמץ, אפילו בחצר דנים כאילו זה מותר בזכייה, וכמו שדנים כאילו זה מותר בהנאה. ואולי זה א"ש טפי למש"כ הריטב"א בב"מ (קב, א) שמה שבגזל חוצר קונה, אפילו שאסור, הוא גזירת הכתוב, ואולי נלמד לזה לכל מקום שלגבי חיוב קונים אפילו שאסור לזכות. וצ"ע בזה.
והגרד"ל שליט"א הקשה שהרי לכאורה אינו רוצה לזכות בה אלא להשהות אותה, ואין זו כוונת קנין. והגרמ"מ לובין שליט"א אמר שכיון שרוצה להשתמש בה כשלו, הוי כמו כוונת קנין [והגרד"ל לא הסכים].
ולכאורה דברי הרמב"ן תלויים במחלוקת הראשונים בב"מ (קב, ב) שמבואר שם שכיון שאסור לזכות בביצים [המחוייבים בשילוח הקן] קודם שילוח האם, גם חצירו אינה קונה לו. ויש מהראשונים שכתבו שזה דוקא כשאין דעתו מפורש לזכות, שבסתמא החצר אינה זוכה, אבל יש ראשונים שכתבו שאפילו אם רוצה לזכות אינו זוכה. ונמצא לכאורה דדברי הרמב"ן כאן כשיטה הראשונה.
ויש לדון לדחות שהרי הרמב"ן בהמשך דבריו כותב שלכאורה אין זכייה באיסורי הנאה, והוכיח לא כן מע"ז (נב, א) שישראל שהגביה ע"ז נחשב ע"ז של ישראל ואין לה ביטול עולמית, ובלשון הרשב"א ועוד יש לשון שאיסורי הנאה יש בהם זכייה להוסיף בהם איסור. וביאר מו"ר הגרי"ג אדלשטיין זללה"ה שזה מדין עשאו הכתוב כאילו ברשותו, שכל ע"ז של ישראל בעצם אינה שלו, אלא שהתורה דנה כאילו זה שלו, ואין ביטול[1], ואפילו במקום שלא היה שלו, ורק זכה בזה, דנים כאילו זה שלו. ולפי זה יש לדחות שכאן לגבי בל יראה בחמץ, אפילו בחצר דנים כאילו זה מותר בזכייה, וכמו שדנים כאילו זה מותר בהנאה. ואולי זה א"ש טפי למש"כ הריטב"א בב"מ (קב, א) שמה שבגזל חוצר קונה, אפילו שאסור, הוא גזירת הכתוב, ואולי נלמד לזה לכל מקום שלגבי חיוב קונים אפילו שאסור לזכות. וצ"ע בזה.
[1] ומה שלא אמרו זאת בגמ' (פסחים שם) בכלל הדברים שעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, כמדומה שהביא הגרי"ג שמבואר בגר"ז שהוא משום שאין ע"ז לשון בפסוק שנקרא שלו.
